קרנית טענה בכתב הגנתה, שהתאונה ארעה בנסיבות שאינן תאונת דרכים. לחלופין טענה קרנית, שהתובעים יכולים להיפרע מכלל בהיותה המבטחת (סע' 2 לכתב ההגנה). לנוכח הכפירה באירוע התאונה ובחבות, פוצל הדיון ותחילה הביאו הצדדים ראיותיהם בשאלת החבות. ממארג הראיות שהובאו עולים שלושה תרחישים אפשריים: התובע נפל מחלון הבית שבקומה השנייה או התגלגל במדרגות הבית לשולי הכביש. במקרה זה דין התביעה להידחות (כך טוענת כלל בסע' 32 לסיכומיה). התובע נפגע מרכב אלמוני שפגע בו וברח. במקרה זה דין התביעה נגד קרנית להתקבל ודין התביעה נגד כלל להידחות. התובע נפגע מהרכב שבו נהג הנתבע ושאת הנהיגה בו ביטחה כלל. במקרה זה תידחה התביעה נגד קרנית וכלל תחויב בפיצוי התובעים. כל הצדדים מסכימים שהראיות אינן חד משמעיות, שגרסאות העדים מרובות סתירות ובקיעים ושאולי לא רב הנסתר על הנגלה, אבל הנסתר בהחלט רב. כל צד טוען לתרחיש זה או אחר בהסתברות שעולה על 51% (סע' 2 לסיכומי התובעים; סע' 32, 61 לסיכומי כלל; סע' 5-4, 15 לסיכומי קרנית). ייאמר כבר עתה, שכלל חקרה את נסיבות התאונה באמצעות חוקרים מטעמה בסמוך לאחר התאונה ושילמה לתובעים מעת לעת תשלומים תכופים, ואולם רק בחודש יוני 2011 הודיעה כלל שהיא כופרת בחבותה לפצות את התובעים בגין התאונה. על כן טענו התובעים וקרנית שיש להעביר את נטל הראיה על כתפי כלל (עמ' 227, 230 לפרו'). ננסה אפוא לשייט בין הקרחונים, שאמנם רק תשיעית מהם בולטת מעל פני המים, ולהגיע למסקנות, ולו במאזן הסתברויות, מהי הגרסה שהיא סבירה יותר, גם אם היא לא נקייה מספקות סבירים. 2. נסיבות התאונה נבחן תחילה את גרסתם של התובעים - מטעם התובעים העידה אמו של התובע- X (להלן: "האם" או X"). בתצהירה סיפרה X שביום התאונה הלכה לבקר את אחותה. בבית סמוך נערכה חתונה והאם התכוונה ללכת לאותה חתונה. היא נטלה אתה את התובע, שהיה בן שנתיים ושלושה חודשים, את בתה הגדולה ואת בנה התינוק, שהיה בן חודשיים. האם חיכתה בביתה של האחות עד שתסיים להתארגן ובינתיים שיחק התובע עם הילדים שהיו בבית. פתאום נשמעו צעקות ומישהו אמר שילד נפגע. באותו זמן הניקה האם את התינוק ולכן היא הניחה את התינוק ויצאה החוצה. היא ראתה את התובע כשהוא על הכורכר ליד הכביש ושכנתה X X (להלן: "X") מחזיקה אותו ביד. התובע לא הגיב והאם ראתה ש"היה עליו דם". לטענת האם, הגיע אדם שהיא לא מכירה שירד מטנדר והתחיל לתפוס את ראשו ולצעוק "אני פגעתי בילד" ואח"כ נסע מהמקום. X העבירה את התובע לאדם אחר שהאם לא מכירה וזה עלה לרכב ונסע עם התובע לבית חולים. לטענתה, כיומיים לאחר מכן הגיעו אנשים מהחמולה של משפחת הנתבע והביאו את מסמכי הנהג, שבהם זיהתה X את אותו אדם שהגיע לאחר התאונה וצעק שהוא פגע בילד (ת/3). בחקירתה הנגדית סיפרה X שדלת הבית של נורה אחותה פתוחה כל הזמן ושאותה עת היו בבית 11 ילדים. הילדים נותרו ללא שמירה וכדברי X: "אלוהים שומר אותם". גם התובע לקח אוכל ויצא מהבית (עמ' 38 לפרו'). X הסבירה בבית המשפט שהיא לא מזהה את האנשים שהיו במקום התאונה כי הם תפסו אותה והיא ניסתה לראות את הילד שלה. כדבריה: "לא שמים לב לכל האנשים שהיו שם, לא שמים לב לבן האדם, כל תשומת הלב לילד" (עמ' 41 לפרו'). עם זאת היא זיהתה את יאסר אבו סהיבאן, שהגיע ולקח את התובע לטיפול רפואי (עמ' 40 לפרו'). היא סיפרה כיצד הנהג דפק על ראשו ואמר "אני דרסתי את הילד" ותיארה את הנהג כמי שלבש חולצה או גופיה לבנה. היא סיפרה בעדותה שהפועלים של הנהג אמרו שבעל הבית שלהם דרס את הילד. במהלך עדותה של X היא התרגשה והתייפחה (עמ' 41 לפרו'). גם כאשר הנתבע ראה את X, הוא התרגש ואמר לה שכואב לו על הבן שלה (עמ' 76 לפרו') וגם היא התרגשה כשראתה אותו (עמ' 77 לפרו'). אחותה של X, נורה אבו צהיבאן (להלן: "נורה") טענה בתצהירה שביום התאונה התארגנה בביתה לקראת החתונה שנערכה בסמוך, כאשר פתאום שמעה צעקות וכשיצאה החוצה, ראתה את שכנתה X מחזיקה את התובע. נורה ראתה את הבקבוק של התובע על שולי הכביש והיא ראתה נהג שהגיע בטנדר כשהוא צועק ודופק בידיו על ראשו. היא ראתה את הנהג חוזר עם המשטרה מספר שעות לאחר מכן וזיהתה אותו כמי שדפק על ראשו מיד לאחר התאונה (ת/2). נורה נחקרה פעמיים בבית המשפט. בחקירתה הנגדית הבהירה נורה שדלת הבית הייתה פתוחה (עמ' 23-22 לפרו') ושהיא ראתה את התובע בידיה של X מבלי שראתה שהוא שותת דם. היא תיארה בחקירתה כיצד לנהג היו פועלים שהוא הוריד אותם והם שהתקשרו אליו והודיעו לו שדרס את הילד והוא הגיע וצעק ודפק בידיו על ראשו ואמר שהוא זה שדרס (עמ' 27-26, 36-34 לפרו'). היא תיארה את הנהג כבחור צעיר בגיל 35- 37 שלבש חולצה "שרוול קצר" (עמ' 27). היא נשבעה בילדיה שהילד לא נפל מהבית שלה (עמ' 32 לפרו') ועמדה על כך שראתה את הנהג שוב כששחזר את התאונה עם השוטרים (עמ' 30-29, 36-35 לפרו'). בחקירתה הראשונה תיארה נורה את גילו ומראהו של הנהג למיטב זיכרונה ובחקירתה השנייה, כשהתייצב הנתבע, זיהתה אותו באולם בית המשפט כמי שהיה נוכח ביום התאונה. היא הצהירה שזיהתה את הנהג כנתבע ב-95% (עמ' 53 לפרו') ושהוא דומה לנהג שאותו זכרה במידת וודאות של 90% (עמ' 34, 54-53 לפרו'). לדבריה, הנהג "יושב בראש שלי. אם יש קצת ממנו, אז הגוף שלו והגודל שלי בראש שלי. עכשיו כשאני רואה אותו יושב זה נראה לי אותו גודל ואותו גוף" (עמ' 54 לפרו'). צודק ב"כ קרנית שטוען בסיכומיו (בסע' 40) שאם רצתה נורה להגזים, הייתה טוענת שהיא מזהה את הנתבע ב-100%, אך היא לא עשתה כן ויש לזקוף זאת לזכותה. החוקר הפרטי שובל, ששוחח עם נורה, הקליט את שיחתה (נ/3). מתמליל הקלטת השיחה ומעדותו של החוקר ניתן לראות שנורה שיתפה אתו פעולה (עמ' 178-177 לפרו'). גם בתשובותיה לחוקר סיפרה כיצד X הרימה את התובע וכיצד מי שירד מהרכב התקשר לנהג ואמר לו שיש ילד על הכביש. החקירה הייתה קצרה כשבשלב מסוים השתלט על השיחה הגיס של נורה. נורה לא ידעה להשיב בבית המשפט מדוע לא סיפרה לחוקר הפרטי, שחקר אותה ביום 16.6.11, שהנהג דפק על ראשו ואמר שהוא פגע בילד (עמ' 32 לפרו'). על הבקיעים בעדותה של נורה עמדה כלל בסיכומיה (סע' 51 לסיכומי כלל) ובעיקר שהתאונה ארעה במקום חשוך וגם השחזור נעשה כשעדיין שרר החושך. משכך, לטענת כלל[ הזיהוי של נורה, שזיהתה את הנתבע כמי שהודה בפגיעה בתובע, לאו זיהוי הוא. עוד הצביעה כלל על כך שנורה טענה שלאחר האירוע הגיע אביו של התובע שנסע באוטו שלו בעוד שבעלה העיד שהוא זה שלקח את אביו של התובע. עם זאת יש להדגיש כבר עתה, שהן נורה הן X טוענות שהן הגיעו למקום מיד לאחר התאונה ואין הן טוענות בהגינותן שראו כיצד נפגע התובע. בעלה של נורה, יוסף אבו סהיבאן, נחקר בבית המשפט והעיד שנסע עם אביו של התובע למוקד הרפואי ומשם לבית חולים סורוקה. בשעה 23:30 הגיע למקום התאונה מישהו ממשפחת אלקרינאווי שסיפר שבן משפחתו דרס באותו מקום ילד ובהתאם למנהג הבדואי הלך למכובדים של משפחת התובע להסדיר את הסולחה. אמנם במשטרה נרשם שיוסף אבו סהיבאן סיפר שאותו אדם ממשפחת אלקרינאווי אמר שהבן של שפיק, מנהל סניף הדואר ברהט הוא שנהג, אך יוסף הסביר בעדותו שאותו אדם הציג את עצמו כאביו של שפיק מנהל סניף הדואר ומכאן הבלבול ברישומי המשטרה בשלב הראשון בעניין זה (עמ' 87-84 לפרו'). נורה נשאלה האם גם X תבוא להעיד והשיבה בשלילה: "בעלה יהרוג אותה אם תבוא לכאן. אסור אצלנו בית משפט. אם אתה עושה חקירה שם, זה בסדר" (עמ' 28 לפרו'). הסתבר בבית המשפט שX נחקרה והוקלטה שלוש פעמים על ידי חוקרים מטעם כלל: פעם אחת על ידי החוקר שובל (עמ' 178 לפרו') ופעמיים על ידי החוקר גלאון (עמ' 217-216 לפרו') והיא מסרה להם גרסה מלאה. שתיים מחקירותיה תומללו (נ/26) ומהן עולה שהיא סיפרה כיצד שמעה בום ולא שמעה חריקה. X סיפרה לחוקרים שוב ושוב שלא ראתה רכב ושהיא אינה מכירה את התובע. היא תיארה בחקירותיה שראתה איש צעיר מאיר בטלפון הסלולארי שלו על הילד, שהנהג פחד ושאנשים שעברו ממול אמרו שראו את הנהג פוגע בילד ובורח. היא שיתפה פעולה, כאמור לעיל, עם החוקרים, הצביעה על מקום התאונה וסיפרה שטנדר טיוטה לקח את הילד. החוקר שאל אותה לגבי אפשרות שהתובע נפל "מאיפה שהוא" והיא השיבה לחוקר גלאון: "לא. לא. היה פה. הוא היה פה. איך הוא נפל?". עוד סיפרה X לחוקר שמשפחת הנהג הגיעה מאוחר בלילה עם "הסבא שלו". למרות שחקירות אלו היו בידי כלל, בחרה כלל לא לזמן את X וגם התנגדה לבקשה המאוחרת של התובעים לזמן אותה לאחר שקרנית ויתרה על זימונה. רק בשלב הסיכומים הסכימה כלל שחקירותיה של X יתומללו ויוגשו כראיה. התנהלות זו אומרת דרשני ואתייחס לכך גם בהמשך. הצדדים התחבטו בשאלה, האם גרסת הפועלים של הנהג שלפיה מעסיקם הוא שפגע בילד, כפי שתיארו X ונורה בחקירותיהן, קבילה, בהיותה חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, הוא הרס גסטה. ואכן, מדובר באמרה ספונטאנית תוך כדי התרחשותו של אירוע תאונה מרגש או בגינו. קיימת גם זיקת סמיכות זמנים לאותו אירוע ובנסיבות אלו אין יסוד לחשש שתגובת הפועלים הייתה כוזבת. מאחר שמדובר באמרה ספונטאנית ומשזהות הפועלים אינה ידועה לתובעים ולעדיהם, לא ניתן להעיד את הפועלים וכללי הרס גסטה יחולו (יעקב קדמי "על הראיות" חלק שני (2009) בעמ' 593-592). משכך, יש לאמרה של הפועלים משקל עצמאי משלה ובכוחה להתווסף לעדותן של X ושל נורה (וראו: ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 460 (1998); ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל (11.11.12); ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל (24.1.11)). יצוין שלטענת כלל, אין לשעות לטענת קרנית (סע' 34-28 לסיכומי קרנית) שיש לקבל את האמירות של הפועלים כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה מאחר שקרנית לא הוכיחה שלא יכולה הייתה להביא את הפועלים כעדים מטעמה (עמ' 233 לפרו'; סע' 49 לסיכומי כלל). טענה זו אין לקבל מאחר שX ונורה לא סיפרו בתצהיריהן על הפועלים. נורה סיפרה זאת לחוקרים שהגיעו מטעם כלל אך התובעים וקרנית לא ידעו על כך עד חקירתה בבית המשפט. ודוק: נורה העידה גם היא על אמרת הפועלים, למרות שלא הייתה נוכחת בעת חקירתה הנגדית של X ולא ידעה שעניין זה מופיע כבר בגרסה שנתנה לחוקרי הנתבעת מספר שנים לפני כן. כך או כך, לא הוכח שזהותם של הפועלים ידועה למי מהתובעים. נבחן כעת את גרסתו של הנתבע- הנתבע הגיש שני תצהירים ובהם פירט את נסיבות התאונה. בתצהירו שסומן נ/6 תיאר הנתבע כיצד נהג ברכבו מסוג טיוטה טנדר ביום התאונה בסמוך לשעה 21:00. הוא שמע דפיקה באוטו, עצר, הסתכל וראה משהו כמו טרקטורון או קופסה על הכביש ולכן המשיך בנסיעה בצורה תמימה מבלי להבחין או לדעת שפגע בתובע. לטענתו, את הידיעה על התאונה שמע לראשונה מבן דודו פאיד, שהגיע למקום מיד אחריו ומתיאורו הרגיש שהדפיקה באוטו כפי שתיאר פאיד הייתה ככל הנראה דריסתו של התובע. משכך, פנה מיד למשטרה לתת עדות. לתצהירו צירף הנתבע, בין היתר, את הודעתו במשטרה שנתן בשעה 01:20 ביום 19.6.07 בתחנת רהט ואת הודעתו על מקרה הביטוח שלפיה, כאמור לעיל, נסע בכביש ישר בתוך רהט בשעה 21:50, לא הבחין בילד ופגע בו. בתצהירו הנוסף (נ/7) הוסיף הנתבע ותיאר כיצד שוחח עם בן דודו פאדי שהגיע באותה דרך כמה דקות אחריו והודיע לו שהוא בדרכו לבית החולים עם ילד שנדרס על הכביש באותו מקום שבו עבר קודם לכן. הנתבע תיאר בתצהירו שהוא הבין אז שהוא זה שפגע בתובע ולכן פנה מיד לבן דודו אחמד שבא לקחת אותו ויחד הלכו למשטרה ובאותו לילה הוא שחזר את התאונה בנוכחות בוחן המשטרה. בתצהירו הנוסף הבהיר הנתבע שהוא לא מכיר את התובע ואת בני משפחתו ואין לו כל סיבה לקחת על עצמו "דבר נורא ומצער כזה". למרות שהמשטרה החליטה בסופו של דבר שאין ראיות שקושרות בינו כנהג לבין התאונה או בין הרכב לבין התאונה, הוא איש מאמין ולכן הוא מספר את האמת וכיצד פגע בתובע. עוד מציין הנתבע בתצהירו שרק כשיצא עם השוטר כדי לשחזר את התאונה ולאחר שנחקר, הראה לו השוטר מכה בחלק הקדמי של רכבו ושבר של פס הקישוט, שלא זכור לנתבע שהיה בנמצא עובר לתאונה. שחזור התאונה (נ/9; נ/19) מלמד על כך שהנתבע הצביע על מקום התאונה (וראו בעמ' 128-127 לפרו') ושהוא היה נרגש מאוד ואף ביקש במהלך השחזור שייקחו אותו הביתה כי הוא סובל מכאב בטן (עמ' 129 לפרו'). בשחזור תיאר הנתבע שנסע במהירות של 18 עד 20 קמ"ש ושמע מכה בחלק הקדמי של הרכב. הוא תיאר כיצד נסע בצד ימין של הכביש בהילוך ראשון, שהוא לא יצא מהרכב לאחר ששמע את המכה אלא הסתכל אחורה וקדימה ולא התייחס לרעש ששמע, כי חשב שמדובר באופניים או בקרטון. השוטר שערך עם הנתבע את השחזור ציין בסוף ההליך שמדובר בקטע כביש חשוך וללא מדרכה שבשוליו אספלט ובמרחק של כ-8 מ' מהכביש נמצא בית (נ/19). בשחזור התאונה ניתן למצוא אישוש לגרסתן של X ונורה בדבר הפועלים של הנתבע: למרות שהנתבע לא הודה בכך (עמ' 107 לפרו'), הרי שהגרסה שהנתבע הוריד את הפועלים מרכבו עובר לתאונה, מסבירה את העובדה שנסע במהירות של 20-18 קמ"ש בלבד ובהילוך ראשון כטענתו, למרות שמדובר בכביש ישר. בחקירתו הנגדית אמר הנתבע ספונטאנית: "למה אתם עושים את זה? יש ביטוח. אני דרסתי את הילד. הלכתי למשטרה. בשביל מה יש ביטוח?" (עמ' 106 לפרו'). בהמשך התוודה: "אני אומר בילדים שלי אני דרסתי את הילד. אני מוכן ללכת למכונת אמת. אני דרסתי את הילד" (עמ' 114). בבית המשפט סתר הנתבע את גרסתו במשטרה וטען שעצר מיד לאחר שהרגיש את המכה אך לא ראה דבר ולכן חשב שפגע בכלב שברח (עמ' 107, 111-109, 115, 118 לפרו'). הוא טען שהתקשר לפועל שלו פאדי וביקש מזה האחרון שיחליף אותו למחרת בעבודה אך אז סיפר לו פאדי שהוא הגיע מהעבודה, ראה ילד דרוס והוא אתו עכשיו בבית חולים סורוקה. אז אמר הנתבע לפאדי שאם זה ילד, אז הוא שדרס אותו ופנה מיד לדודו חמודה - השיח' שלהם - כדי שייסע אתו למשפחה של הילד, אחרת היו הורגים אותו (עמ' 108, 113 לפרו'). הנתבע הכחיש בחקירתו שחזר למקום התאונה, דפק על ראשו ואמר שהוא זה שדרס את הילד. בהמשך טען שהוא לא זוכר שעשה כן (עמ' 112, 129 לפרו'). הנתבע בחקירתו הנגדית לא זכר שראה על השוליים טרקטורון, כפי שהצהיר בתצהירו, אך ידע לומר שהטרקטורון היה שלם (עמ' 123 לפרו') ואת העובדה שלחברת הביטוח דיווח שנסע בתוך רהט בעוד שבבית המשפט ובמשטרה טען שנסע בכביש העוקף, פטר בכך שגם הכביש העוקף נמצא בתוך רהט (עמ' 121 לפרו'). הנתבע הסביר שהלך למשטרה והודה שדרס את הילד למרות שידע שעלולים לקחת לו את הרישיון ולמרות שעל הרכב פרנסתו (עמ' 126 לפרו'). פאדי אלקרינאווי העיד כעד הגנה וסיפר בעדותו בבית המשפט שהנתבע התקשר אליו כאשר היה בבית חולים סורוקה עם התובע. כשסיפר זאת לנתבע, נכנס הנתבע להלם ואמר לו: "אוי, זה אני דרסתי אותו... חשבתי שזה קרטון... הוא היה בעצבים" (עמ' 142 - 143 לפרו'). פאדי סיפר בבית המשפט שהוא נסע ברכב של עארף יחד עם עארף והם הגיעו לכביש העוקף כי הם הורידו מישהו שנסע איתם (עמ' 148, עמ' 150; עמ' 3 לנ/13) ואז ראו את הילד זז באמצע הכביש לאחר שחשבו שמדובר בקרטון אדום של קוקה קולה (עמ' 145 לפרו'). פאדי סיפר שעבד עם עארף ביום התאונה בנחל איילון (עמ' 147 לפרו') למרות שעארף, בן דוד רחוק של הנתבע, הכחיש שפאדי עבד באותו יום (עמ' 148-147 והשוו לעמ' 133-132 לפרו') ולמרות שלחוקר מטעם כלל סיפר פאדי שהלך באותו יום עם עארף בן דודו למקום עבודתו כטיול כי היה לו משעמם... (עמ' 3 לנ/12). פאדי הודה שבעבר ביים תאונה בבית וטען שמדובר בתאונת דרכים, למרות שניסה להכחיש זאת (עמ' 149 לפרו'). גם בעניין התאונה הנדונה התגלו בעדותו מספר חורים: הוא הכחיש שהרים את התובע למרות שאמר לחוקר שכך עשה (עמ' 151 לפרו' והשוו לעמ' 11 לנ/12, עמ' 12 לנ/13) וכך גם אמר במשטרה (עמ' 155 לפרו'). בהמשך סתר את עדותו במשטרה בשאלה האם הרכב שלהם היה קרוב למקום ולמה לא נסעו עם התובע ברכבם למד"א (עמ' 156 לפרו'). הוא גם לא זכר שנחקר במשטרה באותו לילה (עמ' 155 לפרו'). פאדי לא ידע לומר למה המתין רבע שעה עד שהגיע האמבולנס (עמ' 156 לפרו') ולמה עצר רכב אחר כדי לנסוע עם התובע למוקד מד"א, למרות שלחוקר מטעם כלל הסביר פאדי שהם לא לקחו את התובע ברכבם, כי נפלה לו מצלמה יקרה מהאוטו כשיצא ממנו (עמ' 13 לנ/12). לחוקר מסר שנסע לבית החולים עם הורי התובע (עמ' 6 לנ/13), למרות שעובדה זו אינה נכונה, כפי שעולה מכול העדויות. עוד בעדותו התפלא פאדי כשהוצגה לו הגרסה שהנתבע חשב שפגע בטרקטורון של ילדים (עמ' 157 לפרו'), למרות שכזכור, זו הייתה גרסת הנתבע. זאת ועוד, פאדי טען בחקירתו שהתובע נמצא באמצע הכביש, למרות שלחוקר מסר שהוא היה לכיוון המדרכה (עמ' 158 לפרו'; עמ' 5 לנ/13) ולחוקר מטעם כלל שהילד עמד בצד (עמ' 4 לנ/12). לדבריו, החוקרים בלבלו אותו... קרנית מציעה הסבר לחלק מהתמיהות בכך שפאדי אולי הגיע למקום ברכבו של הנתבע, שמיהר להסתלק מהמקום לאחר התאונה. עארף אלקרינאווי, בן דוד רחוק של הנתבע, סיפר שהיה ביום האירוע עם פאדי וכשחזרו הביתה מנחל איילון שבו עבדו לכיוון רהט, הורידו מהרכב מפעיל אחד בתחום רהט והמשיכו לביתם. עארף לא זכר את שמו של אותו עובד למרות האירוע המסעיר שחוו באותו יום (עמ' 134 לפרו'). לדברי עארף, הם ראו באמצע הכביש משהו אדום וחשבו שמדובר בקרטון של קוקה קולה וכשראו משהו זז עצרו לפני הילד, פאדי ירד מהרכב והתקשר לאמבולנס ועלה על האמבולנס ועארף נשאר במקום לאחר שגילה שאחת המצלמות שמשמשת לעבודתם לא ברכב (עמ' 131-130 לפרו'). עארף טען שהתובע היה מכוסה דם וכדבריו: "היה כולו מדומם" (עמ' 135 לפרו'). כשנשאל מדוע לא לקחו את התובע ברכב שלהם לטיפול רפואי, השיב: "לא לוקח, אחרת כל התיק היה נופל עלי, אסור לקחת לפי החוק" (עמ' 135). עארף טען בבית המשפט שהם עצרו במרחק של כ-30 מ' לפני הילד, למרות שבמשטרה סיפר שעשו כן במרחק של כ-100 מ' ולמרות שטען נחרצות בעדותו שגם כיום הוא זוכר שסיפר במשטרה שהם עצרו במרחק של 100 מ' מהתובע, למרות שחלפו יותר מ-5 שנים מאז שנחקר במשטרה (עמ' 137-136 לפרו'). גם בשאלה מהו פוליגרף הסתבך עארף וסתר את עצמו שוב ושוב (עמ' 140 לפרו'). בסיכומיה בכתב (סע' 40-33) עמדה כלל על הסתירות בעדויות של הנתבע, של פאדי, של עארף ושל השיח' חמודה, שבעדותו נדון בהמשך, ושעל רבות מהן עמדתי בהחלטתי זו. כמובטח, גרסאות העדים אכן אינן נקיות מספקות ומסתירות. לא זו אף זו, לא בכדי מייחדת כלל בסיכומיה גם מספר סעיפים לגבי העדים שלא הביאו התובעים ובעיקר ליאסר אבו סהיבאן, לגביו נטען שישב בסמוך למקום שבו נמצא התובע ונסע עם התובע ועם פאדי באמבולנס לבית החולים (סע' 48-42 לסיכומי כלל). לב"כ התובעים לא הייתה תשובה טובה בעניין זה (וראו בעמ' 227-226 לפרו'). כלל הלינה גם על אי זימונה של X, ואולם כפי שהסברתי לעיל, טענה זו היא בבחינת חרב פיפיות. עוד הלינה על כך שנשים אחרות, שעברו באזור, לא זומנו (עמ' 74 לפרו'), אך התברר שאלו לא ראו את התאונה (עמ' 99, 103 לפרו'). האחרונים בסוגיה זו- המשתתפים בסולחה שנערכה בין משפחת הנתבע לבין משפחת התובעים שלא הגיעו. על כך ייאמר שהתובעים כן זימנו את השיח' חמודה ועל כן טענה זו אינה ממין הטענה. כלל הלינה גם על כך שאותו טרמפיסט או עובד שנסע עם עארף ועם פאדי לא התייצב כעד מטעם ההגנה (סע' 58 לסיכומי כלל), ואולם, משטענו העדים שהם לא זוכרים באיזה עובד מדובר, אין להלין על הנתבע שלא זימן אותו. 3. מדוע עזב הנתבע את המקום? כאמור לעיל, בעוד שX ונורה העידו שהנתבע שב למקום מיד לאחר התאונה (ראו למשל בעמ' 53, 71, 72, 78, 79 לפרו'), הרי שהנתבע טען שהוא שמע מכה, ירד ולא ראה שום דבר (וראו גם בעמ' 7-6 לנ/24) ולכן עד לאחר שיחתו עם פאדי, לא חזר למקום אלא בלוויית השיח' חמודה. X ונורה העידו שהפועלים של הנהג התקשרו לנתבע וספרו לו שיש ילד על הכביש (עמ' 73-72, 81 לפרו'). מרישומי השיחות של הטלפון הנייד של הנתבע עולה שהנתבע קיים מספר רב של שיחות טלפוניות עם עובדיו בסמוך לאחר שעת התאונה. וכך נרשמו 25 שיחות נכנסות ויוצאות מהשעה 20:28 ביום התאונה ועד השעה 01:29 למחרת היום (נ/25, נ/27). מדובר בשיחות רבות של מכשירי מירס, קרי מכשירי טלפון שמשמשים לעבודה. אין עורר שלא התקבלה כל שיחת טלפון ממשפחת התובעים או משפיק מנהל הדואר. פעילות טלפונית ערה זו מצטרפת לכך שהנתבע היה נסער והוא בכה בעת שחזור התאונה, כפי שעולה מעדותו של השיח' חמודה, משחזור התאונה ומתצהיר החוקר זוהר (נ/23). השוטר יוסף אלעוברה הסביר מדוע להבנתו הנהג לא היה בזירה וכדבריו תיתכנה כמה סיבות: האחת - שאולי הוא פינה את הפצוע (מה שלא קרה בעניינינו); האחרת - שאולי הוא חשש לחייו, כי לעיתים משפחת הפצוע מתערבת ותוקפת את הנהג (עמ' 91). כזכור, גרסתו של פאדי מלאת חורים כה גדולים עד שהיא לא יכולה להחזיק מים. גם לגרסה הראשונה שמסר הנתבע במשטרה, שבה הוא טען שפגש את פאדי פחות מדקה לאחר התאונה ולאחר שהתרחק כ-50-30 מ' ממקום האירוע, יש משמעות רבה. יש לדחות אפוא חלק זה בגרסת הנתבע, שלפיו נודע לו על התאונה רק מספר שעות לאחר התאונה. התמונה המצטיירת ממארג הראיות היא שהנתבע אכן פגע בתובע, נבהל והמשיך לנסוע מבלי לעצור מחשש לחייו. התברר לנתבע להוותו שהפועלים שלו היו עדים לתאונה. הוא חשש שיואשם גם בהפקרת התובע ולכן העלה את הגרסה שלא הבחין שפגע בתובע ושחשב שהוא פוגע בקרטון או בכלב או בטרקטורון של ילדים. גרסה זו, שבאה לכסות על הפקרת התובע במקום התאונה, הולידה את הסיפור המופרך, שלפיו נודע לנתבע על התאונה מעצם העובדה שפאדי נמצא בבית חולים סורוקה עם ילד שאותו מצא לאחר שעבר במקרה מספר דקות לאחר הנתבע באותו מקום. X ונורה סיפרו כיצד דקות ספורות לאחר התאונה ראו את הנהג כשהוא לבוש חולצה או גופיה לבנה כשהוא מכה על ראשו ומודה שפגע בילד. ואכן, דיסק השחזור (שהתקבל אצל ב"כ הצדדים לאחר שX ונורה העידו) מראה שהנתבע אכן לבש חולצת טריקו לבנה קצרה. גרסאותיהן של X ונורה מתיישבות עם התרחיש שלפיו הנתבע לא עצר לאחר התאונה, המשיך בנסיעה וחזר למקום התאונה, בין משום שהנתבע ידע שאכן פגע בתובע ובין משום שהפועלים שלו סיפרו לו על כך. הוא עמד בצדו השני של הכביש, דפק על ראשו והודה שהוא פגע בתובע ונסע משם לשיח' חמודה לבקש עזרה והגנה. לאחר שנסע מהמקום, נשארו או נזעקו פאדי ועארף לטפל בתובע. טענתה של כלל בסיכומיה (סע' 53-52 לסיכומי כלל), שלפיה לא הגיוני שהנתבע שב למקום מיד לאחר התאונה ושיותר הגיוני שפאדי או עארף הם ששבו למקום, כי גם הם נסעו בטנדר ויש להם מבנה גוף דומה לזה של הנתבע, אינה מבוססת ואינה עולה בקנה אחד עם עדותן של X ונורה. במאמר מוסגר יצוין, שלטענת התובעים וקרנית, הנתבע ברח מהמקום גם משום שרצה להסתיר את העובדה שהעסיק פועלים שהם שוהים בלתי חוקיים, שאת אחד מהם הוריד מהרכב עובר לתאונה, אך לכך לא נמצא אישוש. 4. העברת התובע לבית החולים למקום התאונה הוזעק אמבולנס. במד"א נרשם שמדובר בפגיעת ראש כשקוד ההזנקה הוא "פציעה אחרת". האמבולנס הוזעק בשעה 21:17 ויעד הפינוי היה בית חולים סורוקה בבאר שבע (נ/4). בטופס הדיווח על חולה/נפגע באמבולנס נרשם שפלוני/אלמוני אשר נבדק בשעה 21:30, פונה מתחנת מד"א ברהט כשהוא מחוסר הכרה, כאשר "לא ברור גורם האירוע" ו"לפי דברי המלווים מצאו אותו ליד הכביש" (ההדגשה שלי. א' ד') (סע' 11 לסיכומי כלל). בחדר המיון בבית חולים סורוקה התקבל התובע בשעה 21:34 ובתיק שפתחה לו המזכירות הרפואית הוא נרשם כאלמוני וצוין שהוא סובל מחבלה בראש עקב נפילה (נ/1). בבדיקתו בקבלה סומנו המטומות בחלק האחורי של הראש ושפשופים בשפתיים. בקבלה הרפואית כבר רשמה ד"ר רויטל בראלי כך: "כבן שנתיים. התקבל כאלמוני לחדר הלם לאחר ת"ד...". בשעה 21:45 רשם ד"ר אסף טוקר מטיפול נמרץ ילדים: "בן כשנתיים. חבלת ראש עקב תאונת דרכים...". יצוין ולכך אתייחס גם בהמשך הדברים, שד"ר טוקר ציין בסע' 7 בנ/1 גם "סימני שפשוף בבטן", למרות שלא בא זכרם של סימנים אלו בשרטוט שמופיע בסע' 4 בנ/1. עינינו הרואות: מי שהביא את התובע לבית החולים לא ידע את שמו, דבר שתומך בגרסה שלפיה מי מבני משפחתו הקרובה של התובע לא התלווה אליו לבית החולים ולכן גם לא ידע לספר על נסיבות התאונה. כ-10 דקות לאחר מכן כבר העריכו הרופאים המטפלים שהתובע סובל מחבלת ראש עקב תאונת דרכים. מכך ניתן ללמוד שני דברים, שהם בבחינת היינו הך: ראשית, אם היו רוצים בני משפחת התובע "לפברק" תאונת דרכים, הרי שמי מטעמם היה מתלווה לתובע ודואג למסור גרסה מתאימה כבר בעת פתיחת התיק. שנית, קשה להאמין שתוך כ-10 דקות מתארגנת קנוניה כזו לבניית גרסה חדשה בדבר תאונת דרכים. 5. התערבות השיח' חמודה מהעדויות שהובאו לפניי עולה שהנתבע פנה בליל התאונה לדודו, השיח' חמודה (להלן: "חמודה") וזה האחרון נזעק להגן על הנתבע ועל משפחתו מאחר שבהתאם למנהגי המגזר הבדואי, שאליו משתייכים התובעים והנתבע, עלולה הייתה משפחת התובעים לכלות את זעמה בנתבע ובמשפחתו עד כדי סכנה לחייהם. אישוש למנהג זה מצאנו גם בעדותו של השוטר אלעוברה (עמ' 98 לפרו') וגם בעדותו של החוקר זוהר ינאי (עמ' 189 לפרו'). הנתבע העיד בבית המשפט כיצד לקח את חמודה שידבר עם המבוגרים במשפחת התובעים וירגיעם (עמ' 113, 120, 121, 126 לפרו'). גם פאדי תיאר בבית המשפט כיצד חמודה אסף אותו כשחזר מבית החולים על מנת שיסעו להרגיע את הרוחות (עמ' 154 לפרו'), הגם שחמודה לא זכר את נוכחותו של פאדי באותה סיטואציה (עמ' 208 לפרו'). חמודה העיד בבית המשפט ובעדותו התברר שהוא אמנם לא שיח' אבל הוא נחשב למכובד במשפחתו (עמ' 201 לפרו'). בעדותו תיאר חמודה כיצד שמע מאשתו ז"ל שהנתבע דרס ילד ומצא את הנתבע בוכה, רועד ומפחד. חמודה נסע עם הנתבע וזה האחרון הצביע היכן נדרס הילד. חמודה חיפש מישהו ממשפחת התובעים, אמר לו שהוא אבא של שפיק מנהל סניף הדואר והודיע שמי שדרס את הילד הוא ממשפחת אלקרינאווי. באותו לילה שלחו אנשים מכובדים ממשפחת הנתבע בהתאם למנהגי הבדואים והנתבע הלך למשטרה (עמ' 202 לפרו'). בהתאם למנהגי המגזר במשך שלושה ימים לא התקיים קשר בין שתי המשפחות ולאחר מכן נערכה סולחה (עמ' 203, 206, 209 לפרו'). לדברי חמודה: "אם לא היה ביטוח מלא היינו צריכים לשלם כסף. אנחנו היינו צריכים לשלם למשפחת ...(התובעים). הם אנשים טובים והסתפקו בכסף של הביטוח" (עמ' 203 לפרו'). חמודה, שסיפר שהוא בן 78 שנים, העיד בצורה קוהרנטית ומעוררת אמון ועדותו לא נסתרה. הוא הבהיר שהוא אינו יודע אם הנתבע דרס קרטון אבל הוא יודע שמי שבא אחריו ראה את הילד והעיד בביטחון שהנתבע הוא זה שדרס את הילד באין מישהו אחר שנסע בין הנתבע לבין מי שנסע אחריו וגילה את הילד שנדרס (עמ' 205 לפרו'). בהמשך הצהיר חמודה: "אני מוכן להישבע לקוראן שראיד דרס את הילד" (עמ' 206 לפרו') והצהיר שהנתבע הודה בפניו שהוא דרס ילד (עמ' 207 לפרו'). עוד עולה מהעדויות שהתקיימה סולחה בין שתי המשפחות, משפחת התובעים ומשפחת אלקרינאווי, אך במסגרתה לא שילמו הנתבע או משפחתו כסף לתובע ולמשפחתו מאחר שהוסכם שהצדדים יפנו למבטחת הרכב (ראו עדות חמודה בעמ' 203; עדות הנתבע בעמ' 11 בנ/22; עדות X בעמ' 76 לפרו' ובעמ' 122 לפרו'). לאחר שנתתי אמון בעדותו של חמודה, שהוא אמנם דודו של הנתבע, אך לא הוכחה מגמתיות בעדותו, התברר שהטעות שנפלה במשטרה, שלפיה נהג ברכב בעת התאונה שפיק, מנהל סניף הדואר ברהט או בנו, הייתה אך טעות, מאחר שחמודה הציג את עצמו כאביו של שפיק, בהיותו גורם מוכר ביישוב. זאת ועוד, העובדה שהנתבע נצרך להתערבותו של חמודה כדי להרגיע את הרוחות ולארגן סולחה מלמדת הן שהנתבע אכן פגע בתובע והן שהתאונה אכן ארעה כפי שטוען הנתבע, מאחר שרק אירוע אמתי מצריך אזעקת מכובד כמו חמודה כדי להרגיע את הרוחות. 6. חקירת המשטרה כבר כשעה עד שעה וחצי לאחר התאונה (ראו עדות השוטר בעמ' 95 לפרו') ולפני שהגיעו בוחני התנועה למקום התאונה הוזעקה המשטרה למקום והשוטר יוסף אלעוברה ציין בדו"ח הפעולה כך: "על פי התחקור במד"א הגענו לזירת האירוע... ערכנו בדיקה במקום לאיתור ממצאים בזירה ואכן נמצאו סימני דם על הכביש... על פי תחקור העדים במקום שמסרו לנו מס' רכב שהסיע את הפצוע ממקום האירוע למד"א רהט ועל פי המשך התחקור הובהר שמדובר בחשוד בשם ראיד אלקרינאווי... ניגשנו לכתובת הנ"ל. החשוד הזדהה בפנינו כי הוא האדם שנהג ברכב מסוג טויוטה טנדר... מדבריו הוא אכן נסע על הכביש העוקף סמוך לשכונה 32 ושמע חבטה ברכב אך לא הבחין בפגיעה בילד כלשהו..." (ת/5 - מסמך 2 ). לעובדה שהמסמך האותנטי הזה נרשם זמן קצר לאחר התאונה ולעובדה שהשוטר אלעוברה הגיע לביתו של הנתבע שהודה בדריסת התובע יש משמעות ראייתית מכרעת, מאחר שקשה להאמין שהצדדים, או מי מהם, השכילו "לפברק" את התאונה בכלל ואת ההודאה באשמה מצד הנתבע בפרט תוך זמן קצר כל כך. יתירה מזאת, אם היו רוצים לעשות כן היינו מצפים שהנתבע יפנה ביוזמתו למשטרה ולא ימתין שהמשטרה תגיע אליו. המשטרה מצאה כתמי דם במקום התאונה אך בדיקות המז"פ לא הצליחו לקשור בין כתמי הדם המעטים שנמצאו בכביש לבין כתם קטן שנמצא בתחתית רכבו של הנתבע לבין דמו של התובע ולא נמצא שום ממצא שקושר את הרכב לפגיעה בתובע. בנסיבות אלו נסגר תיק החקירה במשטרה והנתבע לא הועמד לדין לאחר שבוחן התנועה אילן פחימה קבע שאין הוא יכול לקבוע שרכב זה או אחר פגע בילד ובאין עדים שהבחינו בילד נפגע מרכב. מסקנה זו התבססה גם על דו"ח המז"פ (עמ' 63 לפרו'). לגבי כתמי הדם העידה רפ"ק איילת רשף, שבדקה במז"פ את כתם הדם שנמצא בתחתית הרכב ואת כתם הדם שנמצא בכביש. בחוות דעתה מיום 15.10.07 קבעה רפ"ק רשף ש"בבדיקה שבוצעה על החומר שנדגם לא התקבלה כמותDNA מספקת/ראויה לאפיון הפרופיל". בעדותה הבהירה העדה שלא נמצא די חומר כדי להמשיך בבדיקה ולכן לא הצליחו להגיע לממצא (עמ' 201-200 לפרו'). הבוחן שמעון כהן (שהיה סטז'ר בעת התאונה ועזר לבוחן אילן פחימה) הבהיר בבית המשפט שהבוחנים סיימו את עבודתם ברגע ששללו שמדובר בתאונת דרכים (עמ' 65 לפרו'), לאחר שאילן פחימה, שהיה הבוחן שממונה עליו, הגיע למסקנה שלא ניתן לדעת אם מדובר בתאונת דרכים ומשלא הוכח שהרכב הנדון פגע בתובע (עמ' 63 לפרו'). גם הבוחן אילן פחימה הסביר בבית המשפט את המלצותיו לסגור את תיק החקירה באין הוכחות שקושרות בין התובע לבין הרכב ובאין אפשרות להעמיד לדין מי מהמעורבים (עמ' 198 לפרו'). מעיון בתיק המשטרה (ת/5) עולה שברכב נמצא עיקום קל במגן הקדמי ומתחתיו במקביל שבר בפס הקישוט (ראו תמונות 14-12 בתיק המשטרה). יודגש שהמשטרה היא שמצאה אותה פגיעה ולא הנתבע הוא שהצביע עליה. ממצא זה תומך בטענתו של הנתבע ששמע מכה בחלק הקדמי של רכבו בעת התאונה, טענה שהשמיע הנתבע גם במשטרה מיד לאחר התאונה. זאת ועוד, המיקום של השבר בפגוש הקדמי מתאים לגובה ראשו של התובע (וראו נ/15). במקום התאונה לא נמצאו סימני בלימה, עובדה שתומכת בקביעתי דלעיל שהנתבע לא עצר לאחר התאונה. עוד מצאנו בתיק המשטרה שהמשטרה מדדה את המרחק שבין מדרגות ביתה של נורה לבין קצה הכביש. בהתאם למדידות מדובר ב-8.40 מ'. מעובדה זו ניתן ללמוד שהתובע לא יכול היה ללכת או להתגלגל מרחק כה רב לאחר שנפגע כפי שנפגע ואיבד את הכרתו. גם אם היינו רוצים לומר שמאן דהוא העביר את התובע ממקום נפילתו ועד לשולי הכביש, הרי שהיינו מצפים שאותו מאן דהוא, ש"פיברק" את התאונה, כביכול, היה מדווח על תאונת דרכים כבר בעת קבלת הטיפול הראשוני במד"א או בחדר המיון בבית החולים. למעלה מן הצורך ייאמר שאין בעובדה שחקירת המשטרה הסתיימה בלא כלום כדי לאיין את הדיון בשאלת החבות שנדונה כאן, מאחר שאין עורר שנטל ההוכחה שנדרש בכל אחד מההליכים שונה הוא ומאחר שלפנינו ראיות נוספות, שלא בא זכרן בחקירת המשטרה. 7. חקירת התאונה באמצעות חוקרים פרטיים כבר בסמוך לאחר התאונה הפעילה כלל מספר חוקרים פרטיים. החוקר ינאי הבהיר בבית המשפט שתיק החקירה נפתח במשרדו כבר ביום 7.8.07, דהיינו פחות משלושה שבועות לאחר התאונה. החוקר ינאי, שהעיד על עצמו כמי שהוא מומחה למגזר הבדואי, הודה בהגינותו שלא מצא אינדיקציה שהתאונה הנדונה אינה תאונת דרכים (עמ' 189, 190 לפרו') או שהבן של שפיק הוא שנהג ברכב, כמו שחשב בשלב ראשון לנוכח הטעות בתיק המשטרה (עמ' 186 לפרו'). מחקירתו בבית המשפט עולה שהנתבע ופאדי שיתפו פעולה עם החוקר (עמ' 187, 190 לפרו') וגם אפיף אלקרינאווי, שאותו חקר ינאי, אישר ששמע אותה שיחת מירס בין פאדי לבין הנתבע, שבה הודה הנתבע שהוא פגע בתובע (עמ' 191 לפרו'). מחקירתו של ינאי בבית המשפט עולה שהבקיעים שמצא בעדויות שגבה מתמצים אך ורק בדיווח לגבי מעשיו של הנתבע מיד לאחר התאונה ועד להתערבותו של חמודה וזאת בניגוד לדו"חות החקירה שערך, כאשר למקרא אותם דו"חות נוצר הרושם המוטעה כאילו הנתבע נמנע מלמסור פרטים מלאים (והשוו נ/21 ונ/18 מול נ/22; עמ' 223-221 לפרו'). מסקנה זו עולה גם מחקירתו של החוקר לב שובל (והשוו האמור בדו"ח החקירה נ/16 אל מול התמליל נ/17). החוקר שובל שוחח עם נורה (נ/3) ועם חמודה (נ/17). גם הוא לא מצא בסיס לתזה שלא מדובר בתאונת דרכים (עמ' 179 לפרו'). אף החוקר הנוסף, יגאל גלאון, לא מצא עדות לכך, כפי שהודה בחקירתו הנגדית (עמ' 218 לפרו'), למרות שבדו"ח החקירה שכתב העריך שהתובע לא נפגע מרכב, דבר שהתברר כחסר בסיס, כאמור לעיל. בחקירתו הנגדית הבהיר גלאון שהדבר היחידי שהביא אותו להעריך בדו"ח החקירה שהתובע לא נפגע מרכב הוא העדות של X ושל נורה לפיהן ירד התובע במדרגות עד לכביש והעובדה שהתובע נמצא מוטל על הכביש בקרבת המדרכה והמדרגות. למותר לציין שמתיק המשטרה עולה שלאו קרבה היא מאחר שמדובר במרחק שעולה על 8 מ'. בחקירתו הנגדית של החוקר גלאון הבהיר זה האחרון שהנתבע הודה בפניו שהוא פגע בתובע (וראו נ/22 בעמ' 2, 4, 8, 10), למרות שהחוקר איים עליו שייכנס לכלא אם דרס את התובע. בחקירתו התברר שהממצא היחידי שמצא גלאון ושסותר את הראיות שאסף היה שX הגיעה לילד ולא ראתה רכב. גלאון גם חקר את פאדי וניסה לשכנע אותו שלא הנתבע הוא שפגע בתובע, אך פאדי לא השתכנע ולא חזר בו (עמ' 9 בנ/13). גם החוקר זוהר שוחח עם פאדי והתוצאה לא הייתה שונה (וראו נ/11 ו-נ/12). כלל בסיכומיה בכתב הייתה ערה לכך שלמרות החקירות היסודיות שערכה היא העלתה חרס בידה, וניסתה לטעון בסיכומיה שאין כל חשיבות לדעותיהם של החוקרים הפרטיים (סע' 55 לסיכומי כלל). מסכימה אני לכך ואולם בהחלט ניתן ללמוד מדו"חות החקירה, ממה שיש בהם וממה שאין בהם, כפי שפירטתי לעיל, כמו גם מהֵלֶךְ הרוח של כלל, שלא כפרה בחבותה משנת 2007 ועד שנת 2011 ושניהלה הדיון בחבות עד תום למרות שהתברר שהמסקנות הנחרצות של החוקרים הפרטיים נשענות על קנה רצוץ. 8. עדויות המומחים מטעם הצדדים הצדדים הביאו עדויות של מומחים בשאלה הנדונה: הן מומחים בתחום הרכב הן מומחים בתחום הרפואה. מטעם התובעים חיווה דעתו הבוחן ושמאי הרכב דורון פת (להלן: "פת"). בחוות דעתו (ת/4) קבע פת שהראיות מובילות למסקנה מחייבת שהרכב הוא שפגע בילד. לטענתו, ברכב נמצאו נזק וכתם דם שיכולים להתאים לפגיעה בילד, גם אם לא נמצאה כמות דם מספקת לצורך בדיקת מז"פ, ואפילו לא היה נמצא כתם דם על הרכב. פת מצביע בחוות דעתו על חומר החקירה המשטרתי שבו לא נמצא בדל ראיה לכך שהתובע נפגע באופן אחר או שרכב אחר פגע בו. עוד הדגיש פת בחוות דעתו ש"אין אדם משים עצמו רשע" ואם הודה הנתבע בדריסת התובע, הרי שיש להאמין לו. בחקירתו בבית המשפט הבהיר פת שהוא מסתמך למעשה על הודאת הנתבע ועל הנזק שנמצא במגן הקדמי של הרכב, כמו גם על כתמי הדם שהיו על הכביש ובחלק התחתון של הרכב ועל המקום שעליו הצביע פאדי כמקום התאונה (עמ' 49-42 לפרו'). פת לא ידע לומר האם צפה בשחזור התאונה שערכה המשטרה (עמ' 50 לפרו') והוא שלל שבדק תרחיש של נפילה מגובה (עמ' 52 לפרו'). עם כל הכבוד לחוות דעתו של פת, הרי שקשה לקבוע מסמרות על פיה מאחר שאין בה משום מומחיות יתירה מעבר לקריאת תיק המשטרה, ציטוט מתוכו והפעלת ההיגיון הפשוט. מנגד הציגה כלל את חוות הדעת של המהנדס גדליהו וייסמן (להלן: "וייסמן"). בחוות דעתו (נ/20) קבע וייסמן שלא ניתן לקבוע שהרכב או רכב אחר פגע בתובע מאחר שעל הכביש נמצא דם שלא זוהה כדם אדם ועל הרכב נמצא חומר שלא זוהה כדם כלל; בוחן התנועה הגיע למסקנה שאין אפשרות לקבוע שרכב זה או אחר פגע בתובע, בעוד שפת יוצא מנקודת הנחה שמדובר בתאונה שבה נפגע התובע מרכב וזאת בהתעלם מתיק המשטרה. עוד מלין וייסמן על הנימוק של פת, שלפיו הכלל הוא שאין אדם משים עצמו רשע אלא אם יש סיבה מיוחדת לכך, שאינה בתחום מומחיותו של פת. בחקירתו הנגדית התברר שוייסמן שירת במשטרה כמהנדס תנועה אך לא שימש בוחן תעבורה (עמ' 210 לפרו'). וייסמן לא ביקר במקום התאונה והסכים שהמקום השתנה ובכל זאת הסתמך על התמונה שבה מצביע אביו של התובע כאילו שם ארעה התאונה (עמ' 212 לפרו'). עוד התברר בחקירתו שוייסמן לא קרא את העדויות שבתיק המשטרה והוא הודה בהגינותו שגם בדיעבד הוא לא יודע להגיד מה קרה במקום התאונה. עוד הסכים וייסמן שאם התובע שכב על הכביש, הרכב יכול לעבור מעליו וקיימת אפשרות שהתובע ישב על הכביש, נפגע בראשו מהפגוש של הרכב, נפל והרכב עבר מעליו, דבר שמסביר את העדר כתמי הדם (עמ' 213 לפרו'). בחוות דעתו מתעלם וייסמן מאותה פגיעה שנמצאה בפגוש הקדמי של הרכב. זאת ועוד, קביעתו של וייסמן שהקרעים שנמצאו בכבד של התובע הם תוצאה של נפילה ולא ממכה של רכב, אינה מבוססת מאחר שוייסמן אינו מומחה ברפואה ואינו פתולוג. עינינו הרואות: גם על בסיס חוות דעת זו קשה, אם בכלל אפשר, לקבוע מסמרות. בתחום הרפואה הציגו התובעים את חוות דעתה של ד"ר פורמן רזניק, מומחית ברפואה משפטית (להלן: "רזניק"). בחוות דעתה (ת/1) ניתחה המומחית את החבלות שנמצאו בגופו של התובע ובעיקר החבורה באזור העורף, השפשופים בשפתיים, השברים בגולגולת, הדימומים התוך גולגולתיים, השפשופים על פני העור באזור הבטן והקרעים בכבד. לנוכח נתונים אלו הגיעה רזניק למסקנה שהתובע נחבל מאנרגיה גבוהה יחסית באזור הקודקודי בראש, שהוא סבל מחבלה קהה מאזור הבטן מימין ואילו החבלות הנוספות באזור העורפי והשפתיים ואולי גם פצעי השפשוף באזור הבטן נבעו מהנפילה או מהמכה הישירה. רזניק לא ביקרה בזירת התאונה אך עיינה בתמונות שצולמו בזירה ושללה אפשרות לנפילה מגובה לנוכח המרחק שבין גג הבית הסמוך או חלונות הבית לבין המקום שבו נמצא הילד לאחר התאונה. גם את האפשרות שהתובע התגלגל במורד המדרגות שללה רזניק לנוכח אופי החבלות. רזניק קבעה שפגיעת מכונית אפשרית וסבירה ביותר בהתאם לתמונת החבלות ובמקרה הנדון חבלות הראש במישורים השונים מתיישבות עם כך שלאחר הפגיעה הראשונית נפל התובע ואולי אף התגלגל מעט על הכביש. בחקירתה הנגדית התברר שרזניק הניחה בטעות שהמשטרה זיהתה כתמי דם שנמצאו בזירה כמתאימים לנפגע (עמ' 11 לפרו'), אך קבעה שלא בהכרח היו צריכים להימצא כתמי דם של התובע בזירה בנסיבות העניין (עמ' 12-11 לפרו'). היא לא ידעה להשיב מדוע לא סבל התובע משברים בידיו, אך הבהירה שבגילו הצעיר של התובע העצמות רכות וגם במקרה של תאונה ילד יכול לקבל מכה חזקה והעצמות לא תישברנה (עמ' 18 לפרו'). רזניק לא יכלה לשלול שהתובע נפל במדרגות אך הדבר נראה בעיניה מאוד לא סביר (עמ' 14 לפרו'). רזניק לא ידעה לומר מדוע לא נמצאו בגופו של התובע פגיעות נוספות כתוצאה מחיכוך בקרקע לאחר שנפגע מהרכב (עמ' 18 לפרו') והודתה שהיא לא יכולה לשלול את האפשרות שהתובע נפל מגובה והובא לכביש על ידי מבוגר, גם אם לא נותרו טיפות דם ממקום נפילתו ועד למקום שבו נמצא (עמ' 15-13 לפרו'). אל מול חוות דעתה של רזניק הציגה כלל את חוות דעתו של ד"ר ערן טל-אור מומחה בהרדמה, טראומה ורפואה דחופה (להלן: "טל-אור"). בחוות דעתו (נ/14) הסתמך טל-אור על דו"ח "בטרם" משנת 2010 שלפיו כשני שלישים מהאשפוזים של ילדים עקב פגיעות מקורם בתאונות בית ופנאי ובעיקר מנפילה. לנוכח נתונים אלו ובהעדר מידע אמתי על מנגנון הפגיעה של התובע, קבע טל-אור שסביר יותר שהתובע נפל מגובה מאשר שהיה מעורב בתאונת דרכים. עוד הוסיף טל-אור וקבע שכל החבלות שנמצאו אצל התובע הן חבלות קהות או שפשופים. הפציעות באזור העורפי יכולות להיות תוצאה של נפילה או מכה ישירה, השפשופים בשפתיים נגרמים בדרך כלל בעקבות חיכוך או לחץ עם חפץ קהה כמו נפילה או שפשוף ברצפה או במדרגה והדימומים התוך גולגולתיים מתיישבים עם מנגנון של נפילה מגובה. השפשופים בבטן יכולים להיגרם על ידי מנגנון של חיכוך עם חפץ קהה מחוספס או מחבלה קהה לאזור כתוצאה מנפילה או מכה ישירה של קצה מדרגה או רהיט. הפגיעה בכבד יכולה להיגרם מכל טראומה קהה. לפיכך הגיע טל-אור למסקנה שאפשרות סבירה ביותר היא שהחבלות שנגרמו לתובע הם תוצאה של נפילה מגובה על משטח קשה או משטח עם אבנים או נפילת חפץ או רהיט כבד על התובע ונפילת התובע על משטח קשה. גם על פי חוות דעתו של טל-אור קשה להגיע למסקנה ברורה. זאת לנוכח עדותה של נורה, שהפתחים הנמוכים בביתה מסורגים (עמ' 21 לפרו') ולנוכח התמונות שצילמה המשטרה שמהם ניתן לראות עץ וגגון שיכולים לבלום את הנפילה, אם הייתה כזו (ראו תמונות 4-3 בת/5). כך או כך, טל-אור הודה שמבחינה סטטיסטית האשפוזים הממושכים יותר היו דווקא בעקבות תאונות דרכים ולא בעקבות נפילות, ויש לזכור שהתובע אושפז במשך זמן ממושך (עמ' 166 לפרו'). ההסתמכות של טל-אור על אותם סקרים של "בטרם" בעייתית גם משהתברר שבאותו מחקר שעליו התבסס טל-אור אין אזכור ולו למקרה אחד של נפילה מגובה עם פגיעה בכבד, כפי שסבל לתובע (עמ' 168-167 לפרו'). זאת ועוד וזה העיקר, טל-אור הודה בבית המשפט שהוא אינו יכול לסתור את הטענה שאכן מדובר בתאונת דרכים של הולך רגל (עמ' 164 לפרו'). לא רק שהוא לא שלל בחוות דעתו את האפשרות שהתובע נפגע מרכב, אלא שלמעשה הוא אפילו לא התבקש לבדוק את האפשרות שהתובע נפגע מרכב (עמ' 170 לפרו')! גם טל-אור לא ביקר בזירת התאונה והוא אף לא עיין בתמונות של המדרגות (עמ' 169 לפרו'), מה שלא הפריע לו, כאמור לעיל, לחוות את דעתו שהתובע נפל מאותן מדרגות. שני המומחים הרפואיים הסכימו שבכל תרחיש אפשרי לא נמצא בהכרח שברים נוספים בגופו של התובע מאחר שהעצמות של הפעוטות הן רכות (עמ' 18, 177 לפרו'). שניהם הסכימו גם שלא בהכרח יימצא דם על הרכב הפוגע גם במקרה של תאונת דרכים (עמ' 12, 17, 47 לפרו'). מכאן שגם מחוות הדעת שהציגו הצדדים קשה להגיע למסקנה חד משמעית שאינה נקייה מספקות. 9. האם תאונת הדרכים מבוימת? התובעים בסיכומיהם מדגישים העדר כל קשר משפחתי בין משפחת התובעים לבין משפחת הנתבע. הדבר עולה הן מעדויות הצדדים, הן מעדותו של בוחן התנועה כהן ושל השוטר אלעוברה, כמו גם מעדותו של החוקר גלאון, שכולם מעורים במתרחש ביישוב רהט. לא הוצג ולו בדל ראיה לכך שקיים קשר עסקי או אחר בין התובעים או מי מטעמם לבין הנתבע (ראו עדות בוחן התנועה כהן בעמ' 61 לפרו'; עדות X בעמ' 82 לפרו'; עדות יוסף אבו סהיבאן בעמ' 86 לפרו'; עדות השוטר אלעוברה בעמ' 91 לפרו'; עדות הנתבע בעמ' 114-113, 123 לפרו'; עדות שובל בעמ' 179 לפרו'; עדות ינאי בעמ' 189-188 לפרו'; עדות גלאון בעמ' 216 לפרו'). כלל אמנם ניסתה לטעון בסיכומיה (בסע' 41) שאולי קיימים עסקים משותפים בין המשפחות שהוסתרו, אך טענה זו לא נטענה בזמן אמת ובוודאי שלא הוכחה. גם לא הוכחה טענת כלל שבנו של חמודה - שפיק או מוחמד - בנו של שפיק נהגו ברכב או שהתובע נפגע מרכב לא ידוע, שבו נהג מאן דהוא ממשפחת אלקרינאווי. הוצגו ראיות למכביר שתומכות בחשש ובפחד שתקפו את הנתבע מיד לאחר התאונה וזאת מפני נקמת דם ומעונשים שמקובלים בתרבות הבדואית, עונשים שחמורים בהרבה מדיני התעבורה שמקובלים במדינת ישראל. הדבר עולה הן מעדויות השוטרים שהעידו, הן מעדויות החוקרים הפרטיים מטעם כלל. משזאת תמונת הדברים, קשה להעלות על הדעת שקיים אינטרס מבורר שיביא את הנתבע ליטול על עצמו חבות בגין תאונה שלא הייתה או שהוא לא היה מעורב בה, חבות שעלולה להביא לשפיכות דם שמערבת חמולות שלמות. לא למותר לציין שגם אם הייתה מתקבלת הגרסה בדבר נהג לא ידוע ברכב שפגע בתובע, היו התובעים מקבלים פיצוי מלא מקרנית ולא היה צורך לשרבב את הנתבע דווקא לתמונה. זאת ועוד, התרחשות הדברים במהירות כה רבה, הבאתו של התובע כאלמוני לחדר המיון והתרשמות הרופאים המטפלים שהוא נפגע בתאונת דרכים זמן קצר ביותר לאחר התאונה, כמו גם הודאתו של הנתבע באשמה בפני שוטר שהגיע לביתו זמן קצר לאחר התאונה, מלמדת שהדברים משקפים את המציאות כהווייתה. הנתבע ידע איך לשחזר את התאונה (עמ' 127 לפרו') וניתן לראות מצילום השחזור כיצד הוא נרגש ומפוחד ורגשותיו אמתיים. כך גם תגובתו הספונטאנית כלפי אמו של התובע באולם בית המשפט. לא זו אף זו, הנתבע שזקוק לרכב לעבודתו, היה צפוי לעונש מאסר משהודה בדריסת התובע ורישיון הנהיגה שלו נשלל (עמ' 126 לפרו'). לא סביר אפוא להניח שהנתבע הודה בעבירה כה חמורה לולא עבר אותה וידע שיש לו עדים שראוהו פוגע בתובע. לא למותר לחזור ולומר שלו רצו התובעים "לפברק" את התאונה, הרי שיכול היה קרוב משפחתו של התובע ללוותו לאשפוז ולספר מיד כיצד נפגע מרכב זה או אחר בעוד שכזאת לא נעשה. לא בכדי ניסו שלושה חוקרים פרטיים מטעם כלל למצוא ראיות לכך שהתובע לא נפגע בתאונת דרכים מהרכב שבו נהג הנתבע ולמרות שהם ערכו חקירה מקיפה ומעמיקה במשך שנים, הפעילו "לחשנים" ומקורות מידע, הם לא מצאו גרסה ששוללת שעסקינן בתאונת דרכים או שהיה מעורב בה רכב אחר (וראו בעמ' 188 לפרו'). לא זו בלבד שלא הוצג תרחיש אופציונלי אחר אלא שהתרחיש שלו טוענים התובעים נמצא סביר ומבוסס יחסית במארג הראיות. 10. סיכום סופו של יום ולמרות הספקות הסבירים שעולים מכל גרסה וגרסה שהציגו הצדדים, שוכנעתי שגרסת התובעים והנתבע נכונה בעיקרה. התובעים הוכיחו במאזן ההסתברויות הנדרש שהתובע נפגע מהרכב שבו נהג הנתבע והשתכנעתי שהתאונה ארעה כדלקמן: התובע יצא מבית דודתו וירד לבדו לכביש ששוליו עשויים כורכר. הנתבע נסע ברכב באותו כביש והוריד פועלים מרכבו. כשהתחיל בנסיעה איטית בכביש, פגע הנתבע בחזית הרכב בראשו של התובע. התובע הוטח לקרקע ונחבל בבטנו ובשפתיו. הנתבע שמע את הפגיעה בחזית הרכב, נבהל והמשיך בנסיעה. הפועלים שירדו מהרכב עובר לתאונה, התקשרו לנתבע וסיפרו לו על התאונה. הנתבע פנה בהמשך הכביש ועצר מול מקום התאונה, תפס את ראשו בידיו וצעק שפגע בילד. הוא הזעיק במהירות את פאדי ואת עארף, שדאגו לפינוי התובע לטיפול רפואי. או אז הנתבע פנה לעזרת חמודה שירגיע את הרוחות ויגן עליו. חמודה והנתבע הגיעו למשפחת התובעים וחמודה הרגיע אותם שהאשם נמצא ושהעניינים יוסדרו בהתאם למסורת הבדואית. המשטרה הגיעה לביתו של הנתבע והוא הודה שפגע בתובע ושחזר את התאונה. בהמשך נערכה סולחה בין המשפחות. לנוכח האמור לעיל וכפועל יוצא מקביעותיי אלו, תחויב כלל לפצות את התובעים בגין נזקיהם שנובעים מהתאונה. התביעה נגד קרנית תידחה. כלל תישא בשכר העדים כמפורט בפרוטוקול הדיון וכן תישא בשכ"ט ב"כ התובעים ובשכ"ט ב"כ קרנית בסכום של 15,000 ₪ (לכל אחד מהם). משלא טרח הנתבע להגיש סיכומים בכתב ולא התייצב להשלמת הסיכומים בעל פה, אינני עושה צו להוצאות לטובתו.תאונת דרכיםקרנית