המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן אשר דוחה בקשת להארכת מועד להגשת תביעת חוב קבוע בתקנה 76(ד) לתקנות בזו הלשון: "החליט הכונס הרשמי או הנאמן, לפי העניין, לדחות את הבקשה (להארכת מועד להגשת תביעת חוב- ב.ט.), רשאי הנושה לערער לבית המשפט על ההחלטה תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לנושה)". לעומת זאת המועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן לגופה של תביעת החוב קבוע בתקנה 96 בזו הלשון: "נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בענין תביעת החוב שהגיש; הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה". הנאמן והמערערת חלוקים כאמור באשר למועד הנכון במקרה הנדון בו היה על המערערת להגיש את הערעור מטעמה. לאחר עיון בהחלטת הנאמן נשוא ערעור זה סבורני כי הצדק הינו עם המערערת. אומנם, ברישא של החלטת הנאמן קבע הנאמן כי לשיטתו הוגשה תביעת החוב באיחור ומכך יש לדחותה. ואולם, על אף האמור, המשיך הנאמן ודן בתביעת החוב לגופה ואף קבע בסוף החלטתו כי "משכך, ואף לגופו של עניין, אין מקום לקבל תביעת החוב ודינה להידחות במלואה". סבורני כי במצב דברים זה, בו כוללת החלטת הנאמן הן דחיית התביעה בשל איחור בהגשתה והן הכרעה לגופו של עניין חלה תקנה 96(א) והמועד להגשת הערעור הינו 45 מיום המצאת ההחלטה לנושה. הרי, מקום בו יתקבלו טענות הנושה באשר לבקשה להארכת מועד עדיין יוותר הצורך לדון בקביעות הנאמן לגופו של עניין. במצב דברים זה, סבורני כי ייעול הדיון מחייב הגשת ערעור הכולל גם התייחסות לקביעות הנאמן לגופו של עניין ולא פיצול מלאכותי של הערעור, כאשר בשלב ראשון יוגש ערעור רק על דחיית הבקשה להארכת מועד במועד הקבוע לכך בתקנות, ובשלב שני יוגש ערעור לגופו של עניין במועד. משראוי כי במקרה כגון דא יגיש הנושה ערעור גם על קביעות הנאמן לגופו של עניין, תחול במקרה הנדון תקנה 96(א) לתקנות והמועד להגשת הערעור יהא בהתאם (למקרים דומים בהם נקבע כי תחול תקנה 96 (א) לתקנות ראה: פרק (ת"א) 20159-12-09 תומר ברזיק נ' עו"ד משה גלר בתפקידו כמפרק חברת דנשיר משאבים בע"מ 24/11/11 וכן פש"ר (ת"א) 2402/99 יונה בן יונה נ' יניב אינסל, עו"ד. לאור האמור ולאור העובדה כי החלטת הנאמן ניתנה ביום 04/03/13 והבקשה להארכת מועד והערעור הוגשו ביום 28/04/13 (כאשר בתווך חלה פגרת חופשת הפסח), הינני קובעת כי הערעור הוגש במועד ולכן מתייתר הצורך לדון בבקשה להארכת מועד. ובאשר לערעור לגופו, כאמור, החלטת הנאמן אשר דוחה את תביעת החוב עושה זאת משני נימוקים, הן בשל העובדה כי לשיטתו של הנאמן הוגשה התביעה באיחור והן לגופו של עניין. המועד להגשת תביעות חוב קבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן:"הפקודה"), כדלקמן: "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר;הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". הוראת סעיף 71(ב) דלעיל הינה מהותית ואינה טכנית גרידא שכן הנושים זכאים לדעת בתוך פרק זמן סביר מהי מצבת הנשייה ומסת הנכסים העומדים לרשות החייב (רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 98(1) 94; בש"א (חי') 3134/06 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' עו"ד גדות אברהם 03/10/06; רע"א 9181/08 הבנק הבינלאומי הראשון נ' נשר נפתלי, מנהל מיוחד לנכסי החייב ואח' 29/01/09). כב' השופטת ו. אלשיך דנה בפש"ר (ת"א) 2440/99 קינג השכרת רכב בע"מ נ' עו"ד גיא אנגלר 03/07/03 בהגבלת הזמן הקבועה בסעיף 71 (ב) לפקודה וקבעה כדלקמן: "הכלל המגביל הגשת תביעות חוב לשישה חודשים לאחר צו הכינוס איננו "עומד בחלל הריק"; הוא איננו גזירת גורל או הטלת פור מקרית הקובעת באופן מקרי או שרירותי אילו תביעות חוב יתקבלו ואלו ידחו. מכח קל וחומר, אין עסקינן אף בכלל אשר בא ליתן "הנחה" לחייב ולדלל את מצבת חובותיו אך ורק משום שפתח (או נפתחו נגדו) הליכי פשיטת רגל. עסקינן בכלל מהותי וראשון במעלה, אשר עניינו המרכזי הוא איזון אינטרסים נוגדים הקיימים במסגרת הליכי פשיטת הרגל. את מערכת האיזונים דנן ניתן לחלק לשניים: א. איזון "חיצוני" בין זכות הנושה להגיש תביעת חוב ולהפרע מהחייב פושט הרגל, לבין זכויות מתנגשות, כגון סופיות ההליך, זכות הסתמכות, וזכויות קנייניות של החייב ושל יתרת הנושים. ב. איזון "פנימי", הכרוך בחובות, הזכויות, דרך ההתנגדות ורמת הזהירות הראויה והיעילה אשר המחוקק ביקש לאכוף על הנושה המבקש להגיש תביעת חוב. שאלה זו, האחרונה, הינה שאלה של "מידתיות", המשפיעה על הזמן בו מצפה המחוקק מנושה סביר כי יגלה את עובדת פתיחת הליכי פשיטת הרגל, ויכלכל את צעדיו בהתאם". הנאמן והמערערת חלוקים באשר למועד הקובע ממנו יש למנות את ששת חודשים, כאשר המערערת סבורה כי המועד הקובע הינו יום פרסום צו הכינוס ברשומות ובמקרה הנדון ביום 01/12/11, והנאמן סבור כי המועד הקבוע הינו יום מתן צו הכינוס (23/10/11) וכי לכל המאוחר ידעה המערערת שניתן צו כינוס כבר ביום 09/11/11. יוזכר כי תביעת החוב הוגשה ביום 29/04/12. לא ראיתי להכריע במקרה הנדון בשאלה מהו המועד הקובע שכן אף לשיטתו של הנאמן לפיה המועד הקובע הוא יום מתן צו הכינוס הרי שתביעת החוב הוגשה באיחור של 6 ימים בלבד ולאור ההלכה הפסוקה ונסיבות העניין, כפי שיפורטו בהמשך, סבורני כי יש לאשר למערערת הארכת מועד להגשת תביעת החוב עד למועד בו הוגשה. ואולם, במאמר מוסגר יצוין כי במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים אכן נקבע כי המועד הקובע הוא מועד פרסום צו הכינוס ברשומות שכן האמור מקים חזקה לפיה ידע הנושה כי ניתן צו כינוס (ראה: פש"ר 1727/04 ביז'אן טיזבי נ' עו"ד דוד שוטנפלס דינים מחוזי 2013 (0115) 1429 וכן פש"ר 2029/05 אהרון גולדשמיט ואח' נ' דורון לנגה, מנהל מיוחד דינים מחוזי 2013 (0074) 1416). ואולם אינני נדרשת לקבוע מסמרות בסוגיה זו במקרה שלפניי. כאמור בסעיף 71(ב) לפקודה, הטעמים המיוחדים שבעטיים נכון בית המשפט להאריך את המועד להגשת תביעת החוב אינם רשימה סגורה. (ראה:ע"א 6842/00 ידידיה נ' סול קסט ואח' פ"ד נה(2) 904). יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך עריכת איזון ראוי בין תכלית הליכי פשיטת הרגל, זכויות כל הנושים וזכויות החייב. (ראה: בש"א (חי') 7923/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עו"ד רפי לוי נאמן לביצוע הסדר פשרה של החייבים פוירשטיין מרים 23/08/06). בפסק הדין ברע"א 9802/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) 21/08/12, קבע בית המשפט העליון כי יש לבכר את הגישה המקלה על פני הגישה המחמירה באשר לבקשות להארכת מועד להגשת תביעות חוב. באשר לשיקולים שיש לשקול במסגרת דיון בבקשה להארכת מועד קבע בית המשפט העליון כך: "קביעת היקף החריג הקבוע בסעיף 71(ב), המאפשר לנושה לבקש הארכת מועד להגשת תביעות חוב, צריכה להיעשות מתוך התחשבות בתכלית של קביעת פרק הזמן המוגדר להגשת תביעות חוב, שעליה עמדנו לעיל. ככלל, החריג יחול בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק ובד בבד יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה ממתן הארכת המועד המבוקשת. על מנת להכריע בבקשה להארכת מועד נדרש, אפוא, הנאמן או המפרק שאליו מוגשת הבקשה להתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות להליך המנוהל על ידו, ולהעריך את השפעתה של קבלת הבקשה על ההליך. אכן, כאשר טרם אירעה התקדמות משמעותית בהליך חדלות הפירעון וטרם נבדקו תביעות החוב, גובש הסדר נושים או חולק דיבידנד לנושים, הרי נראה כי יעילות ההליך והאפשרות לקידומו לא ייפגעו משמעותית, אם בכלל, כתוצאה מקבלת תביעת חוב נוספת. בשלב זה אף אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים, שהגישו את תביעות החוב שלהם במועד, אינו בעל עוצמה רבה במיוחד. ראשית, עצם העובדה שנושה הגיש תביעת חוב במועד אין משמעותה בהכרח כי תביעה זו תתקבל, וודאי לא במלואה. שנית, ניתן להניח כי בקיומו של חריג מפורש הקבוע בחוק, שמאפשר את הארכת המועד להגשת תביעות חוב, יש כדי להשפיע על מידת ההסתמכות הלגיטימית של הנושים שהגישו את תביעות החוב שלהם במועד על עצם חלוף הזמן. ברור, שאין לטעון להסתמכות כאשר טרם נבדקו תביעות החוב. יש לזכור, כי הסכום הכולל של תביעות החוב שהוגשו הינו בגדר נתון ראשוני בלבד. ייתכן שיהא פער גדול בין סכומן של תביעות החוב שהוגשו לבין הסכום שיאושר בסופו של דבר, לאחר בדיקתן (על ידי הנאמן או המפרק). מכל מקום, יש לזכור כי אל מול האינטרסים של הנושים שהגישו את תביעות החוב שלהם במהלך תקופת ששת החודשים הקבועה בחוק עומד הנושה המבקש את הארכת המועד, שטוען אף הוא לזכויות מול החייב, ושבדרך כלל לא ידע בפועל אודות צו הכינוס או הפירוק. הנהגת גישה מחמירה כלפי האפשרות למתן ארכה להגשת תביעת החוב תביא לכך שעם סיום הליך חדלות הפירעון בהפטר של החייב, או בחיסול החברה שבפירוק, יאבד הנושה את זכות התביעה שלו. הגישה המחמירה כלפי האפשרות להארכת מועד עלולה להביא, איפוא, למעשה להתיישנות מהותית של זכות התביעה של הנושה ולא רק להתיישנות דיונית. בנסיבות אלה רק אם הליך חדלות הפירעון יבוטל יוכל הנושה לעורר מחדש את תביעתו, וזאת בהנחה שלא תחלוף תקופת ההתיישנות ה"רגילה" להגשת התביעה (באשר לתחולת חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 , על תביעות חוב בפשיטת רגל, ראו ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, פ"ד לב(2) 421 (1978)). בהעדר פגיעה של ממש ביעילות הליך חדלות הפירעון או בקידומו נראה כי נדרשת הצדקה משמעותית כדי לשלול מנושה מעין זה את האפשרות להגיש תביעת חוב". (ראה גם רע"א 4240/12 זיו בן טוב נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ 20/08/12 וכן רע"א 6548/11Citibank N.A. Tel Aviv נ' עו"ד איתן ארז בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייבת רחל סייג סופר 15/11/12). במקרה הנדון בפנינו ובהיעדר אסמכתא לפיה הומצאה ההחלטה בדבר מתן צו הכינוס למערערת, המועד המוקדם ביותר בו הוכח כי המערערת ידעה על מתן צו הכינוס הינו 09/11/11. ממועד זה ועד למועד בו הוגשה התביעה בפועל לא חלפו 6 חודשים. מעבר לאמור, סבורני כי אף אם ידעה המערערת על מתן צו הכינוס ביום בו הוא ניתן, הרי שישנם טעמים מיוחדים למתן ארכה, שכן התביעה הוגשה באיחור של 6 ימים בלבד, זמן שאין בו בכדי להשפיע על הליך הכינוס כלל (למקרה דומה ראה פש"ר 6294/05 יעקוב פרידמן נ' איתי הס מנהל מיוחד דינים מחוזי 2012 (0020) 1367 ). כמו כן במקרה הנדון בעת הגשת תביעת החוב טרם נבדקו יתר תביעות הנושים (כך עולה ממכתבו של הנאמן לב"כ המערערת מיום 10/03/13 ואשר צורף כנספח ה' לכתב הערעור), טרם הוגשה הצעת הסדר וטרם חולק דיבידנד. לאור האמורף אין באיחור בהגשת התביעה, אם היה כזה כלל, כל השפעה על ההליך. כמו כן, במקרה הנדון תביעת החוב הינה בגין דמי מזונות שהתחייב המשיב לשלם למערערת אשר איננה משתכרת למחייתה ומהם היא אמורה להתקיים. בנסיבות האמורות סבורני כי יש לאשר למערערת את הארכת המועד להגשת תביעת החוב עד למועד בו היא הוגשה בפועל. בשלב זה נותר לדון בהכרעת הנאמן לגופו של עניין. בדונו בתביעות חוב ממלא הנאמן תפקיד מעין שיפוטי ומשמש למעשה כ"ערכאה ראשונה" שעניינה בחינת העובדות וניתוח הראיות. לאור האמור, הרי שבערעור על החלטת נאמן חלה ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בקביעות עובדתיות של הנאמן או בתוצאות ניתוח הראיות והמשקל שניתן להן. (ראו: לוין וגרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית), עמ' 286; בש"א 23740/07 מרדכי דגני, עו"ד נ' רו"ח גבי טרבלסי וד"ר שלמה נס, עו"ד בתפקידם כנאמנים של קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ 30/10/08 (להלן: "עניין דגני")). על היקף התערבותו של בית משפט של פשיטת רגל בהחלטות הנאמן עמד בית המשפט המחוזי בפש"ר 2347/99 בש"א 29582/00 אברג'יל נגד הנאמנת לנכסי מרים מעודד 21/11/01 , בקובעו כי: "אמנם, הנאמן אינו בית משפט במלוא מובן המילה, אולם, בשל היותו ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, שחלק מתפקידו הינו לאסוף ראיות ולקבוע תמונת מצב עובדתית, הרי שעל בית המשפט של ערעור לא להקל ראש בקביעות עובדתיות שקבע. יוצא מכך, כי גם אם מידת ההתערבות של בית המשפט של פשיטת רגל בקביעותיו העובדתיות של הנאמן עולה על מידת ההתערבות הנהוגה בקביעותיה של ערכאה שיפוטית הנתונה לערעור, הרי שעדיין, יש לנקוט זהירות בכל הנוגע להתערבות בקביעות אלו, ולא להופכן כלאחר-יד". על אף האמור, סבורני כי במקרה הנדון קמה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת הנאמן. בפסיקת בתי המשפט דובר רבות אודות תחולתם של עקרונות הצדק הטבעי על גופים המפעילים סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית. הפסיקה הכירה הן בתחולתם של עקרונות יסוד מן המשפט הציבורי והן בתחולתן של חובות הגינות, תום לב ונאמנות מן המשפט הפרטי על פעולותיו של נאמן בהליך של פשיטת רגל (ראו: ע"א 509/00 לוי נ' עו"ד ראובן ברכה פ"ד נה(4) 410; פש"ר 2673/99 אריה יצחקי נ' רו"ח חן ברדיצ'ב 23/02/04). אחד מכללי הצדק הטבעי הוא החובה להעניק למי שעלול להיפגע מהחלטתו של הגוף המוסמך, אפשרות מהותית לטעון בפני הגוף בטרם הפעלת הסמכות בטרם הכרעה בענייננו. זכות הטיעון הנה בעלת חשיבות מכרעת כשמדובר בהפעלת סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית, אשר בכוחה לקבוע בדבר האינטרסים והזכויות של הפרט. היעדר הזדמנות נאותה לנושה לטעון טענות בפני הנאמן, כפי שמחייבים כללי הצדק הטבעי, ומקום שהדבר מתבקש מן הדיון בתביעת החוב, עלול לעלות עד כדי פגם בהחלטת הנאמן המצדיק את התערבות בית המשפט, באופן שההחלטה תוחזר לדיון בפני הנאמן (ראה: עניין דגני, לעיל). במקרה הנדון טוענת המערערת כי הנאמן לא נתן לה הזדמנות להשמיע טענותיה טרם מתן החלטה בתביעה. טענה זו של המערערת לא הוכחשה על ידי הנאמן. על פניו נראה כי משום שסבר הנאמן שתביעת החוב הוגשה באיחור ומשום כך יש לדחותה, לא נערך בירור מעמיק באשר לתביעת החוב והנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שפורטו בערעור. לאור האמור, סבורני כי מן הראוי להחזיר את תביעת החוב לנאמן שיבחן אותה לעומק ויתן בה החלטה מנומקת לאחר שישמע את טענות המערערת. סוף דבר מכל האמור עולה כי דין הבקשה להארכת מועד וכן הערעור להתקבל. הינני מחזירה את תביעת החוב לבדיקת הנאמן אשר יפעל לשמיעת טענות המערערת. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. הארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורתביעת חובנאמנותחוב