הפקעת קרקע לצורכי ציבור מכוח הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), ומכוח הוראות סעיפים 189-190 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, בגין תוכנית בניין עיר להקמת שכונת מגורים חדשה, במסגרתה תוכנן כביש גישה העובר במקום בו נמצאים כיום בתי המגורים של המשיבים 1 ו-2 משפחת מרים ויונתן אפוטקר (להלן: "המשיבים 1 ו-2" או "משפחת אפוטקר") ושל המשיבים 3 ו-4 משפחת אטיאס (להלן: "המשיבים 3 ו-4" או "משפחת אטיאס"). יצוין כי מר קלמנט אטיאס ז"ל נפטר וגב' דינה אטיאס, כהצהרת בא כוחה, הינה יורשת יחידה של המנוח. המקרקעין מושא ההליך של משפחת אטיאס ומשפחת אפוטקר ממוקמים בעכו, ברח' הנדיב 2/1 ו-2/2 (בהתאמה) הידועים כחלקה 168 בגוש 18103 (להלן: "המקרקעין" או "הנכס"). העתירה בהמרצת הפתיחה תחילתה בשאלת פינוי ותפיסת חזקה במקרקעין בקשר לבית דו משפחתי בו מתגוררות שתי משפחות (משפחת אטיאס ומשפחת אפוטקר) מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה, על פיה תב"ע תקפה ג/3658 שאושרה בשנת 1988, וזאת משום שהמקרקעין אמורים לשמש דרך ציבורית. דא עקא, שבמהלך שמיעת הראיות הוברר כי המשיבים מסכימים לפנות את ביתם כנגד קבלת פיצוי ראוי, ועל כן על המדוכה נשארה לדיון סוגית הפיצוי, וכלשון המבקשת "אנו לא חולקים על כך שלמשיבים מגיע פיצוי או דיור חלופי" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 22.3.11). השאלה היא אם כן, גובה הפיצוי לו זכאים המשיבים שהביעו הסכמתם לפנות את ביתם כנגד קבלת הפיצוי האמור, זאת לאחר שהצדדים הגיעו בינם לבין עצמם למבוי סתום בקביעת גובה הפיצוי. הרקע: תוכנית בנין עיר ראשונה רלוונטית לענייננו ייעדה את החלקה עליה בנויים בתי שתי המשפחות אטיאס ואפוטקר, לדרך ציבורית, היא תוכנית ג/1619 שאושרה בשנת 1973. שנים מאוחר יותר פורסמה למתן תוקף תוכנית בניין עיר מפורטת ג/3658 (להלן: "התוכנית השנייה") אשר קבעה את שקבעה התוכנית תב"ע ג/1619, בנוגע להפקעת חלקות המקרקעין של משפחות אטיאס ואפוטקר למטרת סלילת דרך ציבורית. הלכה למעשה, הבקשה לפינוי ותפיסת חזקה במקרקעין בו מתגוררות משפחות אטיאס ואפוטקר לפי פקודת הקרקעות שעונה על תוכנית תב"ע ג/3658, תוכנית שאושרה בשנת 1988. במהלך 1994 פורסמה בילקוט הפרסומים כוונת המבקשת לתפוס חזקה במקרקעין השייכים למינהל מקרקעי ישראל והנמצאים בחכירה של משפחות אטיאס ואפוטקר, בהתאם לתוכנית ג/3658, כאשר בשנת 1994 נרשמה הערה בדבר ההפקעה בספר רישום המקרקעין. כפי שהוכח בפניי, משפחת אפוטקר רכשו את זכויותיהם מחברת עמידר ומינהל מקרקעי ישראל בשנת 1991, מבלי שנטען כי ביררו מהן תוכניות בניין עיר שפורסמו עד אותו מועד, ולמעשה נודע להם על הליך ההפקעה על פי פקודת הקרקעות רק בשנת 2004, כאשר לטענתם כל הודעה אליהם, קודם לכן, לא נמסרה ולא הומצאה. משפחת אטיאס חכרו את המקרקעין בשנת 1969 והלכה למעשה נודע להם על הליך ההפקעה בשנת 2004, כאשר לטענתם כל הודעה אליהם, קודם לכן, לא נמסרה ולא הומצאה. למשיבים טענות רבות נגד המבקשת, נגד מינהל מקרקעי ישראל ונגד עמידר, כשהאחרונים אינם בעלי דין בהליך; דא עקא וכפי שיובהר להלן אין מקום לטענותיהם, לא רק משום שהמבקשת אינה הכתובת לענות על מרבית טענותיהם נגד בעלי דין שאינם צד בהליך, אלא שהלכה ולמעשה אין גם לטענות נגדה בלבד נפקות, בדיון בסוגיית קביעת הפיצוי למשיבים המונחת להכרעתי, כפי שיובהר להלן. דיון והכרעה: אין חולק שיש לפצות את משפחת אטיאס ומשפחת אפוטקר בגין ההפקעה, משאין בפיהם כל טענה לגבי תוקפה של ההפקעה, ומשאין בפיהם התנגדות לפינוי בתיהם כנגד פיצוי הולם. על כן, אדון בפיצוי שיש לפסוק להם, כפי שמוסכם ע"י הצדדים כולם. סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע את הדרך לקביעת הפיצוי במקרה של הפקעת מקרקעין, כהאי לישנא; "בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר." המחוקק קבע כי בהפקעת מקרקעין ע"י הרשות, שהינה לרוב בניגוד לרצונו של בעל הזכות במקרקעין, על הרשות לפצותו בגין פגיעה זו, שהינה פגיעה קשה בזכותו של אדם לקניין. המחוקק הכיר, כי צורכי השעה וכורח המציאות בפיתוחה של עיר, מחייבים הפקעה לטובת כלל החברה, אך מאידך הכיר בחובה, שאינה נופלת מקודמתה ואף עולה עליה, בהגנה על הפרט במתן פיצוי הולם למי ש"כרעם ביום בהיר" ניחתת עליו הגזירה להעתיק מקום מגוריו מביתו, מבצרו, לבית אחר תוך פגיעה בזכות הקניין, שזכתה על פי דין למעמד של זכות יסוד. האיזון בין הפגיעה בפרט לבין אינטרס הציבור, מחייבים מתן פיצוי הולם בגין זכויותיו של הפרט שנפגעו, ואשר מוגנים ומוכרים כזכות חוקתית, ששורשיה כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בחוק נקבעו שתי חלופות להפקעה; האחת שיכון חלוף סביר והאחרת פיצוי כדי השגת דיור חלוף סביר. דא עקא, שהחלופה ל"שיכון חלוף סביר" בין זמני ובין קבוע, אינה לדיון בפניי בהעדר נכס מוגדר לגביו נדרשת הכרעה האם הוא סביר אם לאו; על כן ההכרעה תהא לגבי גובה הפיצויים להם זכאים המשיבים כדי השגת "דיור חלוף סביר", כלשון החוק. בתובענה דנן הגישו הצדדים כל אחד ואחד חוות דעת של שמאי מטעמו, וביום 18.7.11 בהסכמת המבקשת ובהסכמה שבשתיקה מטעם משפחת אפוטקר, מונה שמאי מטעם בית המשפט, הוא השמאי מר גל בירמן. בסיכומים שהגישו הצדדים ניתן ללמוד כי משפחת אטיאס, הגם שהתנגדה בשעתו למינוי שמאי בהסכמה, הסירה התנגדותה עת הכירה בשמאי שמונה מטעם בית המשפט כשמאי שמונה בהסכמת הצדדים על כל המשתמע מכך (ר' עמ' 2 לסיכומים); כך נהגה גם משפחת אפוטקר שחזרה והדגישה את מינויו של השמאי מטעם בית המשפט כשמאי מוסכם (ר' סעיף 27 לסיכומים). השמאי מר גל בירמן, שמינויו, כאמור, קיבל תוקף כשמאי מוסכם, בעמ' 14 לחוות דעתו, מסכם בתמצית את עקרונות חוות דעתו, אשר מקובלים עליי, כלשונו: "9.15 העיקרון העומד בבסיס הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין הינו עקרון השבת המצב לקדמותו, כלומר, הפיצוי נועד "לרפא" את הפגיעה בבעל הזכות או טובת ההנאה במקרקעין שהופקעו ולהעמידו באותו מצב כספי בו היה נמצא אלמלא ההפקעה, כך שבכספי הפיצויים יוכל לשוב ולרכוש זכות דומה לזכות שהופקעה ממנו. 9.16 הפיצוי בעד הזכויות במקרקעין שהופקעו צריך להיות פיצוי נאות והוגן. עפ"י דברי הנשיא זוסמן: "הפקעת מקרקעין ללא פיצוי נאות גזל הוא, שאינו נסבל במדינת חוק". 9.17 בספרו של אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין מהדורה שישית נכתב כי בסעיף 194 לחוק התכנון והבניה נקבע כי בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דייר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר, כלומר במקרה של הפקעת דירת מגורים קמה הזכות לדיור למי שפונה מבית מגורים. זכות הברירה הינה בידי המפונה לבחור בשיכון חלוף או בכסף. אין הכרח לספק לדייר המפונה דיור זהה לזה ממנו פונה, מבחינת מספר החדרים או טיבם. כמו כן אין הדיור החלוף צריך לשפר את תנאי הדיור של המפונה. 9.18 דיור חלופי סביר שיהיה דומה ככל האפשר (לא קיימים שני נכסים זהים) לנכס המפונה. במקרה דנן הנכס החלופי אמור להיות בית מדורים צמוד קרקע (דו משפחתי במידת האפשר) באזור בר השוואה בעכו המאופיין בבנייה צמודת קרקע." לשיטתי, וכעולה מהוראות החוק והפסיקה, הפיצוי שעניינו פיצוי "כדי השגת דיור חלוף סביר" הינו פיצוי בשווי הנכס ב"שוק החופשי" ממוכר מרצון לקונה הנכס; פיצוי שבכוחו ליתן בידי בעל נכס שהופקע את היכולת להחליף נכס קיים בנכס דומה אחר, בהתאמה המתחייבת מן העובדה כי לעולם אין למצוא שני נכסים זהים. פיצוי בשווי ערכו של נכס בשוק החופשי נועד כדי ליתן את היכולת למי שביתו הופקע ממנו, לקנות נכס דומה אחר, הוא מהות ולב העניין, אחרת נמצא עצמנו או במתן פיצוי יתר על חשבון הקופה הציבורית, שאינו ממין העניין, או בפיצוי בחסר שאל שיקרה. אכן בקביעת הפיצוי, כשעל הפרק מחלוקת לגיטימית ברכיב זה או אחר, יש להקפיד בקביעת פיצוי שלא יהא בו חסר, אך גבולות הפיצוי ככלל אסור שיחרגו משווי הנכס המופקע בעיסקה של בעל זכויות במקרקעין המוכר את נכס המקרקעין מרצונו. אמור מעתה, קביעת פיצוי שלא על פי העקרונות דלעיל במתן פיצוי למשל עבור דיור חלוף, בשווי דירה צמודת קרקע כשהפיצוי מחושב לפי עלות רכישת קרקע ועלות בניית בית חדש עליה, אינו הולם את הפיצוי שנקבע בחוק, בנסיבות בהן שווי הנכס בבנייה חדשה, גם אם שטח המקרקעין הינו כשטחו של שטח המקרקעין המופקע, יעלה את שווי נכסי המקרקעין של אדם על חשבון הקופה הציבורית, ולכך לא כיוון המחוקק. ומן הכלל אל הפרט; בהליך הגישו המשיבים עתירה לקביעת פיצוי על פי שתי שיטות חישוב, האחת כונתה על ידם "שווי של נכס מקרקעין או שווי הזכויות בנכס זה" (להלן: "שיטה א'") שעניינה קביעת שווי שוק של הנכס; והאחרת כונתה על ידם "דיור חלופי" קרי רכישת קרקע ובניית נכס דומה עליה (להלן: "שיטה ב'"). בעניין חלופה ב' ר' עמ' 14 לחוות דעת של דותן דרעי - אורן נס מטעם משפחת אטיאס, בסעיף 12.3 הדן ברכישת קרקע ובניית נכס חדש דומה לבית שהופקע, ועמ' 2 לחוות דעת של מנחם גרוסמן מטעם משפחת אפוטקר הדן בחלופה ב' בקביעת שווי של דיור סביר (עלות רכישת בית חדש), כלשונו. בעקבות הצגת שתי שיטות חישוב אלה, ערך השמאי מטעם המבקשת מר קרול גדעון את חוות דעתו וכך גם המומחה מטעם בית המשפט. דא עקא, שלשיטתי אין שתי שיטות לחישוב אלא שיטה אחת, שיטה שתמציתה מנוסחת בסעיף 194 לחוק, קרי "פיצוי כדי השגת דיור חלוף סביר". הווה אומר המחיר שבו יימכר הבית בעסקה ממי שמוכר בשוק החופשי נכס מרצונו, הוא המחיר שיש בכוחו לאפשר קניית בית דומה בעסקה של מוכר מרצון לקונה הנכס. הפיצוי ההוגן והראוי הינו החלפת נכס אחד בנכס דומה אחר, בשווי המקרקעין שהופקעו. המומחה שמונה ע"י בית המשפט מר גל בירמן הציג אמנם שתי חלופות בעקבות חוות דעת הצדדים כפי שהוצגו בפניו, אך ההכרעה בין "שתי החלופות" היא עניין להכרעה שיפוטית, כמפורט בפסק הדין. בסיכומי המשיבים ביקשו הם שלא לראות בחלופה ב' כחלופה שעניינה פיצוי בגין בית חדש שייבנה על קרקע בשטח דומה לשטח הקרקע המופקע, בהפנותם לעדות השמאי מר גל בירמן וזאת כשהם מגדילים לעשות כשמתעלמים מאופן הצגת החלופה ע"י המומחים מטעמם כמפורט לעיל. דא עקא, שאין דעתי כדעתם. בעדותו של המומחה גל בירמן בעמ' 13 לפרוטוקול, נאמר: "ש. בוא נניח לרגע שהנכסים שבמחלוקת היו חדשים, נבנו לפני שנה, האם היית קובע פיצוי זהה, והיו מופקעים השנה, האם היית קובע פיצוי זהה לבניין כזה בהשוואה לבניינים כמו שקיימים בפועל? ת. לא. מבנה חדש מלפני שנה היה מוערך בהתאם." אלא מאי, שתשובתו של מר גל בירמן האמורה עניינה בחלופה א' ולא בחלופה ב', כשברי גם מתוך חוות הדעת כי חלופה ב' נסובה על דיור חלוף חדש (ר' חוות הדעת בעניין בית אטיאס בסעיף 11.2 וחוות דעת בעניין אפוטקר בסעיף 11.2, ובלשונו "דיור חלוף חדש סביר"). חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט: חוות דעת המומחה שמונה ע"י בית המשפט מר גל בירמן מקובלת עליי כחוות דעת מבוססת כדבעי, מקיפה, שקולה ומאוזנת. מר בירמן עשה מאמץ בחוות דעתו להוציא תחת ידו חוות דעת מקיפה ומאוזנת, כך ערך חוות דעת אל מול מספר עסקאות להשוואה, בהתאימו את נתוני היסוד למכנה משותף אחד ככל שניתן, וכך בדק את מסקנותיו בשתי שיטות מקובלות, שיטת ההשוואה שהיא השיטה העיקרית, ושיטת העלויות שהיא שיטת בקרה נוספת, ומכאן תוקפה ומשקלה של חוות הדעת. בנסיבות המפורטות לעיל בהן ניתן לקבוע כי מר בירמן אינו אלא מומחה שמונה ע"י בית המשפט בהסכמת הצדדים, חל הכלל האמור בתקנה 130(ג) לתקנות סד"א תשמ"ד-1984, הקובעת: "130. ... (ג) מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת: (1) לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין; (2) יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה." כלל שמור עימנו, שיישומו נכון במקרה דנן, כי לא בנקל בית משפט יתערב במסקנותיו של מומחה המבוססות על נסיונו ומומחיותו, כשעל הפרק מומחה שמונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים, במיוחד לאחר שנחקר בבית המשפט והוסיף הבהרות לאמור בחוות דעתו, וכך הדין בענייננו. בעניין זה ר' ע"א 1168/07 יפה נוף - תחבורה, תשתיות בע"מ נ' מאיר הפלר, מיום 1.2.09; שם נקבע ע"י כב' השופט י' דנציגר, כהאי לישנא: "ככלל, עילת ההתערבות בחוות דעת מקצועית אותה ערך שמאי או מעריך מצומצמות למקרים חריגים בהם פעל השמאי או המעריך בניגוד לכללי הצדק הטבעי כגון תחת השפעה בלתי הוגנת או עקב תרמית או כאשר פעל בחוסר תום לב [ראו: ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פ"ד מח(5) 381, 391 (1994)]. פרט למקרים כאמור, אין מקום להתיר לצדדים להשיג על שיקול דעתו המקצועי של שמאי או מעריך על מנת להגיע לתוצאות הרצויות להם. בע"א 66/67 גלובוס למזרח, תעשייני עטים וצרכי משרד בע"מ נ' רולקס בע"מ, פ"ד כא(2) 146 (1967) נדרש כבוד השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי לשאלה זו וקבע בנוגע למעריך, נשוא דיונו, כי: "... במידה שמסקנותיו נוגעות לענינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול דעתו היה פגום, ואף טעות שהוא טעה בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי מסקנותיו. הטעם לדבר הוא שבענינים אלה התכוונו הצדדים לסמוך ללא ערעור על הכשרתו המקצועית של האיש שנבחר על-ידם [שם בעמ' 153]". בנסיבות אלה, אני מוצאת לקבל את חוות דעתו של המומחה מר גל בירמן שהגיש חוות דעת מקצועית ומנומקת, שאין חולק כי לא חרג במסגרתה מכללי הצדק הטבעי. למעלה מן הנדרש אדגיש מספר נקודות שאין בהם, לשיטתי, כדי לגרוע מחוות דעת המומחה מר גל בירמן אלא לחזק אותה, וזאת בעקבות האמור בסיכומי המשיבים, כדלקמן; א. המומחה גל בירמן ערך חוות דעתו בהשוואה למספר עסקאות, בהתאמה מתחייבת לכל עסקה ועסקה. לא רק בהשוואה בין העסקאות הסתפק המומחה אלא הוסיף וביסס את חוות דעתו לפי שיטת חישוב נוספת מוכרת, היא שיטת העלויות, אשר נותנת ביטוי לרכיבים שונים הקיימים בנכס מושא השומה. דומה כי לא נעלם מעיני המומחה שום נתון רלוונטי להשוואה, כך מבוססת חוות דעתו על אדנים נדרשים, וכלשונו בחוות דעת בעמ' 16: "מניתוח עסקאות ברות השוואה בנכסים בעלי מאפיינים דומים, בסביבה הקרובה ותוך כדי מתן ביטוי למיקום הנכס במבנה ולרמת הגימור הקיימת, גודל הדירה, חלוקתה התכנונית וכד'...". ניסיון לקעקע את חוות הדעת בדרך של ביצוע חישוב אחר אינו ראוי, ואף ב"כ המשיבים 1 ו-2 אשר מבקש לתקוף את ממצאי ומסקנות המומחה בדרך חשבונאית, אומר גם את ההיפך בסיכומיו כי "שמאות אינה מדע מדויק". במאמר מוסגר אעיר כי טרוניות כנגד המומחה שביסס חוות דעתו על מספר עסקאות אינה מתיישבת עם התנהלות המשיבים 1 ו-2 שבחרו להגיש חוות דעת של שמאי מטעמם שהסתפק בשתי עסקאות להשוואה בתאריכים בעייתיים למועד השומה (עסקה אחת משנת 2010 ועסקה אחת משנת 2009). ב. משפחת אפוטקר טענה כי אין מקום לשיטת השוואה מקום שהעסקאות המדווחות נופלות מהעסקאות האמיתיות, שצדדים מתקשרים בהן הלכה ולמעשה, וזאת משום אינטרס של הצדדים לעסקה להצהיר על עסקה פחותה, שבגינה יחויבו בתשלום מס נמוך מהנדרש על פי דין. עיינתי בטענה ומצאתי לדחותה, ולא רק משום שהטענה נטענה בעלמא ללא הוכחות, אלא משום שעסקאות מדווחות נבחנות בסופו של יום ע"י רשויות המס, המוצאות פעמים להתערב בעסקאות שנמצאות על ידן כבעייתיות. ג. משפחת אפוטקר בכל דרך ניסתה להציג את חוות דעת המומחה מר ג' בירמן כחוות דעת פגומה, אך דומה כי את ניסיונה יש לדחות ולא רק משום עמדת משפחת אטיאס, המבקשת לקבל את מסקנות חוות דעת המומחה, הגם שלמשפחת אטיאס ולמשפחת אפוטקר עניין משותף; אלא משום האמור בחוות דעת שבצד יישום מומחיותו של המומחה, נקט הוא בדרך של מתן הסבר לקביעותיו, בהשוואה עם עסקאות אחרות, שברי כי הבסיס להשוואה דורש התאמה, כפי שנעשתה, בשים לב למגוון פרמטרים כגון גודל המבנה והחדרים, ואיכות הבנייה. למעלה מן הנדרש אציין כי בתום חקירת המומחה עת ערך התאמה נוספת של חוות דעתו, בשים לב לטיעוני המשיבים, דומה, היה כי תמה המחלוקת לגבי חוות דעתו, כהצהרת ב"כ משפחת אפוטקר בעמ' 26 לפרוטוקול, הצהרה שבמקומה מונחת גם עתה לאחר הגשת הסיכומים, בדרך של חיזוק חוות דעת המומחה ולא ההיפך. ד. המשיבים 1 ו-2 ביקשו לערער את הבסיס לחוות דעתו של מר ג' בירמן באשר לאופן עריכת ההשוואה, אך דומה כי הצגת חישוב שונה אין בה די, שהרי ההשוואה בין נכסים נעוצה בנתונים מגוונים אשר אותם יש לעבד, בראי שוק המקרקעין ככלל, ושוק המקרקעין בעיר עכו, תחום מומחיותו של המומחה אשר מונה. הדגש שהושם על ידי משפחת אפוטקר לגבי מערכת סינון האוויר בחדר הביטחון (ממ"ד), למשל, היא אב טיפוס לכל טענותיהם שנדחות על ידי המומחה, עת הבהיר המומחה כי פרטי הנכס כולם בסופו של יום מקבלים ביטוי מלא בהערכת רמת גימור כללית של הנכס, כך לגבי סוגית מסנן בחדר הביטחון, כך לגבי איכות החלונות והדלתות וכיו"ב. המומחה מטעם בית המשפט בעדותו הדגיש כי מערכת סינון האוויר לא נשמטה מעיניו, כשנלקחה על ידו בחשבון לצורך הערכת הגימור הכללי של הנכס, והיא הנותנת. לשיטתי, מומחה בית המשפט לא רק שלא קיפח את המשיבים בשומתו, אלא אף נהג עימם ביד רחבה, ואביא מספר דוגמאות לכך; א. מומחה בית המשפט העריך את הנכס לפי אחוזי בנייה בשיעור 70% מהחלקה כולה, בהתעלם מיישום תוכנית תב"ע שעניינה בהפקעה של חלק מהמקרקעין לצורך סלילת דרך, וכפועל יוצא באחוזי בנייה פחותים. ב. מומחה בית המשפט העריך את הנכסים הן של המשיבים 1 ו-2 והן של המשיבים 3 ו-4 על הצד הגבוה כנכס מהוון, הגם שהנכס של המשיבים 3 ו-4 אינו מהוון. ג. מומחה בית המשפט העריך באופן דומה את הנכס של משפחת אטיאס ושל משפחת אפוטקר, הגם שתביעתה של משפחת אפוטקר בגין פיצוי בשל ירידת ערך הנכס בעקבות תוכנית תב"ע, שאישרה בעבר את סלילת הדרך, נדחתה בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה עכו, ומאוחר יותר נדחה הערר שהוגש לוועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה. הפיצוי על פי חוות הדעת והתאריך הקובע לשומה: המבקשת טוענת כי הפיצוי הראוי וההוגן עבור הפקעת הנכס של משפחת אטיאס ומשפחת אפוטקר, הינו פיצוי על פי שווי הנכס במצבו בשוק הנדל"ן בגישת השוואה ובגישת עלויות, בהתאמה, ליום עריכת חוות הדעת קרי ליום 1.12.11, בתוספת הצמדה ליום פסק הדין לפי פקודת הקרקעות. בנסיבות אלה גובה הפיצוי שיש לפסוק למשפחת אפוטקר הינו בסך 1,000,000 ₪; וגובה הפיצוי שיש לפסוק למשפחת אטיאס הינו בסך 1,180,000 ₪. דא עקא, שמיום עריכת חוות הדעת ועד ליום מתן עדותו של המומחה בבית המשפט, חל שינוי עת מצא המומחה להשיב לשאלות ב"כ המשיבים ולאשר עליית מחירים בשוק הנדל"ן בעכו בתקופה שעד למתן העדות, וכלשונו בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 8-16: "ש. המומחה של הוועדה קובע בחוות דעתו שיש מגמה של עליית מחירים לאור הביקוש הרב וההיצע הנמוך, ואתה כותב בסעיף 9.9 שיש עליית מחירים בעכו ובמיוחד בבתי מגורים צמודי קרקע. אני שואל אותך, כמי שחוות דעתו עשויה לקבוע את המחירים שהמפונים ישולמו, האם נכון שהמחירים מאז חוות הדעת שניתנה לפני הרבה זמן, עלו? ת. להערכתי מחירי הנכסים בעכו עלו בשנה האחרונה. ש. אתה יכול להגיד אחוזים בערך? ת. זה כפוף לבדיקה, אבל אם אתה שואל אותי, בתשובה מהבטן, לדעתי היתה עליית מחירים בין 5 ל-15 אחוז, בשנה האחרונה בעכו. זה דבר שצריך בדיקה עדכנית." סבורה אני, כי הגם שאין מדובר בתוספת לחוות דעת שהינה מפורטת, בדוקה ומדויקת, אין להתעלם מהערכת המומחה, שמדווח על עלייה במחירי הנכסים מאז מתן חוות דעתו, אותה אקבע על דרך האומדן בשיעור 10%. בנסיבות אלה הפיצוי שיש לפסוק למשיבים על פי ההערכה המעודכנת, כפי שבאה לידי ביטוי במועד עדות המומחה ביום 23.9.12, יהא למשפחת אטיאס בסך 1,298,000 ₪, ולמשפחת אפוטקר בסך 1,100,000 ₪. התאריך הקובע לשומה נקבע בפסיקה על פי שיקול דעת בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה כפי שהובא בפניו. באלה הנתונים, כפי האמור לעיל, התאריך הקובע לשומה הוא מועד סיום ההערכה על ידי המומחה ובעניננו מועד מתן עדותו של המומחה בבית המשפט. אלא מאי, שמאחר והמבקשת לא שילמה למשיבים את הפיצוי על פי עדותו של המומחה במועד מתן העדות או סמוך לכך, ולחילופין לא הפקידה אותו בנאמנות עבור המשיבים הגם שסברה כי יש ליתן פיצוי לפי מועד הערכת השומה, הרי יש לדאוג לשמור על ערכו של הפיצוי למועד פסק הדין, כך שיתווספו לכספים הללו ריבית והצמדה, על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בנסיבות אלה יעמוד הפיצוי על סך של 1,310,000 ₪ עבור משפחת אטיאס, וסך של 1,110,000 ₪ עבור משפחת אפוטקר (במעוגל). הוצאות נלוות: כללי השומה אינם מהווים רשימה סגורה וקיימים רכיבים נוספים מעבר לשווי הנכס בגינם ניתן לפצות את בעל הזכות המופקעת. אין חולק כי יש לפצות את המשיבים בגין הוצאות סבירות הנובעות במישרין מן ההפקעה ותוצאותיה, בנסיבות בהן מטרת הפיצוי הינה להעמיד את בעל הזכויות במצב בו היה עומד אלמלא ההפקעה, כך יש להוסיף פיצוי עבור הוצאות מעבר מבית לבית, ובכלל זה הוצאות עבור העתקת עצים ממקומם בחצר המשיבים לחצר בבית הקבע. הוצאות שהעריך המומחה, שנלוות לפיצוי, שעניינן כאמור בהוצאות דלעיל לרבות עבור דמי תיווך, שכר טרחת עו"ד, דמי העברה, תשלומי מיסים עבור רכישת נכס חלופי ושכר דירה בתקופת הביניים; מקובלות עליי, במיוחד שתחשיב נגדי מוכח כדבעי, לא הוצג. יחד עם זאת, סבורה אני כי בהתאם לעדות המומחה, ייתכן כי ההוצאות הוערכו על הצד הנמוך, עת לא נלקחה בחשבון למשל האפשרות כי תתקיימנה שתי העברות של תכולת הדירה, ככל שיצטרכו מי מהמשיבים לשכור דירה אחרת עד לכניסתם לבית הקבע אותו ירכשו, לרבות התאמת דיור לבית הזמני ולבית הקבוע. בנסיבות אלה, אעריך את ההוצאות הנלוות בסך 150,000 ₪ עבור משפחת אטיאס; ובסך 140,000 ₪ עבור משפחת אפוטקר. עוגמת נפש: משפחת אפוטקר בסיכומיה עתרה לפיצוי בראש נזק של עוגמת נפש; עיינתי בבקשה ומצאתי לדחותה, לא רק משום שעתירה זו לא הופיעה בכתבי בי-דין מטעמה, המגדירים וקובעים את יריעת המחלוקת, אלא משום שעתירה לפיצוי בגין עוגמת נפש מבוססת בסיכומים על עוולת הרשלנות, שרכיביה לא הוכחו כלל ועיקר. הדברים מקבלים משנה תוקף משלא הוכח שיעור הפיצוי, הביסוס לו והקשר הסיבתי בעטיו, כשברי כי עד שידעה משפחת אפוטקר ועד שידעה משפחת אטיאס על ההפקעה, יכלו הם לגור בביתם ללא הפרעה ומבלי שהוגבלו בפיתוח ובניית תוספות לביתם, ועתה משההפקעה יוצאת לדרך זוכים המשיבים לתמורה עבור הנכס, לרבות עבור כל אותן תוספות, כששוויים מתבטא במחיר הנכס על התוספות שהוספו, המתקבל על פי מבחן השוק החופשי, בין מוכר מרצון ובין קונה המעוניין ברכישה. זאת ועוד, גם בראיה כללית דומה כי לא הוכח כי מדובר בראש נזק מוכר בפיצוי הניתן בגין הפקעה, וגם לכך יש ליתן את הדעת. יצוין כי בסוגית הפיצוי בגין עוגמת נפש נהגה משפחת אטיאס בדרך ראויה עת זנחה בקשתה לפיצוי בגין עוגמת נפש, הגם שהטענה הופיעה בכתבי טענותיה. שכ"ט עו"ד: משפחת אטיאס עתרה לתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור 15%, בהתאם להסכם הקיים עם בא כוחה, שלא הוכח. לעניין אופן קביעת שכר טרחת עו"ד בהליך, יש להתחשב הן בסכום הפיצוי העודף, קרי הסכום המתקבל מעל למה שהוצע ע"י המבקשת בחוות דעת מטעמה, וכן לזמן שנדרש בניהול ההליך בפניי, אשר לא היה מן הארוכים, ודומה כי היה ניתן אף לקצרו, כפי שהוצע ע"י המבקשת עוד במהלך ההליך. לאור האמור מצאתי לקבוע שכ"ט עו"ד בהליך בסך כולל בשיעור של 187,000 ₪, עבור ב"כ משפחת אטיאס ושכ"ט עו"ד בסך כולל בשיעור של 160,000 ₪ עבור ב"כ משפחת אפוטקר. סוף דבר: אני מחייבת את המבקשת בפיצוי משפחת אטיאס בסך כולל של 1,647,000 ₪, וכן מחייבת את המבקשת בפיצוי משפחת אפוטקר בסך כולל של 1,410,000 ₪. החיובים האמורים הינם נפרדים וישולמו בנאמנות לידי כל אחד מב"כ המשיבים בהתאמה תוך 45 יום, שאם לא כן יתווספו לחיובים הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. פינוי המשיבים מבתיהם יהא תוך 3 חודשים לאחר תשלום מלוא החיוב בפסק הדין שישולם, כאמור, לב"כ הצדדים ויוחזק על ידם בנאמנות עד לפינוי בפועל. אי פינוי הנכס במועדים האמורים לעיל בין ע"י משפחת אטיאס ובין ע"י משפחת אפוטקר, כשהחיוב הינו בנפרד, וזאת לאחר שהתשלום ע"י המבקשת ישולם במלואו, יקנה למבקשת זכות לנקוט בהליכי פינוי בהוצאה לפועל. קרקעותפקודת הקרקעותמקרקעיןהפקעה