האם התובע זכאי לקבל את "הריבית ההסכמית", הקבועה בהסכם "רב השנים", ממועד הדרישה ועד למועד התשלום בפועל וכן להוצאות ושכר טרחת עורך דין - אלה השאלות המצויות במוקד המחלוקת בין הצדדים. העובדות הצריכות לעניין מר גבצו ברוך (להלן: "הנפגע") נפגע ביום 6.4.06 בתאונת דרכים קשה. עקב פגיעתו הקשה בתאונה פנה הנפגע אל המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והלה קבע לו ע"י הגורמים המוסמכים בחוק זכאות לגמלאות נכות כללית בשיעור 100% כמו כן פגיעה בכושר השתכרות בשיעור 100% לצמיתות ועוד זכאות לגמלאות שירותים מיוחדים ומוגבלות בניידות ובכלל אלה הטבות בניידות. בגין אלה, הגיש התובע לנתבעים ביום 14.11.10 דרישה לפיצוי עפ"י סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק ביטוח לאומי") על סך 2,873,956 ₪. ביום 26.12.10 שלחה הנתבעת 2 המחאה על סך של 2,121.497 ₪ אליה צירפה מכתב בסופו ציינה כי תשלום זה הינו לסילוק סופי של התביעה. על פי המתואר בכתב התביעה, ההמחאה התקבלה אצל פקידה בסניף יפו של התובע, אשר בטעות מבלי הבנת הנ"ל ומבלי שניתנה הדעת למכתב הנפרד, הפקידה ההמחאה אשר היא עצמה לא נשאה כל התניה. מיד לאחר מכן, בהיוודע הטעות, פנה התובע אל הנתבעת הודיע את דבר הטעות וביקש להחזיר לה את הסכום אולם הנתבעת 2 סירבה לכך, על כן הפקיד התובע את התשלום בחשבונה של הנתבעת ביום 10.11.11. יצוין, כי הנתבעת ציינה במפורש כי פירעון ההמחאה יהווה סילוק של הדרישה. הנתבעת 2 טענה מנגד, כי בתאריך 13.12.10 העבירה לתובע המחאה על סך 2,121,497 ₪ המהווים 80% מן הסך הנזכר בדרישה שנשלחה, לאחר הפחתת ההלוואות העומדות לרכישת רכב ואביזרים. להמחאה צורף מכתב לפיו הוראות ההסכם חלות על התאונה נשוא התביעה וכי על פי ההסכם והפסיקה אין המל"ל זכאי לשבב את ההלוואות העומדות. עוד צוין במכתב כי לנתבעים טענות כבדות משקל בנוגע למצבו של הנפגע, תוחלת חייו וכיוצ"ב. לא למותר לציין, כי באותה עת, עמדו שתי סוגיות מרכזיות להכרעת בית משפט העליון לעניין מעמדן של הלוואות הרכב שניתנו והזכות לשיבוב בגינן והשנייה שאלת ביטולו של ההסכם. ואכן, בפסק דין שניתן ברע"א 8354/11 המוסד לביטוח לאומי נ' חנין [ניתן ביום 19.4.12] קבע בית משפט העליון כי ביטול החוזה אינו למפרע. לפיכך, ולאחר מספר דיונים הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה שילמה הנתבעת לתובע ביום 29.8.12 את "הסך ההסכמי" - סך של 2,121,497 ₪. כעת נותרו שתי שאלות בלבד להכרעת בית המשפט: האם על הנתבעים לשלם לתובע את הריבית ההסכמית ואת שכ"ט עו"ד. בענייננו, הדרישה שנשלחה לנתבעת ואף כתב התביעה שהוגש היו בהתאם להוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ולא מכוח ההסכם. יתרה מכך, במכתב הדרישה ששלח התובע בתאריך 14.11.10 הדגיש כי ההסכם בוטל וכי דרישתו בהתאם להוראות סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי. התובע חזר על טענתו לעניין בטלות ההסכם בכתב התביעה ורק לחילופין נטען בסעיף 14 לכתב התביעה כי במידה ותתקבל טענת הנתבעת כי ההסכם עודנו חל, כי אז מבוקש לחייבה בשיעור ההסכמי בצירוף ריבית פיגורים ממועד הדרישה. לא למותר לציין, כי במועד הדרישה לנתבעת, הסוגיה המשפטית בנוגע לתחולת ההסכם טרם הוכרעה וכל צד החזיק בעמדה משפטית ביחס לתחולת ההסכם. מחד גיסא, התובע טען כי ההסכם בוטל ושהוא לא חל במקרה דנן. מאידך גיסא, הנתבעת טענה כי ההסכם לא בוטל ובכל מקרה אינו יכול לחול רטרואקטיבית. כאמור, הנתבעת ראתה בדרישת התשלום דרישה על פי ההסכם. במצב דברים זה, בחרה הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. הנתבעת שלחה לתובע המחאה על סך של 2,121,497 ₪ בצירוף מכתב נלווה בו צוין בזו הלשון: "כידוע אנו סבורים כי ההסכם שנחתם ביניכם לביננו לא בוטל ובכל מקרה אינו יכול לחול רטרואקטיבית. לכן אנו מוכנים לסלק את דרישתכם לפי ההסכם ומצ"ב המחאתנו על סך של 2,121,497 ₪. הדרישה מבוססת על 80% מהדרישה ובניכוי הסכומים ששולמו לנפגע עבור הלוואות למימון רכב ואביזריו, אשר אינכם יכולים לדרוש אותן לפי ההסכם והפסיקה. אם אינכם מסכימים לאמור לעיל ועומדים על דרישה לפי ההסכם- לא נוכל להסכים לתשלום המצ"ב מאחר ובידנו טענות כבדות משקל באשר לזכאותכם להיוון מלא של הקצבאות במיוחד לאור קיצור תוחלת החיים הגדול הצפוי לנפגע עקב פגיעתו הקשה. אין באמור כדי לחסום אותנו מלטעון טענות נוספות באשר לדרישתכם הנ"ל. פירעון המחאתנו יהווה אישור שלכם כי התשלום מהווה סילוק של מלוא דרישתכם שאם לא- נא להשיב לנו את ההמחאה". כאן המקום לציין, כי ההמחאה הופקדה, אך מיד לאחר שהתגלה דבר הטעות, פנה התובע אל הנתבעת 2, הודיע דבר הטעות. הלה הבהיר כי המחאה זו נגבית מבחינתו על חשבון המגיע בלבד עד לבירור יתרת המחלוקת בנוגע להלוואות הרכב שניתנו וכן בנוגע לשאלת ביטולו של ההסכם. רק לאחר סירובה של הנתבעת להצעתו של התובע הושב לה הסכום שהופקד בטעות ביום 10.1.11, ובמכתב לנתבעת צוין כי הדרישה מיום 14.11.10 בעינה עומדת ונושאת ריבית עד למועד הפירעון בפועל. הווה אומר, התובע דבק בעמדתו כי הדרישה היא בהתאם להוראות סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי. לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי במקרה זה לא זכאי התובע לריבית ההסכמית שהיא למעשה ריבית ענשית ובגדר סוג של פיצוי מוסכם. התובע לא שלח את דרישתו מכוח הוראות ההסכם ולא על ידי הפעלת כוחו של ההסכם, אלא מכוח החוק. יתרה מכך, התובע לא דרש ולא פירט במכתב ששלח את שיעורי הריבית ההסכמית- "קנס" או "פיצוי מוסכם", אלא ציין באופן חד משמעי "בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל". משלא פעל התובע בהתאם להסכם, לא תקום לתובע הזכות לפיצוי מכוח ההסכם, על כן התובע אינו יכול לדרוש את הריבית ההסכמית. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 2702/92 אהרן גינזברג נ' יוסף בן יוסף, מז (1) 540,550: "משגילה המערער את דעתו כי ההסכם בוטל, שוב אין הוא יכול לעמוד על קיומו ולתבוע מן הצד שכנגד כי יבצע את חיוביו על פיו...". עם זאת, מצאתי לחייב את הנתבעת בריבית והצמדה ממועד שהיה על הנתבעת לשלם את הסכום, שהוא יום ההפרה והיווצרות העילה ועד מועד התשלום בפועל. ודוק, עיון במכתב נלווה שצירפה הנתבעת להמחאה מלמד כי הנתבעת התנתה במפורש את התשלום בסילוק סופי של הדרישה. סבורני, כי היה על הנתבעת לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, במועד סמוך לדרישת התשלום תחת הסתייגות אך ללא התניית התשלום בסילוק סופי של הדרישה. התניית התשלום בסילוק סופי של הדרישה מהווה חוסר תום לב מצד הנתבעת. ראוי להדגיש, כי תכליתו של ההסכם הייתה קביעת הסדר חוזי, ארוך טווח, שיסדיר את זכויות הצדדים ויחסוך בהתדיינויות משפטיות בכל מקרה פרטני (ראו: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס (4) 132). בנסיבות העניין, הצדדים לא נהגו באופן ראוי ויעיל ובכך גרמו הליכים משפטיים מיותרים. הצדדים ידעו ששאלת תחולת ההסכם מצויה במחלוקת תלויה ועומדת להכרעתו של בית המשפט העליון, אך כל צד ניסה לכופף את הצד השני ולהפעיל עליו לחץ בלתי הולם. היה ראוי כי שני הצדדים שהם גופים מוסדיים בעלי יכולת כלכלית, יישבו סכסוך שכזה באופן הגיוני, תוך הפעלת רצון טוב ושיקול דעת. בטוחני כי לו עשו כך היו מגיעים לפתרון ראוי ומונעים מעצמם הליכים משפטיים מיותרים. לא מצאתי ממש בטענות התובע לעניין שכר הטרחה. התובע טען כי התנהלות הנתבעת וסירובה לשלם את סכום הדרישה הביאה להגשת התביעה המשפטית, לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולעלויות ניכרות. אולם, סכום הדרישה היה שנוי במחלוקת. אין חולק, שהמחלוקת הייתה בסוגיה משפטית מהותית שעמדה תלויה להכרעת בית משפט העליון. בנסיבות העניין, ספק רב אם הגשת התביעה הייתה הדרך היחידה או הראויה שעמדה בפני התובע. מכל מקום, דרישתו של התובע לתשלום על פי הוראות החוק ולא ההסכם היא שעמדה בתחילת השרשרת שבסופה הוגשה תביעה זו. סוף דבר לאור האמור לעיל, אין לחייב את הנתבעת בריבית הסכמית. על הנתבעת לשלם הפרשי והצמדה וריבית כדין על הסך של 2,192,497 ₪ החל מיום 26/12/10 וכלה במועד התשלום בפועל- 29.8.12. מהסכום שיתקבל יופחת התשלום שבוצע בפועל. היתרה תישא הפרשי הצמדה ורבית כדין מיום 29/8/12 ועד למועד התשלום בפועל. אין צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. חוזהריביתריבית הסכמית