בקשה לדחות תביעה למתן פסק דין הצהרתי על הסף, בשל מעשה בית דין, שיהוי והתיישנות וכן בשל היותה מוגשת בחוסר תום לב ותוך הסתרת עובדות מבית המשפט. 2. המבקשים הגישו תביעה למתן פסק הצהרתי לפיו נתבקש בית המשפט לקבוע כי המבקשים הינה הבעלים של גוש 8783 חלקות 31,32,33 מאדמות באקה אלג'רביה ( להלן "המקרקעין"). עוד נתבקש בית המשפט להורות למשיב להימנע מלטעון לבעלות על המקרקעין ולמנוע כניסה למקרקעין וכן להורות ללשכת רישום מקרקעין לרשום את המבקשים כבעלים והמחזיקים במקרקעין. 3. בהתאם לנסח רישום המקרקעין כפי שצורף לכתב התביעה עולה כי המקרקעין נשוא המחלוקת רשום בבעלות מלאה על שם רשות הפיתוח "רישום לאחר הסדר" שנעשה בשנת 1971, כדלקמן : (א) גוש 8783 חלקה 31 (בעבר היה מס' זמני 31 א')בשטח 2245 מ"ר -בבעלות רשות הפיתוח בשלמות, הסדר משנת 1971. (ב) גוש 8783 חלקה 32 (בעבר היה מס' זמני 31 ב') בשטח 600 מ"ר - בבעלות רשות הפיתוח בשלמות, הסדר משנת 1971. (קיימת הערה על הפקעה מיום 15.5.07) (ג) גוש 8783 חלקה 33 (בעבר היה מס' זמני 32) בשטח 1696 מ"ר - בבעלות רשות הפיתוח בשלמות, הסדר משנת 1971 . 4. לטענת המבקשים בשנת 1917 רכש אביו של המבקש 1 וסבם של המבקשים 2-10, מר X אהבי (להלן "הרוכש") שטח של כ- 24 דונם ובין היתר נרכשו חלקות 32 ו- 33 בגוש 8783. נטען כי במהלך חייו העביר אביו של מבקש 1 את החלקות לשימוש ילדיו, לרבות המבקש 1. באשר לחלקה 31 נטען כי בשנת 1946 רכש המבקש 1 ממר X דאוד אל חג' X את חלקה 31 בגוש 8783 . נטען בכתב התביעה כי לגבי שתי העסקאות הנ"ל צורפו העתקי חוזים המלמדים על כך. צורפו שני צילומי חוזים בערבית שבקשתי תרגומם. לכשהתקבל התרגום עלה כי - מצילום החוזה ללא תאריך, שהמבקשים בקשו ללמוד ממנו על מכירת חלקות 32,33 לאביו של מבקש 1, עולה כי חמדאן אלחאג' חמדאן פארס מבאקה אל גרביה מוכר לX אלחאג' X אלדאווד מכפר נזלת X (אין תעודת זהות) חלקת אדמה, ללא זיהוי שלה, (אין מספר כלשהו של גוש או חלקה) אין פירוט של שטח, ואין אפשרות לתרגם את גבולותיה שכן הגבולות מוגדרים על ידי ציון שמות השכנים. לא ברור מי חתום על החוזה. לא הוצג מסמך כלשהו לגבי שמו של אבי המבקש 1שעל פי התצהיר שהוגש איננו זהה לשם הקונה בהסכם שהוצג,, וגם לא צו ירושה המלמד על כך שהמבקש 1 הוא היורש של אביו. מעבר לכך גם אין מסמך כלשהו המלמד על העברת הקרקע , אם בכלל, ליורשיו בכללם המבקש 1, שהוא המבקש בתביעה זו. צילום חוזה נוסף שהוצג, ואמור לגרסת המבקשים להתייחס לחלקה 31, הוא בין המוכר עוואד דאווד אלחאג' X מכפר נזלת X והקונה מוחמד אלחאג' X אלחאג' X מכפר נזלת X. (שם מבקש 1 בהמרצת הפתיחה הוא מחמוד ולא מוחמד). החוזה מיום 14.12.45. אין זהות בין שם הקונה לשם עזבון המבקש בתביעה שבפני. מדובר בחוזה בשטח אדמה של דונם וחצי עם בית, המצוי בכפר נזלת X. אין מספר כלשהו של גוש או חלקה. המיקום לא ניתן לזיהוי בשל כך שגבולותיו מוגדרים על ידי שמות שכניו. שטח חלקה 31 בנסח הוא 2.25 דונם, בעוד שהמכר מתייחס ל-1.5 דונם עם הבית. בפנקס הזכויות מתוארת אדמה זו כ"קרקע נטועה עצי זית" לא מצויינים מבנים כלשהם, בעוד שמהחוזה שהוצג עולה כי מדובר במכר של בית. בשולי החוזה חתום כמוכר "X דאוד" שם שאיננו תואם את שם המוכר בראש החוזה. עוד צורף מכתב של מנכ"ל עירית באקה אלגרביה מחודש ינואר 2011 המופנה לקאדי של בית הדין השרעי "באזור התיכון" שם הוא מבקש שיוציא צו ירושה כי המנוחה נסיבה X X שנפטרה ביום 7.12.84 הורישה את עיזבונה לבעלה, שהוא עזבון המבקש. אין במכתב כל התייחסות למקרקעין כלשהו. אין באישור זה מאום, לבד מבקשה של מנכ"ל העיריה, ובוודאי שאין בו להעיד על בעלות כשלהי באדמות מושא הדיון. עוד צרפו המבקשים אישור משרד מס רכוש מיום 8.1.06 לגבי רישום מבנים וקרקעות בכפר נזלת X, ממנו עולה כי חלקה 54 בבלוק 2 , בשטח של 5 דונם רשומה אצלם בבעלות חאג' X אלחאג' X דוואד. אין זיהוי על פי תעודת זהות. במסמך רשומה אזהרה כי הרשומים בספרי מס רכוש אינם ראיה לבעלות הרשומה בנסח. כמו כן אין חוליה מקשרת כלשהי בין חלקה 54 בלוק 2, למקרקעין מושא הדיון. סיכום ביניים - לכאורה לא צורפה ראיה בכתב שיש ללמוד ממנה כי עזבון המבקש 1 רכש את זכויות הבעלות בחלקות 31,32,33 בגוש 8783. עוד אציין כי המרצת הפתיחה איננה מפרטת מיהו מבקש 2, ונאמר בע"פ על ידי ב"כ המבקשים כי הוא אחד מבניו של עזבון 1 שנפטר, ואחיו הם יורשיו. לא הוגשו צווי ירושה כלשהם, לא צו ירושה או צו קיום צוואה שיעגן את העברת הזכויות מאבי המבקש 1 למבקש 1, ולא צו ירושה או צו קיום צוואה או מסמך אחר שיעגן את העברת הזכויות מהמבקש 1 לאלו שתובעים כיורשיו, או ממבקש 2 לאלו שתובעים כיורשיו. 5. המבקשים מבקשים כי בית המשפט יקבע כי הינם הבעלים של המקרקעין בהתאם לדיני היושר שכן הם מחזיקים לטענתם במקרקעין משנת 46, נוהגים בהם מנהג בעלים, הקימו עליהם את דירות מגוריהם בשנים 1946, 1965 ו-1968 (ללא היתר) ומעבדים את הקרקע. עוד נטען כי רישום רשות הפיתוח כבעלים של חלקות נעשה שלא כדין, בחוסר תום לב, בהתעלמות מהמצב העובדתי ו/או המשפטי שהיה קיים בשטח ובהתעלם מהוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין, תשכ"ט - 1969. המשיב טוען כי אופן רכישת הזכויות על ידו נעשה בהקניה לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולה ופיצויים ) תשי"ג 1953 מיום 11.3.53 שפורסמה בילקוט הפרסומים ביום 12.11.53. נטען כי רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין לאחר קיום הליכי הסדר מבטל כל זכות סותרת במקרקעין (ס' 81 לפק' ההסדר) וכן מהווה ראיה חותכת לתוכנו (ס' 125(א) לחוק המקרקעין). נטען כי העילות היחידות לתקיפת הרישום הינן כקבוע בס' 93-97 לפקודת ההסדר - שהמבקשים אינם טוענים על פיהם. אי ידיעה לכאורה על הליכי ההסדר אינם עילה לתיקונם. (ע"א 518/86). אלא שעוד קודם לטענות המהותיות, מבקש המשיב דחייה על הסף של התביעה, מהטעמים שהוזכרו לעיל. 6. להלן בתמצית התנהלות הצדדים עד כה - 6.1 משנת 1971 רשומות 3 החלקות על שם רשות הפיתוח מכח הסדר מקרקעין. קדמה לכך מודעת הסדר שהתפרסמה ביום 15.4.62 שנמסרה למועצה מקומית באקה אל גרביה. בלוח התביעות שפורסם ביום 25.6.63 נרשם כי חלקות מס' זמני 31א,31ב ו-32 (היום 33,32,31 בהתאמה) לא נתבעו. בעת חקירת פומבית של תביעות בגוש 8783 שנערכה ביום 22.6.64 במועצה המקומית של באקה אל גרביה רשם פקיד ההסדר בלוח ההחלטות את הבעלות בחלקות 31,32,33 על שם רשות הפיתוח. לגבי חלקה 33 סופי נרשם כי לא נתבעה, והבעלים הידוע הוא העיזבון 1. בדף בירורים מיוחדים החלטות בעת החקירה הפומבית המהווה חלק בלתי נפרד מלוח ההחלטות נרשם כי חלקה 31 סופי לא נתבעה והבעלים הידועים הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים. לגבי חלקה 32 סופי נרשם כי לא נתבעה, הבעלים הידועים הם האפוטרופוס לנכסי נפקדים המצוי בסכסוך עם העיזבון 1. לגבי חלקה 33 סופי נרשם כי לא נתבעה, והבעלים הידועים הוא מחמוד X חג' X. 6.2 צורף מסמך נוסף "תזכורת תביעה" מיום 31.10.66 לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) שבו נרשם כי חלקות 31,32,33 נרכשו בהקניה לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג 1953 . צורפה תעודת הרכישה חתומה ביום 11.3.54 על ידי שר האוצר מר לוי אשכול, לפיו ביום 1.4.52 לא היו המקרקעין בחזקת בעליהם, בתקופה מיום 14.5.48 ועד 1.4.52 הוקצו לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים ועודם דרושים לצורך זה. לפיכך נרשמו חלקות אלו בלוח הזכויות על שם רשות הפיתוח ביום 31.5.71. בלוח הזכויות נרשם בתיאור חלקות 31,32 כי הן נטועות עצי זית. לגבי חלקה 33 נרשם כי הקרקע נטועה עצי זית ובחלקה קרקע ועליה שני בניינים. 6.3 עלה מתגובת המשיבה כי בין הצדדים כבר התנהלו הליכים משפטיים שהסתיימו בפסק דין, עובדה שהמבקשים לא ציינו בכתב תביעתם. ביום 28.10.89 הגיש המשיב בבית משפט השלום בחדרה תביעה לסילוק יד המבקש 1 והמבקשים 4-10 מהמקרקעין והשבתן למשיב. הוגש כתב הגנה בשם כל הנתבעים כשהם מיוצגים על ידי עורך דין. טענות כתב ההגנה שם הינן הטענות הנטענות בכתב התביעה שבפני. בשנת 1996 חתמו המבקש 1 והמבקשים 4,6,8, (ביחד עם אחרים שאינם חלק מהתביעה הנוכחית) על התחייבות לקבל את שומת השמאי הממשלתי לקביעת מחירי המגרשים ולרכוש את המקרקעין בהתאם לשומה זו. המסמך נחתם בפני עורך דין, וזאת כהסכם פשרה לתביעה שנוהלה. מדברי בא כוחם לפרוטוקול הדיון ביום 4.4.01 עולה כי אכן נערכה שומה, אך המבקש 1 ומבקש 4 סרבו לרכוש את המקרקעין. מבקשים 6,8 שנכחו בדיון הודיעו באמצעות בא כוחם לפרוטוקול כי בדעתם לרכוש את המקרקעין. לפיכך, ביום 4.4.01 ניתן פסק דין לסילוק יד המבקש 1, ושאר המבקשים מהמקרקעין (פסק הדין לא כלל את מבקשים 6,8 שהודיעו על רצונם לרכוש את המקרקעין ואת מבקש מס' 10 שהודע כי נפטר) . פסק הדין חלוט. (להלן "פסק הדין החלוט"). גם לאחר פסק הדין נהלו המבקשים משא ומתן לרכישת זכויות המשיבה במקרקעין. 6.4 בשנת 2006 נפתחו תיקי הוצל"פ כנגד חלק מהמבקשים לפינוי המקרקעין. לא נפתח תיק הוצל"פ כנגד המבקש 1 שכן הוא נפטר ביום 1.3.04. אך נפתחו תיקים כנגד מבקשים 2,4,5,7,9 . ההליכים עוכבו בטענה שמתקיים מו"מ לסיום המחלוקת. 6.5 ביום 25.3.07 הגיש אחד בשם ג'וגאת מחמוד חג' X עלוש, שהיה צד בתיק השלום בחדרה (ואיננו צד בתביעה זו ) בקשה לביטול פסק הדין החלוט, ובקשתו נדחתה בהחלטה מיום 28.2.10. 6.6 ביום 17.1.11 הוגשה על ידי המבקשים בתיק זה בקשה לבית משפט השלום בחדרה לביטול פסק הדין החלוט. השופט שם המליץ על מחיקת התביעה, על פתיחת תיק בבית המשפט המחוזי, ועל אפשרות לחדש את הבקשה לביטול פסק הדין לאחר גמר הדיון בתיק זה. וכך פעלו המבקשים והגישו את התביעה שבפני. נכון למועד החלטה זו - פסק הדין חלוט וקיים. 6.7 נעשה ניסיון נוסף לסיום המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט והמשיב העביר את הנושא לבדיקה חוזרת בועדה לתביעות המדינה והאפוטרופוס לנכסי נפקדים. התקיים דיון בועדה זו ביום 27.10.11 אך לא נמסר נתון חדש שיש בו כדי לשנות את עמדת המשיב. 6.8 המלצתי לצדדים להגיע להסדר של רכישת הקרקע, סיום בדרך של פשרה, אך למרות הזמן הרב שהוקצה לצורך זה, לא התקדם מאום. 7. המשיבים מבקשים לדחות את התביעה על הסף וזאת בשל מעשה בית דין , שיהוי והתיישנות וכן הגשת התביעה שלא בתום לב. בנוסף טוענים המשיבים כי עוד במהלך ההליך בבית משפט השלום בחדרה וכן לאחר מתן פסק הדין היו ניסיונות, במסגרת הליכי פשרה, של המבקשים לרכוש את הזכויות מהמשיבה ובכך יש להעיד כי אין ממש בטענות המבקשים בדבר בעלות במקרקעין. לכך השיבו המבקשים כי אומנם התקיים משא ומתן לרכישת המקרקעין על ידם, אלא שזה היה פרי כפיה ואילוץ. הוגש מטעם המשיבים תצהיר משלים לשאלות שהועלו במסגרת קדם המשפט באשר לזהות המבקשים וכן תעודת עובד ציבור מטעם מינהל מקרקעי ישראל באשר להליכי ההסדר שנערכו במקרקעין. 8. לטענת מעשה בית דין - 8.1 המשיבים טוענים כי ביום 26.10.89 הוגשה תובענה, ע"י המינהל לסילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין מושא הדיון- במסגרת ת.א 4896/89 בבימ"ש שלום בחדרה. ביהמ"ש התבקש לסלק ידם מהמקרקעין ולהשיב את המקרקעין למשיבה. המבקשים העלו שם בכתב הגנתם את אותן טענות שהם מעלים כאן. ביום 4.4.01 ניתן פסק דין בו ציווה בית המשפט על המבקשים להחזיר את המקרקעין למדינה. נקבע שם : "אני מחייבת את הנתבעים 1-4, 7-8, לסלק את ידם מהקרקע הידועה כחלקה 31, 32 ,33 בגוש 8783 בבקעה אל גרביה ולהחזיר את הקרקע לתובע. ולחילופין, אם הנתבעים לא ימלאו אחר צו בית המשפט, רשאי התובע לעלות על המקרקעין הנ"ל ולתפוס חזקה בשטח המוחזק". 8.2 המבקשים טוענים כי פסק הדין שניתן במסגרת התביעה לסילוק בבית משפט השלום ניתן ללא דיון לגופו של עניין ולפיכך אינו מהווה מעשה בית דין כנגד המבקשים. 8.3 מהשוואת שמות המבקשים לשמות הנתבעים בבית משפט השלום בחדרה עולה כי פסק הדין מיום 4.4.01 ניתן כנגד המבקש 1 -המנוח מחמוד X חאג' X; מבקש 4 -ג'מאל מחמוד עלוש, מבקש 5 - עבד אלחכים מחמוד עלוש ; מבקש 7 - עבד אלסלאם מחמוד עלוש; המבקשת 9 - שאדיה מחמוד מלחם . מקור הזכות הנטענת על ידי המבקשים 2-10 כאן נעוצה בעיקרה בזכותו של המבקש 1 , אם קיימת, ונובעת ממנה. לפיכך, השאלה המרכזית היא האם קיים מעשה בית דין מול מבקש 1, מה גם שפסק הדין ניתן גם כנגד מבקשים 4,5,7,9. 8.4 מעשה בית דין יכול להתפרש בשני מובנים: הראשון, החלת כלל השתק העילה- המונע התדיינות נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, מקום בו נידונה התביעה לגופה והוכרעה על ידי בית המשפט המוסמך לכך. השני, השתק פלוגתא- המשתיק את בעלי הדין או חליפיהם לטעון לגבי שאלה עובדתית או משפטית שהייתה חיונית לתוצאה הסופית בהליך הקודם והוכרעה. ראו לענין זה ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (25.11.12) והבהרת הרציונל שעומד מאחורי מעשה בית דין- "מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי, המסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא, המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהייתה לגביו הכרעה שיפוטית (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה (1) 92 (1980)). במסגרת הכלל בדבר השתק עילה, בוחן בית המשפט האם העילה, שעליה נשענת התובענה הנוכחית, כבר מוצתה בפסק דין קודם על ידי בית משפט מוסמך. אם התשובה חיובית, קמה הצדקה למנוע תביעה נוספת (...)). שלושה טעמים עיקריים ביסוד הכלל: מניעת הטרדה חוזרת של בעל-דין בשל אותה עילה; מניעת עומס-יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים פ"ד נז (5) 689, 706); וכן מניעת אי-צדק כתוצאה מהענקת משקל יתר להכרעה בתיק החדש על פני ההכרעה בתיק הקודם, שתהפוך לבלתי מחייבת (ע"א 1835/11 אבני נ' מד"י (לא פורסם, 17.11.2011)). בבדיקת קיומו של השתק עילה משמש מבחן זהות העילה, כפי שמצא ביטויו בע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, ( 4.3.10 )- "כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים". על פי מהות הדברים, בית משפט השלום אמור היה לדון בשאלת זכות הבעלות במקרקעין של המבקשים כפי שנטענה שם, זאת על מנת להכריע בשאלת סילוק היד והפינוי. עובדה היא כי התיק בבית משפט השלום בחדרה התנהל במהלך השנים 1989 -2001 (מהלך של 12 שנים). במחצית הדרך, כ-7 שנים לאחר פתיחתו, הושג הסדר ההתחייבות. שורטט תשריט חלוקה שהוכן על ידי מחלקת המדידות במנהל, והמבקש 1 ביחד עם אחרים חתם על התחייבות לרכוש את המקרקעין מושא הדיון לפי שומת השמאי הממשלתי. ההתחייבות היתה תקפה לכל דבר וענין ,לא בוטלה ולכן חייבה את המבקש 1. 8.5 התביעה שבפני הוגשה בשנת 2011, כעשר שנים לאחר מתן פסק הדין וסיום התיק בבית משפט השלום. לא הובא בפני תוכנו של תיק בית משפט השלום למעט כתבי הטענות, כתב ההתחייבות ופרוטוקול דיון אחד, הדיון מיום 4.4.01, מועד בו ניתן פסק הדין במהלך הדיון. לפיכך, אין בידי מידע כלשהו אם הסדר הפשרה שהגיעו אליו הצדדים קבל תוקף של פסק דין בשלב כלשהו, ואין בידי מידע אם אכן התנהלה התביעה לגופה והוכרעה שאלת הבעלות. הפניה של המבקשים היתה לראשונה 10 שנים לאחר מתן פסק הדין, ולכן גם לא ניתן לאתר את התיק בארכיב. גם אם הייתי מייחסת למבקשים גרימת "נזק ראייתי" כזה ההופך את הנטל, ומטיל עליהם את חובת ההוכחה שלא התקיים דיון לגופו בנושא שאלת הבעלות, לא היה בכך כדי לקדם את הטענה לקיומו של השתק עילה , כפי שיובהר להלן. 8.6 סמכות שבגררא - חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984 קובע את הדיון בסוגית הבעלות כסמכות ייחודית של בית המשפט המחוזי. זאת מכח הוראת ס' 51(א)(3) המוציא את נושא הבעלות מסמכות בית משפט השלום, ומכח ס' 40 הקובע לבית המשפט המחוזי את הסמכות השיורית. לכן, שאלת הבעלות, אם אכן נבחנה על ידי בית משפט השלום היתה בדרך של סמכות בגררא, המוסדרת בס' 76 לחוק בתי המשפט - "76. הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר. " במקרה בו בית המשפט עוסק בעניין מכוח סמכות שבגררא (סעיף 76 לעיל), כשהסמכות העניינית הייחודית לדון באותו נושא מוקנית לבית משפט אחר,(נושא, להבדיל מגובה סכום) לא יראו בהחלטת בית המשפט בעניין שבגררא, כמעשה בית דין, והצדדים יהיו רשאים לפנות לבית המשפט המוסמך ולהתדיין בנושא בשנית. גישה זו יוצרת סרבול, חוסר אחידות, ובוודאי חוטאת למטרה של מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין באותו ענין, ומניעת עומס יתר על מערכת בית המשפט, אך זו הגישה המקובלת בהלכת בית המשפט העליון. ראו ע"א 476/88 שושנה אשתר נ' עליזה נפתלי,מה (2) 749 (1991): "אולם כל עוד לא תוקן המעוות בחקיקה, לא בידינו להעניק לבית-משפט השלום, ב"חקיקה שיפוטית", סמכות לא לו, שאינה עולה בקנה אחד עם הגדרת הסמכויות שבחוק בתי המשפט [נוסח משולב], לחרוץ גורלן של תביעות הנוגעות למקרקעין. לא ראיתי, על-כן, מקום כי נסטה מהלכת חסן, ע"א 510/82 [1], אשר לפיה קביעותיו של בית-משפט השלום בטענות המערערים נוגעות ומחייבות אך ורק לעניין אכיפת התחייבותם של המערערים למסירת החזקה בדירה, וכי הכרעה זאת אינה אלא לצורך העניין שהובא לפניו בגדר סמכותו, ואין היא יוצרת מעשה-בית-דין לגבי תביעתם הנוכחית של המערערים." וכן את האמור בהחלטתו של כב' השופט דנציגר ברע"א 6159/10 שלמה אביגדול נ' ג'ונקו אוטמזגין, (17.11.2010): "... כל קביעה לעניין חוזה מכר שכביכול נכרת בינו לבין המוכר תהיה בגדר קביעה בהקשר הקונקרטי של פינויו מהחנות בלבד, בהתייחס לקביעותיו של בית משפט השלום שדן בנושא הבעלות במקרקעין אך ורק מכוח סמכות שבגררא (סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), וככזו אין לה כל תוקף מחייב של מעשה בית דין על הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעתו הנוספת של המבקש לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין (ראו: ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749, 756-754 (1991); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 50-49 (2009)]. " ראו גם ספרה של נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, 1991, עמ' 229) בהמשך למפורט לעיל, לתפישתי, לא ניתן להסתמך על הדיון בבית משפט השלום בטענת מעשה בית דין, והטענה למעשה בית דין נדחית. 9. לשאלת התיישנות - המשיבים טענו כי חלפו למעלה מ 11 שנה מיום מתן פסק הדין בתיק אזרחי 4896/89 בבית משפט השלום בחדרה. המבקשים טוענים כי מספר מבקשים כלל לא ידעו על ניהול התיק בבית משפט השלום בחדרה וכי עו"ד סאלח גנאים חתום על הסכם פשרה בהעדר הרשאה מטעמם ולפיכך הנחת המוצא כי המבקשים ידעו על פסק הדין בשנת 2001 שגויה. לחלופין נטען לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 שכן לטענת המבקשים רק בסמוך להגשת התביעה נודע להם כי המבקש 1 נמחק מתיק ההסדר. המשיב הסתפק בטיעון של שורה אחת לגבי ההתיישנות (כמו לגבי שאר טענותיו לדחייה על הסף) לא פרט את זמן ההתיישנות, מהו המועד לתחילת מניינו, לאיזו עילה הוא מתייחס, ומתי נודע עליה למבקשים. לתפישתי, עילת התביעה בתיק שבפני היא הצהרה על בעלות במקרקעין. לכן ההתיישנות צריכה להבדק לגבי עילת תביעה זו. בשלב זה אין בפני ראיות כי המבקשים היו ערים לסוגית רישום הזכויות במקרקעין על שם המשיב קודם לשנת 1989, השנה שהוגשה כנגדם התביעה לסילוק יד. אינני חוסמת את דרכו של המשיב להתייחס לטענת ההתיישנות על בסיס עובדות שיוכחו במהלך ניהול התביעה. לפחות ממועד הגשת התביעה לסילוק יד היה על המבקשים לדעת על העובדות המהוות את עילת התובענה ולכאורה לפנות לבקשת הצהרת בעלות במקרקעין. חוק ההתיישנות התשי"ח 1958 קובע בס' 5(2) את זמן ההתישנות במקרקעין - "במקרקעין -חמש עשרה שנה. ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות קנין) -עשרים וחמש שנה." דהיינו - זמן ההתיישנות לתביעת הבעלות הינו 25 שנה. אציין כי ס' 159(ב) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 (הקובע שחוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים) איננו חל במקרה זה שכן הוא חל רק על מקרים בהם הזכות הנתבעת הינה זכות רשומה הנדרשת על ידי בעל הזכות עצמה. ראו ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, (7.8.00) והאסמכתאות המאוזכרות שם; ואת האמור בע"א 6631/10 אמונה מוסטפא אבו סביה נ' עזבון המנוח חוסין סעייד עזאיזה (27.2.13) משנת 1989 עד למועד הגשת כתב התביעה בשנת 2011, לא חלפו 25 שנה, ולכן ,בשלב זה, על בסיס החומר שבפני אין מקום לדחיית התביעה מטעמי התיישנות. אינני חוסמת את דרכו של המשיב ,כאמור לעיל, לטעון טענה זו על בסיס עובדתי בתום ניהול ההוכחות. 10. שיהוי - נטען כי חל שיהוי בהגשת הבקשה שנגועה בחוסר תום לב. בפועל הוגשה התביעה לבית המשפט 11 שנה מיום שניתן פסק הדין המורה על סילוק יד, ו-22 שנה לאחר שהוגשה התביעה לסילוק יד כנגד המבקשים. פסק הדין הפך להיות חלוט. לטענת המבקשים כי "לא ידעו על ההליך ועל מתן פסק הדין" להלן סקירת על מעורבותם, המשמיטה את הבסיס לטענתם זו : המבקשים היו מיוצגים בתביעה שהוגשה כנגדם בבית משפט השלום בשנת 1989 והגישו כתב הגנה. מבקשים 7,9 נחזים להיות חתומים על ההתחייבות לרכישת המקרקעין מיום 8.2.96, ביחד עם מבקשים 1 ו-6 כאשר עורך דין מאשר את חתימתם כאנשים שהופיעו בפניו וחתמו על ההתחייבות לאחר שהוקראה והוסברה להם. המבקש 1 היה מיוצג בדיון ביום 4.4.01 על ידי בא כוחו, אשר שמע את פסק הדין שניתן במקום. לא נמסר כל מידע הסותר את ידיעתו של המבקש 1 על פסק הדין מיד בסמוך להינתנו. המבקשים 6,8 נכחו במעמד הדיון ומתן פסק הדין, ואינם יכולים להתכחש לידיעתו. המבקשים האחרים טוענים כי לא הובא לידיעתם דבר פסק הדין, על אף שעולה כי ידעו על קיומה של התביעה כנגדם. המשיב צירף מסמכים על כך שנפתח הליך הוצאה לפועל בשנת 2006 כנגד מבקשים 5,7,9 לרבות מסירת אזהרה, מסירת הודעות פינוי, עיקולים שונים, עכוב יציאה מהארץ והכל במסגרת נסיונות הפינוי באמצעות ההוצל"פ. לפיכך - עולה לכאורה שעל אף שהמבקשים ידעו על קיומה של התביעה כנגדם משנת 1989, לקחו חלק בהתרחשויות במהלך ניהולה , עם מתן פסק הדין ולאחריו, בכל זאת, התביעה הנוכחית הוגשה רק בחודש פברואר 2011. השיהוי בהגשת תביעה בנושא הצהרת בעלות נגוע לדעתי בחוסר תום לב מצד המבקשים, אשר בדרך זו מבקשים ליצור עובדות בשטח, ביחד עם סחבת משפטית המשתרעת על שנות דור. אכן, רק במקרים חריגים תתקבל טענת שיהוי טרם חלפה תקופת ההתיישנות - "השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי, שנועד לסייג ולהגביל את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. חריג זה יוחל גם על רקע התודעה בדבר זכות הגישה של התובע לערכאות המשפט, בבחינת זכות חוקתית, שההתיישנות שבדין מגבילה אותה, ודין השיהוי האזרחי מצר אותה עוד יותר". (מתוך רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית 20.6.2010): על מנת שתתקבל טענת השיהוי יש להראות קיומם של שני תנאים - השיהוי מבטא את ויתורו של התובע על זכותו בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע יש הדורשים גם קיומו של תנאי שלישי, כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. (ראו ע"א 5574/09 הזימה סעיד הזימה קזל נ' קרן קיימת לישראל, ( 16.11.11) כמו כן, ככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר כך יטה בית המשפט שלא למנוע את בירורה מחמת שיהוי (ראו עא 5574/09 הנ"ל וכן ראו: ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, (2.12.97) ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, (2.7.03) לדעתי, הגשת התביעה בשיהוי כה ניכר, נגועה בהעדר תום לב. המבקשים יוצאים כנראה מהנחה שהסחבת והתארכות הזמן - תועיל למצבם. עוד אציין כי עולה על פניו, שסיכויי התביעה לא גבוהים במיוחד. יחד עם זאת, לאחר ששקלתי השיקולים השונים, הן לענין השאלה האם השיהוי הרב בטא את ויתור המבקשים על זכויותיהם, והאם בעקבות השיהוי הורע מצב המשיב, (עובדה שהמשיב לא ייחד לה טיעון כלשהו בבקשתו), מצאתי לנכון שלא לדחות את התביעה על הסף בטענת שיהוי. וראו דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו (10.7.86) "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף. רצוי על כן שבית המשפט יבחר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין". 11. לסיכום 11.1 הבקשה לדחיית התביעה על הסף - נדחית. 11.2 נושא ההוצאות של בקשה זו יקבל התייחסות בפסק הדין. 11.3 התיק נפתח בדרך של המרצת פתיחה. בתיק מונחים תצהירי הצדדים וחומר הראיות. פסק דין הצהרתי