עתרו לפסק דין המצהיר כי הם אינם נפקדים וכי האפוטרופוס לנכסי נפקדים חייב ליתן להם אישור על כך מתוקף סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950 (להלן: "החוק") כמו כן תבעו להצהיר כי המקרקעין משוחררים וכי זכויותיהם עדיפות על זכויותיה של הנתבעת 2 - רשות הפיתוח, וכי יש לבטל רישום המקרקעין על שם נתבעת זו ולהעבירו לשמם ולחילופין לפצותם בערכם של המקרקעין. בנוסף ולחילופין, עתרו התובעים לכך שבית המשפט יורה לאפוטרופוס להפעיל שיקול הדעת הנתון לו מכוח סעיף 28(א) לחוק באופן שיורה על שחרור נכסי התובעים לאחר התייעצות עם הוועדה המיוחדת בהתאם לסעיף 29 לחוק. תמצית העובדות וטענות הצדדים 3. התובעים 2 - 7 הנם ילדיהם של המנוחים נביהה וג'בור עספור שהתגוררו עד ראשית שנת 1948 ברחוב יפו בעיר התחתית בחיפה. בכתב התביעה נאמר כי האח הבכור יוסף עספור (התובע 2) והאחות הבכורה הינד עספור (התובעת 3) דאגו לפרנסת המשפחה ועבדו בחברת הנפט העיראקית- Iraq Petroleum Company (להלן:"החברה"). התובע הועסק כרתך ואילו התובעת עבדה כמזכירה. 4. ביום 9.2.1948 עזב התובע 2 את הארץ ללבנון, וכחודשיים לאחר מכן, ביום 3.4.1948 עזבה התובעת 3 אף היא את הארץ ללבנון, יחד עם יתר התובעים. אין חולק כי התובעים 2 ו- 3 המשיכו לעבוד בסניף החברה בלבנון עד לפיטוריהם ביום 31.12.1949. 5. הטענה העומדת ביסוד התביעה הנה כי מעברם של התובעים 2 ו- 3 ללבנון נבע מצרכי עבודה ובהתאם להחלטת מנהלי החברה בה הועסקו, ולא בשל הלחימה שהתחוללה באותה עת בארץ. לדבריהם, עם העברתה של התובעת 3 ללבנון, לאחר שהתובע 2 הקדים אותה בחודשיים, נאלצו גם יתר בני המשפחה, שהיו סמוכים על שולחנם של השניים, להעתיק מגוריהם ללבנון. הואיל ועזיבתם של התובעים את הארץ לא נבעה מפעולות צבאיות או מחשש להן, הרי חייב האפוטרופוס לנכסי נפקדים למסור להם, לשיטתם, אישור בכתב שאינם נפקדים, בהתאם לסעיף 27 (א) לחוק ולהורות כי נכסיהם חדלו מהיות נכסי נפקדים כאמור בסעיף 27(ד) לחוק. 6. בפתח כתב ההגנה שהגישו, טענו הנתבעים כי התביעה התיישנה לפני עשרות שנים, בשים לב לכך שהמקרקעין הוקנו לאפוטרופוס בשנת 1948 ונמכרו לרשות הפיתוח עוד בשנת 1953. בנוסף, טענו הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה משך עשרות שנים, שיהוי שיש בו די על מנת להצדיק סילוקה של התביעה על הסף. 7. לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי נפקדותם של התובעים נובעת משהייתם בלבנון ולא בשל המעבר ממקום למקום. לכן, החלופה החלה בעניינם היא החלופה השניה ולא השלישית להגדרת "נפקד" שבסעיף 1 לחוק, ומשכך הרי שאין תחולה להוראות סעיף 27 על עניינם. עוד הוסיפו הנתבעים כי מהמסמכים שהוצגו על ידי התובעים עצמם, עולה כי התובעים 2 ו- 3 פוטרו (Discharged) מעבודתם בחברה בחיפה ורק לאחר שעברו ללבנון התקבלו לעבודה בסניף החברה שם. התובעים 1, 4-7 בחרו מרצונם לעבור ללבנון בעיצומם של הקרבות שהתחוללו אותה עת בחיפה, ולכן אינם נכנסים לגדר הנסיבות המנויות בסעיף 27 לחוק. 8. הנתבעים ציינו כי נכסי האפוטרופוס נמכרו לרשות הפיתוח וממכר זה מוגן, שריר וקיים בהתאם לסעיפים 17-19 ו-28(ג) לחוק, ובכל מקרה אין נפקד, אשר רכושו שוחרר, זכאי אלא לפיצוי כספי על פי חוק, בהתאם לסעיף 28 לחוק. טענת ההתיישנות 9. בתשובה לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם, הפנו התובעים לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובע, בין היתר, כי חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. לשיטתם, מאחר והמקרקעין בהם עסקינן עברו הליכי הסדר, הרי שהוראות חוק ההתיישנות לא יחולו על תביעות לקיום זכות בהם. 10. דומה כי בכך נתפסו התובעים לכלל טעות בפרשנות הסעיף. ההלכה המחייבת לגבי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ניתנה בע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פד"י נד(3), 487 מפי כב' השופט מצא, שם נקבע כי: "מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - מגמות והישגים [5], בעמ' 82 וכן י' ויסמן דיני קניין - חלק כללי [6], בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159(ב), בהקשרו הענייני הנכון ניתן לראות, למשל: בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל [2] וברע"א 2203/91 חאלד נ' מינהל מקרקעי ישראל [3]). ואף לא למותר לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, שעל-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד [4], בעמ' 864-863 והאסמכתאות המאוזכרות שם וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן דיני קניין - חלק כללי [6], בעמ' 122)". (ההדגשה אינה במקור - א.ט). גם בפסיקה מאוחרת, חזר בית המשפט על הלכה זו בקבעו כי זו ההלכה המחייבת לעניין פרשנות סעיף 159(ב) הנ"ל. (ראו לדוגמא: ע"א 1559/99 צימבלד נ' תרג'מן, פד"י נז(5), 49). 11. מאחר והזכויות במקרקעין רשומות כיום ע"ש רשות הפיתוח, הרי שלא מדובר בתביעה לקיום זכות רשומה של התובעים. נכון הוא שבעבר היו זכויות הבעלות לגבי המקרקעין רשומות ע"ש התובעים, לאחר שהקרקע עברה הסדר, אולם רישום זה נמחק וכיום רשומות הזכויות ע"ש רשות הפיתוח, בעוד התובעים מבקשים לתקוף נפקותו של רישום זה. די בכך על מנת להוציא התביעה מתחולת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ולהכפיפה לדיני ההתיישנות הרגילים, החלים על פי חוק ההתיישנות. 12. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות מקרקעין הנה חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בפנקסי המקרקעין לאחר הסדר, עשרים וחמש שנה. סעיף 6 מורה כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. גם אם אתעלם, לצורך הדיון, מן המועד שבו הוקנו המקרקעין לאפוטרופוס ואתייחס אך ורק למועד שבו נרשמו הזכויות לגביהם ע"ש רשות הפיתוח, הרי שתקופת ההתיישנות של 25 שנה חלפה לפני זמן רב. 13. בסיכומי התשובה שהגישו התובעים, טען בא כוחם כי מבין פסקי דין רבים שניתנו בענייני נפקדים, לא ראה כי הועלתה טענת התיישנות על ידי המדינה. כמובן שאין בכך כדי לחסום את הנתבעים כאן מהעלאת הטענה. אפשר והדבר נעוץ בהוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות המורה כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי". ייתכן ובאותם מקרים שבהם לא הועלתה טענת ההתיישנות, מדובר היה בתובעים שנבצר מהם להגיש תביעתם מחמת הנסיבות המפורטות בסעיף 14 הנ"ל. 14. הנטל להוכחת תחולתו של סעיף 14 מוטל על הטוען להפסקת מרוץ ההתיישנות, קרי על התובעים. (ראו לעניין זה : ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח (28.8.1986) ). לא זו בלבד שנטל זה לא הורם אלא שהתובעים סיפקו פרטים מהם עולה כי גם אם התקיימו בעבר נסיבות שמנעו בעדם מלהגיש את תביעתם, במשמעות סעיף 14 לחוק, הרי שאותן נסיבות חדלו מלהתקיים לפני זמן רב. במה דברים אמורים? בתצהיר עדותו הראשית של התובע 2 נאמר כי עוד בשנת 1956 הוא היגר לארה"ב ומאז הוא חי בה ומחזיק אזרחותה. התובעת 3 עבדה בארגון הבריאות של האו"ם בביירות והיגרה לארה"ב בשנת 1964. התובעת 4 אף היא היגרה לארה"ב אם כי המועד המדויק לא פורט בתצהיר. התובע 5 היגר לארה"ב בשנת 1986 ואילו התובע 6 עבר להתגורר בגרמניה והוא מחזיק באזרחות גרמנית. התובעת 7 הצטרפה עוד בשנת 1949 למנזר בעיר ליון שבצרפת, ומאז היא מתגוררת שם. על אף שהפירוט שהובא לעיל אכן משרטט תמונה נוגעת ללב של משפחה שבניה התפזרו בארבע קצוות עולם, הרי עולה ממנה כי לא נבצר מהם לנקוט בהליכים משפטיים במועד מוקדם בהרבה מכפי שעשו, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. 15. לשאלה מדוע ראו התובעים להגיש תביעתם דווקא עכשיו, ניתן מענה ישיר וכנה בתצהירו של התובע 2. בסעיף 17 לתצהיר מספר התובע כי בביקור שערך בארץ בשנת 2008 נפגש עם בא כוחו וסיפר לו את סיפור המשפחה. עורך דינו הודיעו כי קיימת אפשרות לבטל את ההכרזה על היותם נפקדים, שכן עזיבתם את הארץ לא נבעה מפעולות צבאיות כי אם בשל אילוצי פרנסה, ומכאן הגשת התביעה בשנת 2010. הסבר זה אין בו כדי למלט את התובעים מגזרת התיישנות. לכן המסקנה היא כי תביעתם של התובעים נחסמת ואין מנוס אלא להורות על סילוקה על הסף. 16. למעלה מן הצורך אוסיף כי אילולא ישנו התובעים על זכויותיהם משך שנים כה רבות, ייתכן וניתן היה לקבל התביעה ככל שהיא נוגעת לתובעים 2 ו- 3. אנמק את מסקנתי זו בקצרה עד כמה שניתן. המסגרת הנורמטיבית 17. התביעה נסמכת בעיקרה על הוראות סעיף 27 (א) לחוק נכסי נפקדים שזו לשונו: "אם האפוטרופוס סבור שאדם פלוני, שאפשר להגדירו כנפקד לפי סעיף 1(ב)(1)(III) יצא ממקום מגוריו - (1). מתוך חשש שאויבי ישראל יגרמו לו נזק, או (2). שלא בגלל פעולות צבאיות או מחשש להן, חייב האפוטרופוס לתת לאותו אדם, לפי בקשתו, אישור בכתב שהוא איננו נפקד". 18. על מנת לבחון את השאלה באם ניתן להגדיר את התובעים כנפקדים לפי סעיף 1(ב)(1)(III) לחוק נכסי נפקדים, עלינו לפנות להגדרת "נפקד" המצויה בסעיף 1(ב)(1) לחוק. סעיף זה קובע כלהלן: "נפקד" פירושו - (1) אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה - (I) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או (II) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל, או (III) היה אזרח ארצישראלי ויצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ- ישראל - (א) אל מקום שמחוץ לארץ-ישראל, לפני יום כ"ז באב תש"ח (1 בספטמבר 1948); או (ב) אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה". 19. בבג"צ 99/51 פלמוני נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י ז' 836 (21.8.1953) עמד בית המשפט על שלוש הקבוצות הכלולות בהגדרת "נפקד" על פי החוק בקבעו את הדברים הבאים: "כידוע עושה הסעיף 1(ב) שלושה סוגי אנשים לנפקדים: הסוג הראשון מוגדר על פי אזרחותו של האיש, היינו אזרחות או נתינות של אחת מארצות האויב בכל עת בתוך התקופה הנזכרת בסעיף. הסוג השני מוגדר על פי מקום הימצאו של האיש בשטח האויב בזמן מן הזמנים במשך אותה תקופה. הסוג השלישי מוגדר אף הוא בדומה לסוג השני, על יסוד גיאוגרפי, אבל בעוד שבסוג השני רואים את האיש ראיה סטטית, בהימצאו במקום מסוים, העיקר בסוג השלישי הוא הגורם הדינמי, היינו תנועתו של האיש (שהנו אזרח ארצישראלי) ממקום למקום - מארץ ישראל לארץ אחרת כלשהי, או בתוך ישראל למקום שהיה מוחזק אותה שעה בידי האויב". 20. לטענת התובעים, הם נכנסים להגדרת סעיף 1(ב)(1)(III) לחוק שכן אין חולק כי הם היו אזרחים ארצישראלים ויצאו ממקום מגוריהם הרגיל בארץ ישראל אל מקום שמחוץ לארץ ישראל לפני יום 1.9.1948. העובדה שהימצאותם בלבנון יכולה להכניס אותם גם לגדר סעיף 1(ב)(1)(II) לחוק אינה משנה שכן יכול אדם להיות מוגדר כנפקד מכוח השתייכותו לקבוצה השניה ובו זמנית להיות מוגדר גם כנפקד מעצם השתייכותו גם לקבוצה השלישית. אין בכך כדי לשנות מחובתו של האפוטרופוס להעניק להם אישור בכתב שהם אינם נפקדים שכן החוק מדבר על אדם פלוני "שאפשר" להגדירו כנפקד לפי סעיף 1(ב)(1)(III) לחוק ואין נפקא מינא אם ניתן גם להגדירו כנפקד לפי סעיף אחר. 21. תימוכין לגישה זו מצאו התובעים בדברי כב' השופט לנדוי בבג"צ 99/52 הנ"ל בקבעו כי: "לשון סעיף 27(א) אינה מחייבת את המסקנה שהסעיף חל אך ורק על אדם שאפשר להגדירו כנפקד מן הסוג השלישי הנ"ל בלבד, ולא על אדם הנכנס לגדר הסוג השלישי והשני גם יחד. הרי נאמר: 'פלוני שאפשר להגדירו כנפקד לפי סעיף 1(ב)(1)(III)', ודבר זה אינו שולל אפשרות נוספת של הגדרת האיש כנפקד על פי סעיף 1(ב)(1)(II)". באותו פסק דין הגיע כב' השופט אולשן לאותה תוצאה אם כי בדרך שונה. לשיטתו המבקש באותו עניין יכול להיחשב כנפקד רק לפי סעיף 1(ב)(1)(III) לחוק שכן בסוג השני נמנים נפקדים הנמצאים באחת הארצות המנויות בסעיף קטן (I) במובן זה ש "דבר הימצאם באחד המקומות הנ"ל לא בא כתוצאה מיציאה ממקום מגוריהם הרגיל" בעוד שבסוג השלישי נכללים נפקדים אשר הסימן העיקרי לנפקודתם הוא היציאה ממקום מגוריהם. 22. הנתבעת מצדה סבורה כי הפרשנות הראויה לחלופה השלישית שבסעיף 1 לחוק הנה כי זו חלה מקום שאזרח ארצישראלי יצא במועד הרלוונטי ממקום מגוריו הרגיל בארץ ישראל אל מקום שמחוץ לארץ ישראל, שאינו נמנה על הארצות שהחלופות הראשונה והשניה עוסקות בהן. לשיטתה, פרשנות זו מפשטת את הסעיף ויש בה כדי למנוע כפילות אפשרית בהתקיימות החלופות. עוד הוסיפה כי פרשנות זו יוצקת תוכן קוהרנטי לפסק דינו של כב' השופט אולשן בבג"צ 99/52 שקבע כי אין מקום לקיומה של כפילות במובן זה שנפקד ייכנס ליותר מחלופה אחת. 23. אין בידי לקבל פרשנות זו אותה מציעה הנתבעת. ראשית לא מצאתי בפסק דינו של כב' השופט אולשן כל אמירה כי לא תתכן כפילות עליה עמד כב' השופט לנדוי. כל שאמר השופט אולשן שבנסיבות אותו מקרה המבקש אינו עונה על הגדרת נפקד שבסעיף קטן (II) אלא יכול הוא להיחשב כנפקד רק לפי סעיף קטן (III). אין בכך כדי לבטל את קביעתו החד משמעית של כב' השופט לנדוי באותו פסק דין, בקבעו כי "ברור שאדם יכול להשתייך לסוג השני של נפקדים ועם זאת גם לסוג השלישי -והמקרה שלפנינו יוכיח זאת". שנית, וכפי שנאמר באותו פסק דין הקטגוריה השלישית מתייחסת לנפקדים שהמאפיין העיקרי של נפקדותם נעוץ בעזיבה את מקום מגוריהם בארץ ישראל במועד הרלוונטי אל מקום שמחוץ לגבולות המדינה, קרי שהאלמנט העיקרי המאפיין אותם הוא האלמנט הדינמי. לשון החוק אינה מוציאה את שבע המדינות המנויות בסעיף קטן (I) מגדר המדינות אליהן יכול אדם לצאת ממקום מגוריו על מנת להיכנס לקבוצה השלישית. 24. בין אם ניתן להגדיר נפקד על פי שתי הקבוצות שבסעיף קטן (II) ו- (III) בו זמנית כפי שנקבע בבג"צ 99/52 הנ"ל ובין אם לא, כפי שסוברת הנתבעת, בענייננו, נכנסים התובעים להגדרה שבסעיף 1(ב)(1)(III) לחוק. התובעים היו אזרחים ארצישראלים ויצאו, במועד הרלוונטי, ממקום מגוריהם הרגיל בארץ אל מקום שמחוצה לה. בהגיענו למסקנה זו נפנה ונבחן באם הוראות סעיף 27 (א) לחוק חלות על התובעים היינו האם הוכח כי יציאתם ממקום מגוריהם נבעה שלא בגלל פעולות צבאיות או מחשש להן. עזיבת התובעים 2 ו-3 את הארץ 25. התובעים טענו כי עזיבתם את מקום מגוריהם לא נבעה מחשש מפעולות לחימה אלא בשל צרכי פרנסה לאחר שהחברה בה הועסקו העבירה את מרכז עבודתם לביירות שבלבנון. לאישוש טענתם זו הציגו התובעים את כרטיסי העבודה של כל אחד מהם בחברה. 26. עיון בכרטיס העבודה של התובע 2 מלמד כי הלה החל את עבודתו בחברה ביום 16.3.1943 כמתלמד "Learning boy". ניתן לראות כי במהלך השנים הוא קודם (מקום שנרשם בטור ההערות "promoted") ושכרו עלה וכי במרבית התקופה הוא הועסק כרתך "welder". עוד נמצא כי ביום 27.11.1944 התפטר התובע מעבודתו כשבטור ההערות נרשם "resigned" אולם העסקתו חודשה ביום 2.5.1945 באותה דרגה ואותו שכר. בכרטיס רשומות גם העברות אך מדובר בעיקר במעברי תפקידים או מחלקות - כך לדוגמא ביום 20.1.46 נרשם כי התובע הועבר מעבודתו כרתך ("transferred") ממחלקה "Eng T/E" למחלקה אחרת המכונה P/L"" ואילו ביום 31.7.47 הועבר ("transferred") מתפקיד רתך (welder) לתחזוקה (office storeman). ביום 1.9.48 נעשה שימוש באותו מינוח (transferred) כדי ללמד על מעברו של התובע מביירות לטריפולי שבצפון לבנון. הבאתי בהרחבה את הדוגמאות דלעיל על מנת לציין כי בכל סעיף היווה התאריך האחרון כתאריך הקובע את תחילת תוקפו של השינוי. כך משנרשמה המלה "increased" לתקופה מיום 1.9.45 ועד 31.12.45 רואים כי כבר ביום 1.1.46 עלה שכרו של התובע מ- 25.0 ל- 29.0 גרוש פלסטיני. הוא הדין לגבי הקידום המתייחס לתקופה מיום 1.1.44 ועד 30.6.44, ההעלאה בדרגה מ- I ל - II מתחילה ביום שלמחרת, היינו ביום 1.7.44 ועוד כהנה. בהערת אגב אציין כי הצדדים שגו משסברו כי שכרו של התובע שעמד עד ליום 31.8.47 ע"ס 420 לירות זינק ביום 1.9.47 לסך של 14,500 לירות. לאמיתו של דבר, באותו מועד עבר התובע משכר יומי לשכר חודשי כפי שתעיד ההערה הרשומה מעל תמונתו "promoted from daily rate". ניתן גם לראות כי התובע התקבל לעבודה כמתלמד "boy learner" וכי בראש שני העמודים הראשונים של כרטיס העבודה נרשם "Daily paid employee" בעוד שבעמוד האחרון (בו מופיעה גם תמונתו) נרשם כבר "Monthly paid employee". שכרו היומי של התובע עמד ע"ס 42.0 גרוש פלסטיני ואילו שכרו החודשי עמד על 14.5 לירות פלסטיניות. משעבר לעבוד בלבנון נרשם שכרו במטבע המקומית - 90 לירות לבנוניות. 27. התובעת 3 החלה עבודתה בחברה ביום 20.12.46 בתפקיד מדפיסה (Typist) בשכר התחלתי של 11.5 ל"פ לחודש ובהמשך ביום 31.12.47 קודמה לשכר חודשי של 12.00 ל"פ. 28. בכרטיסי העבודה של שני התובעים הנ"ל נרשמה המלה "discharged" במועד 1.1.48-30.6.48. לטענת הנתבעים מלמד הדבר על כך שהתובעים פוטרו ביום 1.1.48. אני סבור כי מסקנה זו שגויה. הן לגבי התובע 2 והן לגבי התובעת 3 נרשם בסעיף הקודם לרישום הפיטורין כי דרגתם שונתה "regrading". מייד בסעיף לאחר מכן נרשמה המלה "discharged" בסמוך לתאריך 30.6.48 ולאחר מכן "increased" לתובע 2 ו- "promoted" לתובעת 3 החל מיום 1.7.48. אין כל הגיון בכך שהתובעים פוטרו כטענת הנתבעים, ויום לאחר מכן יועלו בדרגתם. הדעת נותנת כי הדירוג מחדש "regrading" נעשה במסגרת קליטתם לעבודה בלבנון ולכן הרישום "discharged" בא לשקף שינוי טכני במעמדם בתוך החברה ואין בו כדי להעיד על פיטוריהם מעבודה. מכאן שאפשר ויש ממש בטענות שמעלים התובעים לגבי כך שעזיבתם את הארץ באה על רקע שינוי הצבתם על ידי מעסיקם "relocation" ולא בשל הפעולות הצבאיות שהתחוללו באותה עת בחיפה. 29. יחד עם זאת, אף לו היתה תביעתם של התובעים 2 ו- 3 מתקבלת, לא היה בכך כדי להוביל לקבלת תביעתם של יתר התובעים. העובדה שמפרנסי המשפחה עברו ללבנון, לבקשת מעסיקם, לא אמורה היתה להוביל בהכרח לכך שכל בני המשפחה יעתיקו את מקום מגוריהם ללבנון. אילו מדובר היה בשיקולי פרנסה בלבד, יכלו התובעים 2 ו- 3 להעביר חלק משכרם לבני המשפחה שנותרו בחיפה, בייחוד בשים לב לכך שלא ברור אם המעבר לעבוד בלבנון היה זמני או לצמיתות. כך או כך, לא הוגשו כל תצהירים מטעם מי מיתר התובעים ואין בסיס לקבוע כי מעברם ללבנון נבע אף הוא משיקולי פרנסה. 30. סוף דבר - אילולא הוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות, אפשר והיה מקום לקבל את טענות התובעים 2 ו- 3 כי עזיבתם את הארץ בשנת 1948 היתה בנסיבות המפורטות בסעיף 27(א)(2) לחוק. אולם, משהוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות, אין מנוס מדחייתה וכך אני מורה. בנסיבות, איני עושה צו להוצאות ולכן יישא כל צד בהוצאותיו ובשכ"ט פרקליטו.פסק דין הצהרתי