טענה כי בגין אספקת המים לנתבעת, נותרו לה יתרות חוב פתוחות בסך כולל של 2,749,356 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. כמו כן, לטענתה, חייבת לה הנתבעת תשלום בגין מרכיבים של "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל הזכויות", אשר נידונים בפני ערכאה שיפוטית אחרת ואינם נתבעים במסגרת תביעה זו. התובעת טענה כי בנוסף לכך, צברה הנתבעת בעבר יתרות חובה בגין רכישת מים והתחייבה כלפיה, בהסכם לפריסת החוב הישן מחודש 8/08 (להלן: "ההסכם"), לפרוע את יתרת החוב שהצטבר עד אותה עת בסך כולל של 6,001,879 ₪, הנושא ריבית, בתשלומים חודשיים שיתווספו לתשלומי המים החודשיים השוטפים עד ליום 15/07/11. אולם, לטענתה, הנתבעת אינה מכבדת מזה חודשים ארוכים את הוראות הקבע לפרעונה של יתרת החוב הישנה ונכון למועד הגשת התביעה (03/11) נותרו עוד 5 תשלומים לפרעון בסך של 186,179 ₪ כל אחד וסה"כ עומדת יתרת החוב בגין ההסכם לפריסת החוב הישן, שטרם מופיעה בכרטיס יתרות פתוחות ללקוח, על סך 933,595 ₪. התובעת טענה כי יתרת החוב המלאה של הנתבעת כלפיה הינה בסך של 3,682,991 ₪. בסיכומיה הפחיתה התובעת את סכומי התביעה וטענה כי החוב נכון ליום הגשת התביעה, כולל מע"מ, ריבית פיגורים וללא רכיב "מעל הזכויות", עומד על סך של 2,784,138 ₪. יחד עם זאת, מאחר שלפי כרטסת היתרות הפתוחות שלה בניכוי רכיב "מעל הזכויות" עומד החוב על סך של 2,749,356 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, טענה התובעת כי היא מסתפקת בסכום זה, בתוספת ריבית פיגורים של החשב הכללי מיום הגשת התביעה ואילך, וזאת הן על פי הוראות ההסכם והן על פי הוראות סעיף 112 לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים"). תמצית טענות הנתבעת: הנתבעת טענה כי ההסכם אינו ערוך כדין בהתאם לדרישות החוק, לרבות צו המועצות המקומיות, וכי אין להוצאות הכרוכות בו, ובמיוחד החיוב בגין הריביות, הקצבה בתקציבה המאושר, הוא לא אושר על ידי מליאתה ומשרד הפנים בכתב, לא נתקבלה בגינו חוות דעת משפטית והוא אינו חתום כדין על ידי כל המוסמכים מטעמה ועל כן, הינו בטל מעיקרו. הנתבעת טענה כי ההסכם נחתם תחת לחץ בלתי סביר וכפיה, ושלא מחופש רצון, מאחר שהתובעת איימה לנתק את המים במועצה, המונה 19,000 נפשות, והחתימה אותה על הסדר חוב מקפח, בו היא חויבה לשלם סכומי ענק בתוספת ריבית פיגורים. לטענתה, התובעת ניצלה את מצבה ומצוקתה באי יכולתה למנוע את ניתוק המים בכל דרך אחרת, לרבות פנייה לערכאות, והכריחה אותה לחתום על ההסכם בלי ליתן לה הזדמנות לבדוק את החיובים הנטענים בחוזה וביודעה שנושא הפיגורים אינו מקובל ואינו מוסכם עליה. הנתבעת טענה כי הסכומים הנטענים מוכחשים ו/או מוגזמים ו/או חסרי אחיזה בדין ובמציאות וכי יש בסכומים ששילמה לתובעת כדי לכסות את מלוא החוב כולל הריביות והפרשי ההצמדה ועל כן היא אינה חייבת לה דבר והתובעת אף חייבת להחזיר לה את כל תשלומי היתר ששילמה לה תחת חיובים לא חוקיים. בתצהיר משלים שהגישה לאחר מכן לשם תמיכה בבקשתה למתן רשות להתגונן, טענה כי חובה לתובעת, כשהוא כולל את כל הרכיבים לרבות "מעל זכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל זכויות" (שלא נכללו בתובענה) מגיע לסך של 207,000 - ₪ לא כולל מע"מ. בהמשך שינתה הנתבעת גרסתה וטענה כי מבדיקה שערך גזברה עלה כי חובה לתובעת, כשהוא כולל את כל הרכיבים של "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל הזכויות", עומד על סך של 650,000 ₪ ואף בסיכומיה שינתה הנתבעת גרסתה פעם נוספת וטענה כי מבדיקה שערכה עולה כי חובה לתובעת כשהוא כולל את הרכיבים "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל הזכויות" מגיע לסך של 400,000 ₪. הנתבעת טענה כי החוב הנטען כולל רכיבי "מעל לזכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל לזכויות" וחישוב הריביות מוטעה ונעשה ללא בסיס חוקי בכך שחושב בגין חוב לא נכון. כמו כן, לטענתה, חיוביה בריבית פיגורים חשב כללי עבור האיחור בתשלום החוב נוגדים את הוראות חוק המים, ובמיוחד את סעיפים 112, 124ט לחוק, והחיוב הנכון הינו הפרשי הצמדה וריבית ולא מעבר לכך. לטענתה, הוראות חוק המים גוברות על הוראות ההסכמים שבין הצדדים ועל כן, כל סיכום לחיוב צרכן למים שלא בהתאם להוראות החוק, ובמיוחד סעיפים אלו, אינו חוקי ובטל. הנתבעת טענה כי החישובים שערכה התובעת אינם נכונים, כיוון שהיא רכשה ממנה מים עד לחודש 10/2008 והחל מחודש 11/2008 הועבר מאגר המים לתאגיד המים והביוב "כפרי גליל תחתון" (להלן: "התאגיד") ולו סופקו המים מבלי שהתובעת עדכנה את ספריה. לטענתה, למרות שהתובעת ידעה זאת, היא המשיכה לחייבה בגין רכישת המים והוציאה חשבוניות עבור צריכת מים בתקופה שמיום 01/11/08 - 31/12/09, בטענה כי קיימת בעיה טכנית להפרדת הרכישה וחיוב התאגיד באותה תקופה בגין צריכת מים מחיוביה האחרים (ריבית פיגורים ומעל לזכויות) והיא קיבלה אותן בלית ברירה והעבירה אותן לתאגיד המים לשם תשלום חלקו באופן ישיר על ידו וככל הידוע התאגיד שילם חלק רב מהחיובים המגיעים בגין רכישת המים. דיון: אין מחלוקת בין הצדדים כי החל מיום 01/11/08 הועבר מאגר המים לידי התאגיד וכי חובה של הנתבעת לתובעת נכון ליום זה עמד על סך של 5,488,489 ₪ לפני מע"מ. (ר' עדות מר חכרוש, עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28/02/12, ש' 16) אף אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעת סך של 4,655,436 ₪ כולל מע"מ (סך של 4,021,928 ₪ לפני מע"מ) בגין חובה לה. הצדדים חלוקים ביניהם בשני נושאים עיקריים: תוקפו המשפטי של ההסכם להסדרת החוב, שנחתם בחודש 08/08 וגובה יתרת החוב. נושאים אלו מעלים מספר שאלות שיש לבררן: האם ההסכם נחתם על ידי הנתבעת תחת לחץ בלתי סביר וכפייה ו/או האם ההסכם אינו ערוך כדין ועל כן הינו בטל?; מהו גובה הסכום ששולם לתובעת על ידי הנתבעת על חשבון חוב העבר?; איזו ריבית על הנתבעת לשלם לתובעת בגין התשלומים שלא שילמה במועדם?; האם זכאית הנתבעת להשבת התשלומים ששילמה לתובעת בגין החיוב של "מעל הזכויות" וריבית פיגורים מעל הזכויות", אשר לא כלולים בתובענה? להלן אבחן שאלות אלו לגופן. תוקפו של ההסכם שנחתם בין הצדדים: הנתבעת טענה כי ההסכם נחתם תחת לחץ בלתי סביר וכפייה, מאחר שהתובעת איימה לנתק לה את אספקת המים, והיא חויבה במסגרתו לשלם סכומי ענק בתוספת ריבית פיגורים, מבלי שניתנה לה הזדמנות לבדוק את החיובים, הכוללים חיובים של "מעל לזכויות" ו"ריבית פיגורים מעל לזכויות". כמו כן, לטענתה, ההסכם אינו ערוך כדין בהתאם לדרישות החוק, אין להוצאות הכרוכות בו הקצבה בתקציבה המאושר, הוא לא אושר על ידי מליאתה ומשרד הפנים בכתב, לא נתקבלה בגינו חוות דעת משפטית והוא אינו חתום כדין על ידי כל המוסמכים מטעמה ועל כן, הינו בטל מעיקרו. התובעת טענה מנגד כי הנתבעת לא הוכיחה כי ההסכם נכרת בעושק ובכפיה וכי טענתה זו עלתה לראשונה במסגרת ההליכים בתביעה דנן, בתצהיר בקשת הרשות להתגונן. לטענתה, התובעת אף לא עשתה דבר על מנת להביא לביטולו של ההסכם לאחר שהתאגיד החל את פעולתו והיא חדלה להיות ספק המים שלה, אלא המשיכה לשלם לה תשלומים על פיו. על ביטול חוזה בגין כפיה, חלות הוראות סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), ואילו על ביטול חוזה בגין עושק, חלות הוראות סעיף 18 לחוק החוזים. על פי הפסיקה, על הטוען לעושק להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: (א) מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון של הנעשק בזמן כריתת החוזה; (ב) ניצול מצבו של הנעשק על-ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; (ג) תנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. תנאים בחוזה, הגורעים מזכויותיו של המתקשר, עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר-הנפגע, עד לכדי הצורך בבדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בחוזה. יחד עם זאת, נקבע, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל (ר' ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר, תק-על 2008(3)2590)[] עקרונות דומים הוחלו גם על סוגיית הכפיה. טענות של כפיה משמען שהחותם בגינן ידע על מה הוא חותם, אך חתם רק בשל לחצים שהופעלו עליו. נטל הראיה לגבי קיום טענות אלה מוטל על הטוען אותם. נקבע, כי סעיף 17 לחוק החוזים מתפרש גם על פני כפיה שהיא כלכלית בטיבה, אלא שלא כל לחץ כלכלי או עסקי, גם אם קשה ומכביד, מקנה למתקשר זכות לבטל את החוזה על יסוד כפיה נטענת. עילת הכפיה תתקיים רק כאשר אדם מתקשר בחוזה בכדי להשתחרר מלחץ עסקי-מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו ורק לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר, יחשבו כפגמים ברצון. (ר' רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1)721) הטעם לקריטריונים המחמירים הנדרשים להוכחת פגמים ברצון, נעוץ בכלל שלפיו אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו, הבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו (ר' ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2)598; ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, 2008(2)3241) אומד דעת הצדדים עשוי להילמד מלשון החוזה וכן מהנסיבות החיצוניות האופפות אותו. ככל שאין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה על פי אמות מידה אובייקטיביות, ובהתאם לתכלית העיסקה. בענייננו, המסכת העובדתית שפורטה לפניי לא מצביעה על לחץ כלכלי או עסקי כבד, אשר פגע בחופש הרצון החוזי של הנתבעת. סבורני כי החתימה על ההסכם נעשתה בהסכמת שני הצדדים, לאור דרישה לגיטימית של התובעת לקבל תשלום מהנתבעת עבור המים שסיפקה לה ולאור בקשת הנתבעת לפרוס את החוב לתשלומים נוחים על מנת לסייע לה לעמוד בתשלומו. כמו כן, סבורני כי אין יסוד בענייננו לטענת העושק. לא הוכח בפניי כי מדובר בניצול מצוקה חמור וקיצוני של הנתבעת. נפסק כי חוזים רבים נערכים מתוך אילוץ כלכלי כלשהו, אשר יסודו בשיקולי כדאיות בהתאם לזמן ולנסיבות. זהו בדרך כלל טיבה של כל פשרה וכמו בכל פשרה, טמון גם הוויתור על חלק מן הדרישות שבעל הדין רואה עצמו זכאי להן. (ר' ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4)533, 541) גם נסיבות החתימה על ההסכם בענייננו אינן מעידות על עושק. מדובר על הסכם לפריסת חוב, אשר על פי הכתוב בו נעשה לבקשת הנתבעת על מנת לסייע לה לעמוד במלוא תשלומו, ואין חולק כי הצדדים ניהלו ביניהם שיחות בעל פה ואף הסכימו בכתב בדבר תשלום הריביות והעברת כספים לתובעת בגין החוב, עובר לחתימתו של ההסכם ואף לאחריו. (ר' מוצגים ת/3 ו-ת/4; עדותו של מר חכרוש, עמ' 13 לפרוטוקול מיום 14/02/13, ש' 2) יתרה מכך, אין זה החוזה הראשון שנחתם בין הצדדים בגין יתרות חובה שצברה הנתבעת אצל התובעת בגין רכישת מים ואף בשנת 2004 פנתה הנתבעת לתובעת בבקשה לפרוס את תשלום החוב בהסדר והן חתמו ביניהן על הסדר בשיטה של מתן הלוואה. (ר' נספח ו' לתצהיר מר לאודון) כמו כן, לא הוכח כי "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל", שכן בהסכם נקבע כי החוב ישולם בתוספת ריבית פיגורים של החשב הכללי כפי שתחול מעת לעת וזו הריבית שהיה על המועצה לשלם בכל מקרה בגין פיגוריה בתשלום החוב, בהתאם לחוק המים עצמו (ר' סעיפים 112(ג), (ד) ו-124ט' לחוק) ואף הנתבעת הודתה כי התובעת לא פעלה באופן מכוון נגדה וכי זו היתה ההתנהלות הרגילה והמקובלת שלה כלפי כל מי שלא שילם לה במועד. (ר' עדות מר חכרוש, עמ' 12 לפרוטוקול מיום 14/02/13, ש' 20-21) אינדיקציה נוספת לכך שלא מדובר בענייננו בפגמים ברצון הינה העובדה שהנתבעת לא שלחה לתובעת הודעת ביטול כדין. עילות הכפיה והעושק האמורות הינן עילות ביטול המצריכות משלוח הודעת ביטול מסודרת. צד שמוקנית לו עילת ביטול רשאי לבטל את החוזה, אך אינו חייב. הפעלת זכות הביטול תלויה ברצונו ובבחירתו. כל עוד אין המתקשר מפעיל את זכות הביטול נשאר החוזה הפגום על כנו, כחוזה תקף ומחייב לכל דבר ועניין. נפסק כי זכות לביטול חוזה בשל פגם בכריתתו, יש להפעיל בדרך מקובלת בתום לב. בענייננו, לא הוכח כי הנתבעת הפעילה את זכות הביטול ואף מטעם זה אני דוחה טענותיה אלו. מר חכרוש העיד במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן כי לא הוציא לתובעת מכתב על ביטול ההסכם וכי ההתנהלות ביניהם נעשתה בעל פה והוא הודיע לה בעל פה על ביטולו. (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28/02/12, ש' 2, 5, 11) לדבריו, החוזה בוטל בחודש מאי או יוני 2009, לאחר שתאגיד המים נכנס לפעולה ובעקבות כניסתו (שם, ש' 7-9) והדבר מעיד כי אין זה כתוצאה מחמת כפייה ו/או עושק. כמו כן, הוכח בפניי כי הנתבעת פעלה על פי האמור בהסכם ואף שילמה לתובעת תשלומים על פיו ובמכתבים שהוציאה לאחר מכן בהתייחס להסכם (מוצגים ת/3 ו-ת/4) לא נזכר ולו ברמז דבר על ביטולו. הנתבעת טענה עוד כי ההסכם בטל מעיקרו כיוון שהוא אינו ערוך כדין, אין להוצאות הכרוכות בו הקצבה בתקציבה המאושר, הוא לא אושר על ידי מליאתה ומשרד הפנים בכתב, לא נתקבלה בגינו חוות דעת משפטית והוא אינו חתום כדין על ידי כל המוסמכים מטעמה. הנני דוחה אף טענתה זו. סעיפים 193(א) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950 ו-193(א) לצו המועצות המקומיות (ב), התשי"ג-1953 קובעים כי חוזה שיש בו התחייבות כספית מטעם המועצה יחייב אותה אם חתומים עליו בשם המועצה, ליד חותמת המועצה, ראש המועצה וגזברה. מר חכרוש העיד כי החתימות על גבי ההסכם לצד חותמת המועצה הן חתימותיו שלו ושל ראש המועצה (ר' עמ' 1 לפרוטוקול מיום 28/02/12, ש' 25; עמ' 12 לפרוטוקול מיום 14/02/13, ש' 26) לפיכך, הנני קובע כי ההסכם מחייב את הנתבעת. הנתבעת אף לא הוכיחה כי הסכם מסוג זה מחייב על פי התקנות קבלת חוות דעת משפטית עובר לחתימתו או כי חוות דעת כאמור לא הוכנה וכן לא הוכיחה כי לא היתה להוצאה הנדונה הקצבה בתקציבה המאושר. מדובר בעניינים פנימיים של הנתבעת, שאין להם כל השלכה על התובעת, ואם היא פעלה בניגוד להם, אין בכך כדי להשפיע על זכויות התובעת על פי ההסכם. אשר על כן, אני קובע כי ההסכם נחתם כדין על ידי הנתבעת ואין עילה לביטולו מכח הוראות הדין החלות לענין התקשרויות חוזיות של רשויות מקומיות. גובה החוב: אין חולק כי החל מיום 01/11/08 הועבר מאגר המים לידי התאגיד והנתבעת הפסיקה לרכוש מים מהתובעת. עם זאת, בפועל חשבונות המים המשיכו להיות מופקים על ידי התובעת על שם הנתבעת עד ליום 12/09. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסיבה לכך, אולם מאחר שאין חולק כי החל מחודש 11/08 ואילך שולמו לתובעת במלואם חשבונות הצריכה השוטפת בגין אספקת המים לנתבעת וכי אין לתאגיד חובות פתוחים מול התובעת (ר' עדות מר לאודון, עמ' 6 לפרוטוקול מיום 14/02/13), אין לכך כל השלכה על התביעה שבפניי, שכן, למעשה, החוב הנתבע בכתב התביעה הינו חובה של הנתבעת בגין התקופה עובר לתחילת פעילות התאגיד. גובה הסכום ששולם לתובעת על ידי הנתבעת על חשבון חוב העבר: אין, כאמור, מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שילמה לתובעת על חשבון חוב העבר סך של 4,655,436 ₪ כולל מע"מ. אולם, התובעת טענה כי יש להפחית מהסך הנ"ל, סך של 509,965 ₪ כולל מע"מ, אשר שולמו על ידי הנתבעת בגין צריכה שוטפת של חודש 11/08, כך שהנתבעת שילמה לה בגין חוב העבר סך של 4,145,471 ₪ כולל מע"מ. לאחר שעיינתי במכלול הראיות שבפניי הנני סבור כי יש לקבל את טענת התובעת וכי התשלום האמור אכן בוצע בגין צריכה שוטפת של חודש 11/08. על פי האמור בחשבון המים (מוצג ת/2) החיוב המפורט בו בסך כולל של 509,965 ₪ הינו בגין צריכת מים שוטפת של חודש נובמבר 2008 וביום 30/12/08 ביצעה הנתבעת העברה בנקאית של הסך הנ"ל לידי התובעת. (ר' מוצג ת/1). בשום מקום ואף לא בהעתק טופס ההעברה הבנקאית שהעביר מר חכרוש לגב' רבקה ממקורות לא נאמר כי יש לזקוף את התשלום האמור על חשבון חוב העבר. תשלום זה נזקף לזכותה של הנתבעת בכרטסת הנהלת החשבונות אצל התובעת (ר' נספח ד' לתצהיר מר לאודון) ואף בכרטסת היתרות הפתוחות של הנתבעת אצל התובעת (נספח ב' לתצהיר מר לאודון) אין כל חוב בגין חודש 11/08 והדבר מחזק את הטענה כי הסכום ששולם, שולם עבור חודש 11/08. אשר על כן, הנני קובע כי יש להפחית את הסך הנ"ל מהתשלום ששילמה הנתבעת לתובעת על חשבון חוב העבר, כך שהנתבעת שילמה לתובעת בגינו סך כולל של 4,145,471 ₪. חיוב בתשלומי "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים מעל הזכויות": התובעת טענה כי לא כללה בתביעה דרישה לחייב את המועצה בגין תשלומי "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים מעל הזכויות", שטרם שולמו בפועל עד אותו מועד על ידה, מאחר שקיימת בגינם תביעה תלויה ועומדת בפני ערכאה אחרת (שם המועצה איננה צד). לטענתה, מלוא החוב הכתוב בכרטיס היתרות הפתוחות (נספח ב' לתצהיר מר לאודון) הינו בסך של 3,527,868 ₪ ובהפחתת היתרות הפתוחות בגין חיוב "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל הזכויות" עומד חובה של הנתבעת לה על סך של 2,749,356 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי לאור האמור, יש לחייב את התובעת להשיב לה את התשלומים של "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל הזכויות" ששולמו על ידה בעבר. לטענתה, היא שילמה עבור מרכיבים אלו בגין התקופה שמחודש 08/06 עד חודש 11/08 סך של 970,000 ₪ ובגין התקופה החל מחודש 11/08 סך של 607,000 ₪. הנני דוחה טענתה זו, המהווה "טענת קיזוז". על פי הפסיקה, טענת קיזוז, הינה טענת הגנה מהותית, הצריכה להיות מנוסחת בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. על הטוען טענת קיזוז להעלותה בהזדמנות הראשונה. ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת הקיזוז תיבחן בכפוף לסעדים המבוקשים בתביעה המקורית. ככלל, מועד העלאת טענת הקיזוז הינו בכתב ההגנה והנטל להוכיח קיומה של טענת קיזוז ושיעורה מוטל על הטוען לקיזוז. (ר' ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3)518) הנתבעת לא עמדה בנטל זה. בתצהירו שצורף לבקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן טען מר חכרוש כי המשיבה חייבת להחזיר למבקשת את כל תשלומי היתר ששולמו לה על ידה תחת חיובים לא חוקיים, מבלי שפורטו מהם החיובים האמורים והאם הם כוללים את תשלומי "מעל הזכויות" ו"ריבית פיגורים - מעל הזכויות". הנתבעת אף לא הראתה מדוע קיימת לה זכות לקבל בחזרה את הסכומים ששילמה לתובעת בעבר בגין מרכיבים אלו או כי הם נגבו ממנה שלא כדין. העובדה שהתובעת בחרה שלא להמשיך ולדרוש מהנתבעת לשלם לה מרכיבים אלו עד למתן הכרעה שיפוטית בעניין, שאיננה חלק מתיק זה, לא מוכיחה כי הנתבעת זכאית לקבל בחזרה את מה שכבר שילמה בפועל בגינם. סוגיית הריבית המגיעה לתובעת בגין התשלומים שלא שולמו על ידי הנתבעת במועדם: אין מחלוקת בין הצדדים כי בגין האיחור בתשלום החוב על הנתבעת לשלם לתובעת ריבית (ר' עדות מר חכרוש, עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28/02/12, ש' 29). הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת סוג ושיעור הריבית שעליה לשלם. כך, בעוד שעל פי התובעת יש לחייב את הנתבעת בגין התשלומים שלא שולמו במועדם בריבית פיגורים של החשב הכללי, לפי הוראות סעיף 112 לחוק המים, לטענת הנתבעת, יש לחייבה בגינם בריבית והצמדה רגילים לפי סעיף 124ט לחוק. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שוכנעתי כי הצדק עם התובעת. חיוב הנתבעת בהסכם בריבית פיגורים של החשב הכללי בגין תשלומים שלא שולמו במועדם תואמת את הוראות סעיף 112(ג) ו-(ד) לחוק המים הקובע כי: "(ג) תשלום לפי סעיף זה שעל רשות מקומית או צרכן אחר לשלם לספק מים, ובמועד שבו היה עליהם לשלמו (בסעיף זה - מועד החיוב) לא שולם, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים; מועצת הרשות הממשלתית תקבע כללים לענין תשלומי הפיגורים שיחולו על חוב כאמור, לרבות לענין התקופה שבשלה יהיו הרשות או הצרכן האחר חייבים בתשלומי הפיגורים. (ד) לא נקבעו כללים כאמור בסעיף קטן (ג), ישולם החוב בתוספת ריבית פיגורים החשב הכללי, כהגדרתה בסעיף 124ט, בחישוב יומי ממועד החיוב ועד תשלומו בפועל, אלא אם כן יוסכם אחרת בין הספק לרשות המקומית או לצרכן האחר, ובלבד שלא יסכימו על ריבית העולה על הריבית האמורה בסעיף קטן (ג)". על פי האמור בס"ק (ד) השימוש בסעיף 124ט לחוק המים נעשה אך ורק לשם הגדרת המונח "ריבית פיגורים החשב הכללי", שהגדרתה מופיעה בו ואין הוא קובע כי חל האמור בסעיף, לפיו תשלום שלא שולם במועדו יחויב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן, החריג היחיד הקיים בסעיף 112(ד), שעניינו מקרה בו הוסכם אחרת בין הספק לרשות המקומית אינו חל בענייננו, שכן לא רק שלא הוסכם אחרת בין הצדדים, אלא שאותו כלל של תוספת ריבית פיגורים של החשב הכללי נקבע הן בהסכם נשוא התביעה והן בהסכם קודם לפריסת החוב שנחתם בין התובעת והנתבעת בשנת 2004 (ר' נספח ו' לתצהיר מר לאודון) אשר על כן, הנני קובע כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית פיגורים של החשב הכללי בגין התשלומים שלא שולמו על ידה, החל מהמועד לביצוע כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה עומד לטענת התובעת, אשר לא נסתרה, על סך של 724,167 ₪. גובה החוב - סיכומו של דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני קובע כי חובה של הנתבעת לתובעת הינו כלדקמן: אין חולק כי גובה החוב נכון ליום 01/11/08 עמד על סך של 5,488,489 ₪ (לפני מע"מ). אף אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעת על חשבון חוב העבר סך של 4,655,436 ₪ כולל מע"מ. מסכום זה, כאמור, יש להפחית סך של 509,965 ₪ כולל מע"מ, אשר שולם בגין הצריכה השוטפת של חודש 11/08 ולא על חשבון חוב העבר. לפיכך, התשלום ששולם על ידי הנתבעת לתובעת בגין חוב העבר עומד על סך של 4,155,471 ₪ כולל מע"מ, השווה לסך של 3,582,302 ₪ לפני מע"מ. לאור האמור, יתרת חובה של הנתבעת לתובעת בגין חוב העבר עומד על סך של 1,906,187 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית פיגורים חשב כללי, אשר על פי טענת התובעת שלא נסתרה, עומדת על סך של 724,167 ₪. כמו כן, יש להוסיף לסכום זה סך של 153,784 ₪ בגין מע"מ על חלק מסכום החוב הכולל, שכן אין חולק כי סך של 1,730,628 ₪ מתוך סכום החוב הכולל נכון ליום 01/11/08 הינו בגין שיקים חוזרים הכוללים גם את המע"מ, עליהם אין לזקוף מע"מ (ר' סע' 17 סיפא לתצהירו של מר לאודון, דברי ב"כ הנתבעת, עמ' 5 לפרוטוקול מיום 14/02/13, ש' 30-31) על כן, גובה החוב נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך של 2,784,138 ₪. התובעת טענה בהגינותה כי על פי כרטסת היתרות הפתוחות (נספח ב' לתצהיר מר לאודון) עומד חובה של הנתבעת על סך כולל של 3,527,888 ₪ ובניכוי תשלומי "מעל הזכויות", אשר לא נתבעים במסגרת התביעה, עומד חובה על סך של 2,749,356 ₪ והיא מסתפקת בסכום זה. אשר על כן, הנני קובע כי חובה של הנתבעת לתובעת עומד על סך של 2,749,356 ₪. לסכום זה יש, כאמור, להוסיף ריבית פיגורים של החשב הכללי מיום הגשת התביעה ואילך. סוף דבר: נוכח כל האמור, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,749,356 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, בתוספת ריבית פיגורים של החשב הכללי מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪. על הסכום האמור יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אספקהחובחוק המים / רשות המיםמים