תביעה בסדר דין מקוצר, ובה נתבע חוב בגין אי פירעון הלוואה התובע טען שיתרת חוב ההלוואה עולה כדי 15,771,697 ₪, אולם, לצרכי אגרה הוא העמיד את התביעה על סך של 3 מיליון ₪. העובדות הצריכות לעניין התובע הינו איש עסקים הפעיל בשוק האפור ואשר עוסק, בין היתר, בניכיון שיקים, המרת מטבע חוץ ומתן הלוואות חוץ בנקאיות, תמורת ריבית. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, התובע עבד בשיתוף פעולה עם הנתבע, ועם אדם נוסף, מר יעקב דובנו (להלן- "דובנו"), בין היתר, במתן הלוואות בריבית, כאשר התובע היה המלווה והנתבע ודובנו היו שלוחיו (בין היתר, לצורך גביית התשלומים, הפקדת התשלומים ועוד). 2. בשלהי שנת 2003 פנה אדם בשם דוד זרד (להלן- "זרד") אל הנתבע בבקשה ללוות סכום של מיליון ₪, לצורך עסקיו. הנתבע פנה אל התובע וביקש ממנו להלוות את הסך של מיליון ₪ לזרד. התובע, מסיבותיו, סירב להלוות את הכספים לזרד, אולם הוא הסכים לערוך הסכם הלוואה עם הנתבע, לפיו הוא ילווה לנתבע סך של מיליון ₪. לפי הסכמה זו, לאחר שהתובע ילווה לנתבע מיליון ₪, הנתבע ילווה סך זה לזרד, כך שזרד יקבל את כספי ההלוואה באמצעות הנתבע, ואת תשלומי פירעון ההלוואה החודשיים, יעביר זרד לנתבע, והנתבע יעבירם לתובע. 3. משכך, בין התובע לנתבע נחתם ביום 21.9.03 הסכם הלוואה, לפיו הלווה התובע לנתבע סך של מיליון ₪ (להלן- "ההסכם"). על פי ההסכם, ההלוואה ניתנה לנתבע בריבית של 3.25% לחודש, כאשר תחילה משולמת הריבית, בתשלומים חודשיים, ואילו את קרן ההלוואה היה על הנתבע לפרוע בתשלום אחד, תוך 36 חודשים ולא יאוחר מיום 20.9.06. עוד נקבע בהסכם, כי להבטחת פירעון ההלוואה הנתבע יחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר, לרישום הערת אזהרה לטובת התובע, על נכס מקרקעין הידוע כגוש 12255, חלקה 268 ברחוב גרינבוים 15 בחיפה (להלן- "הדירה"). יצוין, כי על פי נסח רישום המקרקעין, הבעלים הרשום של הדירה היה דובנו, שותפו של התובע, כאמור. דובנו אף חתם על כתב ערבות אישית, לפיו הוא ערב אישית לכל החיובים על פי ההסכם. אעצור לרגע ואעיר, כי על אף שהדירה הייתה בבעלות דובנו, היא שועבדה להבטחת החזר הלוואה של הנתבע מכיוון שלנתבע היו זכויות אובליגטוריות בדירה, והוא אף השקיע בה, כך הטענה, סך של כ- 1.5 מיליון ₪, ולטענתו של הנתבע, הדירה נרשמה על של דובנו באופן פורמאלי בלבד. לנושא הדירה וערבותו של דובנו אדרש בהמשך. 4. בשלהי שנת 2005, לאור קשיים כלכליים אליהם נקלע זרד, הוא הפסיק להעביר כספים לנתבע, על חשבון פירעון ההלוואה. משהבין הנתבע, כי זרד לא יכול עוד לעמוד בתשלומי ההחזר החודשיים, הוסכם בינו לבין התובע, בעל פה, כי הדירה שהועמדה כבטוחה להחזר ההלוואה, תמומש. בחלוף למעלה משנה, ביום 12.2.07, נמכרה הדירה בסך של 485,000 דולר, ובשקלים- סך של 2,053,732. 5. ביום 21.3.11 הגיש התובע את תביעתו, בסדר דין מקוצר, במסגרתה טען כי בסכום שנותר ממכירת הדירה לא היה כדי לכסות את יתרת ההלוואה, ועל כן המשיך חובו של הנתבע לצבור הפרשי ריבית והצמדה. התובע הסביר, כי על הדירה רבץ חוב משכנתה לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, בסך של 1,378,100 ₪, אותו הוא נדרש לשלם על מנת שניתן יהא למכור את הדירה. לטענת התובע, הסכום שנותר ממכירת הדירה, לאחר קיזוז סכום המשכנתה, הינו סך של 675,632 ₪. סך זה, כך הטענה, לא היה בו כדי לפרוע את מלוא ההלוואה. התובע טען שיתרת חוב ההלוואה עולה כדי 15,771,697 ₪, אולם, לצרכי אגרה הוא העמיד את התביעה, כאמור, על סך של 3 מיליון ₪. 6. ביום 12.6.11 הגיש הנתבע בקשה רשות להתגונן וביום 2.10.11 התקיים דיון בבקשה בנוכחות הצדדים, בפני כב' השופטת תמר שרון נתנאל, בתפקידה כרשמת. בבקשת הנתבע נטען, כי זרד שילם לתובע 24 תשלומים חודשים על חשבון פירעון הלוואה, ולכל הפחות שולם לתובע עד לסוף שנת 2005 סך של כ- 720,000 ₪ (התשלומים שולמו על ידי החברה שבבעלות זרד, חברת לונג לונג ווי, להלן תכונה "לונג ווי", באמצעות שיקים, שהעתקים מצולמים שלהם צורפו לתצהיר הנתבע). לטענת הנתבע, זרד נקלע לקשיים כלכליים ועקב כך, הוסכם בין התובע לנתבע, בעל פה, כי ההלוואה תפרע במלואה, באמצעות העמדת הדירה לרשות התובע ("ההסכמה לסילוק ההלוואה"). לטענת הנתבע, בעקבות ההסכמה הנ"ל, נרשמה ביום 1.12.05, הערת אזהרה על הדירה לטובת התובע. 7. עוד טען הנתבע בבקשה, כי בסוף שנת 2004, הוסכם בין הצדדים על צמצום קרן החוב לסך של 800,000 ₪. לטענתו, זרד שילם לידי התובע סך של 200,000 ₪ ובהסכמת הצדדים, הוקטנה קרן ההלוואה ממיליון ₪, לסך של 800,000 ₪. לשם הוכחת טענתו צירף הנתבע לבקשה 2 העתקים מצולמים של שיקים מאת זרד, של חברת לונג ווי, האחד מיום 22.12.04, על סך של 123,400 ₪ והשני מיום 15.12.04, על סך של 112,500 ₪, ובסך הכל שולם לתובע סך של 235,900 ₪ (נספח ב' 3 לבקשה ונספח ב2 לתצהיר הנתבע שסומן כנ/1). לשם ביסוס טענתו, הפנה הנתבע לכרטסת הנהלת החשבונות של חברת לונג ווי, ממנה עולה כי, לונג ווי שילמה לתובע סך 112,500 ₪ ביום 15.12.04 וסך נוסף של 123,400 ₪, ביום 22.12.04. לטענת הנתבע, הסך של 200,000 ₪ שולם לצורך הקטנת הקרן ואילו הסך הנוסף של 35,900 ₪ הינו תשלום בגין הריבית על הקרן. כחיזוק לטענתו, בדבר התשלום המלא ובדבר ההסכמה לסילוק ההלוואה, הצביע הנתבע על כך שבמשך 5 שנים (החל מסוף שנת 2005 ועד לשנת 2011 השנה בה הוגשה התביעה) התובע לא פנה אליו ולו פעם אחת מאז ההסכמה, לא דרש תשלומים נוספים, לא התריע בפניו שאין הוא ממשיך לשלם, ואת התביעה דנן הגיש רק בתאריך 3/2011. לטענת הנתבע, לא יעלה על הדעת, כי נושה העוסק במתן הלוואות, ימנע במשך שנים מפניה לבעל החוב. לטענת הנתבע, התביעה הוגשה רק כנקמה על כך שהוא העיד נגד התובע בהליך אחר, שאינו קשור להלוואה. לשם הוכחת גרסתו, הנתבע צירף תמלילי הקלטות של שיחות בינו לבין דובנו. בשיחות הללו, הודה דובנו כי שולמו לתובע, כמיטב זכרונו, כ- 20 תשלומים על חשבון הריבית. בנוסף, הודה דובנו בשיחות, כי החוב היחיד שנותר שנוי במחלוקת, הוא חוב על סך של 85,000 ₪, חוב הפיגורים שצבר דובנו בגין אי עמידה בתשלומי החזר המשכנתה, אותו נאלץ לשלם התובע, על מנת למכור את הדירה. לחלופין טען הנתבע בבקשה, כי דין התביעה להידחות באשר היא איננה עומדת בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן- "חוק הסדרת הלוואות"), זאת הן לאור סכום ההלוואה ושיעורי הריבית, והן לאור לשון הסכם ההלוואה והתנהלות התובע. החלטת כב' השופטת תמר שרון נתנאל בתפקידה כרשמת 8. ביום 2.10.11 התקיים דיון בבקשת רשות להתגונן, בפני כב' השופטת תמר שרון נתנאל, בתפקידה כרשמת. בדיון, התובע אישר את העובדה כי קיבל כספים מזרד, באמצעות חברה שבבעלותו- חברת לונג ווי, אם כי טען שאינו יודע אם כל השיקים אכן נפרעו, וכי ממילא, אין מחלוקת בין הצדדים כי בשלב מסוים זרד הפסיק לשלם. כן טען, שאין כל בסיס וזכר להסכמה הנטענת בדבר סילוק ההלוואה באמצעות מכירת הדירה, וכי תמוה שהסכמה שכזו לא הועלתה על הכתב, במיוחד לאור הסכם ההלוואה, שנעשה בכתב. בנוסף טען התובע, כי חוק הסדרת הלוואות אינו חל על התביעה, מאחר וסכום ההלוואה לא עלה, נכון למועד עריכת ההסכם, על הסכום שהיה אז קבוע בסעיף 15 בחוק. 9. ביום 6.10.10 ניתנה החלטת כב' השופטת שרון נתנאל. בהחלטה צוין כדלהלן: "עד היום לא המציא ב"כ המשיב [התובע] דבר לתיק ביהמ"ש ומכאן מתחייבת מסקנה שהוא מסכים לטענת ב"כ המבקש [הנתבע] לפיה החוק חל על התביעה דנן. משכך ומאחר שמטענות המבקש ומהמסמכים שצירף עולה, לכאורה, ששולמו תשלומים נוספים על אלה שפורטו בכתב התביעה ומאחר שממילא כתב התביעה אינו עונה על כל דרישות סעיף 8 לחוק, יש ליתן למבקש רשות להתגונן, ללא הפקדה. מעבר לצריך אומר, כי אמנם סברתי תחילה, כי יש להתנות רשות להתגונן בתיק זה, בהפקדת סכום כלשהו ע"י המבקש, זאת - מאחר שהבקשה חסרה פירוט של כל הסכומים אשר שולמו ע"י המבקש, לטענתו, ואף לא מצויין בה מהי יתרת החוב, בהנחה שלא תתקבל טענת המבקש בדבר ההסכמה, טענה שכשלעצמה לוקה בחולשה מסוימת באשר היא איננה מגובה במסמך בכתב. אולם, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, השתכנעתי שיש ליתן משקל רב יותר לאופן בו נוסח כתב התביעה, אשר אינו פורש בפני ביהמ"ש את התמונה כולה ובין היתר נראה שאינו מפרט את כל התשלומים ששולמו ואת האופן בו שולמו, סבורתני שאין להתנות את הרשות בהפקדה. התוצאה היא שאני נעתרת לבקשה ומתירה למבקש להתגונן מפני התביעה" (ההדגשה לא במקור). 10. אכן, כפי שציינה כב' השופטת בהחלטתה, כתב התביעה לא מפרט את התמונה כולה, ובעיקר, כתב התביעה לא פירט את כל התשלומים ששולמו לפירעון ההלוואה, מועדיהם ואת האופן בו שולמו. לא פורטו התשלומים שבפיגור ומועדיהם, שיעור הריבית החלה עליהם ויתרת החוב. התובע לא הציג גרסה אחת עקבית באשר לסכומים ששולמו לו, על ידי מי שולמו סכומים אלו ונראה כי ההסכם נשוא כתב התביעה, כלל לא שיקף את מצב הדברים בפועל. על נטל ההוכחה 11. בענייננו חלים מספר כללים ראייתיים, זה לצד זה. כלל ראשון וידוע הוא, כי הדין המהותי הולך אחר הדין הראייתי, ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו (ראו למשל ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ. ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, עמ' 642). וכך הגדיר בית המשפט העליון את חובת ההוכחה, המוטלת על בעל דין: "על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות - נטל השכנוע ו-חובת הבאת הראיה - כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. כאשר בעל הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006), פסקה 11 (להלן: עניין גרשון הובלות); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1722-1719 (מהדורה מעודכנת ומשולבת, 2009) (להלן: קדמי)]. כדי לקבוע מי נושא בנטל השכנוע, יש ללכת על-פי הדין המהותי, וכך, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה". כך, בדרך כלל, על התובע הנטל להוכיח את הטענות בבסיס עילת תביעתו ועל הנתבע להוכיח את העובדות שבבסיס טענות הגנתו (עניין גרשון הובלות, בפסקה 13; קדמי, בעמ' 1724-1723, 1733-1732). הפסיקה קבעה כי כאשר תובע מבקש סעד הצהרתי בדבר תוקפה של עסקת מקרקעין שערך, מוטל נטל השכנוע עליו [ראו: ע"א 3147/07 חנאי נ' חנאי (4.1.2009), פסקה 8; ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 753 (2001) (להלן: עניין חיג'אזי)]" (ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון, פסקה 15 בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר (ניתן ביום 11.4.13), ההדגשות לא במקור). מהטעמים שהוזכרו לעיל, מקום בו מדובר בהלוואה חוץ בנקאית, נפנה להוראות חוק הסדרת הלוואות, על מנת לקבוע על מי מבעלי הדין חלה חובת ההוכחה. חוק הסדרת הלוואות 12. סעיף 8 בחוק הסדרת הלוואות קובע כדלהלן: "(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי העניין. (ב) בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה: (1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב); (2) התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום; (3) יתרת החוב במועד הגשת התובענה; (4) התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה; (5) כל סכום שמועד פרעונו הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו שנצבר עד למועד הגשת התובענה; (6) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר". החוק, אם כן, מטיל על המלווה- התובע, את החובה להוכיח הפרטים שצוינו בסעיף. כפי שהוסבר לעיל, כתב התביעה לא עומד אף לא בדרישה אחת מהמצוינות לעיל, ואף כב' השופטת שרון נתנאל ציינה זאת בהחלטה בדבר מתן רשות להתגונן. כך, התובע לא הציג ראיה באשר לתשלומים ששולמו לידיו; לא הוצג תדפיס חשבון בנק של התובע (והמסמך הבודד שצורף כנספח 4 לתצהירו, אשר אינו נושא תאריך, אינו נשוא כלל את שם התובע, תוכן הדף חתוך מלמעלה ומלמטה- אינו בבחינת דף חשבון); לא הוצגו דפי פירוט של התשלומים ששילם הנתבע לתובע. בעניין זה אעיר, כי התובע צירף לתצהירו (ולא לכתב התביעה) עותקים מצולמים של 15 חשבוניות מס. עותקים אלו היו לא ברורים, לא ניתן היה לזהות בהם את התאריך ולא את הסכום שנתקבל. עם זאת, ניתן היה לזהות מהעתקים כי 12 חשבוניות הוצאו לטובת חברת לונג ווי. בנוסף, לא פורטה יתרת החוב במועד הגשת התובענה, כאשר "יתרת החוב" הוגדרה בחוק כך: "הסכום שהלווה חייב למלווה בנקודת זמן מסוימת, כשהוא מורכב מסכום ההלוואה, מהתוספת ומריבית הפיגורים ובהפחתת הסכומים ששולמו בפועל על ידי הלווה למלווה, והכל כפי שהוא עד אותה נקודת זמן". אוסיף, כי ההלכה בעניין זה ברורה: "הוראות החוק הינן הוראות מחייבות, ויש להקפיד עם מלווה ביחס לכל הוראה והוראה שבחוק, כולל ההוראה כי חוזה הלוואה חייב להיעשות בכתב וכולל אופן הגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק. לא מדובר על הוראות פרוצדוראליות, אלא מעבר לכך, על הוראות מהותיות..." (ראו, למשל, ע"א 4003/07 בס נ' אברהם פסקאות 35-37 לפסק הדין (ניתן 21.1.2009)). גרסת התובע 13. מעבר לכך שלא הוצגה תשתית עובדתית מספקת מצד התובע, הוא אף לא הציג גרסה אחת עקבית להשתלשלות העניינים. כך, טען התובע בכתב התביעה, כי הנתבע שילם לו סך של 281,400 ₪ בלבד, ב- 11 תשלומים חודשים, בגין הריבית על הקרן בלבד, ומאז חדל לשלם, כך שהחוב של הנתבע הינו בסך של 15,771,697 ₪, לפי חישוב ריבית דריבית. עוד טען בכתב התביעה, כי הנתבע (ולא זרד ולא חברת לונג ווי) שילם לו תשלום חודשי בסך של 32,500 ₪, עבור הריבית. לעומת זאת, בתצהירו "נזכר" התובע, כי הנתבע העביר לו 22 תשלומים חודשיים על חשבון הריבית, וכי החל מתאריך 6/2006 ועד לתאריך 9/2007- לאחר שהוסכם על מכירת הדירה, ועד המועד שבו נמכרה הדירה בפועל- הדירה הושכרה לעמותה ששילמה לו דמי שכירות חודשיים בסך של 1,750 דולר. על פי החישוב שבתצהיר, ובניגוד לחישוב בכתב התביעה, סכום החוב הינו סך של 8,460,982 ₪. עוד הוזכר לראשונה בתצהיר, כי ההלוואה, בפועל, ניתנה לזרד וכי חברת לונג ווי שילמה לתובע סך חודשי של 32,500 ₪, והתובע העביר מסכום זה, כל חודש, סך של 12,500 ₪ אל דובנו, בשל ערבותו, וכדברי התובע: "...כי הוא נתן את הבית שלו עירבון. זו התמורה שלו עבור הביטחון שנתן" (פרוט' הדיון מיום 27.6.12, בעמ' 7 שורה 25). ודוק: כתב התביעה לא תוקן מעולם, והתובע לא הגיש בקשה בעניין זה, אף לאחר שהוגש התצהיר. [במאמר מוסגר אעיר, כי הטענה שהתובע העביר תשלום החודשי לדובנו, על סך של 12,500 ₪, רק בשל כך שהוא העמיד את ביתו כערובה להלוואה, מעוררת תמיהות ובהחלט יוצאת דופן, שכן אימתי מלווה משלם לערב סכום חודשי קבוע בגין ערבותו? כמו כן, העובדה כי תשלום חודשי זה לא צוין בהסכם ההלוואה, מחזקת את מסקנתי, כי ההסכם לא שיקף את מצב הדברים בפועל]. עדותו של התובע 14. משנשאל התובע מדוע הוא לא פנה אל הנתבע בבקשה להסדיר את החוב משך שנים ומדוע הוא לא פעל על פי ההסכם, המקנה לו זכות להתמנות ככונס נכסים על הדירה, כאשר הנתבע הפסיק להעביר לו תשלומים חודשיים, כך הוא ענה: "ש. מפסיק לקבל תש' הריבית, מדוע לא מתמנה כונס נכסים ת. כי היה משכנתה יש לי סבלנות ולא ישר בא להרוג אנשים, סיפר לי סיפורים שדוד זה ערב, סגר חנות, ימכור צעצועים, לא פועל ישר, חיכיתי. יש משפטים שלוקח גם 5 שנים. אני יודע גם לעשות חשבונות, הייתי שחקן כדורגל, אם היה משכנתה ואני אמכור את הבית, מי אני, הבנק לא רואה אותי, לא שהבנק נתן לי שעבוד, העדפתי להסתתר, לחכות וכשלא הייתה ברירה פעלתי בהסכמת בעל הנכס ולא בכוח. שלא אתבע ולא יהיו הוצ' כונס נכסים ושל הבנק. בהסכמתו מכרנו את הבית" (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 27.6.12, שורות 27- 33). ובהמשך, העיד התובע באותו עניין כך: "קודם כל הייתה עמותה שהייתה בשכירות, רשמתי הערת אזהרה כדי להיות רגוע. לא התכוונתי למכור הייתה משכנתה. פעלתי נגד הלווה, הנתבע, התקשרתי אליו אמר דוד יביא כסף אחזיר, כי גם אח שלו הלווה לדוד זרת, היה שותף של שטראוס סיפורים, אני עובד איתו משנת 90 היה לי סבלנות, חיכיתי, דובנו אמר שאין לו כסף לשלם את המשכנתה. חיכיתי וכשלא הייתה ברירה נקטתי. ש. מתי התחלת לנקוט פעולות למכירת הדירה. ת. אני לא זוכר ש. שאלנו בשאלון ששלחנו איזה פעולות נקטת למכירת הדירה מ 5/05 עד 6/07 איזה תשובה נתת ת. לא זוכר. ש. בתשובה לשאלה שהיא ששונה ממה שאמרת קודם, כתבת ב 2006 הדירה פורסמה באמצעות מס' מתווכים, לבסוף נמכרה לאדם שפנה ישירות, זה שונה ממה שסיפרת קודם, שלא מיהרת. ת. שאלת מ 6/05 מה עשיתי, חיכיתי, אח"כ אמרתי שלא הייתה ברירה, שילמתי משכנתה ושמנו למכירה בהסכמת דובנו, לא יכולתי לשים אותה למכירה, הבאנו לקוחות" (עמ' 10 לפרוט' הדיון מיום 27.6.12, שורות 19- 33). עדותו של התובע ניתה בלתי ברורה , מתחמקת ולא הותירה בי רושם אמין. לאורך עדותו, הרבה התובע להתחמק ממתן תשובות ישירות, ועדותו רצופה בתשובות סתמיות כגון: "לא זוכר" או "לא יכול להגיד". בעדותו, הודה התובע כי הוא לא מנהל כרטסת הנהלת חשבונות, ועל כן, מלבד החשבוניות שצורפו לתצהירו, אין לו כל מסמך אחר המאשר את קבלת הכספים מהנתבע, דהיינו מחברת לונג ווי. משנשאל מדוע בכל חשבוניות מס שצורפו לתצהירו אין תאריך ומדוע הכיתוב אינו ברור, הוא השיב: "אולי זה הפקס ששלחו לכם, אני לא שם דיו בפקס" (עמ' 6 לפרוט' הדיון מיום 27.6.12, שורה 5). תשובה דומה נתן התובע, כאשר הוא נשאל מדוע, מחד, הוא העיד כי הנתבע הפסיק לשלם החל מתאריך 5/2005 ולכל המאוחר חודש לאחר מכן, ומאידך, בתצהירו הוא העיד כי ביום 21.8.05 חדל הנתבע מלשלם. תשובתו בעניין זה הייתה כך: "...אם כתבתי בתצהיר 21/8 יכול להיות שטעיתי, אבל, טעיתי שכתבתי 250 אלף דולר ותיקנתי ל 200. [...] אולי טעות הדפסה, אולי אמרתי שישי והוא הבין שמיני" (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 27.6.12, שורות 14- 17) לאורך עדותו של התובע, ניכר כי הוא מתחמק ממתן תשובה ישירה לשאלה, כמה כספים בפועל קיבל כתוצאה מההסכם ומה גובה החוב בגין הלוואה. לבסוף, התובע הודה בעדותו, כי בפועל בגין ההלוואה, הוא קיבל לידיו סך של 1,400,000 ₪ (עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 27.6.12, שורה 25). 15. בנוסף, התובע לא הביא ראיה חיצונית לגרסתו ועדותו היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך לפי סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. כך לדוגמה, התובע לא הציג ראיה, המגובה במסמך בכתב, התומכת בטענתו כי על הדירה רבץ חוב משכנתה בסך העולה על 1.3 מיליון ₪, אותה היה חייב לשלם על מנת למכור את הדירה. התובע הציג בעניין זה מסמך מן הבנק שמאשר כי הוא שילם סכום זה, אך במסמך היה רשום שהתשלום בוצע עבור פירעון 2 הלוואות, ולא אחת, כטענת התובע. בנוסף, על אף טענת התובע כי הדירה נמכרה בשנת 2007, לפי נסח רישום המקרקעין שהוצג בפניי, המעודכן לתאריך 7.4.11, החל משנת 2000 ועד היום, הבעלים היחיד של הדירה הוא דובנו (לטובת רוכשת הדירה נרשמה הערת אזהרה ביום 14.2.07 ומאז לא שונה הרישום). כמו כן, לא הוצגו כל המסמכים הקשורים בדיווח למס שבח בעקבות המכירה. הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראה, למשל ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993); י. קדמי, "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" כרך שלישי, תשס"ד עמ' 1649-1650) בנוסף, משטען הנתבע כי קרן ההלוואה הופחתה ממיליון ₪ לסך של 800,000 ₪, ומשהציג הנתבע 2 העתקים מצולמים של שיקים מאת חברת לונג ווי, על סך של 200,000 ₪, והוא אף הציג כרטסת הנהלת חשבונות של חברת לונג ווי התומכת בטענתו כי השיקים נפרעו, היה על התובע, לכל הפחות, להציג דף חשבון ממנו ניתן היה ללמוד מה עלה בגורל שיקים אלו. אין זה מתקבל על הדעת, כי שנה לאחר מתן ההלוואה, וללא כל סיבה, ישלם לווה למלווה סכום המהווה חמישית מן ההלוואה, בסך של 200,000 ₪, ולמלווה כלל לא יהא תיעוד על כך. לו היה בידי התובע ראייה, כגון דף חשבון בנק המעיד כי השיקים לא נפרעו, כאמור, חזקה עליו שהוא היה מציג אותה. בעניין זה נחקר התובע וכך הוא העיד: "ש. ביקשנו לקבל תדפיסים של חש' הבנק שלך שמעידים שהשיקים שזרד הביא 200 אלף ₪ לא נפרעו, צרפת את נספח 4 לתצהירך, איך אני יכול ללמוד ממנו מה שם בעל החשבון ת. זה בטח צילום, יכול להביא מקור ש. בקשנו לקבל מקור סירבתם ת. יכול להביא מקור" (עמ' 16 לפרוט' שורות 18- 22). לתובע ניתנו מספר רב של אפשרויות להציג ראיות בכתב, הן בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן, והן במסגרת הליך גילוי המסמכים, אך הוא לא עשה כן. ראוי בשלב זה לעמוד בקצרה על עדותו של הנתבע ושל דובנו. גרסתו ועדותו של הנתבע 16. הנתבע סיפר בעדותו כי הוא היה בבחינת "צינור" להעברת כספים מן התובע ללווים שונים, בין היתר לזרד, והוא לא הרוויח מאום מעסקת ההלוואה נשוא הדיון. לגרסתו, כתוצאה מעסקת ההלוואה הוא אף הפסיד את הדירה, בה השקיע סכומים ניכרים. לדבריו, לאחר שזרד הפסיק לשלם לתובע את תשלומי ההחזר (ולאחר שהוסכם על הפחתת סכום הקרן מסך של מיליון ₪ לסך של 800,000 ₪) הוא פנה אל התובע על מנת להגיע להסכמה בדבר סילוק ההלוואה. לדבריו, הוא והתובע הגיעו להסכמה כי ההלוואה תיפרע במלואה באמצעות מכירת הדירה, אשר ממוקמת בשכונה יוקרתית בחיפה (שכונת דניה) אשר הושכרה אותה העת (ומשכך ראה בה התובע כמקור להכנסה חודשית). לגרסתו, לצורך סילוק ההלוואה, נרשמה בתאריך 12/2005 הערת אזהרה על הדירה, לזכות התובע, בלשכת רישום המקרקעין. החל ממועד זה ועד לשנת 2007 התובע השכיר את הדירה בדמי שכירות חודשיים בסך של כ- 8,000 ש"ח ולאחר מכן מכר את הדירה בסך העולה על 2 מיליון ₪. לדבריו, לאחר ההסכמה על סילוק ההלוואה, התובע לא פנה אליו משך 5 שנים, לא במכתב ולא בעל פה ולא התריע בפניו מעולם כי ישנו חוב בגין ההלוואה. לדבריו של הנתבע, התביעה דכאן הוגשה רק בשל כך שהוא נקרא להעיד כנגד התובע, בתיק אחר שהתנהל בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 2769-01-09) וללא קשר לתביעה דכאן. לטענתו המדובר בתביעה לא מבוססת, נטולת מסמכים שהוגשה כנקמה בלבד. בעדותו של הנתבע לא נתגלתה כל סתירה, והיא עוגנה במסמכים (נסח טאבו, כרטסת הנהלת חשבונות, העתקים מצולמים של מספר שיקים) אני מקבל גרסתו של הנתבע, כי הוא היה צינור להעברת כספים מהתובע לזרד, וכי בינו לבין התובע התקיימה מערכת יחסים עסקית, כאשר התובע היה "נותן השירותים" (דהיינו הביא את הכסף, הלווה בריבית ועסק בניכיון שיקים) בעוד הנתבע היה בבחינת "שירות לקוחות"- החוליה המקשרת בינו לבין הלקוחות (מלווים, למשל), כאשר גם דובנו היה שותף לעסקים אלו. חיזוק לגרסה זו מצאתי אף בעדותו של דובנו, שתפורט בהמשך. אני מקבל גם את גרסתו של הנתבע, שהייתה מהימנה עלי, ולפיה לאחר שזרד שילם לתובע לכל הפחות 22 תשלומים על חשבון פירעון ההלוואה, הייתה הסכמה בין התובע לנתבע על סילוק מלא של ההלוואה באמצעות מכירת הדירה, והראייה לכך היא שתיקת התובע משך 5 שנים לאחר מכירת הדירה. עדותו של יעקב דובנו 17. בעדותו אישר דובנו את טענת הנתבע, כי בינו לבין התובע התנהלה מערכת יחסים עסקית. בנוסף העיד, כי בעבר התובע היה מפקיד כספים בחשבון הבנק שלו, ובתמורה הוא היה מקבל אחוז מהרווחים של התובע. באשר להסכם נשוא הדיון, העיד דובנו, כי הנתבע היה מעביר אליו שיקים מאת חברת לונג ווי והוא היה מוסר את השיקים לתובע, כאשר מכל תשלום על סך של 32,500 ₪ (תשלום עבור הריבית) שילם התובע לדובנו "עמלה" בסך של 12,500 ₪, בשל כך שהוא העמיד את ביתו כערובה להחזר ההלוואה (עמוד 24 לפרוט' הדיון מיום 27.6.12, שורות 28- 32). מעבר לדברים אלו, לא היה בעדותו של דובנו, שלא נתמכה בתצהיר, כדי לשפוך אור על הסוגיות שבמחלוקת. כך למשל, משנשאל דובנו לגבי מספר התשלומים ששולמו לתובע בגין פירעון ההלוואה, הוא לא זכר כמה תשלומים שולמו לתובע, וכדבריו "לא יודע אם 2 או 200" (עמוד 24 לפרוט' הדיון מיום 27.6.12, שורה 24). זאת, על אף שהוא העיד כי הוא היה מקבל את השיקים של לונג ווי מהנתבע ומעביר אותם לתובע. לסיכום עניין זה, לא ניתן ללמוד הרבה מעדותו של דובנו, והמעט שניתן להסיק ממנה הינו כי דובנו היה עושה דברו של התובע ונהג על פי הנחיותיו, וככל הנראה נהנה גם הוא מרווחי העסקאות הפיננסיות שביצע התובע. לא ברור מה טיבה של הבטוחה שהעמיד הוא, כביכול, להבטחת ההלוואה לנתבע, כאשר בעל הזכויות בדירה, היה, ככל הנראה, הנתבע עצמו, ולא ברור מה היה חלקו ברווחי ההלוואה. מכל מקום, ברור לחלוטין שההסכם נשוא התביעה, כמו העסקה הפתלתלה שהצדדים נקשרו בה - רב בו הנסתר על הנגלה, ולא ניתן לבסס עליו תביעה. לכשעצמי לא שוכנעתי כי הנתבע נותר חייב לתובע כספים כלשהם, לאחר מימוש הבטוחה ומכירת הדירה, ולאחר התשלומים שבוצעו על ידי חברת לונג וויי, ואפשר וצודק הנתבע כי אף התובע לא טען כי מגיעים לו כספים נוספים, שהרי, שלא כמנהג המלווים בריבית, אף לא תבע בגינם במשך תקופה ארוכה, עד שהחליט מסיבות אחרות לבוא חשבון עם הנתבע. אני מעדיף בעניין זה את גרסתו של הנתבע כי הוסכם בין הצדדים על סילוקה של ההלוואה. קיצורו של דבר- התביעה לא הוכחה, ויש לדחותה. הערה בטרם סיום 18. יצוין, כי בסיכומיו טען התובע, כי לאור הודאת הנתבע שלא שולמו כל התשלומים לפירעון ההלוואה, לפנינו מצב של "הודאה והדחה". אינני בטוח אם בענייננו, כאשר מלכתחילה גרסת התובע הייתה אפופת מסתורין ורב הנסתר על הגלוי בה, ניתן לראות בטענות הנתבע משום הודאה והדחה, שכן טענת הודאה והדחה מניחה בבסיסה סיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש (ראו, למשל, ת"א 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ (14.2.2006), פסקה 8 לפסק הדין). בנידוננו, בכתב התביעה בסדר דין מקוצר, התובע כלל לא הציג את העובדות המהותיות של עילת התביעה, כגון: מספר התשלומים ששולמו לו על חשבון ההלוואה, יתרת החוב, העובדה כי הוא קיבל תשלומים על חשבון ההלוואה בדמות דמי שכירות חודשיים עבור הדירה, העובדה שההלוואה ניתנה לזרד ועוד. בכל מקרה, איני נדרש להכריע בסוגיה זו, שכן בין אם ניתן לראות בטענות הנתבע משום הודאה והדחה ובין אם לאו, הנתבע הביא די ראיות התומכות בטענותיו, והוא עמד בנטל השכנוע לגבי העובדות ה"מדיחות" שנטענו על ידיו. התביעה, אם כן, נדחית. התובע ישא בהוצאותיו של הנתבע, בסך כולל של 15,000 ₪.סדר דין מקוצרהלוואה