סעד הצהרתי לפיו קיבל התובע כדין את זכויות החכירה לדורות במקרקעין בשטח של 540 מ"ר, המהווים חלק מחלקה 10 גוש 4028 בשכונת פרדס שניר שבעיר לוד (להלן: "המקרקעין"). כן נתבע מתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), להפריע לתובע מלהחזיק במקרקעין בכל צורה שהיא, ובכלל זה, אוסר על פינויו מהמקרקעין. א. רקע בשנת 1954 נחתם חוזה חכירה בין רשות הפיתוח לבין חברת יכין חק"ל בע"מ (להלן: "יכין") לפיו החכירה רשות הפיתוח ליכין שטח מקרקעין שכונה "פרדס מספר 603" (להלן: "חוזה החכירה"), הרשום על שמה של רשות הפיתוח ומנוהל על ידי המינהל, וזאת לתקופה של 49 שנים ועם אופציה להארכה ל- 49 שנים נוספות. שטח זה כלל, בין היתר, את המקרקעין נושא התובענה. בחוזה החכירה צוין, כי "החברה מאשרת בזה כי ידוע לה כי הרשות הסכימה להחכיר לה את הפרדס הנ"ל בתנאי מפורש שלא תשתמש בו ו/או בקרקע עליו הוא נטוע למטרה אחרת כל שהיא פרט לעיבוד וניצול חקלאי" (סעיף 12 לחוזה החכירה). כן הוסכם, כי יכין תהא רשאית להעביר את זכויותיה על פי החוזה ל"אנשים או לגופים משפטיים שונים", זאת באמצעות רישום זכות החכירה, ובתנאי שרוכש הזכויות מיכין יחויב באותן זכויות והתחייבויות החלות על יכין לפי האמור בחוזה החכירה (סעיף 11 לחוזה החכירה). ביום 29.12.1959 נחתם הסכם בין רשות הפיתוח, יכין והגב' רשיקה אסעד אחמד אבו קישק (להלן: "גב' אבו קישק"). בהסכם זה נקבע כי חלק מפרדס מספר 603, המהווה את חלקה 10 בגוש 4028 (להלן: "חלקה 10"), יוחכר לגב' אבו קישק (להלן: "החוזה המשני"). הצדדים הסכימו כי ביחס לשטח זה תבוא גב' אבו קישק בנעליה של יכין בכל הנוגע להתחייבויותיה וזכויותיה לפי חוזה החכירה, "כאילו שמ[ה] היה רשום בו מלכתחילה". בשנת 1972 ביקשה גב' אבו קישק לפעול להעברת זכויותיה בחלקה 10, ועל כן חתמה ביום 1.12.1972 על תצהיר לפיו יועברו זכויותיה במקרקעין לארבעת ילדיה בחלקים שווים, ללא תמורה. המסמכים הועברו למינהל, אולם העברת הזכויות לא הושלמה, כך שזכויות החכירה בחלקה 10 עודן רשומות על שמה של גב' אבו קישק, שהלכה בינתיים לעולמה. ביום 1.5.1995 נשלח לחלקה 10 מפקח מטעם המינהל. המפקח מצא כי בשטח החל ביצוען של עבודות בנייה למגורים, ועל כן נמסרה התראה על קיומה של בנייה בלתי חוקית. בימים 28.5.1995 ו- 30.5.1995 דיווח המפקח כי הבניה הבלתי חוקית לא הופסקה. בעקבות דיווחים אלה נשלח ביום 5.6.1995 מכתב לגב' אבו קישק, בו טען המינהל כי ממצאיו של המפקח מלמדים שהחוזה המשני הופר. זאת מאחר שבניגוד להתחייבויותיה של גב' אבו קישק על פי חוזה החכירה, עצי הפרדס נעקרו ובשטח חלקה 10 מוקם מבנה מגורים. כן נטען במכתב כי דמי החכירה השנתיים לא שולמו מאז חודש אוקטובר 1992. המינהל הודיע באותו מכתב כי מדובר בהפרות יסודיות, ועל כן הוא מבטל את החוזה המשני. במקביל לאירועים אלה נחתם ביום 29.5.1995 הסכם מכר בין אחד מבניה של גב' אבו קישק, מר טלאל אבו קישק ז"ל (קרי, הנתבע 2. להלן: "מר טלאל") ובין התובע ביחס למקרקעין, המהווים כאמור חלק מחלקה 10. בין הצדדים הוסכם כי התובע ירכוש מתוך חלקו של מר טלאל בחלקה 10, אותו קיבל במתנה מאמו, שטח של 540 מ"ר. העסקה דווחה לרשויות המס, והתובע השתקע במקרקעין ובנה עליהם בית למשפחתו. בהתבסס על טענותיו להפרת החוזה, הגיש המינהל תביעה לפינוי ולסילוק יד כנגד ילדיה של גב' אבו קישק (הנתבעים 2 - 5). ביום 18.12.1995 ניתנה החלטתו של בית משפט השלום ברמלה (ת"א 3625/95), בה נקבע כי אין מקום ליתן לנתבעים באותו עניין רשות להתגונן, ולכן חויבו הנתבעים לפנות את המקרקעין, ולהשיבם למינהל כשהם פנויים מכל אדם, חפץ או מבנה, תוך השבת המצב בפרדס לקדמותו (להלן: "תביעת הפינוי נגד אבו קישק"). בהמשך לכך הוגשה לבית משפט השלום ברמלה תביעה נוספת, בסדר דין מקוצר, בה התבקש פינוי וסילוק ידו של התובע מהמקרקעין, כאשר נטען כי התובע חסר זכויות כלשהן במקרקעין (להלן: "תביעת הפינוי"). בהחלטתו מיום 18.12.1995 דחה בית המשפט את בקשתו של התובע להתגונן (ת"א 3793/95), וקבע כי התצהיר שהוגש על ידי התובע היה לקוני, וטענת הגנתו כי רכש בשנת 1995 זכויות במקרקעין ממר טלאל כלל לא הוכחה, שכן לא הוצג בפני בית המשפט כל הסכם בכתב לגבי רכישה זו. לכן הורה בית המשפט לתובע לפנות את המקרקעין. ערעור על החלטה זו הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 3247/98; להלן: "הערעור"). במסגרת הערעור ביקש התובע להתיר לו להמציא ראיות נוספות המעידות, לטענתו, כי אכן רכש ממר טלאל זכויות במקרקעין. בית המשפט דחה את הערעור בהחלטתו מיום 3.4.2003, תוך שהוא קובע כי אין מקום להתיר את צירופן של הראיות הנוספות. יחד עם זאת ציין בית המשפט כי גם לגוף הדברים אין בראיות הנוספות כדי לסייע למערער, זאת משום שבית משפט השלום כבר קבע כי חוזה החכירה הופר על ידי גב' אבו קישק וההסכם עמה בוטל, ועל כן למר טלאל אין כל זכויות במקרקעין. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, "אין המערער [התובע] יכול לזכות בזכויות מעבר לאלה של טלאל שהוא בא מכוחו", ושאלת תוקפו של ההסכם בינו לבין מר טלאל כלל אינה רלוונטית. לאחר דחיית הערעור פתח המינהל בהליכי הוצאה לפועל בהם ביקש לממש את פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי (תיק הוצל"פ 34-02451-06-7). הליכים אלו התמשכו, ואולם בסופו של דבר ניתנה לתובע הודעה על פינוי, שהיה צפוי להתבצע ביום 25.7.2011. לנוכח הודעה זו פנה התובע ביום 30.6.2011 לבית משפט זה בבקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, כאשר במקביל הוגש כתב התביעה בו עסקינן, במסגרתו התבקש כאמור בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לפיו קיבל התובע כדין את זכויות החכירה לדורות במקרקעין. הבקשה למתן צו מניעה זמני נידונה לפני ביום 17.7.2011, ובאותו מועד ניתן צו מניעה ארעי עד למתן החלטה בבקשה לצו מניעה זמני. ביום 13.2.2012, לאחר דחיות שניתנו על מנת שהמינהל יוכל להשלים את בירוריו ביחס לטענות התובע, נחקרו מצהירי הצדדים על התצהירים שנתנו במסגרת הבקשה לסעד זמני. באותו מעמד הציע בית המשפט מתווה דיוני להמשך הדיון בתובענה. ביום 13.3.2012 הודיעה ב"כ המינהל כי המתווה שהוצע על ידי בית המשפט אינו מקובל על המינהל, וכי הוא מעוניין להגיש בקשה לסילוק על הסף, שתידון קודם למתן החלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני. בעקבות זאת הוגשה הבקשה לסילוק על הסף שלפני, תגובה ותשובה לתגובה. לאחר חילופי המסמכים הללו, שהתמשכו בשל ארכות מוסכמות שביקשו הצדדים, הוגשה בקשה מטעם התובע להגשת ראיות נוספות, אשר בהחלטתי מיום 11.6.2013 נקבע כי ההחלטה בה תינתן ביחד עם ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף. הגיעה העת למתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף. ב. טענות הצדדים המינהל מבקש לסלק את התובענה על הסף מפאת קיומו של מעשה בית-דין. לטענת ב"כ המינהל, זכויותיו של התובע במקרקעין כבר נידונו והוכרעו על ידי הערכאות השיפוטיות השונות, ואין לאפשר לתובע לחזור פעם נוספת לבית המשפט לאור השתק הפלוגתא, המונע התדיינות נוספת. בנוסף נטען כי טענת התובע לזכות במקרקעין מכוח ההסכם בינו לבין טלאל נטענה כבר כטענת הגנה כנגד פינויו, ועל כן דרישתו לקבל כיום פסק דין הצהרתי מכוח אותה טענה אינה יכולה לעמוד בשל קיומו של השתק עילה. ב"כ המינהל אף סבורה כי לאור ביטולו של החוזה המשני בפסק הדין שניתן בהליך שהתקיים בין בניה של גב' אבו קישק ובין המינהל, יש לדחות את התביעה בשל היעדר עילה. זאת משום שזכויותיו של התובע נובעות, לטענתו שלו, מזכויותיו של מר טלאל, ואם לזה האחרון אין כל זכות במקרקעין, הוא אינו יכול להעביר דבר לתובע. לבסוף נטען, כי התביעה קנטרנית וטורדנית, באשר מדובר בניסיון נוסף של התובע לדחות את הקץ ולמנוע את פינוי מהמקרקעין. התובע סבור כי דין הבקשה להידחות. ב"כ התובע הדגיש כי על בית המשפט לעשות שימוש זהיר בכלי של דחייה על הסף, לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות. לדבריו, פסקי הדין שדנו בעניינו של התובע אינם מהווים מעשה בית דין לטענותיו בהליך זה. פסקי הדין נגד ילדיה של גב' אבו קישק כלל אינם מקימים מעשה בית דין כלפיו, שכן הוא לא היה צד להליכים. מעבר לכך, על אף חשיבותה לשאלת מעמדו של התובע, בפועל טענת המינהל כי ההסכם עם גב' אבו קישק בוטל כלל לא התבררה בפני ערכאה משפטית שכן גם בקשת ילדיה של גב' אבו קישק להתגונן נדחתה. כמו כן, ההסכם בין התובע לבין מר טלאל לא נידון לגופו, והתייחסותו של בית המשפט המחוזי לסוגיה נעשתה באמרת אגב מבלי שנשמעו ראיות או נחקרו עדים בנושא. בנסיבות אלה לא היה לתובע יומו בבית המשפט ואין לדחות את תביעתו על הסף. על כך הוסיף ב"כ התובע, כי מחמת הצדק והאינטרס הציבורי ראוי לדחות את טענת המינהל לקיומו של מעשה בית דין. לדבריו, התשתית שעמדה בבסיס פסק דינו של בית המשפט השלום השתנתה, זאת לאור נסיבות חדשות ובהן שינוי ייעוד המקרקעין מאזור חקלאי כך שניתן להסדיר את מעמדו של התובע במקרקעין, כמו גם הארכת חוזה החכירה המקורי בין יכין ובין המינהל. לאור שינוי נסיבות זה, פסק הדין שניתן אינו רלוונטי עוד. נוסף על כך, לאור מצבו הבריאותי של התובע, ובהתחשב בכך שפסק הדין לא בוצע במשך שנים רבות, ראוי לדחות את הבקשה לסילוק על הסף. באשר לטענת היעדר העילה, ציין ב"כ התובע כי על מנת למחוק תובענה בשל היעדר עילה יש להתייחס לנטען בכתב התביעה כאילו הוכח, ובענייננו ברור כי אם אכן יוכחו העובדות הנטענות על ידי התובע הוא יוכל לזכות בסעד המבוקש על ידו. לבסוף נטען על ידי ב"כ התובע, כי אין כל בסיס לטענה כי התביעה קנטרנית וטורדנית, זאת כאשר עניינו של התובע טרם נדון במלואו בפני ערכאה שיפוטית, וכאשר מדובר בפגיעה חמורה בזכויותיו של התובע היה ותידחה התביעה. ג. דיון והכרעה טענתו המרכזית של המינהל, אשר על בסיסה מתבקשת דחיית התובענה על הסף, היא קיומו של מעשה בית-דין בין הצדדים, המונע לשיטתו מבית המשפט לקיים דיון מחודש בטענות שכבר הועלו, נידונו והוכרעו בהתדיינות קודמת בין הצדדים. בספרה המקיף "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי" (תשנ"א-1991) סוקרת פרופ' נינה זלצמן (להלן: "פרופ' זלצמן") את דיני מעשה-בית-דין, שיקולי המדיניות העומדים מאחוריהם והיקף תחולתם. כפי שמבהירה פרופ' זלצמן, האינטרס המרכזי העומד מאחורי מערכת דינים זו הוא הרצון "למנוע כפל התדיינות ושילושן באותו עניין, ובכך להקל את העומס המוטל על בתי המשפט ולהבטיח פעולה תקינה וחסכונית של המערכת השיפוטית בביצוע מלאכת עשיית הצדק... אינטרס החברה הוא לשים סוף להתדיינות, ובכך לשמור על כבודה ויוקרתה של המערכת השיפוטית ולהבטיח יציבות וודאות לגבי כוחו המחייב של המעשה השיפוטי" (שם, בעמוד 14). בשל כך נקבע כי משהיה לבעל הדין את יומו בבית המשפט, אין מקום לאפשר לו לחזור ולהתדיין באותה עילה או באותה פלוגתא, וזאת אף אם לא ניצל אותו בעל דין את ההזדמנות שניתנה לו, כגון בשל מחדל מלהביא ראיה או מלהעלות טענה כלשהי (שם, בעמוד 16). יחד עם זאת קבעה הפסיקה כי אם יעידו "נסיבותיה של ההתדיינות הראשונה שכלל לא היה לבעל הדין יומו בבית המשפט, או שמפאת סדרי הדין הנוהגים במסגרת אותה התדיינות לא היה יומו של בעל הדין מלא, במובן זה שלא ניתנה לו ההזדמנות המלאה למצות את זכותו להתדיין באותה עילה או באותה פלוגתא אם בעל-הדין יריבו, אין לראות בו כמי שבא להטריד את בעל הדין יריבו ואת המערכת השיפוטית כאשר הוא מבקש למצות את זכותו להישמע בבית המשפט בהתדיינות הוגנת... כאשר לא ניתנה לבעל הדין ההזדמנות, או שההזדמנות היתה פגומה ובלתי ממצה, נדחה כלל ההשתק מפאת שיקולים של צדק, ואין הטענה בדבר ההטרדה הצפויה לבית המשפט ולבעל הדין היריב מהווה עוד עילה להשתיקו" (שם, בעמוד 16 -17). דיני מעשה בית דין מורכבים כידוע משני כללים עיקריים: השתק פלוגתא והשתק עילה. משמעות הכלל בדבר "השתק עילה" היא שכאשר תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, לא יידרש בית המשפט לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה; משמעות הכלל בדבר "השתק פלוגתא" היא שכאשר הועלתה במשפט הראשון שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה שנויה במחלוקת והיא חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה באותו מקרה, בפירוש או מכללא, מושתקים בעלי הדין וחליפיהם מלהתדיין לגבי שאלה זו בשנית (ראו דבריו של הנשיא אגרנט בע"א 246/66 שמואל ו-רחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"מ כב(2) 561). כאמור, ב"כ המינהל טענה כי שני הכללים הללו חלים בנסיבותיו של התובע. מכוח כלל השתק העילה, טוענת ב"כ המינהל כי התובע בענייננו, שהיה הנתבע בהליכים הקודמים שהתקיימו בנוגע למקרקעין, מנוע מלהעלות במסגרת ההתדיינות שלפני טענות עובדתיות או משפטיות בקשר לעילת התביעה המקורית. אלא שבנסיבות בהן התובע היה הנתבע בהליך הראשון, ספק אם ניתן להשתיקו מלתבוע את הצד הנגדי בתובענה נפרדת בקשר לאותו עניין. בהקשר זה מבהירה פרופ' זלצמן כך: "נתבע שהעדיף לא להגיש תביעה שכנגד לא יהא מושתק, מכוחו של פסק הדין, מלתבוע את התובע בתובענה נפרדת בקשר לאותו עניין, אירוע או עסקה, נושא התביעה הראשונה, והוא זכאי ליומו שלו בבית המשפט. כלל השתק העילה אינו משמש "מחסום" לפני הנתבע שנהפך לתובע, שהרי העילות, אפילו הן דומות במרכיביהן העובדתיים, אינן זהות, משום חילופי עמדות בעלי הדין. רק מי שהיה התובע בתביעה הראשונה יהא מושתק מכוחו של פסק הדין שניתן בתביעה זו, אך לא אחר. אף אין נפקא מינה לעניין זה אם הטענות שמעלה הנתבע בתביעתו שלו הן אותן טענות שהעלה בתביעה הראשונה כטענות הגנה, או אם הן טענות חדשות, שנמנע מלהעלותן כנתבע. בהיעדר הוראה הכופה על הנתבע להגיש תביעה שכנגד, אין כל אמצעי דיוני אחר למנוע את התוצאה של כפל התדיינויות באותו עניין או באותו נושא, כאשר בעלי הדין תופסים עמדות שונות בכל אחת מן ההתדיינויות" (שם, בעמוד 44). וראו גם רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן (ניתן ביום 31.10.2005) (פסקה 4 להחלטתה של השופטת עדנה ארבל). שונים פני הדברים ביחס לטענה מכוח כלל השתק הפלוגתא. כזכור, טענתו המרכזית של המינהל במסגרת בקשת הסילוק על הסף היא כי פסק הדין בתביעת הפינוי הכריע בשאלת זכויותיו של התובע במקרקעין והערעור על פסק דין זה נדחה, ועל כן קם השתק פלוגתא. טענת התובע היא כי משנדחתה בקשתו להתגונן מבלי שהתאפשר לו להציג את ההסכם בינו לבין מר טלאל, הרי שהסכם זה כלל לא נידון לגופו ועל כן לא התקיים הכלל של השתק פלוגתא. טענה זו יש לדחות. כפי שמסכם השופט יורם דנציגר את ההלכה ברע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' גולייט בן ברוך (ניתן ביום 23.7.2012) (להלן: "עניין בנק אוצר החייל"), בסעיף 13: "השתק פלוגתא קם בהצטברותם של ארבעה תנאים: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי (מההכרעה בעניין וינשטיין עולה כי יש "לרכך" דרישה זו, ולכך אתייחס להלן); ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון". תנאים אלה מובילים לכאורה לכך שבמקרה בו ניתן פסק דין בהיעדר הגנה (בין אם בשל אי התייצבות ובין אם לאור טיבה המסוים של התובענה, כפי שאירע בענייננו בו נדחה בקשתו של התובע לקבלת רשות להתגונן בפני התובענה), ולא התקיימה התדיינות אדברסרית בין בעלי הדין לגבי הטענות שהועלו על ידי התובע, לא יופעל הכלל של השתק פלוגתא, שכן במקרה זה לא ידון בית המשפט בטענותיו של התובע לגופן. אלא שמסקנה מעין זו היתה מובילה לפגיעה קשה בעקרון סופיות הדיון, שכן משמעותה האופרטיבית היתה כי נתבעים היו יכולים, גם בחלוף שנים, להפוך לתובעים ולטעון כנגד אותה הכרעה משפטית. לפיכך, הבהירה השופטת (כתוארה אז) מרים נאור ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (ניתן ביום 8.3.2009) (לעיל ולהלן: "עניין וינשטיין") כדלקמן: "פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר". בית המשפט העליון חזר וביסס הלכה זו בעניין בנק אוצר החייל, עת קבע כי "נתבע בסדר דין מקוצר שהעלה במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש טענת הגנה, ובית המשפט החליט שלא לתת רשות להתגונן בטענה זו, יהיה מושתק מלשוב ולהעלות טענה זו בהליך נוסף בעתיד, ככל שמדובר היה בפלוגתא מרכזית בהתדיינות הראשונה" (סעיף 18). השופט יורם דנציגר הוסיף וציין, כי ניתן לטעון שקביעה מעין זו מעוררת קושי לאור העובדה שלכאורה בנסיבות אלה לא מקיים בית המשפט בירור עובדתי מלא של הטענה בטרם זו נדחתה. עם זאת, יש לדחות טענה זו שכן לאור העובדה שבית המשפט לא ייתן רשות להתגונן "רק כאשר מתברר כי הגנת הנתבע היא "הגנת בדים" המשוללת כל יסוד על פניה", קביעתו של בית המשפט בהתדיינות הראשונה שטענת הנתבע היא חסרת כל בסיס מוליכה למסקנה כי אין טעם לשוב ולדון באותה פלוגתא בהליך נוסף. בנסיבות המקרה דנן, אפוא, עצם העובדה שטענותיו של הנתבע נדחו מבלי שהתקיים דיון לגופן לא תוכל לסייע לו, ואין בעובדה זו די כדי להוליך למסקנה שלא התקיים השתק פלוגתא. יש לבחון, אם כך, האם טענותיו של התובע בהליך דנן מבוססות על פלוגתאות שכבר הוכרעה בהליכים הקודמים שהתקיימו בעניינו. המחלוקת המרכזית בין הצדדים הן בהליך הפינוי והן בהליך שלפני היא האם רכש התובע זכויות כדין במקרקעין. התובע טוען כי זכויותיו נרכשו ממר טלאל, וטענה זו נדחתה במסגרת תביעת הפינוי, מאחר שהתובע לא הביא תימוכין לביסוסה. בערעור ביקש התובע לתקן מחדל זה, ואולם ערכאת הערעור סברה שאין בכך טעם, שהרי גם אם יוכיח התובע את כי זכויותיו נרכשו ממר טלאל, לא יוכל הדבר להועיל לעניינו, מאחר שלמר טלאל עצמו לא הייתה במועד הרלוואנטי כל זכות במקרקעין. מכאן שבתביעת הפינוי נקבע ממצא, שהיה חיוני להכרעה באותו עניין, לפיו לתובע אין זכויות במקרקעין. ממצא זה יוצר, כטענת ב"כ המינהל, השתק פלוגתא, המונע מהתובע מלהתדיין פעם נוספת עם המינהל בשאלת זכויותיו ביחס למקרקעין. כנגד מסקנה זו ביקש ב"כ התובע, שעשה כמיטב יכולתו על מנת לסייע למרשו, לטעון כי קביעת ערכאת הערעור לפיה גם למר טלאל לא היו זכויות במקרקעין ניתנה על בסיס הממצאים שנקבעו בתביעת הפינוי נגד אבו קישק, ומבלי שלתובע עצמו ניתנה אפשרות להביא ראיות בעניין זה. מכך ביקש להסיק כי לתובע לא היה יומו בבית המשפט בעניין זה. אפס, לא ניתן לקבל טענה זו, שכן לתובע הייתה אפשרות להעלות טיעונים לעניין זכויותיו של מר טלאל הן במסגרת תביעת הפינוי והן במסגרת הדיון בערעור. לפיכך, הכרעת ערכאת הערעור כי בין אם נכרת חוזה בין התובע לבין מר טלאל (כטענת התובע), ובין אם לאו (כקביעת בית המשפט השלום בתביעת הפינוי), "אין [התובע] יכול לזכות בזכויות מעבר לאלה של [מר] טלאל שהוא בא מכוחו" היא קביעה חלוטה, שהייתה חיונית לצורך ההכרעה בערעור, ועל כן אין מקום לאפשר התדיינות נוספת לגביה. בשולי הדברים אציין כי גם לגופו של עניין לא התרשמתי כי בידי התובע מצויות כיום ראיות הסותרות את ההכרעה כי ההסכם בין המינהל לבין הגב' אבו קישק בוטל כדין בשעתו, לאור הפרה יסודית שהתבטאה בכריתת הפרדס, ובניה אסורה בחלקה 10. במצב דברים זה, וגם אם במהלך הזמן נוצרו, כטענת ב"כ התובע, נסיבות המצדיקות עיון מחדש בעמדת המינהל כלפי התובע, אינני סבור שיש מקום לאפשר משיקולי צדק התדיינות מחודשת בשאלה שכבר הוכרעה בהליך הפינוי ובערעור, דהיינו הטענה לפיה "התובע קיבל כדין את זכויות החכירה לדורות [במקרקעין]" (כלשון סעיף 28(א) לכתב התביעה שלפני). ודוק, התובע ביקש אומנם גם סעד של צו מניעה קבוע (סעיף 28 (ב) לכתב התביעה), ואולם העילה היחידה המבססת בקשה זו בכתב התביעה היא מעמדו הנטען של התובע כחוכר. ממילא, מרגע שנדחתה, מחמת השתק פלוגתא, הטענה כי התובע הוא חוכר כדין של המקרקעין, אין מנוס גם מדחיית הבקשה לצו מניעה. סוף דבר עניינה של התובענה שלפני הוא בבקשת התובע להצהיר כי הוא קיבל כדין את זכויות החכירה לדורות במקרקעין. ואולם, בעניין זה, כפי שטענה ב"כ המינהל, כבר נקבע בהתדיינות קודמת (הליך הפינוי והערעור באותו עניין) ממצא עובדתי לפיו אין לתובע זכויות במקרקעין התקפות כלפי המינהל (וזאת בין אם משום שלא הוכיח כי רכש אותן, ובין אם משום שמי שהוא טען כי רכש אותן ממנו לא היה כבר בעל הזכויות במועד הרכישה). ממצא עובדתי זה נקבע אומנם בהליך סדר דין מקוצר, ומבלי שניתנה לתובע רשות להתגונן, ואולם זאת משום שבתי המשפט שדנו בתביעת הפינוי ובערעור סברו שאין כל סיכוי לטענות שהעלה התובע לביסוס זכותו. על פי ההלכה הנוהגת די בכך כדי להקים השתק פלוגתא בין הצדדים בשאלת זכויותיו של התובע במקרקעין. ממילא אין מנוס מדחיית התביעה מחמת מעשה בית דין (תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984), שכן לא ניתן להצהיר על זכויות, או לתת סעד של ציווי מכוחן, כאשר בין הצדדים נקבע השתק פלוגתא שמשמעותו שלילת קיומן. לאור התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לכך שהראיות הנוספות אותן ביקש התובע להגיש אינן נוגעות לטענה בדבר קיום השתק פלוגתא, ההכרעה בבקשה להגשת ראיות נוספות מתייתרת. כן יובהר כי אינני מביע עמדה ביחס לטענות אחרות שיכול התובע להעלות כנגד הליכי הפינוי (דהיינו טענות שאינן נסמכות על כך שהוא "קיבל כדין את זכויות החכירה [במקרקעין]"), ככל שקיימות טענות כאלו. לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי להביע תקווה כי למרות תוצאת פסק הדין יבוא המינהל בדברים עם התובע על מנת לנסות ולמצוא הסדר מניח את הדעת למצב שנוצר. התובע ובני משפחתו, שמצבם הסוציו-אקונומי קשה (כפי שפורט במסמך שצורף כנספח ז' לבקשת צו המניעה), מתגוררים במקרקעין מזה קרוב לעשרים שנה. פנויים מהמקרקעין יסב להם נזק רב, ואילו התועלת מפינוי התובע ומשפחתו לבדם תהיה מועטה, כל עוד לא יבוצע פינוי זה ביחד עם פינוי מחזיקים אחרים המצויים בחלקה 10 (משפחות אבו קישק ומשפחת אבו גאנם). במצב דברים זה, ובשים לב לכך שמדובר במקרקעין שהוחכרו בעבר בהסכם, לשינויים אפשריים ביעוד המקרקעין, ולרוח החלטה 1065 של מועצת מקרקעי ישראל (שאומנם אינה חלה על ישובים מעורבים, אך תכליתה יכולה להקרין גם על מקרים כגון זה בו עסקינן), נראה כי ראוי לעשות כל מאמץ להביא להסדרה שתהיה לא רק חוקית, אלא גם צודקת והוגנת. כן אבקש להביע את הערכתי לבאי כוח הצדדים, ובמיוחד לבאת כוח המינהל, אשר גילתה רגישות ראויה לנסיבות המיוחדות של מקרה זה. בבקשה לסילוק על הסף לא התבקש צו להוצאות, וממילא לא סברתי כי נסיבות העניין מצדיקות הוצאת צו שכזה. צו המניעה הארעי שניתן בתיק זה מבוטל. חכירהמקרקעיןחכירה לדורותסעד הצהרתי