נטען כי הבנק כפה על החברה להפקיד פיקדון בעת שחשבון הבנק היה בחריגה, ללא כל היגיון כלכלי וללא קשר עסקי סביר בין שני השירותים הבנקאיים. יש בכך משום התניית שירות בשירות האסורה על פי סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. ואכן, החברה הפקידה בבנק פיקדון מזומן בגובה 642,472 ₪, שנותר מופקד בקופת הבנק כשבע שנים. לא רק שהבנק לא שילם לחברה ריבית בגין פיקדון זה, אלא הוא גבה מהחברה דמי טיפול בגובה 1% לשנה בגין הפיקדון ובמקביל גבה ריבית חריגה בגין האשראי שנתן לחברה. הבנק ניצל את פערי הכוחות שבין הצדדים, וגבה שיעורי ריבית חריגה לאורך כל התקופה. הבנק הפר את חובות האמון המוטלות עליו ביחסיו עם החברה, נתן לחברה ייעוץ כושל, והמליץ לה ליטול אשראים אשר אינם מתאימים בהכרח לסוג פעילותה העסקית. הנזקים שגרם הבנק לחברה עולים עשרות מונים על סכום התביעה, ועל כן דין התביעה להידחות. דיון והכרעה 9. כבר בראשית הדברים יאמר, כי דין התביעה להתקבל. חובה של החברה לבנק בחשבון הבנק אינו מוטל בספק, ומנגד הנתבע לא הוכיח את טענותיו לפיהן התנהלותו של הבנק וחילול המחאות הן שהביאו לפירוקה של החברה, וכן לא הוכח כי הבנק הפר חובה מחובותיו, או כי גרם נזקים לחברה בסכום העולה על חובה לבנק. 10. מטעם הבנק העיד מר משה נגר - מנהל החטיבה העסקית בבנק. העד טיפל באופן אישי בחשבון הבנק של החברה עד למועד העברת הטיפול בחשבון למחלקת גבייה. על פי עדותו, גובה החוב של החברה לבנק נכון למועד הגשת התביעה עמד על סך 2.6 מיליון ₪ כולל ריבית (עמ' 4 לפרוטוקול). העד אישר כי נכון למועד חתימת הנתבע על כתב הערבות לחברה (בשנת 2008), עמד האשראי שהעניק הבנק לחברה על סך 4 מיליון ₪. לדברי העד, נכון ליום 1.3.10, המועד בו ביטל הבנק את מסגרת האשראי בחשבון הבנק, החוב של החברה עמד על סך 4,230,000 ₪. כנגד החוב היו בטחונות שונים, ביניהם ערבות בעלים, שעבודים שונים ופיקדון של הנתבע בגובה של כ-640,000 ₪ (עמ' 6 לפרוטוקול). העד העיד כי מלכתחילה הוצע לנתבע לפרוע חלק מהחוב בחשבון הבנק באמצעות כספי הפיקדון אך הוא סירב. הבנק חזר והציע לו זאת על מנת להפחית את גובה החוב לבנק מספר פעמים בישיבות שנערכו בין הצדדים, אך הנתבע עמד בסירובו (פרוטוקול מיום 15.4.12, עמ' 7 שורות 28 ואילך), בטענה כי הוא מעריך שביום מן הימים יוכל למשוך את הפיקדון. כפי שאמר העד, הנתבע נחשב כ"איש עסקים רציני, יהלומן אחד הגדולים בארץ שהיו בשנות ה-90, וחזקה עלי שהוא מבקש לבצע את המהלך הזה", ועל כן דעתו של הנתבע בנושא התקבלה באותה עת על ידי הבנק (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 28 ואילך). לדברי העד, הבנק קיבל מתוך תיק הפירוק סך 960,000 ₪. הוא לא ידע להשיב לשאלה האם הבנק עתיד לקבל כספים נוספים מתיק הפירוק (עמ' 8 לפרוטוקול). העד אישר כי בחודש 2/10 הבנק החזיר המחאות, ונימק זאת בכך שחשבון החברה עמד ביתרת חובה מעבר למסגרת המאושרת, ולאחר שהחברה קיבלה התראות הן בכתב (נספח ז לתצהיר העד - מכתב לחברה מיום 21.7.09) והן בעל פה, לפיהן הבנק לא יכבד המחאות שיימשכו מעבר למסגרת האשראי המאושרת. עדותו של העד מהימנה עלי והיא לא נסתרה. 11. עדות הנתבע בחקירתו הנגדית, הנתבע הודה כי במועד בו נכנסה החברה להליכי פירוק, בחודש מרץ 2010, היה לה חוב כלפי הבנק, וכן הודה כי הינו ערב להתחייבויות החברה כלפי הבנק, (עמ' 11 לפרוטוקול). 12. כאמור לעיל, טענת ההגנה העיקרית של הנתבע כנגד התביעה היא, כי הבנק עצר את האשראים שניתנו לחברה באופן פתאומי, וכן חילל 30 המחאות שהיוו תשלום שכר לעובדי החברה, ובכך גרם לעובדי החברה להגיש את הבקשה לפירוקה (למשל סעיפים 3,4, 19, 20 לתצהיר הנתבע). הנתבע חזר על כך בחקירתו הנגדית (עמ' 13 לפרוטוקול). הנתבע נחקר בעניין זה, וכאמור, לא עלה בידו להוכיח כי חילול ההמחאות, בסך 120,000 ₪ על ידי הבנק הוא המהלך שהביא לפירוק החברה. מהבקשה לפירוק החברה עולה, כי היא הוגשה ביום 24.2.10 על ידי עובדי החברה, בגין חובות של החברה לעובדים, הכוללים שכר עבודה לחודשים ינואר-פברואר 2010, פדיון חופשה, דמי הבראה, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורין והפרשות סוציאליות, בסך כולל של כ-800,000 ₪ (מוצג ת/1). הנתבע נשאל לעניין החוב לעובדי החברה כעולה מהבקשה לפירוק, שהינו גבוה במאות אלפי שקלים מסכום המשכורות בלבד, והודה כי אכן החברה חבה לעובדים כ-600,000 ₪ (עמ' 12 לפרוטוקול). מכאן, כי לאו דווקא החזר ההמחאות (בסך 120,000 ₪) הוא שהביא לפירוק החברה, מאחר והיה מדובר בחוב גדול בהרבה. אם אין די בכך, בהמשך הוצג לנתבע מסמך הוכחת חוב, אשר שלח המוסד לביטוח לאומי למפרק החברה בהליך הפירוק (מוצג ת/2) ולפיו נכון ליום 5.5.10 היתה החברה חייבת למוסד לביטוח לאומי בגין חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורין לעובדים, סך 1,896,509 ₪. תשובתו של הנתבע היתה כי הוא לא מכיר דבר כזה (עמ' 12 לפרוטוקול). 13. הנתבע העיד כי 60 יום לאחר שהחברה נכנסה לפירוק, הוא שילם את משכורות העובדים לאחר שההמחאות שנועדו לשם כך חוללו על ידי הבנק (עמ' 13 לפרוטוקול), וצרף לשם כך את נספח 4 לתצהירו. אלא שנספח 4 הינו אישור של עובד אחד בלבד (מתוך 30 עובדים נטענים) על קבלת משכורתו מהנתבע. הנתבע לא צרף אסמכתאות נוספות אך בחקירתו העיד שהוא מצהיר כי שילם משכורות כנטען (עמ' 13 לפרוטוקול). 14. לנתבע הוצג מוצג ת/4 - מכתב ששלח הבנק לחברה ביום 21.7.09, בו פורטו ההסכמות בין הבנק לחברה לאחר פגישות שהתקיימו בין הצדדים בתקופה 25.3.09-13.7.09, בעניין הפסדי החברה במחצית הראשונה של שנת 2009, והתחייבויות החברה כלפי הבנק להזרים הלוואת בעלים ולשעבד נכס של החברה לחיזוק הביטחונות. שם נכתב כי אם עד ליום 31.7.09 החברה לא תעמוד בסיכומים עמה, יהיה עליה לפרוע את האובליגו הקיים בחשבון הבנק בתוך 6 חודשים. היינו, במכתב זה הודיע הבנק לחברה, כי לא תאושר חריגה ממסגרת האשראי בחשבון. הנתבע אישר את קבלת המכתב (עמ' 14 לפרוטוקול), ואף הודה כי החברה משכה המחאות עבור תשלום ל-30 עובדיה, בסכום מצטבר של 120,000 ₪, כאשר היתה בחריגה ממסגרת האשראי (עמ' 14-15 לפרוטוקול). 15. לעניין הטענה בדבר התניית שירות בשירות אסורה - סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1971 קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי" לטענת הנתבע, הבנק כפה על החברה להפקיד פיקדון בסך 640,000 ₪ בשעה שחשבון הבנק היה ביתרת חובה חריגה, וזאת למשך שבע שנים. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית האם מישהו בבנק כפה עליו להפקיד את הסכום, אך לא השיב לשאלה. הנתבע נשאל אותה שאלה פעמיים נוספות ולא נתן תשובה עניינית (עמ' 15 לפרוטוקול). מתשובות הנתבע שכן ניתנו עולה, שהבנק לא כפה עליו להפקיד את הפקדון, אלא שהוא (הנתבע) החזיק בבנק את הסך 640,000 ₪, ובעצם הבנק לא אפשר לו למשוך את הסכום, וגבה דמי ניהול בשל הפיקדון (עמ' 15 לפרוטוקול). הנתבע נשאל האם פנה בכתב אל הבנק בבקשה למשוך את הסכום, וענה כי פנה בעל פה. הנתבע לא הציג כל אסמכתא לכך, ולא פרט מתי פנה אל הבנק בעניין, ממי ביקש? מה היתה התשובה? האם פנה פעם נוספת וכיוצ"ב (עמ' 16 לפרוטוקול). הנתבע נשאל, אם כן, מדוע לא עבר לבנק אחר, וענה כי לא היה יכול, אך לא נתן לכך הסבר או נימוק (שם). הבנק טוען מנגד, כי הפיקדון שהופקד שימש כבטוחה למסגרת הערבויות שהעמיד הבנק לטובת החברה, כמקובל במערכת הבנקאית. מר נגר מטעם הבנק העיד, כאמור, כי לנתבע הוצע יותר מפעם אחת להשתמש בכספי הפיקדון לפירעון חלק מחוב החברה, אך הוא סרב (ר' לעיל בסעיף 10). הנתבע לא התייחס לכך בחקירתו ועדותו של מר נגד בעניין לא נסתרה. הנתבע לא הוכיח כי הבנק התנה את המשך מתן האשראי והפעילות העסקית בחשבון הבנק בהפקדת הפיקדון. טענותיו של הנתבע בעניין זה נטענו בעלמא ללא כל אסמכתא ולא הוכחו ועל כן נדחות. על פי הפסיקה "על בית המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה" (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פ"ד נג(1) 577). לא רק שהנתבע לא הניח ולו ראשית ראיה לכך שהבנק התנה את המשך מתן האשראי לחברה בהחזקת הפיקדון, אלא הבנק הוכיח כי הציע לנתבע לפרוע חלק מחוב החברה לבנק באמצעות הפיקדון, אך הנתבע סירב לכך. 16. בסעיף 22.1.3 לתצהירו כתב הנתבע כי הוא מחזיק באופן אישי בנכסים רבים, לרבות נכס בבניין PPD בירושלים, ששוויו (של החלק בבניין שבבעלותו) מגיע לסך של למעלה מ-8 מיליון דולר. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע, מדוע לא מימש את אחד מנכסיו לשם הצלת החברה אשר הגיעה לכלל קריסה, הנתבע השיב לכך, כי הוא הציע לבנק למשכן מחסן בשטח של 75 מ' ברמת גן, אך לא הוסיף ולא פרט מתי הציע, כיצד הציע, למי הציע, האם בכתב או בעל פה, מה היתה תשובת הבנק וכיוצ"ב (עמ' 17 לפרוטוקול), וכשנשאל על כך בשנית תשובתו היתה "זה לא פשוט. גם אם יהיה לך נכס הכי טוב, לא תמיד אתה מוצא קונה כשמתאים לך. וזה לא רלוונטי בכלל. אני בא בטענות לבנק למה לא שילמתם לי על הכסף במשך 7 שנים? זה לבד עושה מאות אלפי שקלים ולא הייתי במצב של חריגה" (שם). הנתבע לא השיב תשובה עניינית ורק חזר על טענתו בעניין הפיקדון. יחד עם זאת, מדברי הנתבע לגבי היקף הרכוש שבבעלותו, בשווי מיליוני שקלים, נראה כי במצב דברים זה, המפתח למניעת קריסת החברה היה בידיו, אלא שהוא בחר לשבת בחיבוק ידיים לאחר קבלת מכתב ההתראה ששלח הבנק בחודש יוני 2009, לא לפרוע את החוב בבנק ולהוסיף למשוך המחאות גם כאשר מסגרת האשראי לא אפשרה זאת. 17. סיכומו של דבר, חוב החברה לבנק נכון למועד הגשת התביעה, הוכח על פי דפי חשבון הבנק עמד ע"ס 2,611,627 ₪ (ר' סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). הנתבע הינו ערב לחוב, ואין על כך מחלוקת. הנתבע לא הכחיש את החוב בחשבון הבנק, אלא העלה טענות הגנה אשר נדחו. 18. הוכח, כי הבנק התריע בפני הנתבע על העמדת מסגרת האשראי לפירעון מיידי ואי כיבוד המחאות במקרה של חריגה, וזאת כבר בחודש יולי 2009, כששה חודשים לפני חילול ההמחאות. הנתבע לא הכחיש זאת. מכאן, כי טענת ההגנה העיקרית של הנתבע, בדבר עצירת האשראי ע" הבנק באופן פתאומי וללא כל הודעה מוקדמת - נדחית מכל וכל. 19. גם הטענה כי חילול 30 המחאות שנועדו לתשלום שכר העובדים על ידי הבנק, בסך כולל של 120,000 ₪ היא שגרמה לעובדים להגיש את הבקשה לפירוק החברה אשר הביאה בסופו של יום לקריסת החברה - נדחית. ראשית - הנתבע לא הוכיח כי הבנק חילל 30 המחאות. הנתבע לא הציג את ההמחאות שחוללו, לא פרט מהם הסכומים, מהו המועד בו חוללו ההמחאות וכיוצ"ב. נציג הבנק הודה בעדותו כי חוללו מספר המחאות, אך זאת לאחר שהן נמשכו על ידי החברה כאשר חשבון הבנק היה מצוי ביתרת חובה ובחריגה ממסגרת האשראי. הנתבע לא הכחיש זאת. שנית - עיון בבקשה לפירוק (מוצג ת/1) מעלה כי אי כיבוד ההמחאות שנועדו לתשלום משכורות העובדים הינו רק עילה אחת מתוך שלל העילות והנימוקים לפירוק החברה, וביניהן: מכתבי פיטורין שקיבלו העובדים, צווי עיקול שהוצאו נגד החברה בגין חובות למס הכנסה, מע"מ וארנונה; מכתבי דרישה והתראה לפני נקיטה בהליכים משפטיים שקיבלה החברה מספקים, חוב שכירות המבנה ממנו פועלת החברה, חוב לחברת החשמל, חובות בגין רכבים ששימשו את עובדי החברה, דרישה כי העובדים ימסרו כבטוחה את כרטיסי האשראי שלהם לצורך השכרת הרכבים; הדרישה כי העובדים יממנו חלק מההוצאות השוטפות של החברה כגון דלק וחומרי גלם, חובות לעובדים בסכום העולה על 800,000 ₪ בגין שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורין והפרשות סוציאליות. ולמעשה, חובה של החברה עלה כמה מונים על סכומי השיקים שלא כובדו ע"י הבנק כפי שטען הנתבע. 20. אשר על כן, התביעה נגד הנתבע מתקבלת כדלקמן: א. הנתבע ישלם לבנק, כערב לחשבון הבנק של החברה, סך 2,611,627.2 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ב. הנתבע ישלם לבנק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. חשבון בנקבנקפיקדון