תביעה לאכיפת הסכם מכר של חנות, שהועלה עלי כתב, אך לא נחתם על ידי מי מהצדדים לו במסגרתה של התובענה תוכרע השאלה: מה נפקות יש לתנייה מפורשת בהסכם - הבלתי חתום - לפיה לא יִכוֹן חוזה מחייב בין הצדדים, כל זמן שזה לא נחתם על ידם. הנסיבות 1. בתאריך 23/10/09 נכרת הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות") בין המבקשים לבין המשיבה 2, חברת מאירי אדמשר בע"מ (להלן: "החברה"), לפיו השכירה החברה למבקשים חנות המצוייה במרכז מסחרי "סאדאב" בחולון, והידועה כחלקת משנה 241/23 בגוש 6760 (להלן: "החנות"). תקופת השכירות (ללא האופציה) נקבעה בהסכם לשנה אחת, המסתיימת ביום 31/10/10. 2. במהלך חודש אוגוסט 2010, התנהלו מגעים למכר החנות בין המבקש 1 (להלן: "המבקש") לבין המשיב 1, בעליה ומנהלה של החברה (להלן: "המשיב"). המגעים הנ"ל הבשילו לכדי הסכמה שתועדה במכתב המשיב למבקשים מיום 25/8/10 (להלן: "סיכום הדברים"), לפיה החנות תימכר לאחרונים תמורת סך 700,000 ₪ (בטעות נרשם 70,000 ₪ - ח.ט.) + מע"מ, ובלבד שהסכם מכר ייחתם בינות לצדדים לא יאוחר מיום 31/8/10. בשולי המכתב אישר המשיב, בכתב ידו, קבלת מקדמה "על חשבון מכירת החנות" בסך 3,000 ₪ (להלן: "המקדמה"). 3. ביום 2/9/10, שלח בא כוחם, דאז, של המשיבים עוה"ד בועז נוס (להלן: "נוס") טיוטת הסכם מכר ראשונה לבא כוח של המבקשים, עוה"ד ארצי בן יעקב (להלן: "בן יעקב"). בטיוטת הסכם זו, כמו גם בטיוטות המאוחרות שהוחלפו בינות עורכי הדין, התנוססה בראש העמוד הראשון תנייה שזו לשונה "אין ולא יהיה הסכם מחייב בין הצדדים .... אם לא נחתם ההסכם על ידי שני הצדדים ...". 4. לאחר שהוחלפו מספר טיוטות (3 במספר) בין עורכי הדין, שיגר נוס לבן יעקב, ביום 14/9/10, טיוטה סופית ומוסכמת, אשר כללה שינויים שנתבקשו על ידי האחרון, בכל הקשור למועדי תשלום התמורה ומסירת החזקה בחנות למבקשים (להלן: "הטיוטה הסופית" או "החוזה"). 5. חתימת החוזה נועדה, כך על פי הסכמת הצדדים, ליום 20/9/10 (להלן: "מועד החתימה"). ביום 19/9/10 הודיע בן יעקב לעו"ד שרון נוחי ממשרד נוס, כי עקב נסיעתו לחו"ל לא תתאפשר חתימת ההסכם במועד שנקבע בינותם. עו"ד בן יעקב ביקש לדחות את מועד החתימה ליום 3/10/10 - לאחר שובו מחו"ל. 6. בתאריך 21/9/10, שלח נוס לבן יעקב מכתב, באמצעות הדואר האלקטרוני, בו הודע לאחרון כי המשיבים "אינם רואים עצמם קשורים ... בעסקת מכר", זאת לנוכח דחיית מועד החתימה, כמו גם דרישתו של המבקש לעריכת שינויים בטיוטה הסופית. עוד צויין במכתב, כי המקדמה תחוזר למבקשים ותופקד בחשבונו של המבקש. 7. במכתב תשובה מיום 4/10/10 דחו המבקשים, באמצעות עוה"ד בן יעקב, את טענות המשיבים ותבעו במפגיע את קיומה של עסקת מכר החנות, בהתאם לטיוטה הסופית. דרישת המבקשים לחתימה על החוזה סורבה על ידי המשיבים - ומכאן התובענה. 8. לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי בו ביום (21/9/10), בו הודיע המשיב על כי אין בכוונתו למכור למבקשים את החנות - נחתם בין החברה למבקשים הסכם שכירות נוסף לשנת שכירות נוספת, מיום 1/11/10 וכלה ביום 31/10/11 (להלן: "הסכם השכירות הנוסף"). התביעה וטענות הצדדים 9. בתובענה שבכאן, עתרו המבקשים למתן פסק דין המצהיר כי הינם זכאים לרכוש את החנות בתנאי החוזה וכן להוראות על אכיפתו. לטענת המבקשים, בינות לצדדים נכרת הסכם מחייב למכר החנות, בדמות הטיוטה הסופית, הגם שזו לא נחתמה על ידי מי מהצדדים. לשיטת המבקשים, הטיוטה הסופית כוללת את מלוא הפרטים המהותיים הדרושים ליצירת קשר חוזי מחייב, ולא זו בלבד אלא שנקבע בינות הצדדים מועד לחתימה על החוזה - עובדה המצביעה על גיבושו של הסכם מכר מחייב. נסיגתם של המשיבים מהעסקה שגובשה, אך בשל דחיית מועד החתימה נעשתה, כך למבקשים, בחוסר תום לב קיצוני ובמטרה לסחוט מהם תמורה נוספת (סך 50,000 ₪), על זו שהוסכמה בינותם. המבקשים הכחישו את טענת המשיבים כאילו הם דרשו לערוך שינויים בטיוטה הסופית, לאחר המועד שנקבע לחתימת החוזה - לבד מבקשת המבקש להקדים את תשלום מלוא התמורה במעמד חתימת החוזה. 10. המשיבים מצידם טענו כי דין התובענה להידחות שכן, לטענתם, בשום שלב לא גובש הסכם מכר מחייב. לשיטת המשיבים, הגם שבטיוטה הסופית גובשו תנאי העסקה ואף נקבע מועד לחתימה על החוזה, אין בכך כדי להצביע על כי נכרת חוזה מחייב למכר החנות. המשיב הכחיש נמרצות את טענת המבקשים כאילו נהג כלפיהם בחוסר תום לב. לטענתו, הוא היה רשאי לחזור בו מכוונת המכירה, שכן המבקשים לא עמדו בלוחות הזמנים שנקבעו לחתימה על החוזה (20/9/10). לשיטת המשיבים, כתוצאה מדחיית מועד החתימה על ידי המבקשים, נגרם לחברה הפסד ממון בסך 50,000 ₪, בין היתר, בשל העלייה במחיר החנות, סכום אשר נדרש כתוספת לתמורה שהוסכמה בחוזה. עוד טענו המשיבים כי דרישת המבקש לשנות את תנאי החוזה, בדמות שינוי מועדי התשלום ומועד מסירת החזקה - מהווה "פתיחה מחדש" של המשא ומתן וכמוה כהצעה חדשה. המשיבים הוסיפו וטענו כי המבקשים עצמם לא ראו בטיוטה הסופית הסכם מחייב, זאת נוכח חתימתם על הסכם השכירות הנוסף ביום 21/9/10 וקבלת המקדמה, בלא כל מחאה. לבסוף טענו המשיבים, כי הצעתם למכר החנות הותנתה בתנייה מפורשת כי היא לא תחייב את מי מהצדדים "אם לא נחתם ההסכם על ידי שני הצדדים". כך או כך, הצעת המכר פקעה, כך למשיבים, בחלוף המועד שנקבע לחתימה. דיון והכרעה 11. נמצא, מטיעוני הצדדים שהורצו לעיל, כי שתיים הן השאלות הצריכות הכרעה בתובענה זו. האחת, האם נשתכלל חוזה מחייב בינות הצדדים למכר החנות. השנייה, ההפרו המשיבים את חובת תום הלב במשאם ומתנם עם המבקשים, ומה נפקות יש להפרה כאמור, ככול שיימצא כזאת. נדון בכל אחת מהשאלות דלעיל כסדרן, ראשון - ראשון ואחרון - אחרון. השתכללותו של חוזה מכר מחייב - האומנם? 12. ככלל, על מנת שהסכם ישתכלל לכדי הסכם מחייב עליו לקיים שני תנאים מצטברים - גמירות דעת ומסויימות. כאשר עסקינן בהסכם מכר מקרקעין, קובע סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") כי הסכם כאמור, צריך להיעשות בכתב, כאשר הפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים על הצדדים ויועלו עלי כתב [ראו: ע"א 649/73 קופולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כ"ח(2) 291, 296]. מה דינו של מסמך בלתי חתום, למכר מקרקעין, שהינו תוצאה של משא ומתן שהתנהל בינות לצדדים לו? אפשר שמסמך כאמור ישתכלל, בנסיבות מסויימות, לכדי הסכם מחייב הגם שהצדדים אינם חתומים עליו. המבחן האם מסמך כאמור מהווה הסכם מכר מחייב, אם לאו, נעוץ בשאלה " ... האם בבחינת מכלול התנהלות הצדדים ניתן להצביע על מועד בו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול ..." ובאותה עת בה נכרת החוזה " ... שהינו מועד מובחן ברצף האירועים, אף צריכות להתקיים דרישות גמירות הדעת ומסויימות ..." (דברי כב' הנשיא, א. גרוניס, בע"א 10859/07 חברת קדישא נ' לוי, 22/1/12; להלן: עניין "חברה קדישא"). בענייננו, טוענים המבקשים כי הטיוטה הסופית (נספח ג' לתובענה) מהווה הסכם מחייב שכן זו גיבשה את הסכמת הצדדים על מלוא הפרטים החיוניים והמהותיים הדרושים לשכלולו של הסכם. העובדה שבסופו של יום לא נחתמה הטיוטה - כך למבקשים - אין בעובדה זו כדי ללמד על העדר גמירות דעת להתקשר בחוזה מחייב. מנגד טוענים המשיבים כי אין לראות בטיוטה הסופית חוזה מחייב שכן הם לא גמרו בדעתם להתקשר בהסכם, כל זמן שהטיוטה המוסכמת לא נחתמה על ידי שני הצדדים, ובמועד שנקבע לכך. עם מי הדין? לטעמי - בבחינת הקדמת המאוחר - אין לראות בטיוטה הסופית חוזה מחייב למכר החנות, זאת בשל העדרה של גמירות דעת הנדרשת לשכלולו של הסכם מחייב. ובמה דברים אמורים! 13. דומה, כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כי הטיוטה הסופית הינה מסויימת דיה במובן זה שהיא מכילה את מלוא הפרטים הנדרשים לשכלולה של עסקת מכר מקרקעין. מעיון בטיוטה הסופית אתה למד כי כלולים בה פרטי הנכס, מהות העסקה, התמורה, מועדי התשלום ומסירת החזקה, כמו גם ענייני האגרות והמיסים. אין גם חולק על כך שטיוטת ההסכם מהווה טיוטה סופית המגבשת את הסכמות הצדדים בכל הסוגיות הקשורות עם עסקת מכר החנות. לעניין זה העיד המשיב בחקירתו הנגדית כי "אילו ההינו (צ.ל. היינו - ח.ט.) מגיעים ל 20/ בהחלט הייתה נחתמת עסקה " (פרוטוקול מיום 2/9/12, עמ' 13 שורה 9). נמצא, כך על פי הודאת המשיב, כי אילמלא דחו המבקשים את מועד החתימה - אשר נקבע, כזכור, ליום 20/9/10 - עסקת המכר הייתה משתכללת, בהתאם להסכמות הצדדים אשר באו לידי ביטוי בטיוטה הסופית. הנה כי כן, בסופו של המשא ומתן שהתנהל בינות הצדדים, התגבשה הסכמה למכר החנות בדמות הטיוטה הסופית, עליה אמורים היו הצדדים לחתום ביום 20/9/10. בנסיבות האמורות, כך לכאורה, יש לראות בטיוטה הסופית חוזה מחייב, שכן - לדעת הכול - היא עומדת בדרישת הכתב כמתחייב מסעיף 8 לחוק המקרקעין, ובתנאי המסויימות הדרוש להתגבשות הסכם מחייב. דא עקא, כי חרף התקיימותן של דרישות הכתב והמסויימות בטיוטה הסופית, מצאתי כי לא מתקיימת בענייננו גמירות הדעת הנדרשת לצורך שכלולה של עסקת מכר - זאת בשל העדר חתימת הצדדים על החוזה. נבהיר דברינו. 14. הלכה היא, כי העדרה של חתימה בהסכם אינה מאיינת קיומו של חוזה מחייב, אם כי יש בה כדי להוות גורם ראייתי כבד משקל להעדר גמירות דעת, לכאורה, להתקשר בהסכם מחייב. בע"א 571/79 דירות מקסימם בע"מ נ' גרבי, פ"ד ל"ז(1) עמ' 604-605, נקבע, לעניין זה, כדברים האלה - " ... אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה הכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גרסתו. אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט ... שאומנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב ...". הגם שעמדת בית המשפט בפסק דין מקסים רוככה במעט בחלוף העיתים, מן הטעם שדרישת החתימה על מסמך כתוב בעסקת מקרקעין, הינה ראייתית להבדיל ממהותית [ראו דברי כב' השופט מצא בע"א 682/86 יעקב בטקובסקי ושות' חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מ"ד(1) 58 (1989) ] - ברם אין ספק שהעדרה של חתימה, כאמור, מהווה אינדיקציה, לכאורה, לכך שהצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב. על הטוען לתקפות הסכם בלתי חתום, הנטל להוכיח, בדרכי הוכחה אחרות, על כוונת הצדדים להתקשר בהסכם מחייב [ראו: ה.פ. (ת"א) 182/07 אלחדד נ' שמיר מרדכי, 1/7/09]. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. אין חולק, בענייננו, כי טיוטת ההסכם לא נחתמה על ידי מי מהצדדים, הגם שנקבע מועד לחתימה עליה. מכאן, כך לכאורה, העדרה של החתימה מצביע על העדר גמירות דעת של הצדדים לראות בטיוטה הסופית חוזה מחייב. האם עלה בידי המבקשים להוכיח כי על אף העדרה של חתימה, גמרו הצדדים בדעתם לראות בטיוטה הסופית הסכם מחייב? דומה שלא עלתה בידם כזאת. וכל כך למה? שכן הטיוטה הסופית (כמו גם כל הטיוטות שקדמו לה) כוללת בכותרתה תנייה מפורשת וברורה לפיה בהעדר חתימה לא ישתכלל הסכם. וכך נכתב בכותרת הטיוטות: "אין ולא יהיה הסכם בין הצדדים והם לא יחשבו שנהגו בחוסר תום לב אם לא נחתם ההסכם על ידי שני הצדדים. טיוטת חוזה לצורכי משא ומתן בלבד ...". משהוסכם על הצדדים עלי כתב, "ברחל בתך הקטנה", כי בהעדר חתימה על החוזה לא ייכון הסכם מחייב בינותם, הפכו הם, הלכה למעשה, את החתימה מדרישה ראייתית גרידא לדרישה מהותית קונסטיטוטיבית, המהווה תנאי לעצם יצירת ההתחייבות. לגבי דידי, משגילו הצדדים דעתם כי כל עוד לא ייחתם החוזה על ידם לא ישוכלל קשר חוזי מחייב, הרי שכל עוד לא נחתם החוזה על ידי שני הצדדים לא ניתן לייחס להם גמירות דעת ליצור התקשרות מחייבת - זאת חרף הסכמתם בכל הפרטים הרלבנטיים הדרושים לשכלולו של חוזה מחייב. 15. יפים המה, לענייננו, דברי בית המשפט העליון (כב' השופטת מ. בן פורת) בע"א 579/83 זוננשטיין נ' גבסו בע"מ, פ"ד מ"ב(2) 278 (להלן: "עניין זוננשטיין") - "גם כאשר אין מדובר בעסקת מקרקעין, שלגביה קיימת דרישת הכתב בו מופיעה התחייבותו של המוכר, כלל הוא, שאם כוונת הצדדים היא, שההתקשרות תהיה בחוזה כתוב וחתום, אין המשא ומתן בעל פה מבשיל הסכם מחייב, אפילו הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בכל העניינים הנוגעים בדבר ... דייני אם הצדדים רצו שההתקשרות תהיה בחוזה כתוב וחתום. כאמור לעיל, די בכך שהמשא ומתן בעל פה, אפילו הוא נגמר בשלב מסויים בהסכמה בכל הפרטים הרלוואנטיים, לא יבשיל קשר מחייב, וממילא יאפשר לכל צד לחזור בו מן ההסכמה בעל פה (שלפי הנחתי הושגה), כל עוד לא חתם על חוזה" (שם, 286, 287). קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, במקרה דנן בו הסכימו הצדדים מפורשות ובכתב - בדמות התנייה בכותרתה של טיוטת ההסכם - כי לא ישתכלל בינותם חוזה מחייב אלא אם כן זה ייחתם על ידי שני הצדדים. הגם שבינות הצדדים גובשה טיוטה סופית ומוסכמת, בה גובשו כל ההסכמות הרלוונטיות הדרושות להשתכללותו של חוזה מכר, הרי שבהעדר חתימת הצדדים עליה - לא מתקיימת דרישת גמירות הדעת [ראו גם: ע"א 4850/96 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבנייה והשכרה בע"מ ואח', פ"ד נ"ב(5) 562. במקרה האמור, כבענייננו, הוסכמו בינות הצדדים כל תנאי ההתקשרות הדרושים להשתכללותו של קשר חוזי מחייב. חרף זאת, דעת הרוב קבעה כי לא נכרת הסכם מחייב, שכן הסכמת הצדדים הייתה כפופה לאישור הדירקטוריון, אשר לא ניתן]. 16. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי העדר גמירות דעתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב, בלא חתימה על הטיוטה הסופית - נלמד אף מהתנהלות הצדדים לאחר חלוף המועד שנקבע לחתימת החוזה. הלכה נודעת היא כי גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב, נבחנת על פי אמות מידה חיצוניות ואובייקטיביות הנלמדות ממכלול העובדות של המקרה הספציפי ובכללן: התנהלות הצדדים לפני, בעת ולאחר כתיבת המסמך אותו מבקשים לאכוף [פרופ' ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 173; ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד ל"ג (2) 283]. והנה, במקרה דנן, עת הודע למבקשים על ידי המשיב כי אין בדעתו להתקשר עימם בעסקת המכר - נוכח דחיית מועד החתימה ובקשת המבקש לשנות את מועדי התשלום - חתמו המבקשים על הסכם שכירות נוסף ביום 21/9/10 (נספח 8 לתצהיר המשיב) לתקופה שמיום 31/10/11 - 1/11/10; נמנעו מלשלם התמורה הקבועה בחוזה, אם על ידי הפקדת הכספים בנאמנות ואם בדרך חילופית אחרת, ואף קיבלו החזר של המקדמה ששולמה על ידם על בסיס סיכום הדברים. אם אומנם סברו המבקשים כי נשתכלל הסכם מכר מחייב בדמות הטיוטה הסופית, הגם שזה לא נחתם על ידי הצדדים - נפלא ממני מה ראו המבקשים לחתום על הסכם לשכירת החנות בה בשעה שטוענים הם כי רכשו אותה? מדוע נמנעו האחרונים מלשלם התמורה כמתחייב מטיוטת ההסכם, אשר לטענתם מגלמת חוזה מחייב? אין זאת, כי המבקשים סברו - אף הם - כי אין תוקף משפטי מחייב לטיוטה הסופית כל עוד זו לא נחתמה על ידי שני הצדדים (ראו והשוו: ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר, 29/3/11). 17. העולה מהאמור והמקובץ לעיל הוא, כי אין לראות בטיוטה הסופית הסכם מחייב לרכש החנות, שכן לא נתקיימה בענייננו דרישת גמירות הדעת, הדרושה לשם השתכללותה של עסקת מכר. עתירת המבקשים למתן פסק דין המצהיר על היות החוזה (הטיוטה הסופית) חוזה מחייב, כמו גם עתירתם להורות על אכיפתו - נדחית. הפרת חובת תום הלב - נפקותה 18. הגם שבאנו לכלל מסקנה כי, בנסיבות מקרה דנן, לא נכרת חוזה מחייב למכר החנות בשל כך שהצדדים לא חתמו עליו בסופו של יום - הרי שאין בקביעה האמורה כדי להוביל, מינה וביה, למסקנה " ... כי היחסים הקודמים לרגע הכריתה לא יוגנו על ידי כללים משפטיים. כך למשל, סעיף 12 לחוק החוזים, המחיל את עקרון תום הלב על ניהול משא ומתן, מקנה סעד גם במקרים בהם לא נכרת חוזה ..." (פסק הדין בעניין חברה קדישא, שם, סעיף 7 לפסק הדין). יושם אל לב, כי במקרה דנן לא עתרו המבקשים לסעד כספי בגין טענתם להפרת חובת תום הלב מצד המשיב, המעוגנת בסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ובדין לא עתרו לסעד כאמור, זאת מן הטעם שסעד הפיצויים (בשל היקפם של אלה) איננו מצוי בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה [ראו סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984; ע"א 8130/01 מתאג'גנה נ' אגבריה ( 4/5/03); רע"א 7589/88 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נ"ג (1) 670, 672]. עם זאת נדרשים אנו, בענייננו, לשאלת תום ליבם של המשיבים בהתנהלותם עם המבקשים, שכן יכול והסעד בגין הפרת חובת תום הלב יהא מצוי - במקרים מתאימים אם כי חריגים - באכיפתו של החוזה שעמד להיכרת בינות הצדדים, חרף העובדה שזה לא נחתם על ידם בפועל. נבהיר דברינו. 19. כזכור, טוענים המבקשים כי סירובם של המשיבים לממש את עסקת מכר החנות, רק בשל דחיית המועד שנקבע בחתימת החוזה, מהווה חוסר תום לב קיצוני שכן לא ניתן כל הסבר מוצדק לחזרתו של המשיב מהעסקה. המבקשים הכחישו נחרצות את טענת המשיבים כאילו דחיית מועד החתימה בשבועיים ימים, גרמה לאחרונים נזק כספי כלשהו. דרישת המשיב - כך למבקשים - לתמורה נוספת בסך 50,000 ₪, על זו שהוסכמה בטיוטה הסופית, מהווה ניסיון סחיטה גרידא. מנגד - טענו המשיבים - כי לא נפל פגם כלשהו בהתנהגותם. לשיטתם, חסד נעשה עם המבקשים עת הסכימו להאריך המועד שנקבע לחתימת ההסכם בסיכום הדברים (31/8/10) עד ליום 20/9/10. משדחו המבקשים אף את המועד הנדחה לחתימתו של חוזה המכר, ואף ביקשו לשנות את תנאיו (מועדי התשלום ומסירת החזקה) לאחר חלוף מועד החתימה - אין למצוא דופי בנסיגתם, מכוונת המכירה. עם מי הדין? דומני - זאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר - כי התנהלות המשיבים במקרה דנן מגעת, כך לכאורה, לכדי הפרת חובת תום הלב המוטלת על צד המנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. 20. אימתי תיחשב פרישה ממשא ומתן, פרישה בתום לב? תשובה לשאלה זו מצינו בע"א 2071/99 פנטי נ' יצהרי, פ"ד נ"ה (5) 721, שם נקבע כדברים האלה - "פרישה בתום לב היא פרישה המוצדקת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו (פרופ' ג. שלו, דיני חוזים [2], בעמ' 57). שאלת תחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים (חוק כללי) על מקרה של הסתלקות ממשא ומתן טעונה בירור עובדתי. בבירור כזה יש להתחשב בכלל נסיבות העניין, וביחוד בשאלה, לאיזה שלב הגיע המשא ומתן בין הצדדים; שכן ככול שהצדדים קרובים יותר ליצירת הקשר החוזי, מצפים מהם להציג סיבה ברורה יותר להצדקת פרישה מן המשא ומתן ... [ע"א 416/89 גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ [1], עמ' 185]". אין חולק, בענייננו אנו, כי בטיוטה הסופית גיבשו הצדדים את כלל הרכיבים הדרושים לגיבושה של עסקת המכר, ולא נותר - אף לא פריט אחד, אשר היה דרוש לשם השלמת החוזה, לבד מחתימה עליו. בנסיבות אלו, כך על פני הדברים, פרישת המשיבים מהמשא ומתן וחזרתם מכוונת המכירה רק בשל דחיית מועד החתימה בשבועיים ימים - עקב נסיעת עו"ד בן יעקב לחו"ל - מהווה, לכאורה, התנהגות חסרת תום לב. המשיבים לא השכילו להוכיח טענתם כי נגרם להם נזק איזה שהוא מדחיית מועד החתימה, ואין צורך לומר שלא הוכיחו נזק כספי בהיקף הנטען על ידם (50,000 ₪). בהעדר טעם מבורר ומוצדק לחזרת המשיבים מכוונת המכירה, בשלב כה מתקדם ליצירת הקשר החוזי, הרי שפרישתם מהליך המכירה מהווה, לכאורה, הפרת חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 12(א) לחוק החוזים. 21. משבאנו לכלל דעה - כך לכאורה ולצורך ענייננו - כי המשיבים הפרו את חובת תום הלב עת פרשו מהמשא ומתן למכירת החנות, קמה וגם ניצבה השאלה מהו הסעד לו זכאים המבקשים בגין הפרה זו. ככלל, הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, גוררת אחריה פיצוי הצד האחר על הנזק שנגרם לו "עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה" [סעיף 12(ב) לחוק החוזים]. הפיצוי לו זכאי הצד הנפגע הינו, ברגיל, פיצויי הסתמכות ("פיצויים שליליים") שפירושו החזרת מצבו לקדמותו, כאילו לא נשא ונתן, כלל ועיקר [ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ ואח' נ' קסטרו, פ"ד ל"ה (2) 713]. ברם, ייתכנו מקרים בהם יהא הצד הנפגע זכאי אף לסעד של פיצויי קיום ("פיצויים חיוביים") שנועדו להעמידו במצב בו הוא היה אילו נכרת ההסכם. זכות הנפגע לפיצויי קיום תעמוד לו לנפגע במקרה בו המשא ומתן בינות הצדדים "הגיע לשלב כה מתקדם, עד כי תוכנו של ההסכם שאותו מבקשים הצדדים לכרות הוא ידוע. תנאיו גובשו, עם זאת בשל חוסר תום הלב נמנע השכלול הסופי של המשא ומתן לכדי חוזה" {ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נ"ו(3) 289, 301; וראו גם: ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ נ' ברנרד, פ"ד נ"ז (1) 158, 170]. יתר על כן, לא אחת הובעה בפסיקה הדעה לפיה הסעד בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן מתקדם, כאמור, יכול ויהא מצוי באכיפתו של החוזה שהצדדים עמדו לכרות בינותם, חרף העובדה שלא נתקיימו התנאים הדרושים לכריתתו, בשל חוסר תום לב. וכך נאמרו הדברים מפי כב' השופטת מ. בן פורת בע"א 829/80 שיכון עובדים בע"מ נ' שרה זפניק, פ"ד ל"ז (1) 579 - "מקובלת עלי טענתו המשפטית של מר מלצר, כי מכוח ה'אשם בהתקשרות' יש שרואים פעולות, שאותו אשם מונע את ביצוען (כמו הודעה בעניין המניות או קבלת תשלום חוזר), כאילו בוצעו ... לפי השקפתי, תרופות הפיצויים, המנויות בסעיף 12(ב) לחוק החוזים, אינן בגדר רשימה סגורה או ממצה. נהפוך הוא, מעצם ההכרה בדרישת תום הלב כעקרון על או כעקרון חולש נובע, שאין להצר את תחום התרופות לפיצויים בלבד. לפיכך, משהתגבשה ההצעה הבלתי הדירה על סמך ההנחות דלעיל ונוכח התנהגות המשיבים .... מסכימה אני, שהתוצאה של 'אשם בהתקשרות' מצד החברה היא מניעת ביצוען של פעולות ההפקדה והחתימה על הטופס, דרישות הכלולות במודעה. כיוון שכך, המסקנה המשפטית היא, שיש לראות את מצב המשיבות, כאילו שתי הפעולות הללו בוצעו על ידיהן בעוד מועד" (שם, עמ' 583, סעיף 3 לפסק הדין) (ההדגשות שלי - ח.ט.). 22. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. האומנם, בנסיבותיו של מקרה דנן, יש לראות את חוזה המכר (הטיוטה הסופית) כמי שהשתכלל לכדי חוזה מחייב, חרף העובדה שהצדדים לא חתמו עליו? ודוק. הגם שקבענו לעיל כי חתימת הצדדים על החוזה מהווה, בעניינו, דרישה מהותית להשתכללותו של חוזה מחייב (כך על פי הסכמת הצדדים) - השאלה היא, האם יש לראות את החוזה כאילו נחתם, זאת בשל חוסר תום ליבם של המשיבים? לשון אחרת, האומנם חוסר תום הלב, ככול שזה קיים בענייננו, יכול ויגבר על דרישת החתימה, אותה קבעו הצדדים כמהותית, לקשירת קשר חוזי מחייב? דומה כי התשובה לשאלה האמורה, בנסיבותיו של מקרה דנן, הינה שלילית. לטעמי, אף אם נראה את סירובו של המשיב לחתום על החוזה, כהתנהגות חסרת תום לב, הרי שמקרה דנא איננו מצוי בגדרם של המקרים החריגים, שיש בהם כדי להצדיק "שכלולו הכפוי של החוזה". בע"א 579/83 בעניין זוננשטיין הנ"ל, נדרש בית המשפט העליון לשאלה - האם יש בהפרת חובת תום הלב במשא ומתן, כדי להתגבר, במקרה מתאים, על דרישת הכתב - שהינה כידוע דרישה מהותית בעסקת מכר מקרקעין. דעת הרוב [בניגוד לדעתו החולקת של כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק] הייתה כי אין לראות החוזה (בעל פה) כמי שהשתכלל נוכח דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. וכך נאמרו הדברים על ידי כב' השופטת מ. בן פורת - "על יסוד השקפתי כפי שהבהרתיה אינני רואה צורך לתת את הדעת על סעיף 8 לחוק המקרקעין ולקבוע, כלום חוסר תום לב במשא ומתן עשוי לדחוק את רגליה של דרישת הכתב, שהיא כידוע מהותית לגבי עסקה במקרקעין ... אכן ייתכנו מקרים מתאימים, בהם הייתי מוכנה לשקול, שמא דוחק חוסר תום הלב את דרישת הכתב, אך (אם בכלל) הרי אלה מקרים יוצאי דופן דוגמת המקרים המובעים במאמרה הנ"ל של פרופ' כהן ובלשונה של המחברת אין מדובר בנסיבות שגרתיות, הכוונה היא למקרים בהם - במאזן בין השיקולים השונים - נזקו של הקונה יהיה גדול במיוחד, אם יסורב כלפיו סעד האכיפה, שעה שאשמתו של המוכר ברורה מאליה (שם, בעמ' 44). דוגמאות לכך מביאה המחברת בהמשך מתוך המשפט הגרמני - כך, אם כפירה בתוקף העסקה על יסוד העדר כתב הייתה בניגוד גמור למה שנבע מהתנהגותו הקודמת של המתקשר, כגון, שהתחייב לדאוג לקיום הכתב או אולי אף הבטיח כי לא יטען העדר כתב, כי אז יראו את העסקה כאילו נעשתה בכתב (שם, בעמ' 44-45)". נמצא, כי על מנת שחוסר תום לב במשא ומתן "ידחוק רגליה" של דרישה מהותית הנחוצה להשתכללותו של חוזה מחייב (כדוגמת דרישת הכתב) - הרי שיש לקבוע כזאת אך במקרים חריגים, בהם אשמת המוכר ברורה מאליה ונזקו של הרוכש יהא גדול במיוחד. 23. בענייננו, אין אני מוצא כי חוסר תום ליבם של המבקשים - ככול שאכן כך הם פני הדברים - מגיע לרף הנדרש על מנת לאיין את דרישת החתימה, אותה קבעו הצדדים כדרישה מהותית לשכלולו של חוזה מחייב. הגם שהמשיב, במקרה דנן, לא הציג ראיות התומכות בגירסתו לפיה המבקש ניסה לשנות את תנאי החוזה, כפי שאלו באו לידי ביטוי בטיוטה הסופית, הרי שתמיכת מה בגירסתו מצוייה בסעיף 12 לתובענה בו הודו המבקשים כי "הצליחו להשיג את מלוא התמורה ובמועד החתימה יקבלו הנתבעים את מלוא התמורה" (וראו גם סעיף 13 לתצהיר המבקש, ת/1). בנסיבות אלו, לא ניתן לשלול על הסף את טענת המשיב לפיה המבקש עתר להקדים את מועד המסירה ותשלום התמורה, ואף ביקש לבטל את התשלום האחרון של דמי השכירות, שנועד לתשלום ביום 1/10/10 (ראו סעיף 4.2 להסכם השכירות; נספח א' לתובענה). באופן דומה, לא ניתן לשלול את טענת המשיב כי דחיית מועד החתימה על ידי המבקשים הייתה תוצאה של העדר יכולת כספית לשלם את התשלום הראשון על פי החוזה (בסך 200,000 ₪) שאמור היה להשתלם במועד חתימת ההסכם, קרי: ביום 20/9/10 (ראו: סעיף 5.1 לטיוטה הסופית, נספח ד' לתובענה). עיון בתנועות חשבון המבקשים (נספח ח' לתובענה) מלמד כי במועד שנקבע לחתימה (20/9/10) עמד חשבונם ביתרת חובה בסך 7,873.90 ₪, כאשר מסגרת האשראי של המבקשים בחשבון עמדה על סך 20,000 ₪. בנסיבות האמורות, לא ניתן לקבוע כי אשמתו של המשיב, בפרישתו מהמשא ומתן בשלב כה מוקדם, ברורה מאליה - הגם שעל פניו נראה כי חזרתו מכוונת המכירה הייתה בלתי מוסברת. כך גם לא ניתן לקבוע כי נזקם של המבקשים גדול באופן חריג מהרגיל, באופן שלא ניתן לרפאו בתשלום פיצויים מתאימים. נמצא, כי בהעדר נסיבות מיוחדות בענייננו, המצדיקות איון דרישת החתימה (שהינה מהותית בנסיבות מקרה דנן), הרי שאין לראות החוזה כמי שהשתכלל להסכם מחייב. התוצאה 24. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל - התובענה נדחית. בנסיבות העניין אין אני עושה צו להוצאות. למען הסר ספק מובהר בזה כי למבקשים עומדת האפשרות, ככול שירצו בכך, להגיש תביעה נפרדת לבית המשפט המוסמך (עניינית) למתן לסעד של פיצויים מכוח הוראת סעיף 12(ב) לחוק החוזים, שכן, כאמור, סעד זה איננו מצוי במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט זה. חוזהאכיפת חוזההסכם מכר