תוקף ונפקות הסכם העברת הזכויות בדירה במסגרת הסכם הגירושין

תוקף ונפקות הסכם העברת הזכויות בדירה במסגרת הסכם הגירושין, והתמודדות עם טענת הפיקטיביות שהועלתה על-ידי המשיבים. השניה - הכרעה בתחרות בין זכויות מעין קנייניות מכח הסכם גירושין ולבין זכויות של נושים, מכח עיקולים שהטילו. ביחס לשאלה הראשונה, יוטעם, כי טענת המשיבים, שמדובר בהסכם פיקטיבי שנערך למראית עין בלבד, הינה ראש וראשונה טענה עובדתית, אשר על הטוען לה - הנטל להוכיחה. ביחס לשאלה השניה, שעניינה התחרות בין הזכויות - זו נדונה והוכרעה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (להלן: "פס"ד אהרונוב" או "הלכת אהרונוב"), שם קבע ביהמ"ש העליון כי זכות בן הזוג, בהיותו קונה זכות שביושר בנכס, עדיפה על-פני זכותו של נושה בן הזוג האחר (כלומר הבעל במקרה שלנו), הן מכח עסקה נוגדת והן מכח נשיה שאינה קשורה לנכס. כל עיקול שנוצר לאחר הקניית הזכות לקונה הראשון, נסוג בפני הזכות שביושר, והאחרון אינו יכול לעקל את הנכס, באשר לא היו למוכר עוד זכויות בו בעת הטלת העיקול המאוחר. אקדים ואומר - התרשמתי, הן מהעדים, הן מהמסמכים שהונחו בפני והן לאחר עיון בטיעוני הצדדים וסיכומיהם, כי יש ממש בבקשה, וכי יש מקום להיעתר לה, ולו באופן חלקי, ביחס למרבית העיקולים, באשר המשיבים לא עמדו ברף ההוכחה הנדרש להוכיח כי הסכם הגירושין שבין המבקשת והמשיב 1 פיקטיבי. בנוסף, ובהינתן שידה של המבקשת, ביחס לעיקולים מאוחרים שהוטלו על הנכס לאחר ההסכם, היא על העליונה, כפי שבואר לעיל - גוברת זכותה על פניהם. מסקנות אלה - תפורטנה בהרחבה להלן. 7. המבקשת גוללה בפני ביהמ"ש, הן בתצהירה והן בעדותה, את מהלך חייה במחיצתו של המשיב 1 לאורך השנים ואת הנסיבות שהביאו לפירוד ולעזיבתו את הבית. תיאור הדברים על ידה, מתיישב ומשתקף גם מפרוטוקולי הדיונים בביה"ד הרבני, מהם ניתן לראות, כי פניותיה לסיום קשר הנישואין עימו, החלו עוד בהיותה הרה, שנים ארוכות טרם החתימה על הסכם הגירושין שבמחלוקת (שם גם הודה המשיב 1 כי הוא מתגורר עם אישה אחרת), אלא שניסיונות השכנת שלום בית שיזם ביה"ד, דחו את הקץ להשלמת ההליך. במחצית השנה שחלפה, בין מועד החתימה על ההסכם לבין מתן הגט הסופי, כך לדבריה, חוותה המבקשת איומים מצד נושי המשיב 1 וניסיון להצתת דירתה. מאז, היא מאשרת, שנשארו בקשר מסוים, בעיקר סביב הילדים, אותם הוא מבקר, על-פי רוב, כשאינה בבית. לצורך הפרכת הטענה בדבר פיקטיביות הגירושין, ואישוש גרסתה, הגישה המבקשת, ביום 14.2.13 בקשה, שאושרה, לצירוף ראיות מטעמה, הכוללות תצהירי עדים, אשר לשיטתה, מכירים באופן אישי את משפחתה ואורח חייה עובר לגירושין, ואחריהם, ויש בעדותם כדי לשפוך אור ולהסיר הערפל סביב סוגיה זו. המדובר בבנה - גלעד נתן, בתה - נתנאלה נתן (שלא העידה), אחיה - שלומי גבעתי, אחותה - שושנה ביטון-גבעתי, בעלה לשעבר של האחות - יוסף ביטון (אף הוא לא העיד), וחבריה - מיכאל ועקנין (שלא העיד), מאיר אריאל ומרים ליבוביץ. כן הוגש מטעמה דו"ח חוקר פרטי, מיום 13.3.13, שלפיו המשיב 1 אינו מתגורר עם המבקשת, אלא עם מישהי אחרת, איתה הוא מנהל חיי זוגיות שנים מספר. המשיב 1, מצידו, הגיש 2 הודעות לביהמ"ש, ביום 2.5.13 וביום 7.5.13 (אשר נכתבו בכתב ידה של המבקשת עצמה, אף לדבריה), במסגרתן ביקש להבהיר כי משנת 2007 הוא מתגורר עם בת זוגו, בדירתה בכתובת שנמסרה על ידו, וכי הסכם המסדיר את חייהם המשותפים, קיבל את אישור ביהמ"ש לענייני משפחה, ביום 7.5.13. יוער, כי איני רואה בפועלם המשותף של המשיב 1 והמבקשת, וב"התגייסותו" לקידום בקשתה ורישום הנכס על שמה, באופן שזו תגבר על נושיו, כדי להעיד על מרמה או פיקטיביות בעצם הגירושין. בשאלה הממוקדת שבה עסקינן, שיתוף הפעולה בין השניים הינו טבעי, אפשרי ומובן בנסיבות, ובהינתן זהות האינטרסים ביניהם בנדון. לעומתם, סבורים המשיבים, ובעיקר 4 ו-5, אשר היו דומיננטיים בהליך ואף הגישו סיכומים, כי הסכם הגירושין והנסיבות שאפפו את החתימה עליו, מחייבים מסקנה אחת - והיא הכרזה על בטלותו, בשל היותו חוזה למראית עין בלבד. המשיבה 4, אשר העידה מטעמה את הגב' איריס נבון, ראש ענף פשיטות רגל, פירוקים ומכירות נדל"ן בפקיד שומה באר-שבע, סבורה, שהמבקשת לא הצליחה להוכיח את ניתוק הקשר בינה לבין המשיב 1, כפי שקבע כב' השופט פרסקי (בה"פ 1048/09 (שלום ב"ש) תמר נתן נ' קסירר ואח', מיום 17.11.09, לעניין המטלטלין). בנוסף, הטילה יהבה על "תמצית רישום ממרשם האוכלוסין", שלפיה, המשיב 1 התגורר, לכל הפחות עד לתאריך 16.9.08 בנכס נשוא הבקשה, ולא כפי טענתה של המבקשת, שעזב את הבית בשנת 2000-2001, עם מתן הגט. בסיכומיה, היא מנתה נימוקים לאי-קבלת דברי העדים מטעם המבקשת, כשעיקרם בכך שמדובר בעדים בעלי אינטרס מובהק בהצלחת התביעה, ובכך שדו"ח החוקר שהוגש נסמך, רובו ככולו, על שיחת טלפון בודדת, שתמלולה המלא כלל לא הוצג כראיה. המשיב 5, אף הוא עומד איתן מאחרי טענת הפיקטיביות ביחס להסכם. הוא העיד בעצמו והסתייע אף בעדות המטפלת המלווה אותו, הגב' לודיה טל גימנדיש, לחיזוק טענותיו וביסוסן. לדברי השניים, לאחר שנתחוור להם שהמשיב 1 לא מחזיר את ההלוואה שנטל מהמשיב 5, הם הגיעו לדירת המבקשת, בה נוכח גם המשיב 1 ודרשו מהם את הכסף. בהזדמנות אחרת, הם הוזמנו והגיעו לאירוע משפחתי של בני הזוג, וממקרים אלה - שבהם אף לא נרמז דבר "הגירושין" - הם למדים על קשר רציף וניהול משק בית משותף בין המבקשת למשיב 1. 8. דיון והכרעה: כידוע, עצם רישום כתובתו של אדם במשרד הפנים כמי שגר במען מסוים, אינו ערובה או הוכחה לכך שהוא אכן מתגורר במקום. כפי שאף טענה המבקשת, שינוי כתובתו של המשיב לא היה, בשום שלב, ניתן להיעשות על ידה, והמשיב 1 הוא היחיד שיכול לבקש לבצע שינוי כאמור (לעניין זה, הוגשו מטעמה נהלי משרד הפנים בדבר שינוי מען מגורים לאזרח). משכך - לא מצאתי כי יש בטענה זו, שהעלו המשיבים 4 ו-5 כאחד, להשליך על שאלת כשרותו של ההסכם, ולהטות הכף, במידה כזו או אחרת, לטובתם. גם את הטענה שהועלתה על ידם, לעניין האינטרס והזיקה שיש לעדים אשר הובאו, מטעמה של המבקשת, להליך הנוכחי בפרט ולחייה הפרטיים של המבקשת בכלל, העולים כדי הטייה אובייקטיבית ואינטרס ממשי בהצלחת הליך, לא מצאתי לקבל. ברי, כי באופן טבעי, צד להליך יביא לעדות גורמים שמאששים, במידה המקסימלית, את טענותיו. מטבע הדברים, דמויות אלה נמנות, לא אחת, על המעגל הקרוב והמשפחתי של בעל הדין. לכשעצמה, אין בפרקטיקה זו, כדי לפגום במהימנות עדותם או במשקלה. אלה נבחנים, כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, ע"י ביהמ"ש וזו מלאכתו. אלא שמנגד - תפקידו של הצד האחר להביא עדים וראיות שיש בהם לסתור או לקעקע גרסת רעהו. לפי שבמקרה שלפנינו, פרט לעדות המשיב 5 והמטפלת המלווה אותו, לא הובאו עדים כאמור, ולא נסתרו דברי העדים מטעמה של המבקשת והתשתית שהונחה על ידה, בין היתר, באמצעותם, לעניין סיום קשר הנישואין ועזיבת המשיב 1 את הבית, ובהינתן שמלאכת ביהמ"ש, כאמור, הינה העדפת צד, עדיו וגרסתו על פני רעהו, לא מצאתי כי נפל דופי במיהותם, ומצאתי לאמץ את הגרסה שהציגו. בדומה לכך, גם ראיות נוספות שהגישו המשיבים, ועניינם בהתבטאויות המבקשת ובנה, בפרוטוקולים מהליכים אחרים - לא מצאתי כי מצביעות בהכרח על קיומו של קשר זוגי נמשך בין השניים, באופן הסותר את גרסת המבקשת, או מחזק, מנגד, גרסת המשיבים 4 ו-5. התרשמתי כי גרעין עדותם של עדי המבקשת מבוסס ואמיתי. מדובר בגירושין כנים על רקע משבר קשה בחיי הנישואין. נראה, בנוסף, כי הסכם הגירושין גופו, אשר אין חולק שאושר בביהמ"ש וקיבל תוקף של פסק דין מחייב, יש בו כדי ללמדנו על האותנטיות וגמירות הדעת הממשית שבבסיסו. בסעיף 4 (האוצל על ענייננו), נקבע, בין היתר, כי: " א. הבית ברחוב חיים הזז 6/24 באר שבע יועבר לידי האישה והילדים והבית יועבר על שם האישה בצירוף הערת אזהרה לטובת הילדים. ... ד. הבעל ימשיך ושלם המשכנתא המוטלת על הדירה גל לאחר העברת זכויותיו בה לאשרה ולילדים (כך במקור). ה. הבעל יעזוב את הדירה מיד עם חתימת ההסכם". כפי שניתן להיווכח - הן מסעיף זה והן מיתר ההסדרים המפורטים הכלולים בו - הסכם הגירושין מפורט, וכולל התייחסות והסדר הן של הפן הממוני והן של נושאים נוספים הדרושים הסדרה וליבון בין בני זוג המבקשים להיפרד ולהתגרש, כמו למשל - ענייני הילדים - משמורת, אפוטרופסות, הסדרי ראייה, מזונות וכו', וכן התייחסות למשכנתא המוטלת על הבית - כפי המקובל בהסכמים מסוג זה. כל אלו - מצביעים על אמיתותו של ההסכם. נחה דעתי, כי הסכם הגירושין אכן משקף הסכמות אמיתיות, ומעבר לעובדה כי בהמשך רציף לו, הוציא ביה"ד תעודת גירושין תקפה, הרי שהנסיבות אשר אפפו אקט זה, לפניו ואחריו, מצביעות על אמיתותו. הנטל להראות שמסמך הנחזה להיות תקף ומחייב - אינו כזה וכי יסודו בכזב ובקנוניה - הוא על הטוען זאת, והנטל לא הורם. יתרה מכך, ניתן לומר, כי עצם אישור ההסכם בביהמ"ש, מחזק הצורך לבסס את הוכחת הטענה, ומכביד, במידה מסויימת, על הטוען לה. [הגם שכבר נקבע בפסיקה, כי היעדר אישור של ביהמ"ש אינו משנה את מאזן הכוחות בתחרות שבין בת הזוג לבין המעקל - ראה: סע' 9 לפסק דינו של כב' הש' נ. סולברג, בע"א 1683/11 מאיר יצחקי ואח' נ' סמדר וכטר ואח', מיום 4.11.12, . שם, דן ביהמ"ש במקרה שבו לא קיבל הסכם הגירושין תוקף של הסכם ממון בביהמ"ש, ולא נרשמה לגביו הערת אזהרה, ובכל זאת מצא ביהמ"ש לאמצו ככתבו וכלשונו, ולהכיר בהשלכותיו, אשר הביאו לביטול עיקול שהוטל במועד מאוחר לו, וקודם שבני הזוג התגרשו פורמאלית]. כך, גם באשר לשאלה האם בהקניית מחצית חלקו של המשיב 1 בנכס היה משום הברחת נכסים. ברי, כי משהנכס הנדון שימש ומשמש מדור למבקשת וילדיה, ומשהיא נשאה ונושאת בהחזרי המשכנתא, אין מקום לסברה, גם לו ידעה על העיקולים, כי העברה זו נעשתה משום אימת הנושים והרצון להבריח נכסים מהם, וגם בתרחיש כזה, עדיין אין כדי לפגום בגמירות דעתם בהעברה, ולהביא לבטלותה. בסופו של יום - איני מוצא שמדובר בחוזה למראית עין, וכי מנסיבותיו עולה, שאין עסקינן במצב דברים שבו הסכמתם של הצדדים וכוונתם אינה זו המשתקפת בחוזה הכתוב שביניהם. ברי, כי העברת הנכס למבקשת במסגרת ההסכם כפי שנוסח - מובנת ומתבקשת בנסיבות. 9. משמצאנו כי הסכם הגירושין תקף ומחייב את הצדדים, נפנה לבחינת דין הקדימות בעסקאות נוגדות. כפי שצויין לעיל, עסקינן בסיטואציה שנדונה והוכרעה בפס"ד "אהרונוב". שם, בעל זכות במקרקעין התחייב לבצע בהם עסקה וטרם שהיא נגמרה ברישום, הוטל עיקול על הזכות. נקבע, כי בעצם מתן ההתחייבות, קנה הרוכש, בדמות המבקשת שלפנינו, "זכות שביושר תוצרת הארץ", שהיא זכות מעין קניינית, אשר עדיפה על פני זו של המעקל המאוחר וכל צד ג' אחר, שלו עניין בנכס, אף אם זו נוצרה טרם רישום הערת אזהרה. הלכת "אהרונוב" קנתה אחיזה בפסיקה עניפה, מאוחרת יותר, וזוהי ההלכה המבוססת והמחייבת בתחום בו עסקינן (וראה סקירה אודות התפתחויות שחלו בפסיקה וחריגים שקמו להלכה זו, בפס"ד של מותב זה, בה"פ (ב"ש) 29232-07-12 איגור חנין נ' שלמה מגיד, ). אשר לטענת המשיבה 4 ששני העיקולים שהטילה בינואר 1997 ו- 2000, קודמים בהכרח לזכויות המבקשת, שכן, לראייתה אלו התגבשו רק לעת מתן הגט, ב- 23.1.01, אין לי אלא לדחות הטענה, בהנמקתה זו, לפי שהסכם הגירושין, תוקפו ואישורו, מתייחסים ליום 31.5.99 ולא למועד מאוחר יותר. תאריך הגט - אינו רלוונטי. העברת הזכויות השתכללה בסמוך ל- 31.5.99 וזהו "המועד הקובע" לעניין הלכת אהרונוב. מכאן - שיש למחוק את כל העיקולים המאוחרים למועד זה, באשר לעת הטלתם, לא היתה למשיב 1 בנכס כל זכות הניתנת להעברה. מסקנה זו אינה חלה, כמובן, על העיקול הראשון שהטילה משיבה 4 על זכות המשיב 1 בנכס בשנת 1997, כפי שהובהר, ועל כן דין טענתה של משיבה זו לעדיפות אחד העיקולים מטעמה - להתקבל, הגם שלא מנימוקיה, במלואם. כפועל יוצא ממסקנה זו, ומהקביעה כי הסכם הגירושין עומד בעינו, לא ראיתי להידרש למכלול טענות הצדדים ביחס לסוגיית ההלוואה שכביכול העמידה אחות המבקשת לרשותה (פרט שנתאשר בעדותה המשלימה של המבקשת, בעדות האחות ובעדות המשיב 1 בפני), שכן מועד המשכון הרלוונטי, מאוחר להסכם הגירושין. טענה נוספת שהעלתה המבקשת, וראיתי לדחות, הינה, כי גם את העיקול הראשון שהוטל ע"י המשיבה 4, יש לבטל, לנוכח החריג שנקבע בפס"ד סיטין (ע"א 3002/93 יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין ואח', פ"ד מט(3) 5), ולפיו לא יחולו הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג על החוב, שעה שמדובר בחוב בעל אופי אישי או עסקאות כלכליות אחרות ובן הזוג לא ידע עליו, ולא היה שותף או אחראי להיווצרו. לשיטת המבקשת, יש לראות בחובות שנוצרו קודם לחתימה על הסכם הגירושין ומתן הגט, כחלק מחובותיו האישיים של המשיב 1, ולא לכלול את המבקשת בתוכם, שכן אין ולא היה כל אינטרס הסתמכות של מי מהנושים על הנכס נשוא דיוננו, וראיה לכך - לטענתה, העובדה כי המשיבים לא בצעו כל פעולה אקטיבית להפרע החובות מהנכס הנ"ל. לכך אתייחס בקצרה. החריג הקבוע בפס"ד סיטין מתייחס לחובות שנוצרו בדרך רגילה ובמהלך נישואין תקינים, וכשמדובר בחובות בעלי אופי אישי כגון: הוצאות על רכוש פרטי נפרד או עסקאות כלכליות. או-אז, ניתן יהא להוכיח שלא חלה עליהן חזקת השיתוף במקרה ספציפי. איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל לגדר החריג הנדון, בפרט - כשמדובר על דירת מגורים, שברחל בתך הקטנה נאמר עליה בסע' 13 לפסה"ד, כי היא מהווה את "גולת הכותרת של חזקת השיתוף", וודאי שאין לייחס לה פן אישי פרטי או כלכלי במקרה שלפנינו, ומכל מקום - כזאת לא הוכיחה המבקשת. אשר לטענה כי המבקשת אחראית לחובות בעלה, אומר רק, כי אין די בהעלאת הטענה באורח סתמי, מבלי להוכיחה ולהניח תשתית מספקת לביסוסה. בהינתן שהעיקול הוטל על חלקו של המשיב 1 ולא על זה של המבקשת, הרי שאין מקום, בהליך הנוכחי, לדון בסוגיה זו, של חיוב האישה מכח הלכות שיתוף בין בני זוג, שעה שכלל לא התבקשה הטלת העיקול על נכסיה ועל חלקה שלה בזכויות. בשולי הדברים אוסיף, כי גם טענת המשיב 5, אשר הועלתה לראשונה בסיכומיו, ולא זכתה להתייחסות בסיכומי התשובה מטעם המבקשת, ולפיה, לפי פשט ההסכם, היה על הנכס לעבור לאשה ולילדים, מבלי שפורטה החלוקה ביניהם, ולכן לגישתו, החוזה ממילא אינו ישים, דינה להדחות. ראשית - כיוון שהקביעה בסעיף 4א להסכם, ש"הבית יועבר על שם האישה בצירוף הערת אזהרה לטובת הילדים", ברורה ובהירה, ומשמעה שהרישום יהא ע"ש האישה, שתהא בעלת הזכויות בחלק המשיב 1. ושנית, שבהינתן גיל הילדים לעת עריכת החוזה, ברי כי הכוונה, והפרשנות הנכונה, היתה והינה להעביר את הבעלות בו למבקשת בלבד, הגם תוך עיגון זכויות מסוימות לילדים, שטיבן המדויק אינו טעון קביעת מסמרות כעת. מכל מקום, כאמור, מדובר בהרחבת חזית, שאינה מעלה או מורידה, לנוכח תוצאת ההליך, ממילא. התוצאה היא שהזכויות שהיו למשיב 1 בנכס עברו למבקשת לפני הטלת העיקולים, למעט זה הראשון של המשיבה 4, ובעת הטלתם - לא נותרה למשיב זה כל זכות שניתן לתפוס או לעקל. 10. לסיכום וכפי שפורט - המסקנה העולה מחומר הראיות, כאמור, הינה, כי גירושי המבקשת והמשיב 1 אינם גירושין פיקטיביים, כנטען ע"י הנושים, וכי לא הוכח שהסכם הגירושין, במסגרתו הוקנה למבקשת חלק המשיב בנכס נשוא דיוננו, הוא בגדר הסכם להברחת נכסים. המקרה שלפנינו מציג מצב עגום שבו האישה, הגם שהתגרשה כדת וכדין מבעלה, נותרת "עגונה" לקשייו הכלכליים וכשלונו העסקי של הבעל או הגרוש, ולנושים אשר לא נותנים לה מנוח, והיא מתקשה להמשיך ולנהל חיים נורמליים ותקינים. היטיב לתאר מצב זה, כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף, בסע' 13 לפסק דינו בה"פ 8559-10-09 נעים נ' נעים ואח', : "התוצאה של העדר הסדר סטטוטורי בעניין זה היא שבת זוגו של החייב מוצאת עצמה אסורה לעגלת ההתדיינות של בעלה (ולעיתים מזומנות בעלה לשעבר) בלי יכולת לפדות את עצמה ואת ילדיה, באופן שיאפשר להם להמשיך במסלול חיים תקין". בהינתן שזכויות המשיב 1 בנכס הועברו למבקשת עוד ביום 31.5.99, הרי שלעת הטלת העיקולים של המשיבים 2 ו- 5 וכן העיקול השני של המשיבה 4, לא היתה למשיב 1 כל זכות שניתן לתפוס או לעקל, ועיקולים אלה בטלים. לא כן העיקול הראשון שהטילה המשיבה 4 ביום 26.1.97 - לגביו, ניתן לומר, כי הוא גובר על זכות המבקשת ועל כן שריר וקיים, וכל עוד לא יוסר - לא תוכל היא להירשם כבעלת הזכויות בנכס, כשהן "נקיות". החלטתי לקבל הבקשה במובן שבו אני מורה על ביטול העיקולים אשר נרשמו על הנכס הנדון, למעט עיקול המשיבה 4 שלעיל. לאחר שזה יוסר - תוכל המבקשת להירשם כבעלת הזכויות הבלעדית בנכס, בכפוף להשלמת הפרוצדורה הרגילה לכך. לאור התוצאה, ישאו המשיבה 4 והמשיב 5, שהתנגדו לבקשה, בהוצאות המבקשת, ובשכ"ט עו"ד בניהול ההליך, וזאת עפ"י החלוקה הבאה: מאחר שטענות המשיבה 4 התקבלו, בחלקן, בנוגע לעיקול הנמוך יותר, תישא זו בהוצאות בשיעור של 7,500 ₪, ואילו המשיב 5 ישא בהוצאות המבקשת בסכום כולל של 12,500 ₪. חוזההעברת זכויותזכויות בדירהגירושיןהסכם גירושין