בקשת המבקש למתן פסק דין הצהרתי לפיו, הסכם המכר ייאכף ומכוחו יועבר רישום הזכויות בדירה מהמשיבים למבקש. לשיטת המבקש, הואיל ומילא הוא את חלקו בהסכם ושילם את מלוא התמורה בגין הדירה נדרשים המשיבים למלא חלקם בהסכם ולחתום על המסמכים הנדרשים לקידום רישום הזכויות בדירה על שמו. מנגד, טענו המשיבים 1-2, כי המבקש לא שילם את מלוא התמורה והפר את ההסכם ולפיכך מסרבים הם לחתום על המסמכים להעברת הזכויות בדירה על שמו. כן טענו, כי יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי וחוסר תום לב. המשיבים 3,4,5- מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), "גילת" חברה לבניין ושיכון באזורי פיתוח בע"מ ( להלן: "החברה המשכנת") ורשמת המקרקעין בבאר שבע, נמחקו מההליך בהסכמת המבקש ובא כוחו. העובדות שאינן שנויות במחלוקת ביום 03.12.1986 נחתם בין המבקש כקונה לבין המשיבים כמוכרים, הסכם לרכישת זכויות החכירה בדירה וזאת בתמורה לסך של 22,500 $. לצורך עריכת ההסכם והעברת הזכויות על שם המבקש, מינו הצדדים מטעמם את עורך הדין מרדכי קמינצקי (להלן: "עו"ד קמינצקי"). אין חולק, כי בין המשיבים לבין אביו של המבקש, מר גבי אווקנין (להלן: "אביו של המבקש" ו/או "גבי") הייתה היכרות מוקדמת וכי הטיפול בפועל בעסקת המכר בוצע על ידי אביו של המבקש, גבי, בלבד. הצדדים אינם חלוקים על כך שאת התשלום הראשון, על סך של 12,500$, שילם המבקש למשיבים ביום חתימת ההסכם במשרדו של עו"ד קמינצקי וכי בהתאם להוראות סעיף 3(ה) להסכם נקבע כי יתרת התשלום, קרי סך של 10,000$ (להלן: "התשלום השני" ו/או "יתרת התמורה") ישולם עד ליום 01.09.1987, וזאת כנגד מסירת החזקה בדירה (להלן: "מועד המסירה"). כן נקבע בסעיף 11 להסכם כי: " הצדדים מתחייבים לחתום על כל המסמכים הדרושים והמועילים ולעשות כל הפעולות הדרושות לצורך העברת הדירה משמו של צד א' לשמו של צד ב'". אין מחלוקת, כי ביום 21.04.1987 ניתן אישור מטעם עיריית באר שבע בדבר העדר חובות ארנונה, כן הופקה, ביום 09.12.1986, אישור בדבר תשלום היטל השבחה ביחס לדירה וכן דיווחו הצדדים על עסקת המכר לרשויות המס. גם אין חולק, כי המשיבים לא חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזרים וכי פינו הם את הדירה לפני המועד שנקבע למסירת החזקה בהסכם, קרי קודם ליום 01.09.1987, וכי משנת 1987 נוהג המבקש מנהג בעלים בדירה, על כל המשתמע מכך, לרבות השכרת הדירה לאחרים החל מחודש יוני שנת 2011. עם זאת, לא בוצעה העברת הזכויות בדירה על שם המבקש, והזכויות בדירה רשומות עד היום, במינהל, על שם המשיבים. טענות המבקש: המחלוקת בין הצדדים מתמקדת סביב שאלת תשלום מלוא התמורה החוזית בגין הדירה. לטענת המבקש, התשלום הראשון שולם למשיבים באמצעות שני שיקים ואילו התשלום השני שולם למשיבים על ידי אביו במזומן. לטענתו, על אף ששולמה למשיבים מלוא התמורה לא הועברו הזכויות בדירה על שמו. פירט המבקש, כי אביו, אשר נהג להסתובב עם כסף מזומן מתוקף עבודתו, שילם את יתרת התמורה, על סך 10,000$, למשיב 1 בשטרות דולרים. לטענתו, לא הוא וגם לא אביו ביקשו מהמשיבים אישור המעיד על קבלת התמורה, הואיל ובאותם זמנים התבצעה העסקה על בסיס יחסי אמון. לטענתו, אמון זה התקיים נוכח היכרות קודמת ויחסיי שכנות טובים ששררו בין הצדדים. לאחר ביצוע התשלום, קיבל חזקה בדירה (חודש ספטמבר 1987). לטענת המבקש, הזכויות בדירה לא הועברו באותם זמנים על שמו, עקב אי תשלום מס הרכישה על ידו. הסביר המבקש, כי בזמנים הרלוונטיים לתובענה יצא הוא משערי בית הכלא ולא הבין ו/או ידע באותה תקופה כי עליו לשלם את מס הרכישה כתנאי להעברת הזכויות. לטענתו, רק בסמוך לשנת 2011, נודע לו לראשונה כי הזכויות בדירה לא הועברו על שמו, זאת כאשר רכש עם אשתו דירה אחרת ומרשויות המס נמסר לו כי יש לו דירה נוספת בגינה מחויב הוא במס רכישה. לטענתו, במועד זה פנה לעו"ד קמינצקי בבקשה כי יסדיר העברת הזכויות בדירה על שמו, אך מאחר והמשיבים לא חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר, הפנה אותו עו"ד קמינציקי למשיבים, אשר דרשו ממנו לראשונה תשלום כספי נוסף כנגד חתימתם על האישורים הנדרשים. לטענת המבקש, התנהלות המשיבים נגועה בחוסר תום לב ודרישתם לתשלום נוסף, כנגד חתימתם על המסמכים הנדרשים לשם העברת הזכויות על שמו, אינה אלא ניסיון סחיטה מתוך כוונה להתעשר שלא כדין על חשבונו. עוד טען כי, שתיקתם של המשיבים, לאורך כל השנים מאז קיבל חזקה בדירה וביודעם כי נוהג הוא בה מנהג בעלים, משפץ אותה ואף משכיר אותה, מהווה הודאה מכללא כי קיים חלקו בהסכם ורכש זכויות בדירה. לשיטתו, הימנעותם של המשיבים לאורך כל השנים, מביצוע כל פעולה משפטית על מנת לעמוד על זכויותיהם, המוכחשות, מהווה הודאה על קבלת מלוא התמורה בגין מכירת הדירה. טענות המשיבים טענו המשיבים, כי יש לדחות את התובענה על הסף בשל התיישנותה ו/או בגין השיהוי הניכר בהגשתה, ובשל חוסר תום ליבו של המבקש. לגופו של עניין טענו, כי הסיבה המרכזית בגינה עמדו הם על סירובם לחתום על המסמכים הדרושים להעברת זכויותיהם בדירה למבקש, לרבות ייפוי הכוח הבלתי חוזר, הינה אי תשלום מלוא התמורה על פי ההסכם. לטענתם, המבקש ו/או אביו שילמו להם את התשלום הראשון, דהיינו סך של 12,500$ בלבד, ולא שילמו את יתרת התמורה. על כן, ומשלא מילא המבקש אחר התחייבויותיו על פי הסכם המכר, אין המדובר בתביעה לאכיפת זכות במקרקעין, אלא בבקשה לסעד הצהרתי בנוגע לזכות אובליגטורית בלבד ועל כן חלה על התובענה דנן תקופת התיישנות של 7 שנים בהתאם להוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לעניין זה הפנו המשיבים לת"א (חי') 977/02 אוריון אפרים נ' י. פריצקר ושות' בע"מ (ניתן ביום 23.03.2005) (להלן: "עניין אוריון") לחלופין, טענו המשיבים, כי חל במקרה דנן שיהוי ניכר, היורד לשורשו של עניין ואשר גרם לשינוי מצבם לרעה. לטענת המשיבים, ההלכה הפסוקה קובעת, כי בכל הנוגע לסעד הצהרתי, שהינו הסעד אליו עותר המבקש בתובענה דנן, רשאי בית המשפט להתחשב בכלל הנסיבות שהביאו למצב הנוכחי ובפרט להתנהגותו של התובע. לאור זאת, טענו המשיבים כי יש ללמוד מהתנהגותו של המבקש, אשר לא נקט בשום פעולה למימוש זכויותיו במשך כ-25 שנה, כי ויתר הוא על זכויותיו בדירה. מעבר לכך, טענו המשיבים, כי המבקש קיבל חזקה בדירה לאחר שאיים עליהם ועל ובני משפחתם. לפיכך, הואיל והתנהגותו נגועה בחוסר תום לב, אין להעניק לו את הסעד המבוקש. כן טענו, כי השתהותו הניכרת של המבקש גרמה להם לנזק ראייתי. לגופו של עניין, טענו המשיבים כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי שילם את מלוא התמורה, בהתאם להוראות ההסכם. לעובדה כי המבקש קיבל חזקה בדירה, טענו המשיבים כי, המבקש ואביו השתלטו על הדירה בכוח הזרוע, באיומים ובהפחדות תוך הפרת הסכם המכר ומשכך יש לדחות את תביעתו של המבקש. ביתר פירוט טענו, כי פינו הם את הדירה ועברו אל ביתם החדש בחודש יולי 1987, לערך. אז לטענתם, החל אביו של המבקש, גבי, להגיע אל ביתם החדש כמעט מידי יום, כשהוא דורש מהם, כי ימסרו לו את המפתח לדירה, הגם שטרם הגיע מועד המסירה. לטענתם, התנו את מסירת המפתח בקבלת מלוא יתרת התמורה אולם, המבקש באמצעות אביו, חזר ואיים עליהם כשהוא מציין בפניהם כי הוא נדרש לשלם את הכסף לעורכי דין המייצגים את בנו, המבקש לאחר שנעצר בחשד לעבירת רצח. טענו המשיבים, כי לבסוף, בדרך ערמה, ביקש מהם גבי את המפתח ליום אחד, לדבריו, על מנת להראות את הבית לבעלי מקצוע, והם בתום ליבם נענו ומסרו את המפתח, מתוך אמונה כי הוא יחזיר להם את המפתח ללא דיחוי. אלא, שהמפתח לא הוחזר ופניותיהם החוזרות לקבל המפתח לידיהם לא רק שלא נענו אלא, אף זכו לדברי איומים, מצד אשתו של גבי ומצד המבקש, במסגרתם איים המבקש כי אם תמשיך המשיבה 2 לטלפן בנוגע לדירה הוא יפגע בה, בביתה ובילדיה. לטענת המשיבים, נוכח דברי האיומים, ובהיותם הורים לילדים קטנים ונוכח העובדה כי נעדרו שעות רבות מהבית בשל עבודתם בשווקים, ויתרו הם על דרישתם לקבל לידיהם חזרה את המפתח. לטענתם, פנו הם אל עו"ד קמינצקי וביקשו את עזרתו אך הוא בתגובה אמר להם כי הפסיק לטפל בתיק. לשיטתם הבינו, כי הפתרון למצב אליו הם נקלעו יהיה רק כאשר ירצה המבקש למכור את הדירה ויידרש להשלים העברת הזכויות בדירה על שמו, אז יוכלו הם לדרוש ממנו כי ימלא את חלקו בהסכם וישלם את יתרת התמורה כנגד חתימתם הנדרשת להעברת הזכויות בדירה על שמו. מטעם זה בחרו שלא למצות הליכים משפטיים כנגד המבקש. כן טענו המשיבים, כי הואיל והדירה הייתה ועודנה מושכרת והמבקש קיבל בעדה דמי שכירות גבוהים, זכאים הם לקבלת חלק יחסי מדמי השכירות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. גרסו המשיבים, כי לצרכי פשרה בלבד, מסכימים הם להשלים את עסקת המכר עם המבקש ולחתום על כל המסמכים הנדרשים, בתמורה לשערוך יתרת התמורה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. השאלות השנויות במחלוקת האם יש בטענות הסף של המשיבים- התיישנות, שיהוי וחוסר תום לב, כדי לדחות את התובענה על הסף? האם שולמה מלוא התמורה החוזית בגין הדירה? דיון והכרעה טענת ההתיישנות, אותה טענו המשיבים, דינה להידחות. סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, קובע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים, הינה בת 25 שנה: "הזמן להתיישנות התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) שאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". הפסיקה הכירה כי תביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין מוסדרים הינה תובענה במקרקעין במשמעות סעיף 5 לחוק ההתיישנות (ראה לעניין זה: ע"א 7321/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קריית אתא (ניתן ביום 17.10.2012), דנ"א 2415/01 חב' פליצ'ה ראובן נ' סופיוב (ניתן ביום 30.5.2001), ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד (3) 487 (2000). במקרה שלפנינו, ההסכם נחתם כאמור ביום 03.12.1986, מסירת החזקה נקבעה ליום 09.12.1986 והתובענה הוגשה ביום 08.06.2011. מכאן, ניתן לראות כי גם אילו נבחן את מרוץ ההתיישנות במועד המוקדם ביותר בו עמדה למבקש עילת תביעה קונקרטית לתבוע את אכיפת ההסכם- יום מסירת החזקה ה- 09.12.1986, טרם חלפה, במועד הגשת התובענה דנן, תקופת התיישנות של 25 שנה ומכאן שדין טענה זו של המשיבים להידחות. יוער, כי פסק הדין בעניין אוריון, אליו הפנו המשיבים, אינו רלוונטי בעניינו שכן בתובענה דנן עסקינן בתובענה לאכיפת הסכם מכר להבדיל מתובענה לביטול הסכם מכר בגין הפרתו. אבחנה זו עולה בעניין אוריון, בו קבע כבוד השופט עמית כי: "ההלכה היא שתביעה לאכיפה, או לביצוע בעין של הסכם מכר במקרקעין, היא תביעה במקרקעין. אלא שהתובענה בפנינו אינה תביעה לאכיפת ההסכם, אלא תביעה לפסק דין הצהרתי כי ההסכם הופר ולפיצויים. לכן, תחול ההתיישנות הרגילה של שבע שנים." אשר ליתר טענות הסף שהעלו המשיבים, שיהוי והעדר תום לב, הגעתי למסקנה כי אף הן דינן להידחות. כידוע, אין בשיהוי כשלעצמו כדי להצדיק את דחיית התובענה. נקבע לא אחת, כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום בו יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. רק מקום בו יש בשיהוי כדי ללמד שהמבקש ויתר על טענותיו ו/או שבשל השתהותו של המבקש השתנה מצבו של המשיב לרעה אפשר שתדחה התובענה בשל שיהוי בהגשתה (ראה לעניין זה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433). בענייננו, המבקש השתהה בהגשת תביעתו אך לא באופן בו ניתן לומר כי המשיבים שינו מצבם לרעה או בנסיבות בהן ניתן חומר כי מדובר בניצול הליכי משפט לרעה . דווקא התנהגות המשיבים אשר בחרו לשבת בחיבוק ידיים, נוכח טענתם להעדר תשלום יתרת התמורה החוזית, מלמדת כי ציפו להליך בו ידרשו להתעמת עם המבקש. נמצא, אפוא, כי ציפו להליך הנדון. דברים אלו יפים גם נוכח טענת העדר תום לב אותה מבקשים הם ליחס למבקש כעילה למחיקת התביעה על הסף. דווקא התנהלות המשיבים, אשר בחרו שלא לעשות דבר כנגד החזקת המבקש בדירה, במטרה להערים עליו קשיים בבוא היום, עת ירצה למכור את הדירה, הינה התנהלות תמוהה, אשר עולה כדי חוסר תום לב. גם לגופו של עניין, מצאתי כי דין טענות המשיבים להידחות וכי יש לקבל את תביעת המבקש. אין מחלוקת בדבר קיומו של הסכם מכר בין הצדדים וכי מירב התמורה שולמה למשיבים. אולם, העסקה שנקשרה בין הצדדים לא נרשמה והזכויות בדירה נותרו בידי המשיבים. כאמור, טענתם המרכזית של המשיבים הינה כי הסכם המכר הופר מאחר ולא שולמה מלוא התמורה וכי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי שילם את מלוא התמורה בהתאם להוראות ההסכם ועל כן, מסרבים הם לחתום על המסמכים הנדרשים להעברת הזכויות בדירה למבקש. הלכה היא כי בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ראה ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני , פ"ד כז (1) 741,744 (1973)). בנסיבות דנן, בהן קיבל המבקש חזקה בנכס מאז 1987 וכי מאז ועד היום לא נקטו המשיבים בכל פעולה משפטית נגדו, מוטל הנטל על כתפי המשיבים לשכנע ולהוכיח את טענתם בדבר הפרת ההסכם מצד המבקש. אפילו היה מוטל הנטל על המבקש להוכיח כי מילא חלקו לפי ההסכם, הרי שעלה בידיו של המבקש לעמוד בנטל זה ברמת ההוכחה הנדרשת ומכאן שדין תביעתו של המבקש להתקבל. אסביר דבריי: בענייננו אין חולק כי החזקה בדירה עברה לידי המבקש בסמוך למועד אשר נקבע לכך בהסכם, וכי ברבות השנים נהג המבקש בדירה מנהג בעלים, בגלוי, קבל עם ועדה. המבקש שיפץ את הדירה, שילם בגינה את המיסים הנדרשים וברבות השנים אף השכיר אותה לשוכרים. הנתבעים לא חולקים על כך שידעו על פעילותו של המבקש בדירה ולמרות זאת בחרו משך שנים רבות, שלא לעשות מאום כנגד החזקתו בדירה וביצוע הפעולות בה. המשיבים, לא נקטו כל פעולה משפטית לביטוי כוונתם לשים קץ לקשר החוזי עם המבקש או לדרוש אכיפתו, לא שלחו אל המבקש כל הודעת ביטול או אכיפה, ולא נקטו בכל פעולה משפטית כנגד החזקתו של המבקש בדירה לאורך השנים. רק לאחר שנודע למשיבים כי המבקש הגיש את התובענה דנן, פנתה המשיבה 2 למשטרה לשם הגשת תלונה בגין איומים. תלונה אשר נסגרה. טענת המשיבים, כי בחירתם שלא לפעול כנגד החזקתו של המבקש בדירה לאורך השנים נבעה מחששותיהם מכך שהמבקש ו/או בני משפחתו יפגעו בהם, אין בידי לקבל. בידם של המשיבים האפשרות לפעול בדרכים רבות על מנת להביע את מחאתם על החזקתו של המבקש בדירה החל מהגשת תביעת פנוי, כתיבת מכתבים, שליחת התרעות וכיו"ב. במידה ואכן חשו המשיבים מאוימים, כפי שנטען על ידם, היה עליהם לפנות למשטרת ישראל ולהגיש תלונה בהתאם, כפי שאכן בעקבות הגשת התביעה הנדונה, ולא לשבת בחיבוק ידיים. גרסתם בדבר חששם מפני המבקש נוכח דברי איומים כלפיהם לא נמצאה אמינה עלי ובהעדר כל חיזוק לה, אין לי אלא לדחותה. חוסר אמינותם של המשיבים באה לידי ביטוי במהלך שמיעת הראיות נוכח עדות המשיבים שנמצאה נגועה בסתירות, ובחוסר קוהרנטיות. הכחשתה של המשיבה 2, בעדותה, את דבר חתימתה על גבי הקבלה בגין התשלום הראשון, נשוא התמורה החוזית, אשר הופקה על ידי עו"ד קמינצקי, וטענתה כי חתימתה על גבי הקבלה זויפה. זאת, על אף שבעלה, המשיב 1, אישר בעדותו כי אכן הוא חתם על גבי הקבלה, יש בה אך כדי ללמד על כשלים מהותיים במהימנות דבריה ו/או זכרונה. ולהלן הדברים כלשונם: "ש: עו"ד קמינצקי העיד כאן, הוא הצהיר שגבי או דוד שילמו 15,000 ₪ בשני שיקים את מאשרת זאת? ת: כשאני הלכתי לעו"ד הזה והוא אמר בפירוש שהם אנשים לא אמינים שאני לא אתעסק איתם. ש: חוזר על השאלה? ת: שקר ש: את אומרת שעו"ד קמינצקי העיד בשקר? ת: בשקר ש: אני מציג את הקבלה ושואל של מי החתימה? ת: זה שקר זו לא חתימתי זה זיוף. ש: חתימה של בעלך? ת: גם לא חתימה של בעלי, החתימה של בעלי שונה. יש פה זיופים. אני לא יודעת עם עו"ד גם מעורב". לציין, כי טענת הזיוף לא נטענה בכתב תשובתם של המשיבים והועלתה לראשונה על ידי המשיבה 2 בחקירתה. חוסר מהימנותה בא אפוא לידי ביטוי מעצם טענה תמוהה זו העומדת בסתירה לגרסת בעלה. מעבר לאמור, ניתן לומר כי אלו היה ממש בטענת הזיוף, זו היתה נטענת בכתבי הטענות. למותר לציין, כי אינני נדרשת לה נוכח העדרה מכתבי הטענות. עם זאת, הגם שאינני נדרשת לטענת המשיבה 2 לעניין זיוף חתימתה על גבי הקבלה כנגד התשלום הראשון, והגם שסוגיית התשלום הראשון אינה מצויה בלב המחלוקת שבין הצדדים, סבורה אנכי שעצם העלתה של טענה זו על ידי המשיבה 2 בהינף יד, ללא כל תימוכין או הסבר הגיוני, מכרסמת באמינות עדותה. גם גרסת המשיבים, כי נוכח אי קבלת מלוא התמורה לידיהם, סירבו הם לחתום על מסמכי העברת הזכויות בדירה, הכוללים את המסמכים הבאים: בקשה להעברת זכות חכירה מתאריך 03.12.1986 בחתימת שני המשיבים, כתבי העברת זכויות בנוסח שהוכן על ידי החברה המשכנת, עותק מהצהרות הצדדים לרשויות המס. (להלן: "מסמכי העברת הזכויות"), נמצאה בלתי אמינה נוכח העובדה כי מסמכים אלה צורפו על ידי המבקש לתובענה, ואף עו"ד קמינצקי העיד ואישר כי המבקשים חתמו על מסמכים אלו. כידוע, לא בנקל ניתן להעלות טענה בעל-פה נגד מסמך בכתב (ראה ע"א 3894/11 דלק -חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום, (ניתן ביום 06.06.2011)). בענייננו, המשיבים לא נתנו כל הסבר מניח את הדעת הכיצד עדותם משתלבת עם כך שמסמכים אלו אכן קיימים, חתימתם אכן מופיעה על גביהם וכי המבקש ועו"ד קמינצקי הצהירו כי אכן נחתמו מסמכים אלו על ידם ומכאן סבורה אנכי כי בנסיבות העניין, העלאת טענה זו הינה מופרכת ואינה עומדת במבחן השכל הישר באופן המקעקע אמינות עדותם. לאור כל האמור לעיל, ונוכח התרשמותי מעדויות הצדדים אני מעדיפה את גרסת המבקש, על פני גרסת המשיבים 1-2. חיזוק לגרסתו מצאתי בעדותו של עו"ד קמינצקי, אשר מונה לביצוע העסקה מטעם הצדדים אשר ציין, בעדותו בפניי, כי הסיבה לאי ביצוע העברת הזכויות על שם המבקש הינה אי תשלום מס רכישה על ידי המבקש. וכך העיד בפניי (ראה פרוטוקול הדיון בעמ' 4): "לשאלה כשלא שולם מס רכישה מה אני עושה, אני משיב ששלחתי מכתב לקונה, שני מכתבים, ושלחתי מכתב לשני הצדדים גם כן, עקב חוסר שיתוף פעולה אני מפסיק את הטיפול בעסקה. במשך שנים אף אחד לא פנה אלי". ובהמשך ענה עו"ד קמינצקי לשאלת בא כוח המשיבים האם הייתה פנייה אליו בסמוך למועד מסירת החזקה על ידי המוכרים, כי: "לא זכור לי על כל פנייה אלי מצד המוכרים". אילו היה ממש בטענות המשיבים הרי שהיו פונים בזמן אמיתי אל עו"ד קמינצקי על מנת שיסייע בידם, דבר שלא נעשה. 24. בהינתן האמור, לאחר שקראתי בעיון את כלל החומר שהוצג בפניי ושמעתי את העדויות שהובאו בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת המבקש, המחזיק בדירה החל משנת 1987, לקבלת סעד הצהרתי כמבוקש. המבקש הניח בפניי את התשתית הראייתית הנדרשת בדבר קיומו של ההסכם שיש לאוכפו. לא עלה בידי המשיבים להוכיח את טענותיהם בדבר אי קבלת מלוא התמורה בגין הדירה. לטענות נוספות שהעלו המשיבים כלפי המבקש לא ראיתי לנכון להידרש לנוכח קביעתי לעיל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 ₪. חוזהזכויות בדירההסכם מכרפסק דין הצהרתי