עותר לפסק דין הצהרתי לפיו הוא "חבר ותיק" אצל הקיבוץ ובהתאם לכך יש להעניק לו את כל הזכויות שלהן זכאי חבר כזה. בנוסף עתר התובע להשבת סכום של 78,000 ₪ שאותו הוא שילם לקיבוץ על חשבון תוספת לשכר דירה לתקופה שבה לא היה זכאי להנחה כיוון שלא נמנה עם חברי הקיבוץ. לאחר שמיעת העדויות ועיון בכתבי הטענות החלטתי לדחות את התביעה. רקע גדר המחלוקת העובדתית העומדת ביסוד התובענה הוא מצומצם למדי ועיקרו הוא השאלה אם, כפי שטוען התובע, ניתנה לו התחייבות אשר מכוחה הוא זכאי לסעד ההצהרתי הנתבע, אשר רק כפועל יוצא ממנו הוא יכול להיות זכאי גם לסעד הכספי שאותו הוא תובע. התובע הוא בן להורים שהם חברים ותיקים בקיבוץ. בשנת 1991 עזב התובע את תחומי המדינה ובשנת 1996, לאחר היעדרות של כחמש שנים, הוא שב לקיבוץ. במאמר מוסגר יאמר שקיים פער גרסאות בלתי משמעותי בעניין מועד חזרתו של התובע שכן גרסת הקיבוץ היא שהתובע חזר בפברואר 1997 ולא ב-1996, כפי שטען התובע. עם זאת, ההכרעה במחלוקת אינה מצריכה התייחסות לפער הגרסאות בעניין זה ולכן אין צורך שאדרש לעניין זה. בשנת 1995 התקבלה בקיבוץ החלטה ש"היום הקובע" לעניין מועד שינוי אורחות החיים בקיבוץ, וכפועל יוצא מכך גם לעניין זכויות חברי הקיבוץ, הוא 26.7.95. ביום 31.3.08 אושרה באסיפה כללית של הקיבוץ החלטה שעניינה עקרונות הסדר פנסיה לחברים, השוואת זכויות ותק, קליטת בנים, הבטחת זכויות חברים בדירות, וכן תיקון סעיפים 28 ו-45 של תקנון הקיבוץ ("החלטת האסיפה הכללית") (נספח ה' לתצהיר מטעם הקיבוץ - נ/1). תיקון תקנון הקיבוץ על פי החלטת האסיפה הכללית אושר בהחלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 20.5.08 (נספח ו' לתצהיר מטעם הקיבוץ). בהחלטת האסיפה הכללית נקבע, בין השאר, כי "המועד הקובע" הוא 26.7.95, וכי חבר ותיק הוא מי שהיה חבר הקיבוץ במועד הקובע ו"חבר חדש" הוא מי שהתקבל לחברות בקיבוץ לאחר המועד הקובע. ביום 22.6.08 אושר באסיפה הכללית של הקיבוץ נוהל קליטת בנים המסדיר את קליטתם לחברות של בנים או בנות שהוריהם היו חברי הקיבוץ ביום הקובע, ואשר חברותם לא הופסקה לאחר מכן למעט עקב פטירה ("הנוהל") (נספח ז' לתצהיר מטעם הקיבוץ). על יסוד הנוהל נחתם ביום 22.10.08 הסכם בין הקיבוץ ובין התובע, שלפיו התקבל התובע כחבר בקיבוץ בהתאם ובכפוף לתנאים המפורטים בו ("ההסכם") (נספח ח' לתצהיר מטעם הקיבוץ). אף שהדבר לא צוין במפורש בהסכם, אין מחלוקת על כך שכפי שטוען התובע מעמדו הוא של "חבר חדש". הטענות טענתו העיקרית של התובע היא שקודם ליציאתו לחו"ל הוצג בפניו על ידי מי ששימש אז בתפקיד מזכיר הקיבוץ שכאשר הוא ישוב ארצה, עד גיל 28, הוא יתקבל כחבר מן המניין בקיבוץ. לטענתו, דברים אלה נאמרו לו על ידי המזכיר שהסביר לו את מה שהיה נהוג באותה עת וקרוי "מסלול בנים". התובע מוסיף וטוען שלאחר שהשתחרר מן השירות הצבאי וקודם ליציאתו לחו"ל, הוא יכול היה להתקבל כחבר מן המניין בקיבוץ על פי הוראות התקנון כפי שהיו באותה עת, והוא יצא לחו"ל ואף חזר בהתאם ועל סמך ההסבר שניתן לו על ידי מזכיר הקיבוץ דאז. בקשר לכך טען התובע גם שיש לזקוף לחובת הקיבוץ את הימנעותו מלהביא לעדות את מזכיר הקיבוץ בעת הרלוונטית, ועל כן יש לקבל כמוכחת את גרסת התובע בעניין המצג וההתחייבות שניתנו לו, לטענתו. על יסוד אלה טוען התובע שקביעת המועד הקובע ותיקון התקנון הכולל את אשרור ההחלטה בעניין המועד הקובע מהווה הפרה של התחייבות שניתנה לו, אשר כתוצאה מהם נפגעו זכויותיו. לטענות הקיבוץ שני רבדים. ברובד אחד נטענו טענות סף ובהן התיישנות, השתק - הן על יסוד חתימתו של התובע על ההסכם והן על יסוד הסכמתו המשתמעת - והיעדר עילת תביעה, שכן למונח "מסלול בנים" שעליו ביקש התובע להסתמך אין ערך נורמטיבי המקנה לתובע זכויות כלשהן. ברובד האחר נטען שהתובע נמנע מלטעון נגד תוקפו של תיקון התקנון מכוחה של החלטת האסיפה הכללית, וממילא אין מקום לתת בידו את הסעד ההצהרתי המבוקש העומד בסתירה לתקנון ולזכויות חברי הקיבוץ הנובעות ממנה. הראיות הראיות שהביא התובע הן תצהיר עדותו (ת/1) וכן עדויות שניתנו, ללא תצהירי עדות ראשית, על ידי מר ש' כהן, אביו של התובע ("כהן") ומר א' פופוביץ ("פופוביץ"). מטעמו של הקיבוץ העיד מר א' פולק ("פולק"), מזכיר הקיבוץ (תצהיר עדותו - נ/1). דיון הקיבוץ העלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, וכפי שצוין בצדק בסיכום טענותיו נראה שלתובע אין מענה לטענה זו. מסקנה זו מתחייבת מכך שמשהועלתה הטענה בכתב ההגנה, צפוי היה שהתובע יגיש כתב תשובה שבו יפרט את הסיבה שבעטיה אין להיזקק לטענה, ומכל מקום היה על התובע להתייחס לעניין זה בסיכום הטענות שאותו הגיש. לדעתי, בטענת ההתיישנות יש ממש, ודי בה כדי לדחות את התביעה אף מבלי להידרש לטענות אחרות שהביא הקיבוץ. ההלכה היא כי "עילת התביעה נוצרת במועד שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה עשוי לזכות בפסק דין. בעת שנמצא לראשונה "כוח התביעה" בידיו של התובע, שממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות" (ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פסקה 41 (10.6.08); וראו גם ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.10)). על רקע זה טוען הקיבוץ, ולדעתי הוא צודק בכך, שכנטען בכתב התביעה התובע שב לישראל בשנת 1996 ובאותה עת כבר ידע שהתקבלה בקיבוץ החלטה שלפיה המועד הקובע, וכל המשתמע ממנו לעניין קבלה לחברות, הוא 26.7.95. זו אף זו, גם מן הנאמר בתצהיר עדותו של התובע מתחייבת מסקנה התומכת בטענת הקיבוץ. בפסקה הרביעית לסעיף 5 לתצהירו, נאמר "מששב התובע מחו"ל בחודש פברואר שנת 1997 כאמור, התברר לו כי ההסדר על דרך של "מסלול הבנים" שוב אינו מתקיים. כתחליף ל"מסלול הבנים" נקבע הסדר חדש העונה לשם "בנים בהמתנה". הסדר זה אשר החליף את ההסדר הקודם נולד כשברור היה כי קביעתו של היום הקובע כיום 26.7.95 פגעה בקבוצה שלמה של חברים פוטנציאליים, כאלה בעלי זכות אבות בקיבוץ באופן מהותי דורשת תיקון". בנוסף, הקיבוץ גם מפנה לעדותו של התובע (עמ' 9 לפרוטוקול) שסמוך למועד חזרתו לישראל הוא יכול היה להגיש את התביעה, אולם הוא השיב "הייתי צריך אך ניסיתי לשנות את הדברים בבית, בתוך הקיבוץ...", וכן לסעיף 5 של תצהיר עדותו, שממנו ניתן להסיק את ידיעתו שההחלטה הקובעת את המועד הקובע פגעה בזכויותיו. כאשר אלה הם פני הדברים אין מנוס מן המסקנה שיש יסוד לטענת ההתיישנות, שכן התובענה הוגשה בשנת 2011 בעוד אשר תקופת ההתיישנות, שלפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 היא שבע שנים, חלפה לכל המאוחר בסוף שנת 2003, ובהתאם לכך אין מנוס מדחיית התובענה ולו בנימוק זה לבדו. יחד עם זאת, ועל מנת שלא יימצא חסר, אתייחס בקצרה לטענותיו האחרות של התובע אשר לדעתי גם להן אין יסוד מספיק. תחילה אציין את טענת התובע שיש לזקוף לחובת הקיבוץ את העובדה שהוא נמנע מהבאתו לעדות של ד' רוטנברג ("רוטנברג") ששימש כמזכיר הקיבוץ בעת שהתובע יצא לחו"ל, ואשר על דברים שמייחס לו התובע מבוסס חלק ניכר של התביעה. אכן, ידועה ההלכה שהימנעות מהבאת ראיה שהיא בשליטתו של בעל דין מקימה הנחה שלו הייתה מובאת הייתה פועלת לחובתו של בעל הדין (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08)), אולם אני מסופק אם יש בהלכה זו כדי להועיל לתובע. הכלל הראייתי המקבל ביטוי בהלכה שנפסקה בעניין רמנוף יכול היה להועיל לתובע אם ניתן היה להסיק מראיותיו את קיומה הלכאורי של התחייבות שניתנה לו על ידי הקיבוץ או מי מטעמו, שכאשר ישוב לישראל הוא יתקבל כחבר בתנאים כאלה ולא אחרים. במקרה כזה, אם הייתה בפי הקיבוץ טענה המבקשת לסתור מסקנה לכאורית כזו ומי שיכול היה לסתור אותה היה רוטנברג, אזי ברור שהימנעות בלתי מוסברת מהבאת עדותו הייתה מקימה הנחה לטובת התובע ולחובת הקיבוץ. אלא שלא אלה הם פני הדברים ולכן הכלל הראייתי האמור אינו מועיל לתובע. דבריו של התובע בתצהיר עדותו (ת/1) אינם מלמדים אלא על זאת שבעת שהוא יצא לחו"ל הוא קיבל הסבר מרוטנברג על מהותו של ההסדר שהיה קיים בעת ההיא והיה ידוע בשם "מסלול בנים", וכלשונו של התובע בתצהירו "כהבטחתו וכהסדרו של מזכיר הקיבוץ דאז קודם לנסיעת התובע היה על התובע לשוב "הביתה" לכל היאוחר משימלאו לו 28 שנים או אז עתיד היה הוא להתקבל כחבר מן המניין בנתבע. התובע היה זכאי להתקבל כחבר עם שחרור משירותו בצבא ומששב לחיות במסגרת הנתבע והכל כהוראות סעיף 33 לתקנון אשר נהג אז אצל הנתבע" (פסקה 3 בסעיף 5 לתצהיר, ההדגשה הוספה). לשון אחרת, גם גרסת התובע איננה שרוטנברג התחייב כלפיו שהוא יתקבל כחבר בקיבוץ בתנאים כאלה או אחרים, ועוד יותר מכך - התובע גם אינו טוען שרוטנברג התחייב כלפיו או הציג מצג שלפיו התנאים הקיימים באותה עת אינם יכולים להשתנות. דברים אלה נתמכים גם בעדותו של התובע, שנשאל אם משמעות הנאמר בסעיף 5 לתצהירו (בחלק המצוטט לעיל) היא שרוטנברג אמר שיש "מסלול בנים" והתובע כמו בנים אחרים יוכלו לחזור, והוא השיב "זה מה שהיה ברור לכולם בקיבוץ וגם לאבי היה ברור כך והוא תמך במסלול השינוי בשנת 95. ואחרי זה כשהבן שלו חוזר ממסלול בנים שלו אומרים לו אתה בהמתנה, אתה לא". כאן המקום להזכיר, ולו בקצרה, את ההסבר למונח "מסלול בנים" שניתן על ידי כהן בעדותו. כשנשאל מהו "מסלול בנים" ומהו "מסלול בנים בהמתנה" הוא השיב "מסלול בנים: בנים אחרי צבא יוצאים ועובדים בחוץ ומרוויחים כסף כדי לטייל בעולם. הקיבוץ איפשר להם עד גיל 28 מחוץ לקיבוץ ואחרי זה כמובן שהבנים חוזרים ומתקבלים. והיו כאלה שהיו במסלול הזה עד 95 וחזרו והתקבלו לחברות והם היו חברים ותיקים. מסלול בנים בהמתנה: בעצם אחרי שקיבלו את ההחלטה בשנת 95 הבנים שהם היו מחוץ לקיבוץ וחזרו אחרי זה לקיבוץ נחשבים לבנים בהמתנה לא רצו לקבלם לחברות, כי בעצם לא רצו לחלק את העוגה של הקיבוץ ליותר חברים" (עמ' 12 לפרוטוקול). בתשובה לשאלות אחרות ציין כהן כי המסלול של בנים בהמתנה החליף את "מסלול הבנים", וכי הדבר אירע בעת שהתקבלה בשנת 1995 ההחלטה בדבר המועד הקובע. גם מעדותו של פופוביץ מתבקשת המסקנה שהסדר "מסלול הבנים" היה בעל אופי של נוהג ששרר בתקופה שלפני שנת 1995 ולא של התחייבות כלפי בני הקיבוץ, ועל אחת כמה וכמה לא התאפיין בהתחייבות שלא יחול שינוי בהסדר זה. פופוביץ העיד שלא הייתה החלטה של הקיבוץ בדבר הסדר "מסלול בנים" אלא שהיה מדובר בנוהג (עמ' 14 לפרוטוקול) וכן, וזה החשוב, שגם על פי אותו הסדר, קבלה לחברות הצריכה הצבעה של האסיפה הכללית. ובמילים אחרות, העובדה שבני קיבוץ שהו מחוץ לקיבוץ על פי הסדר מסלול הבנים אינה כשלעצמה מבטיחה את קבלתם לחברות והדבר טעון אישור של האסיפה הכללית (עמ' 14 לפרוטוקול). דברים ברוח זו נאמרו גם על ידי פולק שהסביר, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי מי ששהה ב"מסלול בנים" וחזר לפני גיל 28 "אם היה מבקש הוא היה מתקבל לחברות בקיבוץ, יכל לחיות בקיבוץ ולקבל חברות בקיבוץ" (בעמ' 15 לפרוטוקול), ובתשובה לשאלות אחרות הוא הסביר שהקבלה לחברות איננה מובנת מאליה שכן הדבר מצריך הצבעה באסיפה. סיכום ביניים הוא, אם כן, שגם לגופה של התביעה למתן סעד הצהרתי יש לדחותה, מפני שהתובע עתר לסעד הצהרתי שלפיו ייקבע שמעמדו בקיבוץ הוא כשל חבר ותיק. אלא שבמסכת ראיותיו אין תמיכה לכך שהחלטת הקיבוץ, שלימים עוגנה בהחלטת האסיפה הכללית משנת 2008 בדבר שינוי אורחות החיים וקליטת בנים (נספח ה' לתצהיר פולק), מנוגדת להתחייבות שניתנה לתובע ושלפיה כאשר ישוב לקיבוץ הוא יתקבל כחבר במעמד של חבר ותיק. מחומר הראיות עולה שבכל מקרה, עם שובו של התובע לקיבוץ היה עליו לעמוד בדרישות התקנון כפי שאלו היו באותה עת, היינו, להגיש בקשה שרק אם הייתה מתקבלת בהחלטת האסיפה הוא היה מתקבל כחבר בקיבוץ. התובע גם לא הראה שההחלטה משנת 1995 לשנות את הסדר "מסלול הבנים" היא הפרה של התחייבות שניתנה לו, במפורש או מכללא, שהסדר זה יעמוד בתוקפו ולא יחול בו שינוי בכל עת שהיא בעתיד. בקשר לכך, ולמעלה מן הדרוש, אציין כי טענותיו של התובע, גם אם היו מוכחות, הן כאלה המאפיינות תביעה על יסוד "הבטחה שלטונית". תביעה מעין זו מצריכה הוכחה, במידת הוודאות הנדרשת, הן לתוכן ההבטחה, הן לסמכותו של נותן ההבטחה לתת אותה והן לעובדת ההסתמכות על ההבטחה (בג"ץ 8013/10 המועצה האזורית אשכול 32 נוספים נ' ראש הממשלה (8.8.11)). יישום ההלכה לענייננו, בשינויים המחויבים מן העניין, מביא למסקנה שאף לא יסוד אחד מאלה הוכח ולכן, גם מסיבה זו, יש לדחות את התביעה. על רקע דברים אלה אין צורך להידרש לטענותיו האחרות של הקיבוץ שהושתתו על הנוהל שאומץ באסיפה הכללית של הקיבוץ בשנת 2008 (נספח ה' לתצהיר פולק) ועל ההסכם שעליו חתם התובע (נספח ח' לתצהיר פולק), ואציין רק כי אם היה הדבר דרוש הייתי מקבל את טענות הקיבוץ גם בעניינים אלה. בשולי הדברים אוסיף שהמציאות המצטיירת, הן מחומר הראיות והן מטענות הצדדים, היא של שינוי שחל בקיבוץ בשל הכורח להתאים את אורחות החיים בו למציאות החברתית והכלכלית המשתנה. שינוי מעין זה חל בתנועה הקיבוצית כולה ומטבע הדברים נלוו, ועדיין נלווים לו, עימותים משפטיים בין קיבוצים לבין חבריהם על רקע טענות בדבר זכויות שנפגעו כתוצאה משינויים אלה (להמחשה, ראו למשל, ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת השחר (19.12.10); לתיאור הגברת המודעות לשיח המשפטי, על רקע המשבר הכלכלי בתנועה הקיבוצית, וסקירת מקרים שהובאו בעקבות כך לפתחן של הערכאות, ראו במאמרה של אביטל מרגלית, הקיבוץ ומשפט המדינה: זרות או הזרה?, דין ודברים ה 265' עמ' 304 וה"ש 133 (2010)). הקיבוץ טען, ובצדק, שהתובע לא העלה טענות כנגד תוקף החלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ, החלטות העומדות ביסודם של השינויים שחלו ובכללם גם השינוי בתנאי קליטתם של בנים בקיבוץ. משכך גם בהיבט זה יש לדחות את התביעה. תביעתו של התובע לסעד כספי מושתתת על הסעד ההצהרתי שהוא עתר לו, ומשום כך גם דינה להידחות. התובע ישלם לקיבוץ שכר טרחת עורכי דין בסך של 7,500 ₪. קיבוץפסק דין הצהרתי