התובע טען כי סינרון נהגה כלפיו בחוסר תום לב חמור בכך שלא גילתה לו את המידע הנ"ל, ובעשותה כן, הפרה את חובותיה כלפיו באופן קיצוני. עוד טען התובע כי סינרון הטעתה אותו וגרמה לו להתקשר עמה בהסכם מכר המניות, ולפיכך התקשרותו עמה בהסכם המכר הינה עקב טעות, שהיא תוצאת הטעיה זו, ולפיכך זכאי הוא כי יוצהר על ביטול ההסכם וכי על בית המשפט להורות על השבת המניות שנמכרו ללומניס מכוח ההסכם לידיו, או לחילופין על השבת שוויין של המניות האמורות מיום הגשת התביעה. לחילופין, התובע טוען כי הנזק שנגרם לו הינו בשיעור ההפרש בין התמורה אותה קיבל מלומניס עבור המניות לבין שוויין בשוק החופשי, נכון לחודש פברואר 2005, על פי שער מניה של כ 30 דולר למניה, סכום השווה ל 12,014,400 דולר. לחילופי חילופין, טוען התובע כי יש לחשב את נזקו כהפרש בין התמורה אותה קיבל מהנתבעת עבור המניות, לבין שוויין ביום הגשת התובענה, על פי שער מניה של 10.49 דולר למניה, סכום השווה ל 4,054,320 דולר. לצרכי אגרה, העמיד התובע את סכום תביעתו על סך של 14,360,400 ₪. 12. סינרון, כופרת בטענות התובע מכל וכל, וטוענת כי המדובר בתובענה מופרכת , אשר אף התיישנה, ושאין בה כל אמת אף לגופה, וכל כולה לא נועדה אלא להתעשר על חשבונה שלא כדין, וללא כל הצדקה עניינית, ומהווה שימוש לרעה להליכי משפט והיא טורדנית וקנטרנית והוגשה בחוסר תום לב קיצוני. 13. באשר לעניין ההתיישנות טוענת סינרון כי עילת התביעה עניינה מכירת מניות אשר נעשתה בחודש אוקטובר 2003, ולפיכך, כבר בחודש אוקטובר 2010 היא התיישנה, ומשהוגשה התביעה לאחר מועד זה יש לדחותה על הסף. בעניין זה, מטעימה סינרון וטוענת כי בעת מכירת המניות, באוקטובר 2003 ידע התובע, ולכל הפחות יכול היה לדעת, את כל העובדות הרלוונטיות לעילת תביעתו, ולפיכך אין כל עילה שבדין לדחות את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, בין לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 להלן: "חוק ההתיישנות" ובין לפי סעיף 8 בו. 14. עוד טוענת סינרון כי התביעה הוגשה אף בשיהוי קיצוני ובלתי סביר שכן לתובע נודע, לכל המאוחר בתחילת חודש ינואר 2004, על חתימת הסכם הפשרה עם לומניס, והוא ישן על זכויותיו הנטענות ולא עשה דבר במשך למעלה מ 7 שנים כדי לברר עובדות הנוגעות למו"מ שקדם לחתימתו של הסכם הפשרה. שיהוי זה, כך נטען, גרם לסינרון נזק שכן היא לא שמרה על כלל הראיות הרלוונטיות שעשויות היו להפריך את תביעת התובע, לרבות אלו הנוגעות להיקף ידיעותיו אודות המו"מ שהתנהל בין סינרון ללומניס. 15. עוד טענה סינרון כי התובע עצמו היה בעל דין בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין סינרון ללומניס שכן נכלל אף הוא ברשימת הנתבעים ואף הוא יוצג על ידי משרד עו"ד חיים צדוק ושות', אשר יצג את סינרון, וכי היה מצוי בהליכים המשפטיים שהתקיימו, או למצער יכול היה לקבל מעורך הדין שייצג אותו את כל העובדות הרלוונטיות שהיו דרושות לו בזמן אמיתי. בעניין זה מוסיפה סינרון וטוענת כי מכוח הכלל של "שלוחו של אדם כמותו" יש אף לייחס לתובע ידיעה קונסטרוקטיבית על מצב העניינים בתביעות הללו, מכוח ידיעתם של פרקליטיו - באי כוחו. 16. סינרון אף טוענת שהתביעה אינה מגלה עילת תביעה כנגדה ולו אף לכאורה, וכל טענותיו של התובע, המוכחשות לכשעצמן, ככל שהן נוגעות לעצם מכירת המניות או לעיתוי מכירתן, מהוות, לכל היותר, טעות בכדאיות העסקה כמשמעה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, וככאלו אין הן מזכות אותו בסעד כלשהו על פי הדין. בנוסף טוענת סינרון כי אף אם, כטענתו, נודעו לתובע העובדות הרלוונטיות רק בחודש מאי 2010, גם אז הוא ישן על זכויותיו הנטענות במשך כ 8 חודשים נוספים ולא טרח לפנות אליה בשום מכתב או דרישה ובכך אף קפח את זכותו, המוכחשת מעיקרה, לבטל באופן חד צדדי את הסכם מכירת המניות. 17. לגופן של טענות, טוענת סינרון כי טענת התובע שהוסתרו ממנו פרטים ועובדות מהותיות בקשר עם ההליכים המשפטיים שהתנהלו עם לומניס ובקשר למשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, הינה טענה שקרית ומופרכת, וכי התובע, כיתר בעלי המניות, קיבל דיווחי אמת על מצב העניינים בקשר לתביעות. בעניין זה טוענת לומניס, בראש ובראשונה, כי טענת התובע כאילו בעת שמכר הוא לה את המניות, התנהל מו"מ מתקדם, כביכול בין סינרון לבין לומניס, איננה נכונה. סינרון מטעימה כי במועד מכירת המניות נכשלו ניסיונות הגישור בין הצדדים, ולמעשה לא התנהל כל במשא ומתן ביניהם, וזה נוצר רק כחודשיים לאחר מכן, בחודש דצמבר 2003. תנא דמסייא לטענתה זו, מוצאת סינרון אף בדוח הרבעוני שפורסם על ידי לומניס, שאף היא חברה ציבורית החייבת בדיווחים, מיום 19/11/03, שהוא מועד המאוחר ממועד מכירת המניות, וכך נאמר באותו דו"ח: The parties attended a court-ordered mediation in September 2003. The parties failed to reach an agreement resolving their claims,and the court has scheduled a trial setting conference for January 2004." סינרון טוענת בעניין זה כי לא רק שדיווח זה מאשש את טענתה כי במועד מכירת המניות לא התנהל משא ומתן מתקדם, כנטען, בין סינרון ללומניס, אלא כי חזקה על התובע, כאיש עסקים ממולח ובעל ניסיון בהשקעה בחברות כי ביודעו על ההליכים המשפטיים שמתקיימים בין החברות בוודאי שעקב גם אחר דוחותיה התקופתיים של לומניס, ואף דוח זה לא נעלם מעיניו. דיון והכרעה: 18. אקדים מאוחר למוקדם ואומר כבר כעת כי חוששני שלא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו. כפי שיפורט ויבואר להלן, על פי התרשמותי התובע היה בתמונת מצב העניינים בקשר לתביעה בין לומניס וסינרון, ובכלל זה ידע, הן על ההחלטה הטנטטיבית של בית המשפט האמריקאי שהילכה אימים על סינרון, והן על ההחלטה המקלה שנתקבלה לאחר מכן, וזאת ידע הן מן הדיווחים שדיווחה סינרון לבעלי מניותיה, והתובע בכללם, והן מן הפרסומים התקשורתיים אשר דיווחו על ההליכים המשפטיים הללו. על פי הראיות שהובאו במשפט, בעת שהתובע קיבל החלטתו למכור את המניות, לא היה, כטענתו, משא ומתן מתקדם לפשרה בין סינרון ללומניס, ולמעשה לא התקיים אז כל משא ומתן, לאחר שהגישור כשל, ולפיכך, הטענה כאילו הוסתר ממנו, בכוונת מכוון, קיומו של משא ומתן מתקדם, אין לה על מה לסמוך. לדעתי, החלטתו של התובע למכור מחצית ממניותיו הייתה החלטה מושכלת, על בסיס הכרת העובדות כהווייתן, אשר הרציונאל שעמד מאחוריה הוא הפחתת הסיכון הטמון בהחזקת המניות של חברה, אשר הליכים משפטיים תלויים ועומדים כנגדה, אשר תוצאתם יכולה להיות הרסנית לחברה, ולבעלי מניותיה. על פי התרשמותי התובע הגיע לכלל דעה כי במצב דברים זה, התנהלות שמרנית ורציונאלית מצדיקה הפחתת הסיכון, על ידי מכירת מחצית מן המניות, והותרת המחצית האחרת בידיו. תסכולו של התובע הנובע מכך, כי תקופה קצרה לאחר שמכר מחצית מאחזקותיו בחברה, ביצעה החברה הנפקה, וערך מניותיה הרקיע שחקים, כך שהוא נהנה רק ממחצית מעליית הערך שיכול היה ליהנות ממנה, לולא מכר מניותיו כאמור, הינו מובן, אך לא מצאתי כי קיימת הצדקה להשית מניעת רווח זו על כתפי סינרון. למסקנתי זו הגעתי לאחר שעיינתי עיין היטב במוצגים הרבים שהוצגו לי, וכן לאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים, דהיינו, עדותו של התובע, והעדים האחרים מטעמו - עדותה של הגברת ג'וליה קמפוס, אשר אף היא הייתה בעלת מניות בחברה, ועדותו של עו"ד אלקיים, מי שהיה עורך דינו של התובע, וכן מעדי הנתבעת - מר אנטוני פרס, מי שייצג את סינרון בהליכים המשפטים בארצות הברית, ד"ר שמעון אקהויז, יו"ר מועצת המנהלים של סינרון, ומר משה מזרחי מי שהיה מנכ"ל סינרון. 19. באשר לקביעה כי התובע היה בסוד העניינים הן באשר להחלטה הטנטטיבית והן באשר להחלטה המקלה שנתקבלה בסופו של דבר, עניין זה עולה בבירור הן ממכתבו של עו"ד אלקיים לסינרון מיום 26/6/2003 (נ/18) - באשר להחלטה הטנטטיבית, והן מן הדיווחים ששלח מזרחי ב 20 ו- 21 ליולי 2003 (נ/20 , נ/21), והן מעדותו של התובע עצמו - באשר להחלטה המאוחרת שנתקבלה. באשר לקביעה כי המשא ומתן בין הצדדים, זה שהוביל בסופו של דבר להסכם, התקיים בחודש דצמבר 2003, ולא קודם לכן, עניין זה עולה הן מעדותו של מזרחי, בה אני נותן אמון, והן מעדותו של עורך הדין אמריקאי מר אנטוני פרס. אני, כאמור, נותן אמון בדברי מזרחי כי המשא ומתן לחיסול התביעות בפשרה החל למעשה בתחילת דצמבר, והתגלגל במהירות רבה לאור ההחלטה האסטרטגית שקיבל מנכ"ל לומניס אבנר רז, אשר הסכים לדרישות סינרון, הן לגבי אחוז התגמולים שלומניס תהיה זכאית לה, והן לגבי תקרת התשלומים שסינרון עשויה לחוב בה. תנאים אלו, שסינרון כל העת התבצרה בהם, היו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מן התנאים שלומניס הייתה מוכנה בשעתו לקבל,(בלשונו של העד עורך הדין אנטוני פרס הם לא היו"In the same ballpark") ולפיכך, לא הסכימה לומניס לקבלם בהליך הגישור, חודשים אחדים קודם לכן, ואשר על כן הגישור נכשל. רק משנתרצתה לומניס בתחילת דצמבר, נסתייע הסכם הפשרה במהירות רבה (ראה בין היתר עדותו של מזרחי מיום 7/2/13 בעמ' 179 לפרוטוקול, וכן עדות עו"ד אנטוני פרס מיום 10/2/13 בעמ' 284 ו 287 לפרוטוקול, וכן ראה נ/51). 20. באשר לתמונת המצב כפי שהייתה בחודשים ספטמבר אוקטובר ונובמבר 2003, נראה, כאמור, על פי הראיות שנשמעו, כי בחודשים אלו לא נתקיימו מגעי פשרה בין שתי החברות, וההתנהלות הייתה בהחלט התנהלות לוחמנית, שכללה אף הגשת הליכי בזיון בית המשפט כנגד סינרון. התובע מבקש ללמוד ממכתבו של אנטוני פרס לגב' שילה ספירו מיום 25/9/03 (ת/24), בו נאמר: the parties are talking settlement" "At the moment כי כל העת נתקיימו מגעי פשרה בין הצדדים, אך לדעתי אין להסיק ממסמך זה מסקנה זו. את האמור בת/24 יש להבין על רקע העובדה כי בחודש ספטמבר עדיין התקיימו הליכי הגישור אצל השופט דייוויס, אך בחודשים אוקטובר ונובמבר לא הייתה כל דינמיקה של מו"מ בין הצדדים. התובע ביקש אף להיתלות במכתבו של מזרחי לאנטוני פרס מיום 12/10/13 (ת/20) בו הוא מגיב לשאלתו של האחרון: "Any news on the settlement front? בתשובה: Not yet due to the holidays in Israel התובע מבקש להסיק מהתכתבות זו כי למעשה מגעי הפשרה התקיימו כל העת, ורק לא היה בהם חדש בגלל תקופת החגים. לדעתי אף ממסמך זה לא ניתן להסיק את המסקנה אותה מבקש התובע להסיק ממנה. מן העובדה כי בחודשים הללו לא נתקיים מו"מ בין הצדדים, אין להסיק כי סינרון ומנהליה לא קיוו לשוב לדרך הפשרה וההסדר, ואף חיכו לשעת כושר לעשות כן, ואפשר והמו"מ לפשרה היה מתחדש לולא תקופת החגים בישראל, אך אין בשום אופן אפשרות לבסס את הטענה ,כאילו בעת שהתובע מכר את מניותיו לחברה, התקיימו מגעי פשרה כאלו, וכי אלו הוסתרו ממנו במזיד. 21. נחה דעתי כי התובע היה בתמונת המצב לגבי הליכי הגישור והפשרה, וכי קיבל את הדואר האלקטרוני שהוציא מזרחי לכל בעלי המניות ביום 29/9/03 (ת/2), ובו דיווח מפורט לגבי מצב התביעות שבין סינרון ללומניס, וכן בקשר למצב המו"מ לפשרה. בסיומו של מכתב זה נאמר אף כי בשבועיים האחרונים לא נתקיים בין החברות כל מו"מ. אני נותן אמון בדבריו של מזרחי כי אכן ת/2 יצא לכל בעלי המניות, וחזקה על התובע, הנמנה על בעלי המניות, כי הגיע לידיו. אינני נותן כל משקל לעובדה כי ת/2 איננו חתום, ואני מקבל את הסברו של מזרחי כי דיווחים שיוצאים ממנו בדואר האלקטרוני, בניגוד לאלו הנשלחים בפקסימיליה, אינם חתומים. בעניין זה, אני מתקשה לקבל את טענתו של התובע כי המסמך לא הגיע לידיו, וגם תשובותיו כי חלק מן המסמכים אבדו לו במהלך הליכי הגירושין שלו, וכי ישנם ארגזי מסמכים רבים ברשותו שטרם פתח אותם וטרם עיין בתכולתם, אף אלו לא הואילו לבסס את טענתו כי ת/2 לא הגיע לידיו, והן נשמעו כטענות סתמיות הנטענות לעת מצוא. גם עדות הגב' קמפוס, אף היא מבעלי המניות, כי ת/2 לא נמצא בין המסמכים שבידי בעלה המנוח, שהוא זה שעמד בחזית הקשר עם החברה, אין בה כדי לתמוך בטענה כי ת/2 לא נשלח בזמן אמתי לבעלי המניות. הגב' קמפוס לא עסקה לחלוטין בענייני החזקת המניות בחברה, והיא לא הייתה מסוגלת לשפוך אור על מסמכים שנתקבלו אצל בעלה בענייני החברה, והיא אף לא הביאה עמה כל מסמך מן המסמכים שנתבקשה להביא עמה ואשר נמצאו בארכיון של בעלה. 22. בעניין הדיווח לבעלי המניות על מצב העניינים כפי שהיו בחודש אוקטובר 2003, הרי שפרט לדיווח בכתב לבעלי המניות מיום 29/9/03 (ת/2) , נתקיימה אף אסיפת בעלי המניות מיום 20/10/03, שבה נמסר אף דו"ח על התביעות ומגעי הפשרה שהיו, כפי שנמסרו אף בת/2. על פי נ/49, שהוא פרוטוקול האסיפה, היו נוכחים בה כל בעלי המניות זולת בעל מניות אחד, (CDS Edel GmbH) שאיננו התובע, ולפיכך ניתן להניח, על פי פרוטוקול זה, כי התובע אכן היה נוכח בישיבה זו. התובע טוען כי לא היה נוכח בישיבה, ותנא דמסייע לטענתו זו ביקש למצוא בעדותו של עו"ד אלקיים אשר זומן כעד הזמה מטעמו, ואשר שימש עורך דינו של התובע בקשר עם מכירת מניותיו, ואשר העיד כי התובע, ואף לא עורך דין אלקיים מטעמו לא התייצבו לאסיפה הנ"ל. עוד העיד עו"ד אלקיים, כי קיים פגישה עם מזרחי לפני קיום האסיפה, ובפגישה הנ"ל נשאל מזרחי האם יש חדש בעניין התביעות של לומניס, והשיב כי אין חדש. על פי עדותו של מזרחי הפגישה עם עו"ד אלקיים הייתה אחרי האסיפה הכללית מ 20/10/13. עו"ד אלקיים נחקר ארוכות על דבריו אלו, והאמת ניתנת להיאמר כי על פי התרשמותי קשה לסמוך על זכרונו של עו"ד אלקיים לגבי האירועים שאירעו כ- 10 שנים לפני מתן עדותו. כך לא זכר עו"ד אלקיים כי קיבל דווח לגבי ההליכים המשפטיים עם לומניס, וכי היה בסוד העניינים בקשר להליכי התביעה, בעוד שנתברר שהוא היה גם היה בתמונת המצב, ואף הוצגה התכתבות בינו ובין מזרחי בעניין זה (ראה מכתבו למזרחי מיום 26/6/03 - נ/18). על פי עדותו של עו"ד אלקיים, בשעה שאמר לו מזרחי, כביכול, כי לא חל שום שינוי בהליכים עם לומניס, הרי שבתודעה שלו הייתה ההחלטה הטנטטיבית הגרועה, בעוד שאנו יודעים שהחלטה זו בטלה מן העולם כבר אז, והחלטה שנתקבלה בסוף הייתה טובה ממנה בהרבה. ההחלטה המיטיבה הייתה בידיעתו של התובע, ואני מתקשה להניח כי התובע לא שיתף את עו"ד אלקיים בידיעה זו, ואפשר שגם עניין משמעותי רב חשיבות זה נשכח מליבו של עו"ד אלקיים. משאלו הם פני הדברים, אינני סבור כי ניתן להסתמך על זכרונו של עו"ד אלקיים אף בעניין פרטי הפגישה הנטענת עם מזרחי, ולכשעצמי אינני מוצא טעם של ממש לביסוס הטענה כי פרוטוקול האסיפה הכללית מיום 20/10/03, על פיו אף התובע השתתף באסיפה, איננו משקף את המציאות כהווייתה. מעבר לדרוש אוסיף כי אפילו נכונה טענתו של התובע כי לא השתתף באסיפה הכללית, הרי משנפגש עו"ד אלקיים עם מזרחי, בין אם נערכה זו לפני האסיפה ובין אם לאחריה, ובשעה ששאל אותו מה התחדש בחזית התביעות עם לומניס, ומהשיב לו מזרחי כי אין חדש בחזית זו, שיקפה התשובה את המציאות. במועד ההוא אכן לא היה כל חדש, לא נתקיימו מגעי פשרה, והצדדים התכוננו לקרב המשפטי. 23. מעבר לכל האמור לעיל, אף הגיונם של הדברים מוביל למסקנה כי התובע ידע, אל נכון, את מצב העניינים בשעה שקיבל את החלטתו למכור מחצית ממניותיו. לדעתי התובע ידע את המציאות כהוויתה, דהיינו, כי היו ניסיונות פשרה במסגרת הליכי הגישור, אשר באותו שלב טרם צלחו, וכי בינתיים הקרב המשפטי נמשך. לדעתי התובע הביא בחשבון את האפשרות כי אפשר ונושא הפשרה יתעורר שוב, ואף יצלח, והסכנה הכרוכה בקבלת התביעה ייעלם, אך אפשר ולא יהא כך, והסיכון יוסיף לאיים על החברה, ואפשר ואף יתממש על תוצאותיו ההרסניות. אני סבור כי הואיל וזה היה הState of Mind של התובע בעת שמכר את מחצית מניותיו, הוא אף לא הופתע משנתבשר על הפשרה שהושגה. הדעת נותנת כי אם הוסתר ממנו המידע בדבר מגעי הפשרה והגישור בעבר, ואם על פי התודעה שלו, נושא הפשרה לא עלה כלל על הפרק, והנה לפתע פתאום, לאחר שמכר מניותיו, צצה לה במפתיע הפשרה, היה מזדעק ובודק עניין זה כבר אז. ודוק: אין המדובר במשקיע תמים בלתי מנוסה אשר אינו מצוי בהתנהלויות של חברות ובהליכים משפטיים, אלא, על פי התרשמותי, עסקינן באיש עסקים ממולח, המשקיע בחברות, אשר לא ניתן על נקלה לסובב אותו בכחש. איש עסקים אשר כזה, לא היה ממתין שנים רבות, לאותה פגישה מקרית נטענת עם מורנו (אשר, אגב, לא זומן כלל לעדות) אשר מספר לו, כך הטענה, שבעת שמכר את מניותיו כבר היה משא ומתן מתקדם, והיה בוודאי בודק עניין זה באופן נמרץ בזמן אמתי. ואם בכך לא סגי, נוסיף אף כי עלה במהלך הדיון שבזמנים הרלוונטיים לא רכש התובע אמון רב הן למזרחי, והן לד"ר אקהויז, שהיה הרוח החיה בפעילותה של סינרון, והדעת נותנת כי החשד שאלו הסתירו ממנו את נושא הפשרה היה בוודאי מתעורר אצלו אז, ולא שנים רבות לאחר מכן. 24. כפי שכבר אמרתי לעיל, על פי התרשמותי מכירת המניות של התובע לסינרון, הייתה החלטה מושכלת של התובע, פרי אסטרטגיה של ניהול סיכונים בהחזקת מניותיו. התובע היה בתמונת המצב האמתית, הן לגבי ההליכים המשפטיים והסיכון הטמון בם לגבי עתידה של סינרון, וסיכויי ההנפקה שלה מחד, והן לגבי ניסיונות הפשרה שהיו, ואשר אפשר ועוד יהיו, מאידך, והגיע לכלל דעה כי ייטיב לעשות אם יפזר את הסיכון וימכור מחצית ממניותיו. החלטה זו שקיבל, הייתה יכולה להתברר, בהמשך, כהחלטה טובה וחכמה, אם, חלילה, ההליכים המשפטיים היו ממוצים עד תום, וידה של סינרון הייתה על התחתונה, וההנפקה הייתה נמנעת. במצב דברים אשר כזה, בוודאי היה התובע מתברך בתבונתו, אשר תודות לה היה מצליח לחלץ ערך כלשהו למניות שהחליט למכור. משהתרחיש האמתי היה הפוך, ומשהושגה הפשרה ונסללה הדרך להנפקה, נתברר, בדיעבד, שההחלטה למכור את המניות, בטרם עת, לא הייתה מוצלחת כלל וכלל. הסיפוק מהחלטה עסקית מוצלחת, כמו גם התסכול מהחלטת ביש, הינם מבית היוצר של המחליט, ובמקום שלא ניתן לומר כי ההחלטה נתקבלה כתוצאה ממצג שווא או הפרת חובת נאמנות של מאן דהוא, תוצאות ההחלטה הינן נחלתו, לטוב ולרע. 25. שונים היו פני הדברים, כמובן, לו נתברר, כי בעת שהתובע הציע את מניותיו למכירה, התנהל משא ומתן ממשי לפשרה בתביעת לומניס, וסינרון, על ידי מי ממנהליה, הסתירו עובדה זו מאת התובע, והוא התקשר בהסכם מכירת המניות על בסיס מצג מוטעה בקשר למצב העניינים בתביעות. בכלל מצג מוטעה אף שתיקה תבוא, והימנעות ממסירת מידע יכולה להיחשב כהטעיה וכהפרת חובת תום הלב של החברה, ושל נושאי המשרה בה, כלפי בעל המניות. בעניין זה, אין אני רואה נפקא מינה בעובדה שלא התנהל משא ומתן, במובן הרגיל של מונח זה, בין התובע לבין סינרון, וזו אך מימשה זכות סירוב ראשון שהיה לה לרכישת המניות, שכן, אף במקרה כזה מוטלת הייתה חובה על סינרון לגלות לתובע את הפרטים הרלוונטיים המשמעותיים, אשר נדרשו לו לקבלת החלטה בקשר למכירת מניותיו, ובכלל זה אף את עובדת קיומו של משא ומתן לפשרה בעניין התביעות. 26. ברור כי אף אם היה התובע מצליח להוכיח כי בעת שמכר את מניותיו התנהל משא ומתן לפשרה וכי סינרון העלימה עובדה זו ממנו, וכי לו היה יודע העובדות לאשורן, לא היה מוכר את המניות, עדיין צריך היה להתגבר על שאלת ההתיישנות, שהרי כזכור את תביעתו הגיש לאחר עבור שבע שנים ממועד מכירת המניות. בעניין אחרון זה של התיישנות, הרי אף שמשמצאתי כי התשתית העובדתית הייתה שונה מזו שנטענה בתביעה וכי לא קמה לתובע עילה לתבוע את סינרון, אין טעם של ממש להידרש לשאלת התיישנות העילה, אוסיף רק כי אף אם העובדות היו כגרסתו של התובע, ספק אם הצליח הוא להוכיח כי נתקיימו במקרה בו עסקינן החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות על פי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). בעניין התיישנות שלא מדעת, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי משנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. קשה לומר, במקרה בו אנו עוסקים, כי התובע לא יכול היה להיחשף למצב העניינים האמתי בקשר לתביעות ולהליכי הפשרה ,אף לו נקט זהירות סבירה לגלותם. המידע בקשר לקיומם של הליכי הפשרה, במועדים הרלוונטיים למכירת המניות לא היה חייב להיות מידע הגלוי ליודעי ח"נ בלבד. התובע היה אחד הנתבעים בתביעה אל מול לומניס, ואף היה מיוצג בהם על ידי פרקליט, ויכול היה, על נקלה, להתעדכן אצל פרקליטיו מה היה מצב העניינים בתביעות הללו. על רקע תשתית עובדתית כזו ,יש רגליים לטענת סינרון כי התובע עצם את עיניו מראות את העובדות המקימות את עילת תביעתו, ועצימת עיניים אשר כזו יכולה להיות שקולה לידיעה, אף לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כל זאת לא נאמר אלא למעלה מן הדרוש, באשר, כאמור, משנתברר שאין לתובע עילה לתביעתו, אין טעם להידרש לשאלה האם העילה, שלא קיימת לגופה, כבר התיישנה. 27. כפי שכבר ברור מן הנאמר לעיל, בנסיבות העניין כפי שהתבררו במהלך הדיון, לטענותיו של התובע כנגד סינרון לא היה על מה לסמוך. החלטתו למכור את מניותיו לא הייתה תוצאה של מידע כוזב או הסתרת מידע מצידה של סינרון ושל מנהליה. אלו האחרונים, לא הסתירו ממנו דבר. בעת שביקש למכור את מניותיו, לא התקיים משא ומתן לחיסולן של התביעות, והשיח שבין החברות היה עדיין שיח לעומתי ולא שיח גישורי. התובע ידע מן הדיווחים שקיבל מן החברה את מצב העניינים הנכון, והוא קיבל את החלטתו למכור את המניות, מתוך שיקול עסקי על בסיס העובדות לאשורן. משאלו הם פני הדברים, דין התביעה להידחות. התובע ישא בשכ"ט הנתבעת בסך 40,000 ₪. תום לב