בקשה להורות לנאמן בהקפאת הליכים לשלם את היטל הביוב בגין בניין שבנו המבקשים על קרקע שרכשו מהעירייה הבקשה הוגשה בתחילה כבקשה לקבלת היתר להגשת עתירה מנהלית בעניין זה נגד העירייה, אולם בהמלצת הכנ"ר דחה בית המשפט (כב' השופטת אלשיך), את הבקשה בהחלטה מיום 8.9.13, וקבע כי הסוגיה לגופה תידון במסגרת הליך חדלות הפירעון בבית משפט זה. בעקבות החלטה זו הודיעו המבקשים לבית המשפט כי ניתן לראות בפירוט העובדות והטענות, כפי שהובאו בבקשה, כתב טענות לגופו של עניין. מכאן הבקשה שלפני. עיקר העובדות הצריכות לעניין הרקע לבקשה, כפי שעולה מהעובדות המתוארות בה, הוא סכסוך בין משפחות בטייבה בשנות ה-90', שבעקבותיו החליטה העירייה לפנות מהעיר את אחת המשפחות. לפיכך, ולשם מתן פיצוי למשפחה זו בגין נכסיה שנותרו בעיר, מכרה העירייה מגרשים שהיו בבעלותה, כדי ליתן למשפחה שעזבה את סכום הפיצוי מתוך התמורה. המבקשים היו בין רוכשי הקרקעות שנמכרו. ביום 5.3.95 נחתם בין המבקשים לבין העירייה חוזה לרכישת אחד המגרשים (להלן: "חוזה 1995"). לפי חוזה 1995 הייתה העירייה אמורה למסור למבקשים את המגרש במצב שמאפשר בניה עליו למגורים, וזאת בתוך שמונה-עשר חודשים מיום החתימה, ולאחר שהעירייה תשנה את יעוד המגרש מקרקע ציבורית לפרטית. העירייה לא עמדה בתנאים אלה של חוזה 1995, ולפיכך הגישו האחים תביעה נגד העירייה. בהמשך, הושגו הבנות בין הצדדים שבעקבותיהן נחתם ביניהם ביום 26.5.05 הסכם חדש, שביטל את חוזה 1995 (להלן: "חוזה 2005"). לפי חוזה 2005, נמכר למבקשים מגרש אחר של העירייה (להלן: "המגרש"), בשטח זהה לשטח המקרקעין נשוא חוזה 1995, כאשר הוסכם כי התמורה בעדו תהא התמורה ששילמו המבקשים לפי חוזה 1995, כשוויה אז. בהתאם לחוזה 2005 ערכה העירייה תכנית מפורטת (מס' טב/2678) שאושרה על-ידי הועדה המחוזית ביום 26.6.06. על סמך אישור משרד הפנים שניתן לתכנית המפורטת, קיבלו המבקשים ביום 10.12.06 היתר בניה על המגרש. בהתאם לכך, בנו המבקשים על המגרש בניין בן חמש קומות (להלן: "הבניין"). עם זאת, כאשר פנו המבקשים לעירייה בבקשה לחבר את הבניין למערכת הביוב העירונית, התנתה זאת העירייה בתשלום היטל הביוב החל על הבניין. יצוין כי סכום היטל הביוב, כפי שעולה מדרישת התשלום (נספח ה' לבקשה), עמד נכון ליום 26.1.12 על סך של 128,303 ₪. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלה מי נדרש לשאת בתשלום היטל הביוב. לעמדת המבקשים, על העירייה לשאת בתשלום זה, ואילו לעמדת הנאמן אין העירייה מחויבת, וכל עוד הוא לא ישולם על ידי המבקשים אין העירייה חייבת לחבר את הבניין לרשת הביוב. טענות הצדדים 3.1 עמדת המבקשים לשיטת המבקשים, על העירייה לשאת בתשלום היטל הביוב, וקבוע בהקשר זה בסעיף 21 לחוזה 2005, לפיו: "כל המיסים, ההיטלים, חובות, ארנונה ויתר תשלומי החובה האחרים החלים על המגרש החדש, לרבות אגרת בניה, סלילה כבישים והיטל ביוב, והמגיעים לרשות המקומית ולאוצר המדינה, נקי ומוכן לבניה, ישולמו ע"י המוכרת", קרי, על ידי העירייה. (ההדגשה אינה במקור-א.א.) לגרסת המבקשים, תניה זו נקבעה כפיצוי שבו חבה העירייה כלפי המבקשים, וזאת בגין שתי הפרות: הראשונה, הפרת חוזה 1995, דבר שגרם עיכוב של עשר שנים במסירת הקרקע שנמכרה למבקשים; והשנייה, מסירת מגרש הקטן ב-40 מ"ר משטח המקרקעין המוסכם (להלן: "ההפרות"). מוסיפים המבקשים וטוענים בהקשר זה, כי עובר לחתימה על חוזה 2005 הם הגישו תביעה נגד העירייה בגין שתי ההפרות, ואולם הם מחקו אותה לאחר שהגיעו להבנות עם העירייה, שלפיהן העירייה תשלם את כל התשלומים, כאמור בסעיף 21 לחוזה 2005. עמדת המבקשים נתמכה בתצהיר של שני המבקשים. יצוין, כי טרם הגשת הבקשה שלפניי פנו המבקשים לנאמן בדרישה לתשלום היטל הביוב, בהתאם להוראת סעיף 21 לחוזה 2005, אך זה האחרון דחה את דרישתם. בתשובתו טען הנאמן, כי חוזה 2005 אינו חוקי, משלא אושר על-ידי משרד הפנים או על-ידי מי ששר הפנים הסמיכו לכך, כנדרש לפי סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. אף שהנאמן עודו עומד מאחורי טענותיו בדבר היעדר האישורים, אין הוא עומד עוד על הטענה בדבר אי חוקיות החוזה, משעסקת המכר כבר בוצעה, הבניין קיים ועומד והעירייה אף שוכרת בו חדר לצורך ניהול גן ילדים. 3.2 עמדת הנאמן טענתו העיקרית של הנאמן היא, כי אין בהוראת סעיף 21 לחוזה 2005 בכדי לפטור את המבקשים מתשלום היטל הביוב. לעמדתו, סעיף זה אינו עומד בפני עצמו, שכן הוא משלים את סעיף 18 לחוזה 2005, הקובע, כי העירייה תישא בכל תשלומי החובה שיחולו על המגרש רק עד ליום המסירה, ומיום זה ואילך יחולו התשלומים על המבקשים. הנאמן גורס, כי פרשנות זו מתיישבת גם עם אומד דעת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי באופן מפורש בחוזה 1995, שהיווה את הבסיס לחוזה 2005, כשלטענתו, ההבדל המהותי היחיד בין שני החוזים הוא המגרש שהוחלף. 4. דיון והכרעה עסקינן במחלוקת בפרשנות חוזה, קרי האם לפי סעיפי חוזה 2005 על העירייה לשאת בתשלום היטל הביוב או שמא על המבקשים. בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט (2) 265, נקבע שפרשנות חוזה לא תיעשה על פי לשונו בלבד, אלא גם בהתאם לאומד דעתם של הצדדים בעת כריתתו ולפי נסיבות העניין. זאת יעשה בעיקר, כאשר הפרשנות העולה מלשון החוזה אינה מתיישבת עם אומד דעת הצדדים המשותף, וכאשר ההעדפה היא לפרשנות המתחשבת בנסיבות ומתיישבת עם הציפיות הסבירות של הצדדים. משבחנתי את סעיף 21 להסכם 2005, הוא סעיף המחלוקת, בהתאם לקווים מנחים אלה, על-פי כתבי הטענות שהוגשו לפני והנספחים שצורפו להם, הגעתי לידי מסקנה כי יש לפרש את החוזה כך שהיטל הביוב יחול על העירייה, ואנמק: סעיף זה נקב במפורש בחובת העירייה לשאת בתשלומים הכרוכים בהתאמת המגרש לבנייה. בין אלה, אגרת בנייה, סלילת כבישים, והיטל ביוב. קרי, העירייה לקחה על עצמה לשאת בכל התשלומים האמורים ובכללם זה גם בתשלום נשוא המחלוקת שבין הצדדים, וההוראה ברורה ואינה דרושה פרשנות. אמנם, בסעיף 18 לחוזה 2005 נקבע: "המסים והארנונות, האגרות, התשלומים וההיטלים החלים על המגרש החדש והמגיעים לאוצר המדינה ו/או לרשות המקומית עד לתאריך חתימת חוזה זה יחולו וישולמו על ידי המוכרת ומתאריך זה ואילך יחולו וישולמו על ידי הקונה". כלומר, רואים אנו שהצדדים קבעו שיהיו היטלים שיחולו על המגרש לאחר ההתקשרות, שבהם יישאו המבקשים, אך אין בכך לטעמי כדי לקבל את עמדת הנאמן, ודוק. בסעיף 21 נקבע מפורשות שהיטל הביוב יחול על העירייה, ואילו בסעיף 18 לא נקבע שהוא חל על היטל זה. זאת ועוד; היטל ביוב חל על חיבור בניין לרשת הביוב, והואיל והעירייה לקחה על עצמה את כל התשלומים וההיטלים להכשיר את המגרש לבנייה, נכלל היטל הביוב במסגרת זו. בהבדל, אין זאת אלא שסעיף 18 מכוון להיטלים שאינם לצורך הבנייה על המגרש, אלא היטלים עתידים. יתרה מזאת; מתצהירי המבקשים עולה, כי ההסכמה לכך שהיטל הביוב יחול על העירייה נבעה, בין היתר, מהפרות העירייה את הסכם 1995, וכאמור בסעיף 16 לתצהיריהם. הנאמן לא ביקש לחקור את המבקשים על תצהיריהם, ומשכך גרסתם זו לא נסתרה. הנאמן גם לא הביא ראיה הסותרת את האמור בתצהיר בהקשר זה ומשכך יש לקבלה לאמיתות תכנה. גם בכך יש טעם לקבלת הבקשה. נתתי דעתי לטענת הנאמן לפיה קבלת הבקשה משמעה מתן פטור מתשלום היטל המוטל כדין, וזאת אין העירייה מוסמכת לעשות לפי חוק יסוד: משק המדינה, ולפי הלכות בית המשפט העליון, שלפיהן לא ניתן לשנות את שיעורי תשלומי החובה, ובכלל זאת לתת הנחות או פטורים, אלא בחוק או על פיו. לא ראיתי לקבל את הטענה, ואבהיר. עסקינן בהתקשרות בין שני צדדים, העירייה מוכרת כבעלת קרקע מגרש למבקשים ובמסגרת ההסכם, רשאים הצדדים לקבוע את ההסכמות המסחריות השונות בהתאם לעקרון חופש החוזים, ובכפוף למגבלות שבחוק החוזים. אין עסקינן בפטור מתשלום היטל שניתן על ידי העירייה בכובעה כרשות, שאז היה מקום לטענה, אלא בהתחייבות שנטל על עצמו צד לחוזה. זאת ועוד, אין סעיף 21 לחוזה 2005 נוקט במינוח שהעירייה תיתן פטור מתשלום היטל זה או אחר למבקשים אלא שהמוכרת היא זו שתישא בתשלומו. קרי, העירייה כצד להתקשרות חוזית, לקחה על עצמה לשלם את תשלום ההיטל, ולא פטרה את החיוב בהיטל. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. משכך, על הנאמן לשאת בתשלום היטל הביוב. הנאמן יישא בהוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪. הקפאת הליכיםנאמנותאגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביוב