עתירה מנהלית המכוונת נגד דרישת המשיבה לסילוק עדר המוחזק על ידי העותר בשטח המקרקעין הידוע כחלקה 3 גוש 10684 וחלקה 14 גוש 10736 ("המקרקעין"). המקרקעין הם בבעלות המדינה ומצויים במבואותיה הדרומיים של העיר חיפה, בסמיכות לפתח המערבי של מנהרות הכרמל. העתירה מכוונת גם כנגד החלטת המשיבה לדחות את בקשת העותר לקבל היתר להחזקת העדר. רקע העותר מחזיק בעדר פרות ועזים ("העדר") ומשתמש במקרקעין כשטחי מרעה. הוא גם הקים עליהם מכלאה מאולתרת ומבנים שונים ללא היתר. המשיבה טוענת כי ייעוד המקרקעין הוא לקיט ונופש. ביום 18.10.10 שלחה המשיבה לעותר הודעה לפי חוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והניקיון) התשמ"ב-1981 ("חוק העזר"), שהעותר נדרש לפנות את העדר מתחום שיפוטה של העיר חיפה בתוך שבעה ימים. ההודעה נומקה בכך שהעותר מחזיק בעדר ללא היתר מהרשות המקומית ובניגוד לסעיפים 12(א) ו(ב), 16א' ו-57א' לחוק העזר ("דרישת הפינוי"). בעקבות דרישת הפינוי, ולאחר שנתקיימה בין הצדדים חליפת מכתבים (נספחים 6-9 לכתב העתירה) שבגדרה נדחו טענותיו של העותר והובהר לו כי הוא נדרש לפעול לפינוי העדר כאמור בדרישת הפינוי, הגיש העותר ביום 10.2.11 את העתירה. העותר טען כי הוראות סעיף 12 לחוק העזר הקובעות את חובתו לקבל היתר להחזקת העדר אינן חלות על החזקת פרות ועזים. לטענתו, השטח הופקע על ידי המדינה והוא איננו בבעלות המשיבה ודרישת הפינוי נעשתה ממניעים זרים, כדי למנוע ממנו לקבל פיצויים בהתאם לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. ביום 31.3.11 התקיים דיון שבגדרו קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט, וסוכם כי העותר יגיש בקשה לקבלת היתר כנדרש בחוק העזר, וכי אם בקשתו תידחה, הוא יגיש עתירה מתוקנת שבה יתייחס להחלטת הסירוב ולנימוקיה. ביום 27.4.11 פנה העותר בבקשה לראש העירייה לקבלת היתר להחזקת פרות ועזים במקרקעין, כנדרש בסעיף 12 לחוק העזר. בבקשתו טען העותר כי הוא, ואביו לפניו, מחזיקים בעדר בשטח המקרקעין מאז ימי המנדט הבריטי, וזאת בהשגחת השירותים הווטרינריים של משרד החקלאות . לטענתו, החזקת העדר איננה גורמת לנזק, למכשול או למטרד לסביבה, ובמשך כל השנים לא הוגשה תלונה בעניין זה. בתאריך 7.7.11 נדחתה בקשת העותר בהחלטה שנומקה כך ("ההחלטה"): "בקשתך למתן היתר נבדקה על ידי המחלקה לרישוי עסקים וע"י השירות הווטרינרי ונדחתה. וזאת מאחר ולטענת השירות הווטרינרי העדר שברשותך גורם להפרעות רבות, מסכן את תנועת כלי הרכב והתקבלו תלונות רבות על כך. לעסק אין רישיון עסק ובקשתך לחוות דעת מקדמית אינה מקודמת על ידך". בעקבות ההחלטה הגיש העותר ביום 18.8.11 עתירה מתוקנת. עיקר טענות הצדדים טענתו העיקרית של העותר היא כי ההוראות שמכוחן הוצאה דרישת הפינוי - סעיפים 12, 16 ו-57 לחוק העזר - אינן חלות על העדר. לטענתו, החובה לקבלת היתר כנדרש בסעיף 12(א) לא חלה על פרות ועזים אלא רק על רשימת בעלי החיים המפורטים בסעיף, והפטור מקבלת היתר להחזקת פרות ועזים נעשה במכוון ובהתחשב במדיניות הקיימת בכל שטחי המדינה לגבי בעלי חיים אלה. העותר טען גם כי המשיבה איננה הבעלים של המקרקעין וכי החל מיום 29.12.94 הם הופקעו ועברו לבעלות המדינה, ובנסיבות אלו הסכמת בעלי הקרקע להחזקת העדר אינה נדרשת. עוד טוען העותר כי מאז ימי המנדט, לפני חקיקת חוק העזר וגם אחריו, ובמשך כל השנים שבהם העדר מצוי במקרקעין, לא הופנתה אליו כל פנייה או דרישה בקשר להחזקת העדר, ויש לראות בכך הסכמה של המשיבה להמשך החזקת העדר במקרקעין. עוד טוען העותר כי השתהות המשיבה במשך כחמישים שנה יש בה כדי ללמד על זניחת חובתה להפעיל את סמכותה על פי דין, וכיום מנועה המשיבה מלדרוש את פינויו. העותר טוען כי שיהוי המשיבה במילוי חובתה יצר מצג כלפיו וכלפי אביו והקים לו אינטרס הסתמכות ראוי להגנה למול אינטרסים אחרים של הציבור, ובהם אינטרס שמירת החוק. נטען כי פינוי העדר אשר משמש מטה לחמו של העותר יגרום לו לנזק חמור ולאבדן פרנסתו. כמו כן טוען העותר כי העדר נמצא בהשגחה מתמדת של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות וכי המכלאה במקרקעין מחוברת לתשתיות המים של עיריית חיפה, אשר התקינה לו מד מים וגבתה ממנו תשלומים עבור צריכתם. עוד נטען כי דרישת הפינוי המידי, מבלי לתת לעותר זכות שימוע ומבלי להציע פתרון חלופי, היא בלתי סבירה ומנוגדת לכללי המנהל התקין. נוכח כל אלה מבקש העותר למנוע מהמשיבה לנקוט בהליכים לפינוי העדר מהמקרקעין ולקבוע כי הודעת הפינוי בטלה. מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף ואף לגופה. המשיבה טוענת כי העתירה הוגשה בשיהוי, בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. לטענתה, העותר מחזיק בעדר ללא היתר מהמשיבה, ואף הקים מבנים ומכלאה בניגוד לחוק ובמקרקעין שאינם בבעלותו. העותר ממשיך להחזיק בעדר באופן בלתי חוקי ומוציאו מהמכלאה באופן המסכן חיים, וזאת חרף דרישת הפינוי, דחיית בקשתו לקבלת היתר וחרף העובדה שמתנהלים כנגדו הליכים פלילים על ניהול עסק ללא רישיון. המשיבה טוענת כי קודם לדרישת הפינוי היא והשירות הווטרינרי שלחו לעותר התראות ובקשות חוזרות בדבר מפגעים וסכנות שהעדר גורם להם, כתוצאה מהחזקתו בשטח עירוני ומשוטטותו בסמוך לכבישים ולדרכים המסכנת את ציבור עוברי הדרך והנהגים (נספחים ב-ה לתשובה). כמו כן נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי וכחלוף ארבעה חודשים מאז קבלת דרישת הפינוי, ללא נימוק או בקשת רשות להארכת המועד להגשתה. המשיבה טוענת כי בהתאם לאמור בסעיף 247(ב) לפקודת העיריות (נוסח חדש) היא רשאית להסדיר או למנוע החזקה של בעלי חיים על מנת שהחזקתם לא תהווה מטרד ציבורי או מפגע לבריאות. כמו כן נטען כי החזקת העדר מחייבת קבלת היתר כנדרש בחוק העזר. עוד נטען כי העדר מוחזק בתנאי תברואה לקויים, המכלאה אינה מחוברת למערכת ביוב ואין טיפול בשפכים, וניהולה מהווה מפגע תברואתי. בנוסף, הבקשה להיתר נדחתה מנימוקים עניינים וסבירים שהתבססו על חוות דעת מקצועית ואין כל נימוק המצדיק התערבות בה. דיון דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. המשיבה טענה, ובצדק, כי העתירה הוגשה בשיהוי. תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 קובעת כי עתירה תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". בעע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (24.3.02) נקבע בקשר לתקנות אלו כי: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך"." בענייננו נשלחה דרישת הפינוי לעותר בדואר רשום ביום 18.10.10 ובו בזמן גם הודבקה על שער המכלאה, ואילו העתירה הוגשה ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 10.2.11. בכל טענות העותר לא מצאתי התייחסות לטענת השיהוי או הסבר להצדקתו, ולא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת העתירה. העדר הסבר או טעמים של ממש לשיהוי יש בהם כדי להביא, ולו מטעם זה בלבד, לדחיית העתירה. גם לגופו של עניין יש לדחות את העתירה. הלכה מושרשת, אשר ימיה כשנות דור, היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא יתערב בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות, והביקורת השיפוטית על החלטותיהן מצטמצמת למקרים שהוכחה בהם חריגה קיצונית ממתחם הסבירות או שנמצאו בהם פגמים כגון שיקולים זרים, ניגוד עניינים או חוסר תום לב. בבג"ץ 311/60 י. מילר, מהנדס (סוכנות ייבוא) בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד טו 1989, 1996 (1961) נקבע כי: "פיקוחו של בית משפט זה על הרשות המינהלית יהא בהכרח פיקוח משפטי בלבד, היינו הפיקוח יהא מוגבל בשאלה, אם חרגה הרשות מסמכויותיה כפי שהחוק קבען, או אם נתגלתה אגב השימוש בשיקול-הדעת שגיאה משפטית. ואילו יעילות השימוש בשיקול-הדעת ומידת תבונתו - להבדיל מחוקיותו - אינן ניתנות לבדיקה על-ידי בית משפט זה, מן הטעם הפשוט שאין בידי ערכאה משפטית זו הכלים והמכשירים הדרושים לשם כך". לא מצאתי במקרה זה עילה להתערבות בית המשפט בדרישת הפינוי ובהחלטת המשיבה לדחות את בקשת העותר לקבלת היתר (ביחד, "ההחלטות"). מנימוקי התשובה עולה כי ההחלטות התקבלו על יסוד שיקולים ענייניים שעיקרם הצורך להגן על אינטרס הציבור. המשיבה נימקה את ההחלטות הן בנימוק בטיחותי - שוטטות העדר בקרבה לצירי תנועה מרכזיים באופן המסכן את הציבור והן בנימוק תברואתי - הפרעות ומטרדים כתוצאה מתנאי החזקת העדר, ולא מצאתי פגם בשיקולים אלה אשר יצדיק את ההתערבות בהם. סעיף 247 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע את חובתה של העירייה להסדיר את עניין "החזקת בעלי חיים אחרים באופן שהחזקתם לא תהווה מטרד ציבורי או מפגע לבריאות ותסדיר או תמנע מרעה או מעבר של בעלי חיים". מכוח סמכות המשיבה לפי סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות התקינה המשיבה את חוק העזר המסמיך אותה לדרוש פינוים של בעלי חיים ולפעול לסילוק מטרדים ומפגעים, באופן שיסייע לה במילוי חובתה לשמירה על הביטחון, הסדר והניקיון בתחומי העיר. סעיף 12 לחוק העזר קובע: "12. (א) לא יחזיק אדם ולא ירשה להחזיק חזיר, סוס, חמור, פרד, פר, כבש, גמל, קוף, חיית טרף או כל בעל חיים מסוכן אחר, אלא בהיתר מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי ההיתר. (ב) לא יחזיק אדם ולא ירשה להחזיק בעל חיים בין שהחזקתו טעונה היתר לפי סעיף קטן (א) ובין שאינה טעונה היתר כאמור, באופן הגורם או העלול לגרום רעש בלתי סביר, לכלוך, או ריחות רעים או מזיקים, או באופן הגורם סכנה לחייו או לבריאותו של אדם (להלן בסעיף זה - מפגע לשכנים ולסביבה), אלא אם כן נקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע מפגע לשכנים ולסביבה". סעיף 1 לחוק העזר קובע: ""בעלי חיים" - לרבות פר, שור, פרה, עגל, סוס, סיח, פרד, חמור, אתון, גמל, כבש, עז, חזיר, כלב, חתול, חיית טרף, הם וולדותיהם, ולרבות תרנגולים ברווזים, תרנגולי הודו, יונים וכיוצא באלה;" העותר סבור כי מאחר שבעלי החיים שבעדר, היינו פרות ועזים, אינם נמנים על בעלי חיים שהחזקתם טעונה היתר כאמור בסעיף 12(א), אזי אין לחייבו לקבל היתר וממילא אין להורות על פינוי העדר בשל כך שאין בידו היתר. אינני סבור כי הפרשנות שנותן העותר לסעיף 12(א) לחוק העזר יכולה להועיל לו שכן חלות על העדר הוראות סעיף 12(ב) לחוק העזר, כמו גם סעיפים 57א' ו-16א' לחוק העזר אשר גם מכוחם הוצאה הודעת הפינוי, ויש בהם להעניק למשיבה סמכויות לפעול לפינוי העדר ולסילוקו מתחום שיפוטה של העיר חיפה. סעיף 12(ב) לחוק העזר קובע כי די בכך שהעדר גורם, או עלול לגרום, למפגע לשכנים ולסביבה כדי לאסור את החזקתו ולדרוש את פינויו. המשיבה הראתה כי גם אם העדר מטופל בידי הלשכה הווטרינרית כפי שטוען העותר, אין בכך כדי למנוע את המפגעים הרבים שבהחזקתו. במכתב מיום 22.11.10 של בסול מוחמד, מאגף הפיקוח הכללי והביטחון של המשיבה, שערך ביקור במכלאה (נספח ח' לתשובה), הוא ציין כי : "1. המכלאה מתנהלת ללא רישיון כחוק (בעלי חיים מקום לגידולם פריט 3.2 א) 2. המכלאה מהווה מפגע תברואתי - של ריחות ורפש. 3. המכלאה אינה מחוברת למערכת ביוב תקינה. 4. כל הרפש וההפרשות של הבקר נשפכים מחוץ לגבולות המכלאה. 5. אין טיפול בשפכים של המכלאה. 6. לא הוצגו בדיקות של ראשי הבקר במכלאה. 7. נמצאו זבובים וחרקים נוספים בתוך המכלאה ומסביב לה. 8. לא נערכים ריסוסים והדברות נגד מכרסמים ומניקים (צ"ל מזיקים - א"ק) אחרים. 9. אין אישור של המשרד לאיכות הסביבה. 10. אין אישור של משרד החקלאות." כמו כן, מסיכום ביקור במקום ביום 14.2.11 של ד"ר עבד סיראטי, מרכז בכיר סביבה חקלאית מהמשרד להגנת הסביבה (נספח ט' לתשובה), עולים ממצאים דומים, שלפיהם: "מתחם גידול הבקר ממוקם על הצד הצפוני לגבעה הממוקמת דרומית לנחל, במרחק של כעשרים מטרים מערוץ הנחל (שהיה יבש באותו ביקור) בתוך נוף פתוח. המתחם ממוקם כעשרה מטרים מדרך כורכר ושביל אופניים מסומן. המתחם בנוי ממספר סככות וחצר גדולה מגודרת בתיל, ללא מאצרות וללא משטחים מונעים חלחול. לסככות הקיימות אין מזחלות ומרזבים שמסיטים את מי הגשמים מהשטח המזוהם לשטח הניקוז הטבעי. המתחם אינו מוקף בגדר או תלולית עפר מצידו העליון שימנעו כניסה של נגר עילי למתחם המזוהם. ללא מאצרות, נראתה גלישה של זבל מעבר לגדר התיל של המתחם. נמצאה ערימת זבל גולמי בצד צפון המזרחי מחוץ לגדר המתחם. בזמן הביקור לא היו פרות במקום. נראו מספר עזים שהסתובבו במקום. מהנ"ל ניתן ללמוד ש: קיים מפגע חזותי אסטטי מהמתחם בצורתו ובמיקומו הנוכחיים. קיים חשש לזיהום קרקע ומקורות מים (כולל מי תהום), מהפעילות של המתחם בצורתו הנוכחית." ממסמכים אלה עולה בבירור המסקנה שהחזקת העדר גורמת למפגעים ומטרדים תברואתיים ולנוכח תנאי החזקת העדר אין חולק כי הוא "גורם סכנה לחייו או לבריאותו של אדם". המכתבים האמורים הוצאו אמנם לאחר דרישת הפינוי, אולם ניתן להניח, ולא נטען או הוכח אחרת, כי תנאי החזקת העדר לא היו שונים גם קודם לביקורים. אני דוחה גם את טענת העותר כי דרישת הפנוי אינה חלה על העדר מאחר שהוא אינו משוטט "ברחוב" כאמור בסעיף 57 א' לחוק העזר ואינו מוחזק ב"מקום ציבורי" כאמור בסעיף 16 לחוק העזר. חוק העזר קובע בסעיפים אלו כדלקמן: "16א. (א) לא ישאיר אדם ולא ירשה להשאיר בעל-חיים במקום ציבורי באופן המהווה או עלול להוות מכשול או לגרום נזק, ולא ירשה לבעל-חיים שבבעלותו או שבפיקוחו לשוטט במקום ציבורי. ... 57א. (א) לא יניח אדם לבעל חיים שבחזקתו להלך ברחוב ללא השגחה". סעיף 1 לחוק העזר קובע: " "מקום ציבורי" - רחוב או מקום עינוג או שפת הים, בריכת שחיה, כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו, לעבור בו, או שהוא משתמש או עובר בו למעשה, וכן אוטובוס ציבורי או מונית כמשמעותם בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; "רחוב" - דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה לבתים אחדים, תעלה, ביב, חפירה, רחבה, כיכר או גן, וכן כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים (הדגשה אינה במקור);" המונחים "מקום ציבורי" ו"רחוב" רחבים דיים כדי להחילם על המקרקעין שבפנינו שכן מדובר במקרקעין המצויים בשטחים פתוחים שהציבור רשאי להיכנס אליהם, גם אם בפועל אינו עושה זאת (רע"פ 4970/12 עופר בן יקר נ' עיריית תל-אביב יפו (28.6.12)). עצם בנייתם של מבנים וסככות וגידורו של שטח יוצרים מצג כי מדובר בשטח שבבעלות העותר, ומובן כי בנסיבות אלו אין הציבור נכנס אליהם, אולם אין בכך כדי לגרוע מהגדרת השטחים כמקום ציבורי או כרחוב. כל יתר טענות העותר - בקשר לתנאי החזקת העדר, למיקום המקרקעין ביחס לנתיבי התחבורה באזור, וטענותיו כי העדר אינו מסכן את תנועת כלי הרכב ואינו גורם לנזק או למכשול - הן טענות עובדתיות שלא הובאה להן תמיכה ואשר נדחו על ידי המשיבה, שנציגיה ביקרו במקרקעין והתרשמו מאופן החזקת העדר וממיקומו, ולנוכח ממצאיהם אין דרישת הפינוי סבירה בלבד אלא אף מתחייבת בנסיבות העניין. לא מצאתי פגם בהחלטת המשיבה הדוחה את בקשת העותר לקבלת היתר. העותר הסכים להמלצת בית המשפט, מבלי שהדבר ייחשב כוויתור על טענותיו בעניין, והגיש בקשה לקבלת היתר שנדחתה. טענות העותר התוקפות את החלטת המשיבה הן, רובן ככולן, טענות שנטענו כנגד דרישת הפינוי והן מופנות, כאמור, כנגד היסודות העובדתיים המבססים את החלטת המשיבה. העותר חזר וטען כי העדר אינו גורם להפרעה, מקום החזקתו מרוחק משטחים מאוכלסים, הוא אינו מוחזק בקרבה לתנועת כלי רכב וכמו כן לא הוגשה כל תלונה כנגד החזקת העדר. טענות אלו, שנטענו על בסיס עובדות שלא הוכחו, נדחו על ידי המשיבה שהציגה תשתית עובדתית מפורטת המבוססת על מסמכים, מפות, תמונות וממצאי בדיקה של גורמים מקצועיים. איני מוצא עילה להתערב בממצאיה העובדתיים של המשיבה המבססים את החלטתה לדחות את הבקשה להיתר. העותר מבקש לסמוך את עתירתו גם על הטענה כי המשיבה נמנעה במשך שנים רבות מלפעול בהתאם לסמכותה על פי חוק העזר, באופן שהעותר הסתמך על המצג שיצרה כלפיו, ועתה מנועה המשיבה מלהפעיל את סמכותה. העותר הפנה לרע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נו(3) 595 (2002) ("עניין שוויצר") וטען כי אינטרס ההסתמכות במקרה זה גובר על אינטרס הציבור בשמירת החוק. טענה זו אינה מקובלת עליי ואני דוחה אותה. כפי שציין בית המשפט בעניין שוויצר, במקרים שעניינם אכיפת החוק תיווצר לרשות המנהלית מניעות לפעול רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. בית המשפט קבע כי: "... במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המינהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. כך למשל נבחן אם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, אם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות ואם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך-כלל... (השוו:בג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה [2], בעמ' 541-539; בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה [3], בעמ' 633-629). אולם כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן." (ההדגשה הוספה, א"ק) אכן, לא ניתן להצדיק את התנהלות המשיבה, אשר נמנעה במשך זמן רב מלפעול באמצעים העומדים לרשותה לאכיפת חוק העזר ואפשרה לעותר להפוך שטח בתחומי העיר שייעודו לקיט ונופש למתחם בלתי חוקי הגורם למפגעים לסביבה ולתושבים. מנגד, ריבוי הפרות הדין מצד העותר וחומרת המפגעים מחייבים כי המשיבה תפעיל את סמכותה, גם אם באיחור, ותמנע את המשך קיומם של המפגעים. החזקת העדר ללא היתר במשך תקופה ממושכת, שהייתו של העותר במקרקעין ללא הרשאה כדין, בניית מכלאה ללא היתרים והפעלתה ללא רישיון להפעלת עסק, בכל אלה יש כדי להפחית במידה ניכרת ממשקלה של טענת המניעות עקב השיהוי באכיפת החוק. הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבור גוברים על טענת השיהוי, וממילא "הגנת השיהוי" איננה חלה על הליכים בלתי חוקיים (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.06); בג"צ 111/89 אברהם רובינשטיין נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ת"א, פ"ד מה(2) 133)). העותר הפנה אמנם לפסק הדין בעניין שוויצר, אלא שאין בו לבסס את טענותיו ונראה כי ההפך הוא הנכון. נאמר שם כי שיקולים של שלטון החוק במקרים ברורים של אי חוקיות גוברים על טענת השיהוי: "רשות החייבת לבצע פעולות על-פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך-כלל, בנסיבות של אי-חוקיות, ובייחוד כאשר אי-החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה (השוו:בג"ץ 5992/97 ערער נ' ראש-עיריית נתניה, פולג, בעמ' 656-655; י' זמיר הסמכות המנהלית (כרך ב) [5], בעמ' 732-724).... ". הותרת המצב הקיים על כנו תפגע באינטרס הציבור הן בשל העדר אכיפה של החוק והן נוכח המטרדים והמפגעים שיש בהחזקת העדר במקרקעין. בעימות בין אינטרס הציבור לבין האינטרס הפרטי של העותר הטוען לנזקים כלכליים ולאיבוד פרנסתו, אין מנוס מהעדפתו של הראשון ומכל מקום, נוכח הפרת החוק המתמשכת מצד העותר יש לדחות את טענותיו להסתמכות ולאיבוד מטה לחמו (ע"א 8116/99 אדם טבע ודין נ' הוועדה המקומית לתו"ב השומרון, פ"ד נ"ה(5) 196 (2001)). גם טענתו הנוספת של העותר, כי פינויו נעשה משיקולים זרים ועל מנת למנוע ממנו קבלת פיצויים בהתאם לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון"), דינה להידחות. העותר לא הביא תימוכין לזכאותו הנטענת לפיצויים מכוח חוק התכנון או מכל חוק אחר, וממילא שוכנעתי כי החלטות המשיבה התבססו על שיקולים ענייניים שלא ניתן למצוא בהם דופי. טרם סיום אוסיף כי עקב מצוקתו המובנת של העותר והקושי שאליו נקלע, ומבלי להביע עמדה, ייתכן שיש מקום לברר בערכאה מוסמכת את טענותיו לנזקים עקב התנהלות המשיבה. מכל מקום, נוכח השתהותה הממושכת של המשיבה בהפעלת סמכויותיה אני מורה כי תינתן לעותר שהות על מנת להתארגן, ובהתאם לכך יעוכב ביצוע הפינוי עד יום 28.2.14. בכפוף לכך נדחית העתירה. בנסיבות העניין, ונוכח ההשתהות הממושכת של המשיבה בנקיטת פעולות האכיפה איני מחייב את העותר בהוצאות. בעלי חייםמקרקעיןענף הבקרעתירה מנהלית