בין הצדדים נקשרה ונחתמה מערכת הסכמית, אשר מטרתה הקמת והפעלת תחנת תדלוק בתחום המקרקעין הידועים כחלקה 50 גוש 13529 בצפת (להלן: "המקרקעין"), המשותפים לתובעת ולנתבעים. במסגרת יחסי הצדדים העמידה התובעת לנתבעים בשנת 2003 הלוואה, שטרם נפרעה, כך לגרסת התובעת, אף שחלף המועד לפירעונה והתובעת דרשה את פירעונה. 3. א. ביום 1.1.1995 נחתם הסכם מכר בין התובעת ובין הנתבעים, במסגרתו רכשה התובעת מחצית מזכויות הנתבעים במקרקעין (להלן: "הסכם הרכישה") לצורך הקמת תחנת דלק ומבנה מסחרי על המקרקעין. ב. בד בבד עם הסכם הרכישה, נחתם בין הצדדים "הסכם עקרונות" להקמת חברה (להלן: "מעלה צפת") בבעלות משותפת של הצדדים, על מנת שזו תקים ותתפעל במקרקעין תחנת תדלוק. ג. בנוסף נחתם בין התובעת והנתבעים מצד אחד, ובין מעלה צפת, מצד שני, הסכם לפיו מעלה צפת תקים על חשבונה במקרקעין תחנת תדלוק. ד. ביום 1.1.2002 נחתם "הסכם שכירות" בין מעלה צפת, התובעת ודור אלון תפעול תחנות דלק בע"מ, לפיו, זכאית האחרונה להפעיל את התחנה. ה. ביום 22.1.03 נחתם "הסכם הלוואה" בין התובעת ובין הנתבעים, בגדרו העמידה התובעת לנתבעים הלוואה בסך 480,000 ₪ לתקופה בת 60 יום או עד למועד בו תקבל מעלה צפת הלוואה מבנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: "הסכם ההלוואה"). גרסת התובעת 4. לטענת התובעת, הצדדים האריכו את מועד פירעון ההלוואה מעת לעת, בהתאם לאמור בסעיף 4 להסכם ההלוואה. 5. ביום 8.8.10 דרשה התובעת מהנתבעים בכתב את פירעון ההלוואה בתוך 30 יום מיום מועד הדרישה, אך עד להגשת התביעה הנתבעים לא עשו כן. 6. מאחר והנתבעים הפרו את התחייבותם מכוח הסכם ההלוואה ולא פרעו את ההלוואה שקיבלו מהתובעת, חרף דרישות התשלום של התובעת וחלוף המועד לפירעונה, מבקשת האחרונה לחייב את הנתבעים לשלם לזכותה את סכום החוב - העומד נכון למועד הגשת התביעה על סך 862,534 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. גרסת הנתבעים 7. לטענת הנתבעים, בתחילת שנת 2003 החליטו הצדדים על נטילת הלוואה משותפת באמצעות חברת מעלה צפת בסך 1,000,000 ₪, באופן שכל צד יטול 500,000 ₪. לאור העיכוב בהעמדת ההלוואה, נחתם ביום 22.1.03 הסכם ההלוואה בין התובעת ובין הנתבעים. 8. בניגוד לטענות התובעת, טוענים הנתבעים, כי מועד פירעון ההלוואה לא הוארך "מעת לעת בהסכמת הצדדים". לשיטתם, "לא בכדי, התובעת מילאה פיה מים בקשר עם אי-סילוק החוב כביכול עד אשר נודע לה על מכירת זכויות הנתבעים לרון אטיאס, או אז, זו החלה להעלות לפתע טענות שונות בדבר כספים שלא הוחזרו לה כביכול על ידי הנתבעים" (סעיף 21 לכתב ההגנה). 9. ביום 2.8.10 נערכה פגישה ראשונה בין נציגי הנתבעים ובין נציגי התובעת, במהלכה הודיעו הנתבעים לתובעת על כוונתם למכור את זכויותיהם במקרקעין וביקשו לדעת מה עמדתה בקשר עם מימוש זכות הסירוב הראשונה על ידה. 10. ביום 8.8.10 "נזכרה" לפתע התובעת לפנות לנתבעים בדרישה לסילוק ההלוואה בתוך 30 יום. 11. בעקבות פגישה שנייה שהתקיימה ביום 31.8.10 בין נציגי הצדדים, הודיעה התובעת לנתבעים בכתב, בין היתר, כי עליהם לפרוע את ההלוואה. 12. במכתבו מיום 1.9.10 השיב ב"כ הנתבעים לב"כ התובעת, בין היתר, כי נראה שיש מקום לקיים פגישה נוספת בין הצדדים בניסיון ליישב את המחלוקות שנתעוררו ביניהם. ביום 3.10.10 נחתם הסכם מכר בין הנתבעים ובין רון אטיאס, אשר בעקבותיו הוחלפו מכתבים בין ב"כ הצדדים, בהם עמד ב"כ התובעת על פירעון ההלוואה, כאשר עמדת ב"כ הנתבעים הייתה "לעניין הסכם ההלוואה, מרשיי הביעו מס' פעמים בעבר עמדתם, כי עמדו גם עמדו בתנאי הסכם ההלוואה (סעיף 4 להסכם ההלוואה) מיום 22.1.2003 והסדירו הלוואה לחברת מעלה צפת מבנק מרכנתיל דיסקונט, מרשתך קיבלה הוראה והסכמה בלתי חוזרת ממרשיי למשוך מהמסגרת שהועמדה על ידי מרכנתיל ולהחזיר לעצמה את סכום ההלוואה, משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה...". 13. במכתב תשובתו מיום 17.10.10, דחה ב"כ התובעת את העמדה שהוצגה ע"י ב"כ הנתבעים ושב וציין, כי ההלוואה לא סולקה ע"י הנתבעים. 14. ב"כ הנתבעים חזר על עמדת מרשיו גם במכתבו מיום 18.10.10. 15. ביום 3.11.10 התקיימה פגישה שלישית בין הצדדים, אך התובעת עמדה על סירובה למכירת זכויות הנתבעים במקרקעין. 16. הנתבעים טוענים למחיקת התביעה נגד הנתבע בשל העדר יריבות. 17. הנתבעים טוענים בכתב ההגנה, "ככל שמצאנו לומר כי הנתבעים לא סילקו את החוב (ולא היא), כי אז, חלה התיישנות על כל טענות התובעת בדבר אי סילוק החוב" (סעיף 72 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים, בסעיף 1 להסכם ההלוואה נקבעו שני מועדים חלופיים לסילוק ההלוואה לפי "המוקדם מבין השניים"; בניגוד לטענות התובעת, כך לגרסת הנתבעים, מועד פירעון ההלוואה לא הוארך מעת לעת, ולכן יוצא, כי מועד סילוק ההלוואה היה לכל המאוחר ביום 22.3.2003 (בחלוף 60 יום מיום הסכם ההלוואה 22.1.03), בעוד שהבקשה למתן צו מניעה הוגשה רק ביום 11.11.10, היינו, בחלוף 7 שנים, ומכאן שטענות התובעת נגועות בהתיישנות ודינן להידחות. 18. לחלופין טוענים הנתבעים, כי התביעה נגועה בשיהוי ניכר ביותר עד כדי התיישנות ו/או מצג מחייב בדבר ויתור התובעת על טענותיה בעניין זה, שכן התובעת השתהתה במשך שנים רבות ולא פעלה לסילוק ההלוואה, בעוד שמצבם של הנתבעים השתנה ונוצרו עובדות חדשות, לרבות בשל הפרשי הצמדה וריבית שהתווספו לסכום החוב במהלך תקופה ארוכה זו, כמו גם, בשל חתימת הסכם המכר מול רון אטיאס על כל המשתמע מכך. לחלופי חלופין טוענים הנתבעים, כי מלוא החוב סולק לפני זמן רב, שכן הנתבעים פנו לבנק מרכנתיל דיסקונט, הסדירו הלוואה למעלה צפת והמציאו הוראה בלתי חוזרת שהתובעת תמשוך כספים עד גובה סכום ההלוואה מהכספים של הנתבעים המוחזקים בבנק מרכנתיל דיסקונט, ומשהתובעת לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. התנהלות התובעת, שלא עשתה דבר בעניין אי-סילוק החוב כביכול עד לאחרונה, עת נודע לה כי בכוונת הנתבעים למכור את זכויותיהם במקרקעין לרון אטיאס, מהווה ראיה נחרצת לכך, שמלוא החוב סולק ע"י הנתבעים. תשובת התובעת 19. בישיבת קדם המשפט הראשון מיום 29.6.11, חזר ב"כ הנתבעים על טענת ההתיישנות שבפי הנתבעים; בתשובה טענה ב"כ התובעת, כי "היו דרישות תשלום במהלך השנים, כך שטענת ההתיישנות אין לה על מה להתבסס. הם גם לא טענו את זה בכל ההתכתבויות שהיו בינינו" (עמ' 15 לפרוטוקול - שורות 3-4). ראיות הצדדים 20. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אילן קליגר (להלן: "קליגר"), העובד בתובעת החל מחודש פברואר 1994, בין היתר, כסמנכ"ל כספים, עליו נחקר בחקירה נגדית בישיבה מיום 21.3.12. קליגר חזר על גרסת התובעת, לפיה, במסגרת היחסים ביניהם, העמידה התובעת לנתבעים בשנת 2003 הלוואה, שטרם נפרעה הגם שחלף המועד לפירעונה והתובעת דרשה את פירעונה. קליגר אישית פנה בעל-פה מספר פעמים לנתבע ולבנו אילן לוי בדרישה לפירעון ההלוואה. 21. הנתבעים ויתרו על עדותו של הנתבע, מר אדמונד לוי, מאחר ואין בתצהירו התייחסות בנוגע להלוואה (דברי ב"כ הנתבעים בעמ' 25 לפרוטוקול). 22. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של עו"ד אילן לוי (להלן: "לוי"), בנו של הנתבע, ששימש כנציג מוסמך מטעם הנתבעים החל מיום 10.3.2002, לרבות בזמנים הרלוונטיים להסכם ההלוואה, ואף לאחר מכן; הוא נחקר חקירה נגדית על תצהירו בישיבה מיום 28.3.12; לוי חזר על גרסת הנתבעים ואישר את כריתתו של הסכם ההלוואה בתחילת שנת 2003, לאור עיכוב שחל בהעמדת הלוואה משותפת ע"י בנק מרכנתיל דיסקונט באמצעות חברת מעלה צפת; לדבריו, התובעת לא הודיעה מעולם לנתבעים על הארכת מועד פירעון ההלוואה, והואיל ומועד פירעון ההלוואה נקבע ליום 22.3.2003, הרי שתביעתה של התובעת להחזר ההלוואה התיישנה זה מכבר או לחלופין חל שיהוי חמור היורד לשורשו של דבר ומצדיק את דחית התביעה להחזר ההלוואה. לוי ממשיך ומצהיר, כי בהתאם לסעיף 5 להסכם ההלוואה, אין בידי התובעת זכות אחרת לבד מדילול מניות הנתבעים בחברת מעלה צפת, גם אם היה מגיע לה כסף מעם הנתבעים, ולא היא. בהמשך מצהיר לוי, כי הנתבעים סילקו את ההלוואה, בכך, שהתובעת קיבלה מהם הוראה והסכמה בלתי חוזרת למשוך כספים עד גובה סכום ההלוואה מסכום ההלוואה המשותפת שנטלו הצדדים ומשהתובעת לא עשתה כן, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה. דיון והכרעה 23. אקדים אחרית לבראשית ואומר, כי מדובר בהסכם הלוואה פשוט וברור, בין שני צדדים שנקשרו ביניהם במערכת הסכמית למען הקמתה ותפעולה של תחנת תדלוק; בשלב מסוים, העמידה התובעת לרשות הנתבעים הלוואה בסך 480,000 ₪, הלוואה שטרם נפרעה ע"י הנתבעים, אשר ניסו במהלך ההתדיינות דנן לטעון כל שלאל ידם כדי להתחמק מפירעון ההלוואה לתובעת, אך לא מצאתי ממש בטענותיהם; אדרבא, התנהלותם של הנתבעים הותירה בי רושם של מי שנוהג בחוסר תום לב כדי להתחמק מסילוק הלוואה שנטל לידיו ואשר מעולם לא פרע אותה למלווה בצורה כלשהי. 24. על מנת לעמוד היטב על הוראותיו של הסכם ההלוואה ולהבין עד תום את אומד דעת הצדדים, חשוב להכיר את טיב מערכת היחסים ששררה אז בין הצדדים ואת הרקע להעמדת ההלוואה לזכות הנתבעים. א. באשר למערכת היחסים בין הצדדים, מעדותו של קליגר ומעדותו של לוי עולה ברורות, כי במועד הרלוונטי למתן ההלוואה שררה בין הצדדים מערכת יחסים חיובית, אשר התאפיינה בשיתוף פעולה הדדי ובאימון שרחשו אחד למשנהו. ב. באשר לרקע להעמדת ההלוואה לזכות הנתבעים, גם בעניין זה עולה ברורות מעדויותיהם של שני העדים (קליגר ולוי), כי חברת מעלה צפת פנתה לבנק מרכנתיל בבקשה לקבלת הלוואה על סך שני מיליון שקלים, כאשר מחצית הסכום הייתה אמורה לשמש את מעלה צפת לכיסוי גירעונה והמחצית השנייה הייתה אמורה לעבור לשני הצדדים בתור הלוואת בעלים; משחל עיכוב במתן ההלוואה "המשותפת", נאותה התובעת להיענות לבקשת הנתבעים ולהלוות להם סך 480,000 ₪. הדברים צויינו בצורה מפורשת גם במבוא להסכם ההלוואה. פרטי ותנאי ההלוואה 25. א. בסעיף 1 להסכם ההלוואה הוסכם, כי "אלון (קרי: התובעת - ש.א.) העניקה היום לאדמונד (קרי: הנתבעים - ש.א.) הלוואה בסך 480,000 ₪ (ארבע מאות ושמונים אלף ₪) לתקופה בת 60 יום או עד למועד קבלת ההלוואה מבנק מרכנתיל דיסקונט, המוקדם מבין השניים"; אין חולק, כי התובעת הלוותה לנתבעים סך 480,000 ₪. ב. באשר לתקופת ההלוואה - התקופה המוקדמת מבין שתי החלופות שצוינו בסעיף 1 הנ"ל הנה התקופה של 60 יום וזאת בשים לב לעובדה, כי מעלה צפת קיבלה בסופו של יום הלוואה בסך 840,000 ₪, משלא היה ביכולתה הכספית לעמוד בהחזרים של הלוואה בסכום המקורי, כפי שהבהיר קליגר בעדותו. ג. באשר לדרך וצורת פירעון ההלוואה: הדרך שצוינה בסעיף 3 להסכם ההלוואה, לפיה, התובעת תמשוך מסכום ההלוואה "המשותפת" שתתקבל מבנק מרכנתיל סך של 480,000 ₪ - הפכה לבלתי אקטואלית משלא קיבלה מעלה צפת הלוואה כפי בקשתה (בסך 2 מיליון ₪); הצדדים צפו אפשרות זו, ולכן הוסכם ביניהם בסעיף 4 להסכם ההלוואה: "לא ניתנה ההלוואה לחברת מעלה צפת בע"מ מבנק מרכנתיל דיסקונט, יהא על אדמונד לפרוע את ההלוואה לאלתר ולא יאוחר מהמועד הנקוב בסעיף 1 להסכם זה"; שוב נקבע, כי מועד פירעון ההלוואה חל ביום 22.3.03, אולם סעיף 4 הנ"ל ממשיך וקובע: "אלון תהיה רשאית להאריך את מועד פרעון ההלוואה מעת לעת לתקופות בנות 60 יום כל אחת. בחרה אלון שלא להאריך עוד את מועד הפירעון, יהא על אדמונד להשיב לאלון את ההלוואה עד לא יאוחר מתום 30 יום ממועד הודעת אלון לאדמונד על דרישתה לפרעון ההלוואה"; כפי שעולה מעדותו הברורה של לוי, שהיה "מעורב" בהסכם ההלוואה (עמ' 26 שורות 6-5), והיה מוסמך לייצג את הנתבעים (עמ' 26 שורה 22), הנתבעים לא היו מסוגלים לפרוע את ההלוואה בשל מצבם הכספי; לוי נשאל בחקירתו הנגדית: "מה שקרה עם ההלוואה שהנתבעים לקחו מדור אלון שלא יכולתם להחזיר אותה לא היה לכם כסף נזיל" (עמ' 28 ש' 20-19); והשיב: "מראש לא היינו אמורים להחזיר אותה, מראש בנק מרכנתיל היה אמור לתת את הכסף ומעלה צפת הייתה צריכה להחזיר את ההלוואה מהמיזם המשותף. בעת מתן ההלוואה התובעת ידעה טוב מאוד שאין לנו כסף להחזיר את ההלוואה" (עמ' 28, ש' 23-21, ההדגשה שלי - ש.א.). מקובלת עלי טענתו של לוי, כי התובעת אכן ידעה היטב, כי לנתבעים אין כסף נזיל כדי להחזיר את ההלוואה תוך 60 יום (הלוואה שנועדה מלכתחילה כדי לסייע לנתבעים, כפי שצויין במבוא להסכם ההלוואה), משכך הוסכם בין הצדדים בפסקה השלישית של סעיף 4 להסכם ההלוואה: "על אף האמור מוסכם כי אלון לא תעשה שמוש בזכותה לפרעון ההלוואה לפני תום 360 יום ממועד מתן ההלוואה, ולמעט במקרה בו על פי שקול דעתה הבלעדי של אלון קימת סכנה ממשית לפרעון ההלוואה, כי אז תוכל אלון לדרוש את פרעון ההלוואה לאלתר ולממש כל בטוחה בקשר עם פרעון ההלוואה. במקרה זה יהא אדמונד זכאי עד תום 360 יום האמורים לעיל (ממועד מתן ההלוואה) לשוב ולפרוע את ההלוואה לאלון"; בהתאם לסעיף 4 הנ"ל, הנתבעים היו אמורים לפרוע את ההלוואה לא יאוחר מחלוף 60 יום ממועד הסכם ההלוואה, כאשר התובעת הייתה רשאית להאריך את מועד הפירעון לתקופות בנות 60 יום כל אחת ואם בחרה שלא להאריך עוד את מועד הפירעון, יהא על הנתבעים לפרוע את ההלוואה תוך 30 יום ממועד הודעת התובעת, אך התובעת לא תעשה שימוש בזכותה לפירעון ההלוואה לפני תום 360 יום ממועד מתן ההלוואה; יוצא, כי התובעת הייתה זכאית לדרוש את פירעון ההלוואה אך ורק בחלוף שנה ממועד מתן ההלוואה בידעה את מצבם הכלכלי של הנתבעים; משמע, עילת התביעה של התובעת להחזר ההלוואה נולדה ביום 22.1.04 - הוא מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, אשר מסתיימת בחלוף 7 שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות), קרי ביום 22.1.11; משהוגשה התביעה ביום 18.11.10, לפני תום תקופת ההתיישנות, דין טענת ההתיישנות של הנתבעים דחייה. ד. סעיפים 5, 6 ו- 7 להסכם ההלוואה שימשו מעין בטוחות לפירעון ההלוואה. על-פי סעיף 5, "במקרה של אי עמידה בפרעון ההלוואה לפי הסכם זה ידולל חלקו של אדמונד בחברת מעלה צפת באופן יחסי לגובה ההלוואה שהעניקה לו אלון..."; על-פי סעיף 6 "אדמונד לא יעשה כל פעולה ו/או טראנזאקציה ו/או דיספוזיציה במניות מעלה צפת ו/או במקרקעין... והכל מבלי לקבל הסכמת אלון מראש ובכתב"; ועל-פי סעיף 7, "כבטוחה לפרעון מלא חובות והתחייבויות אדמונד כלפי אלון, ישמשו כל הבטוחות שניתנו על ידי אדמונד או מי מהחברות המוחזקות על ידיו..."; ברי, כי הבטוחות הנ"ל הנן בנוסף לזכותה של התובעת לדרוש את פירעון ההלוואה, כפי שעשתה בפועל. ה. אין חולק, כי התובעת לא קיבלה בחזרה את כספי ההלוואה שנתנה לנתבעים, כפי שאישר זאת לוי בחקירתו הנגדית (עמ' 27 ש' 32 עד עמ' 28 ש' 3). האם דרשה התובעת את פירעון ההלוואה 26. אחת המחלוקות העיקריות בתיק זה מתמקדת בשאלה, האם דרשה התובעת מאת הנתבעים לפרוע את סכום ההלוואה; בעוד שקליגר טוען, כי "הצדדים האריכו את מועד פרעון ההלוואה מעת לעת, בהתאם לאמור בסעיף 4 להסכם ההלוואה" (סעיף 25 לתצהירו), טוען לוי בשם הנתבעים, כי "התובעת לא הודיעה מעולם לנתבעים ו/או למי מטעמם על הארכת מועד פירעון ההלוואה" (סעיף 14 לתצהירו); קליגר טוען, כי "ביום 8.8.10 דרשה דור אלון מהנתבעים בכתב את פרעון ההלוואה..." (סעיף 26 לתצהירו) וכן טוען, כי "טרם משלוח דרישת פרעון ההלוואה פניתי בעצמי בעל פה מספר פעמים לנתבע 1 ו/או לבנו אילן לוי, שהיה מיופה כח מטעמו באותו מועד, בדרישה לפרעון ההלוואה בתמורה, הוצעה לדור אלון, חלף פירעון ההלוואה, לקבל מקרקעין במקומות שלא היה לדור אלון צורך בהם" (סעיף 27 לתצהירו); קליגר מוסיף בתצהירו, כי "כבר בחודשיים שקדמו להודעה דלעיל (הודעה מאת ב"כ הנתבעים שנשלחה לב"כ התובעת מיום 4.10.10 - ש.א.), התנהלו בין הצדדים מגעים, התקיימו פגישות בהן נכחתי והוחלפה תכתובת הנוגעת לדרישת הפרעון של דור אלון ביחס להלוואה ולכוונת הנתבעים לעשות עסקה ביחס למקרקעין" (סעיף 32 לתצהירו); מצד שני, לוי טוען, כי "ביום 8 באוגוסט 2010 'נזכרה' לפתע התובעת לפנות לנתבעים בדרישה כי אלו יסלקו את ההלוואה בתוך 30 יום..." (סעיף 27 לתצהירו), וכי הנתבעים כבר סילקו את ההלוואה (סעיף 63.3 לתצהירו). 27. במחלוקת שנתגלעה כאמור בין הצדדים, אני מעדיף את עדותו של קליגר על פני עדותו של לוי בהיותה אמינה וסבירה, עולה בקנה אחד עם ההגיון המסחרי שבמערכת ההסכמית שנכרתה בין הצדדים ועם תכליתו של הסכם ההלוואה ונתמכת במסמכים שונים ובעיקר בהתנהגות הצדדים. קליגר חזר בחקירתו הנגדית על עיקרי הדברים שבתצהירו והבהיר היטב את הטעון הבהרה בנוגע להסכם ההלוואה ולמגעים השונים שהיו בין הצדדים. קליגר נשאל "מתי ובאיזה אופן דרשתם את פירעון ההלוואה" והשיב "בשיחות שהיו לי גם עם אדמונד וגם עם אילן, דובר על החזר ההלוואה עם אילן, היו גם פגישות אצלנו במשרד על אמצעי להחזיר את ההלוואה, יש חלופות מכתבים על נושא החזר ההלוואה. יש מכתבים שהוצאו על ידי המחלקה המשפטית שלנו, לפחות אחד. כמובן שהתקיימו ישיבות בין אילן לוי ואנשים מטעם דור אלון בנוכחותי על אפשרויות להחזר הלוואה" (עמ' 21 ש' 9 - 13, ש' 23 - 26). גרסתו של קליגר, לפיה, התובעת דרשה את החזר ההלוואה מהנתבעים הן בשיחות ופגישות שהתקיימו עם הנתבע ואילן והן בכתב על ידי המחלקה המשפטית, נתמכת גם במסמכים בכתב ואף בעדותו של לוי עצמו. 28. המחלקה המשפטית של התובעת במכתבה מיום 9.5.05 לנתבעים (ת/1) ציינה, כי "ההלוואה שנטלתם מאלון טרם נפרעה. נפגשתם עם מר אילן קליגר לצורך הסדרת נושא ההלוואה ואולם לאחר פגישה זו ניתקתם מגע ולא יצרתם קשר עם מר קליגר בנסיון להגיע להסדר לפרעון ההלוואה". במכתב תשובתו מיום 15.5.15 (נ/1), השיב הנתבע בעניין ההלוואה כדלקמן: "א. תקופה ממושכת של יותר משנה עמלנו קשות ולבד במטרה להשיג הלוואה ולמען מטרה אחת ברורה להחזיר לאלון את ההלוואה שנלקחה ממנה, וסוף כל סוף שזו באה הוחלט חד צדדית על ידכם כי אין הכנסות התחנה יכולות לכסות את ההלוואה שאושרה ולכן אין זה נכון יהיה למשוך את כספי ההלוואה שאושרה בעמל רב על ידינו. ב. ביום 17/11/04 קיימנו ישיבה עם מר אילן קליגר בה סוכם כי ההלוואה תוחזר על דרך של העברת מקרקעין לאלון (דרך התשלום היחידה על ידנו) שיהוו כאמור את החזר ההלוואה, הצעה זו כאמור פחות טובה בהרבה מבחינתנו מאשר נטילת כספי ההלוואה שאושרה על ידי בנק מרכנתיל, אולם הסכמנו כמחווה של רצון טוב והוקרה על הושטת יד לעזרה על ידי אלון בעת מתן ההלוואה. ג. ביום 21/11/04 העברנו למר קליגר את סכום הישיבה ובו ביקשנו לקדם את הנושא בהקדם. ד. נושא זה לא זכה לטיפול ואף לא לתגובה כל שהיא למכתבנו. ה. ביום 11/5/05 (טרם קיבלנו את מכתבך שבנדון) העברנו שוב את סכום הישיבה ושוב דרשנו לקדם את העניין. כך שללא ספק הנך יכולה להווכח כי למרות שהאופציה שהוסכמה לא טובה עבורנו, ועדיפה בהרבה מבחינתנו נטילת ההלוואה שאושרה, ניסינו לקדם את העניין ולסיים את פרק ההלוואה. 3. בהזדמנות זו אבקשך לפעול לקיום פגישה בהקדם על מנת שנוכל לסיים עניין זה בכבוד ולהשאיר את מערכת היחסים החיובית ששררה מזה שנים רבות". יוצא, כי הנתבע מודה בצורה מפורשת בהתחייבותם של הנתבעים להחזיר את סכום ההלוואה לתובעת; הנתבע אף אישר קיום פגישה עם קליגר ביום 17.11.04 "בה סוכם כי ההלוואה תוחזר על דרך של העברת מקרקעין לאלון (דרך התשלום היחידה על ידנו) שיהווה כאמור את החזר ההלוואה" וכל זאת כדי "לקדם את העניין ולסיים את פרק ההלוואה". לא למותר להוסיף, כי הימנעות הנתבעים מהבאת עדותו של הנתבע, מהווה ראיה לחובתם ומבססת את החזקה, שלוּ הייתה נשמעת עדותו של הנתבע היא הייתה פועלת לרעתם של הנתבעים ולכן הם נמנעו מהבאתה. 29. במכתבו מיום 21.11.04 המופנה לקליגר (נ/2), העלה לוי על הכתב "סיכום ישיבה" מיום 17.11.04, לפיו: "לאחר חתימתנו על המחאת ההפרשים, נעביר לעיונך ולבחירתך פרוט מקרקעין למכירה לאלון, שיהוו החזר ההלוואה שנלקחה מאלון על סך 480,000 ₪, וזאת לאחר שהבהרנו באופן חד-משמעי כי אין ביכולתנו להחזיר ההלוואה במזומן, לאור השינוי הלא צפוי כלל בנטילת ההלוואה שאושרה בבנק מרכנתיל על סך 2,000,000 ₪, הלוואה שכאמור נלקחה על מנת להחזיר לאלון את הסכום". לוי שב ופנה לקליגר באותו עניין ביום 11.5.05 וביקש לדעת "מה קורה עם הנושאים הנ"ל. עברו כבר 6 חודשים. אני מבקש לתאם פגישה בהקדם לסגור את הנושאים בדחיפות" (נ/2). גם לוי מאשר במכתביו הנ"ל את התחייבותם של הנתבעים להחזיר את סכום ההלוואה לתובעת בדרך של מכירת מקרקעין לתובעת. יוצא, כי התנהגות הצדדים מלמדת בצורה ברורה על הסכמתם להארכת מועד הפירעון, בלית ברירה, לאחר שהודיעו הנתבעים לתובעת שאין להם כספים לפרוע את ההלוואה, מחד, וכאשר הצעתם להעברת מקרקעין לתובעת חלף הפירעון, לא נמצאה כמתאימה מבחינת התובעת מאידך; משהוארך מועד פירעון ההלוואה כאמור, אין לטענת ההתיישנות על מה לסמוך. 30. בניגוד לטענות השיהוי או המצג בדבר ויתור התובעת על טענותיה, הסביר קליגר בחקירתו הנגדית, מדוע נמנעה התובעת מלפעול בנחרצות נגד הנתבעים בנושא החזר ההלוואה, והסבריו מקובלים עלי ונראים סבירים והגיוניים בנסיבות העניין; לדבריו "בהתנהלות בין שותפים כפי שאנו רואים זאת בעשרות שותפויות שיש לנו עם אנשים פרטיים ועם ארגונים, בדרך כלל אנחנו נוטים לעזור ולהתקדם על מנת שהעסק ימשיך לתפקד ולא מנסים לגבות בכוח" (עמ' 21 ש' 21 - 23, ההדגשה שלי - ש.א.). ההלוואה נועדה מלכתחילה כדי לסייע לנתבעים, לפי בקשתם; גביתה "בכוח" (קרי, בניגוד לרצונם של הנתבעים) לא הייתה הדרך המועדפת על התובעת הן בשים לב למערכת ההסכמית וליחסים הטובים ששררו בין הצדדים והן על מנת ש"העסק ימשיך לתפקד". יוצא, כי התובעת לא השתהתה ולא ישנה על זכויותיה אלא פעלה רבות לסילוק ההלוואה. 31. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה, הם סילקו את ההלוואה בכך שהתובעת קיבלה מהם הוראה והסכמה בלתי חוזרת למשוך כספים עד גובה סכום ההלוואה מסכום ההלוואה המשותפת שנטלו הצדדים, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה (סעיף 63.3 לתצהירו של אילן). מדובר בטענה סתמית חסרת כל שחר. קליגר הבהיר בחקירתו הנגדית, כי בנק מרכנתיל נתן למעלה צפת הלוואה בסך 840,000 ₪ או 860,000 ₪, כאשר חובה של מעלה צפת באותו מועד לבנק היה סביב 700,000 ₪ או 750,000 ₪, כך שלא נותר שום סכום לחלוקה לבעלים והחוב של הנתבעים נותר בעינו (עמ' 22 ש' 28 - 30); קליגר שב והבהיר בסוף חקירתו הנגדית, כי אמנם בנק מרכנתיל אישר באופן עקרוני את בקשת מעלה צפת לקבלת הלוואה בסך 2 מיליון ₪ (נספח 7 לתצהירו של לוי), אולם לאחר הכנת תחשיבים כלכליים והערכת שווי הסתבר כי תזרימי מעלה צפת יכולים להספיק להלוואה של 840,000 ₪ - 860,000 ₪, וכך היה (עמ' 24 ש' 4 - 10). כעולה ממכתבו של הנתבע (נ/1), הנתבעים הסכימו למהלך זה "כמחווה של רצון טוב והוקרה על הושטת יד לעזרה על ידי אלון בעת מתן ההלוואה". לא זו אף זו; הנתבע מאשר במכתבו הנ"ל, כי דרך התשלום היחידה על ידי הנתבעים היא דרך העברת מקרקעין לתובעת; הדבר עולה בצורה ברורה גם ממכתביו של לוי (נ/2), קרי משלא נתקבלה הלוואה בסך 2 מיליון ₪ ומשאין ביכולתם של הנתבעים להחזיר את ההלוואה במזומן, נבחנה האפשרות של מכירת מקרקעין לתובעת כדרך לסילוק ההלוואה. 32. בשום שלב עד לשיגור מכתב הדרישה לפירעון ההלוואה על ידי ב"כ התובעת (נספח י'3 לכתב התביעה) לא טענו הנתבעים, כי הם סילקו את ההלוואה בצורה כלשהי או כי זכות התובעת התיישנה או כי התובעת ויתרה ומחלה על החוב. פשיטא, מדובר בטענות יש מאין שנועדו אך ורק לכדי להתחמק מתשלום סכום ההלוואה לתובעת. 33. צודקת התובעת בטענתה, כי מכתבו של לוי מיום 11.8.10 (נספח 17ו' לתצהירו של קליגר) מלמד בבירור, כי הנתבעים לא נתנו כל הסכמה או הוראה בלתי חוזרת לתובעת למשוך את הסכומים שהם חבים לתובעת על-פי הסכם ההלוואה אלא כפרו בסכום החוב; כך נכתב בסעיף 8 לאותו מכתב "על כן, ובהתאם לאמור מעלה מרשתך תהא רשאית ליטול לעצמה מבנק מרכנתיל את החזר ההלוואה, אך לא לפני שתתואם פגישה בין מרשי לבין מרשתך לעניין סכומי ההלוואה (המוכחשים) והנטענים במכתבך שבסמך". הנתבעים עמדו על כך, שהתובעת לא תגבה את החוב מבנק מרכנתיל לפני שתתאם עם הנתבעים את סכום ההלוואה ולא טענו שום טענת סילוק. 34. כמו כן, אני דוחה את טענתם של הנתבעים, עליה עמד לוי בתצהירו ובחקירתו, לפיה, קליגר החליט על דעת עצמו שמעלה צפת לא תקבל את מלוא סכום ההלוואה "המשותפת"; לוי נשאל בחקירתו הנגדית: "למעשה הכסף שבנק מרכנתיל העמיד למעלה צפת שימש לגרעון של החברה ולא הספיק גם להחזר ההלוואה לדור אלון" והשיב: "אין לי מושג, מר אילן קליגר שלט בכל העניינים ללא שיידע אותנו" (עמ' 28 ש' 14 - 16); תשובה זו עומדת בסתירה לעמדת הנתבעים עצמם אודות מערכת יחסים חיובית, שהתאפיינה בשיתוף פעולה ואמון הדדי בין הצדדים, כפי שצויין לא אחת בהתכתבויות שהתנהלו ביניהם. יתירה מזו, הנתבע אישר במכתבו מיום 15.5.05 (נ/1), כי הנתבעים הסכימו לאי-נטילת כספי ההלוואה מבנק מרכנתיל (בסך 2 מיליון ₪) וכי דרך התשלום היחידה האפשרית מבחינתם של הנתבעים היא על ידי מכירת מקרקעין לתובעת. לוי עצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי הנתבעים הסכימו להחזיר את ההלוואה על ידי מכירת מקרקעין לתובעת (עמ' 28 ש' 24 - 33, עמ' 29 ש' 1), דבר שצויין אף במכתבו מיום 21.11.04 (נ/2). 35. לא למותר להוסיף, כי הטענות העובדתיות של הנתבעים אינן עולות בקנה אחד ואף סותרות אחת את השניה; בעוד שבסעיף 18 לתצהירו טוען לוי, כי אין בידי התובעת זכות אחרת לבד מדילול מניות הנתבעים במעלה צפת, גם אם היה מגיע לה כסף מעם הנתבעים, הרי בסעיף 63.3 לתצהירו הוא ממשיך וטוען, כי הנתבעים סילקו את ההלוואה באמצעות הוראה בלתי חוזרת לתובעת למשוך כספים עד גובה סכום ההלוואה מסכום ההלוואה המשותפת, עת אישרו מקודם כי דרך התשלום היחידה מבחינתם הנה מכירת מקרקעין לתובעת. יצויין, כי "הכספים" שבהם מדובר מיועדים לחברת מעלה צפת ואינם מיועדים לנתבעים; ואם תמצא לומר, כי התובעת לא פעלה בהתאם להוראתם הבלתי חוזרת של הנתבעים, מה יותר פשוט מכך, שהנתבעים עצמם ימשכו את אותם כספים ויחזירו את סכום ההלוואה לתובעת. אין זה מתקבל על הדעת, שכל שהיה על התובעת לעשות זה לפנות לבנק מרכנתיל ולמשוך כספים עד גובה סכום ההלוואה, פשוט כך, והיא נמנעה מלעשות זאת. "לו יכלה התובעת באמת לפרוע (כך במקור - ש.א.) את חובה מהנתבעים בשל יתרת הלוואה בלתי מנוצלת ממרכנתיל, היתכן שהייתה נמנעת מכך ומעדיפה שלא לגבות את חובה, אלא להשאיר את הכסף ללא דורש?!" תהתה ב"כ התובעת בסיכומי התשובה. 36. משדרשה התובעת מאת הנתבעים לפרוע את ההלוואה הן בעל-פה והן בכתב במהלך השנים 2004 ו- 2005, והצדדים הסכימו בהתנהגותם להארכת מועד הפירעון, והתובעת שבה ודרשה זאת ביתר שאת במהלך שנת 2010, והנתבעים לא עשו זאת והתחמקו מלהחזיר את סכום ההלוואה לתובעת תוך שהעלו טענות הגנה חסרות שחר, לאחר שאישרו כי דרך התשלום היחידה האפשרית מבחינתם הנה דרך מכירת מקרקעין לתובעת, יוצא כי הנתבעים הפרו את התחייבותם מכוח הסכם ההלוואה ולא פרעו את סכום ההלוואה שקיבלו מהתובעת. 37. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 862,534 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה (18.11.10) ועד התשלום המלא בפועל; בשים לב להתנהלות הנתבעים בהליך זה ולטענות ההגנה שהעלו, אני מחייב אותם, יחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 50,000 ₪. חוזהתחנת דלקדלק