הסכם במסגרתו רכשה חברה אמריקאית, מממציא ישראלי, את זכויות הקניין במתפסים מסוג M44 המיועדים לכלי נשק (להלן: "ההסכם"). בתמורה למכירת זכויותיו הקנייניות של המשיב ולהתחייבותו להימנע מתחרות במשיבה למשך תקופת זמן ארוכה, התחייבה המשיבה לשלם לו תמלוגים סדירים בגין מכירת מתפסי ה-M44. המבקש טוען, כי יש לפרש את ההסכם, לעניין תשלום התמלוגים, כך שהוא כולל גם מכירה של מתפסים אחרים, מסוג X6, אשר נמכרו על ידי חברה אמריקאית אחרת בשם CAA, חברה המצויה בהליכי פירוק בארה"ב, שאינה צד להליך. התיק הועבר אליי לאחר שההליכים המקדמיים נוהלו על ידי מותבים אחרים. במקור הוגשה התובענה נגד שלושה משיבים: המשיבה דנן; מר קרייג פישר פישר (להלן: "קרייג פישר"), אשר שימש בתקופה הרלוונטית לעתירה בעל מניות, נשיא ומנהל של המשיבה, ונגד Command Arms Accessories (CAA), חברה אמריקאית ששימשה מפיצה בלעדית בארה"ב ובקנדה של מוצרי המשיבה (להלן: "המשיבים 2 ו-3"). ביום 1.9.10 קבע כב' השופט חגי ברנר, כי אין עילה להתיר המצאה אל מחוץ לתחום למשיבים 2 ו-3, שכן הם אינם צד להסכם. לא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בהחלטתי מיום 31.10.11 קבעתי, כי המשיבים 2 ו-3 ימחקו מהמרצת הפתיחה, לבקשת המבקש. מסתבר, כי בפי ב"כ המשיבה טענה עקרונית לפיה, עם מחיקתם של המשיבים 2 ו-3 כצד להליך, לא קיימת עילה או יריבות בין המבקש למשיבה. ראוי היה שב"כ המשיבה יעלה טענה זו בסמוך לאחר מחיקתם של המשיבים 2 ו-3, אולם הדבר לא נעשה, ובהעדר בקשה מטעם המבקש לתיקון המרצת הפתיחה, נוהל הליך הוכחות שלם כנגד המשיבה בלבד, שבמסגרתו נשמעו שלושת עדי המבקש ועד אחד מטעם המשיבה. הצדדים להליך המבקש, מר אמנון שילוני (להלן: "המבקש" או "שילוני") הוא מהנדס מכונות המתגורר בישראל. המבקש עסק במשך למעלה מעשרים שנה בפיתוח וייצור כלי נשק קלים ואביזרים הקשורים בהם. המשיבה, חברת First Samco, Inc (להלן: "FSI" או: "המשיבה") היא חברה אמריקאית העוסקת בייצור, ייבוא ומכירת כלי נשק קלים ואביזרים עבורם. המו"מ וההסכם בין השנים 2000-2001 פיתח המבקש, בין היתר, את מתפסי M44, אשר נועדו לאפשר ביצועי ירי משופרים בכלי נשק. לאחר מו"מ שנוהל בין המבקש לבין קרייג פישר, בעל מניותיה של המשיבה, נחתם ביום 28.11.02 הסכם בין המבקש למשיבה, שכותרתו:"Design and Concept Purchase and Agreement Distribution". כמו כן נחתם Appendix "A" להסכם. במבוא להסכם נאמר בין היתר כך: "Whereas, FSI wishes to enter into this agreement whereby FSi will purchase all of Shiloni's rights, title and interest of the original concept, ideas and designs which Shiloni has created and developed and is the sole owner thereof;" בתמורה לרכישת הזכויות כאמור לעיל, התחייבה המשיבה לשלם למבקש תמלוגים עבור מכירות המתפסים (סעיף 7.1 להסכם). סעיף 7.2 להסכם מבהיר כך: "The royalty payment(s) shall be paid to Shiloni irrespective of any change in the design of the Product(s) and/or in the production". הטענה בדבר הפרה יסודית של ההסכם על ידי המשיבה לטענת המבקש, במהלך שנת 2008 התברר לו, כי מתפסים הזהים באופן מוחלט למתפסי M44 נמכרים בארה"ב על ידי מפיצים שונים כדוגמת חברת CAA. המבקש פנה אל המשיבה ביום 7.12.09 והבהיר, כי הוא רואה במכירות מתפסי X6 על ידי CAA, מבלי שהמשיבה משלמת לו תמלוגים עליהם, הפרה יסודית של סעיף 7.2 להסכם (נספח ו' לתצהיר המבקש). בתגובה, טענה המשיבה במכתבה מיום 29.12.09, כי מתפסי ה-X6 לא נמכרו על ידה, אלא על ידי CAA וכן הם אינם נכנסים תחת הגדרת המונח "מוצרים" (Products) כמשמעותו בהסכם (נספח ז' לתצהיר המבקש). טענות המבקש בהמרצת הפתיחה המבקש טוען, כי נקודת המוצא לפרשנות סעיף 7.2 להסכם היא לשונו, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.06), לשון הסעיף קובעת באופן ברור וחד משמעי, כי ישולמו תמלוגים למבקש על אף כל שינוי בעיצוב של המתפסים. על כן, לא יכול להיות ספק, כי מתפסי ה-X6 נכללים בגדר המונח "מוצרים", המזכים את המבקש בתמלוגים בגין מכירתם. יתרה מזאת, טוען המבקש, כי בחינת אומד דעתם המשותף של הצדדים, מוביל למסקנה, כי כוונת הצדדים הייתה תשלום תמלוגים למבקש בגין מכירת כל מוצר הקשור במתפסי ה-M44 , גם אם יחול שינוי בעיצובם המקורי. המבקש טוען, כי מכירות מתפסי ה-X6 על ידי CAA הן למעשה מכירות שבוצעו על ידי המשיבה. לטענתו, המשיבה עשתה שימוש לרעה ובחוסר תום לב בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, בניסיון להתחמק מהתחייבותה לשלם לו תמלוגים בגין מכירת מתפסים, ביניהם מתפסי X6, והיא מנסה להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות הנפרדת בפני דרישת המבקש לשלם לו תמלוגים. המבקש מציין, כי קרייג פישר היה בעל כל מניותיה של המשיבה וכן ""הרוח החיה" מאחורי הקמתה של CAA, וגם מאחורי ניהולה בפועל עד לכניסתה להליך הפירוק" (סעיף 4 לסיכומי המבקש). משכך, סבור המבקש, כי יש להרים המסך מעל שתי החברות ולהתייחס אליהן כאל אישיות משפטית אחת ולהצהיר, כי הוא זכאי למלוא התמלוגים מהמשיבה. המבקש מוסיף וטוען, כי ההסכם הופר על ידי המשיבה ולכן הוא זכאי גם להשבת זכויותיו הקנייניות מושא ההסכם. עוד עותר המבקש להתיר לו לפצל סעדים, כך שיוכל להגיש תביעה כספית נגד המשיבה בשלב מאוחר יותר. טענות המשיבה המשיבה מלינה בסיכומיה על כך שהמבקש זנח את בקשתו להיתר המצאה אל מחוץ לתחום ל-CAA, בעוד שהבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום נדחתה. כך, התנהל הליך משפטי חסר טעם, בו מתבקשים סעדים כנגד המשיבה, אשר לא מכרה את המוצרים מושא התביעה, בעוד טענותיהם של הצדדים האמיתיים להליך לא נשמעו. באשר לסעד המבוקש על ידי המבקש להרמת מסך כפולה, טוענת המשיבה, כי המבקש לא הרים את הנטל הכבד הרובץ על מבקש סעד קיצוני מסוג זה. לגופו של עניין, המשיבה טוענת, כי מתפסי X6 אינם נכללים בגדר ההסכם שנכרת בינה לבין המבקש, ומשכך היא אינה מחויבת בתשלום תמלוגים למבקש בגינם. דיון והכרעה אופן התנהלות ההליך מחדלו של המבקש ודרך ניהול ההליך הובילו לכך שנשמעו עדויות מטעם הצדדים בנוגע לאפיונים של מתפסי M44 ו-X6, בניסיון להתחקות אחר השאלה האם מדובר באותם מוצרים כהגדרתם בהסכם. רק עתה, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים התברר, כי כל ההליך התנהל נגד צד אחד בלבד, ואילו הצדדים האחרים, שעמדתם חשובה ועדויות מטעמם היה מקום לשמוע, לא נשמעו כלל, כפי שיובהר להלן. כזכור, המבקש טען, כי מכירות מתפסי ה-X6 על ידי CAA כמוהם כמכירות מתפסי M44 על ידי המשיבה, ומשכך הוא זכאי לתמלוגים בגינם. לפיכך, יש לבחון תחילה האם לעניין המכירות שבוצעו, ועליהן אין חולק, דין המשיבה כדין CAA. ודוק, טענתו העיקרית של המבקש היא שיש לבצע "הרמת מסך כפולה" מעל המשיבה ומעל חברת CAA, וזאת לאור העובדה שהמשיב 3 היה "הרוח החיה" מאחורי שתי החברות, ולכן יש לראותן כאישיות משפטית אחת, ומעשיה של CAA מחייבים את המשיבה ולהיפך. המשיבה 2, חברת CAA ומר קרייג פישר, המשיב 3, נמחקו מהמרצת הפתיחה, לבקשת המבקש, לאחר שלא ניתן היתר להמציא את כתבי הטענות אל מחוץ לתחום מדינת ישראל. יתרה מכך, עדותו של "הרוח החיה", מר קרייג פישר, לא נשמעה והמבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי אכן מדובר במי שמעשיו ומחדליו מחייבים את המשיבה ואת CAA כאחד. כתימוכין לטענותיו זימן המבקש כעד תביעה את מר אלדד עוז כעד תביעה, שניהל אף הוא את CAA, אך לגביו לא טוען המבקש, כי היה "הרוח החיה" בחברה. מן העדויות עולה, כי כאשר נוסדה CAA בשנת 2005 שהה רוב הזמן מר קרייג פישר בביתו, לאחר שלקה בשבץ בשנת 2004 (עדותו של עוז, עמ' 30, שו' 2-12). בחקירתו הנגדית הדגיש מר עוז, כי הוא עצמו ניהל את פעילותה היום-יומית של CAA "תחת פיקוח מלא של משפחת קרייג פישר" (עמ' 23, שו' 11). עוד ציין מר עוז בחקירתו הנגדית, כי מר קרייג פישר לא שלט בפעולות CAA, אלא לכל היותר היה מודע להן (עמ' 24, שו' 13-15). דברים דומים נשמעו מפי עד ההגנה אדלמן, שטען כי מר קרייג פישר לא היה מסוגל לנהל את CAA בשל השבץ בו לקה, והוא לא היה זה שהחליט אם למכור את מתפסי X6 באמצעות CAA, ו/או המשיבה. מר אדלמן העיד, כי דווקא עד התביעה מר עוז היה מי ששלט באופן מלא על התנהלותה של CAA (עמ' 80, שו' 9-10). למרבה הפליאה, מר עוז לא נחקר על ידי ב"כ המבקש בחקירה חוזרת ולא התבקש להתייחס לעובדות אלה. ב"כ המבקש ויתר על ההזדמנות לקבל הבהרות מפיו של מר עוז לגבי הגרסה שנשמעה מפיו בחקירה הנגדית, כי הוא ולא מר קרייג פישר היה מי שניהל את CAA. הנה כי כן, תיאוריית "הרוח החיה" קרסה. טענת הקונספירציה והרצון להתחמק מתשלום תמלוגים נסתרה בעדותו של עד התביעה המרכזי מר עוז. אך המבקש מתמיד בבקשתו כיום לקבלת סעדים נגד המשיבה לבדה. יצוין, כי לא בכדי מיקד כנראה המבקש את טענותיו במשיבה דווקא. נראה, כי הדבר נעשה בין היתר בשל העובדה שחברת CAA מצויה בהליכי פירוק בארה"ב, ולדברי המשיבה הנאמן שמונה לנהל את ענייניה על ידי בית המשפט בארה"ב העלה טענות כבדות משקל כנגד המבקש. כן נראה, כי החלטה לוותר על האפשרות לתבוע את מר קרייג פישר עצמו נובעת מן החשש שלו היה מוסר את עדותו בבית המשפט, היה בה כדי לסתור חד משמעית את הגרסה לפיה ניהל את שתי החברות בשנים הרלוונטיות או היה שותף להחלטותיהן, כנטען על ידי המבקש. הרמת מסך כפולה פרק קטן ושולי בסיכומי המבקש הוקדש לטענה, כי מכירות מתפסי ה-X6 על ידי CAA הן מכירות המשיבה. רק בסעיף אחד ויחיד (סעיף 64) טען המבקש, כי יש לבצע הרמת מסך כפולה מעל המשיבה ומעל חברת CAA. הרמת מסך מעל אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה וחשיפתם של בעלי המניות לצורך הטלת אחריות אישית עליהם, היא סעד דרסטי, שלא בקלות יתרה יענה לו בית המשפט. מקורה של גישה זהירה זו בהכרתה של מערכת המשפט בקיומו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מחד גיסא, והצורך להגן על צד שלישי תם לב מפני ניצול לרעה של אישיות משפטית זו בידי בעלי מניות, מאידך גיסא. המבחנים להרמת המסך התפתחו לאורך השנים בפסיקה כפי שמבהירה אירית חביב-סגל בספרה דיני חברות (2007), עמ' 281: "... השאלה המעניינת היא, מהם המבחנים להרמת המסך ומהו היקפו הראוי של הסדר זה? בעניין זה, נע המשפט הישראלי כמטוטלת, בין הגישה התומכת בכלליותה של האישיות המשפטית ובצמצומה של דוקטרינת הרמת המסך למקרים חריגים ביותר של שימוש לרעה באישיות המשפטית, לבין גישה קיצונית הפוכה, הנכונה להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות של החברה... " (שם, בעמ' 288). כיום, לאחר חקיקתו של תיקון מס' 3 לחוק החברות, ניתן לומר, כי העיקרון המועדף הוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. על פי הוראת סעיף 6 לחוק החברות, שלושת המבחנים להטלת אחריות אישית הם הונאת אדם; קיפוח נושה או נטילת סיכון בלתי סביר או מימון דק. הטלת האחריות האישית כפופה לתנאים מצטברים, ובכך צומצמה אפשרות השימוש בסעד הרמת המסך למקרים חריגים בלבד. בפסק דיני בע"מ (ב"ש) 521/02 ר.מ. שביט מבנים חברה לבנין השקעות ופיתוח נ' פקיד שומה באר-שבע (23.11.10) התייחסתי בהרחבה לסעד של הרמת מסך, כדלקמן: "...עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד אל מול האישיות המשפטית הנפרדת של בעל מניותיו. אלא שאין מדובר בעקרון מוחלט, אלא בעקרון יחסי בלבד. על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת והחריגים לו עמד כב' השופט ד' לוין בע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 בעמ' 360-361, 363 כדלקמן: חרף זאת התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן, אין לנהוג בדרך זו על דרך השיגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה... יש שהרמת המסך היא רחבה ומקפת, ולמעשה טוטאלית, והיא מביאה לידי כך שמתבטלת למעשה ההפרדה בין האישיות המשפטית של התאגיד לבין אישיותם של בעלי המניות; נוצרת במקרה כזה מין זהות בין מערך הזכויות והחובות של המתייצבים משני צדי הפרגוד, עד שאלה ואלה חד הם, מבחינת ההתייחסות המשפטית אליהם... יש שהרמת המסך היא חלקית, מדומה, ומצטמצמת לנושאי משפט ספציפיים, המשותפים, עניינית ומעשית, לניצבים משני צדי הפרגוד - התאגיד ובעלי המניות...". הדברים האמורים לעיל יפים לעניין הרמת מסך פשוטה, ויפים שבעתיים לגבי הרמת מסך כפולה. חוק החברות לא קבע הוראה מיוחדת לעניין הרמת מסך כפולה המתבצעת על פי רוב באשכול חברות. הפסיקה אף היא לא קבעה מסמרות בנושא, אולם הדגישה את החשיבות של תשתית ראייתית מספיקה, מעבר לקיומם של הקשרים ההדוקים באשכול החברות ( רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח' נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61); ד"ר יחיאל בהט, חברות, החוק החדש והדין לאחר תיקון 16, מהדורה 12, תשע"א-2012, כרך א', עמ' 188). המבקש לא פירט בסיכומיו אם הרמת המסך הכפולה מבוקשת מאחר שמדובר באשכול חברות, אלא טען, כלאחר יד, כי יש לבצע הרמת מסך כפולה. המבקש הסתפק באמירה, לפיה מר קרייג פישר היה "הרוח החיה" מאחורי שתי החברות. אולם, יש צורך בהצגת ראיות חזקות דיין, המצביעות על התקיימות התנאים לשם הרמת המסך הכפולה, וכאמור טענה זו נסתרה בעדויות ובראיות שפורטו לעיל. לא שוכנעתי, כדברי ב"כ המבקש בסיכומיו, כי "מאחר וקרייג פישר, כאמור, הוא בעל כל מניותיה של המשיבה שהיא "חברת מעטים" ושולט בה שלטון מוחלט, הרמת המסך בינו לבין המשיבה, היא ברורה וטבעית..." (סעיף 64 לסיכומי המבקש). המבקש לא הוכיח את התנאים שפורטו להרמת מסך באשכול חברות בעניין ההסתדרות הכללית, בין היתר כי המשיבה וחברת CAA הן בגדר יחידה כלכלית אחת, וכי קיימת זהות בבעלי המניות והמנהלים בשני התאגידים. כמו כן, לא הראה המבקש, כי המשיבה שלטה שליטה מלאה ב-CAA עד כדי שלילת רצונה העצמי של האחרונה. כמו כן, לא שוכנעתי, כיCAA היוותה מכשיר או צינור לפעולותיה של המשיבה. כאמור, טענתו של המבקש, כי קיימת זהות בין פעילותן של שתי החברות, וכי המשיבה ניהלה את CAA נסתרה חזיתית בעדותו של מר עוז, אשר העיד, כי המשיבה לא ניהלה את CAA, וכי CAA היא חברה עצמאית (עמ' 23, שו' 4-5), שלה שני מייסדים- מר קרייג פישר ומר עוז. מר עוז לא נחקר כלל בחקירה חוזרת ולא נשאל אפילו האם היה שותף להחלטה למכור את מתפסי ה-X6 על ידי CAA, בכדי לאפשר למשיבה להתחמק מתשלום תמלוגים למבקש. לכך יש להוסיף את העובדה, כי לפי עדותו של מר עוז, מר קרייג פישר לא היה אחראי לקבלת ההחלטות ב-CAA, נוכח מצבו הרפואי, אלא לכל היותר היה מודע להחלטות שהתקבלו על ידי החברה (עמ' 24, שו' 22-24). גם מעדותו של מר אדלמן עלה, כי למר קרייג פישר נודע רק בדיעבד על כך ש-CAA מכרה את מתפסי ה-X6 (עמ' 79, שו' 2-8). לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את התנאים להרמת מסך כפולה. בנוסף, לא עלה בידו להוכיח, כי ההחלטה למכור את מתפסי ה-X6 נעשתה בידיעתו של מר קרייג פישר, ו/או מתוך ניסיון להתחמק מהתחייבותה של המשיבה לשלם למבקש תמלוגים בגין מכירות מתפסים אלה. ניתן היה לסיים את הדיון בקביעה, כי לאור דחיית דרישתו של המבקש להרמת מסך כפולה, אין מקום ליתן את הסעד המבוקש כלפי המשיבה. לאור העובדה שהצדדים הקדישו חלק ניכר לדיון בשאלה האם מתפסי ה-X6 נכללים בגדר ההסכם שנכרת בין הצדדים, ומזכים את המבקש בתמלוגים, אתייחס לעניין זה בקצרה. האם מתפסי ה-X6 נכללים בהגדרת המוצרים לפי ההסכם? מטעם המבקש העיד המומחה מר יואב ברזילי (להלן: "המומחה ברזילי"), אשר שימש בעברו כקצין אמצעי הלחימה של יחידת הימ"מ. מר ברזילי התבקש להתייחס בחוות דעתו לשאלת ההבדלים בין מתפסי ה-X44 ומתפסי ה-X6. במהלך חקירתו הנגדית התברר, כי לצורך הכנת חוות דעתו, לא הרכיב את המתפסים על גבי כלי הנשק (עמ' 9, שו' 35; עמ' 10, שו' 1-2). המומחה ברזילי הסביר, כי בחוות דעתו לא התייחס למבנה הפיזי של המדפסים, שכן לדבריו "בצד הטכני אני מתעסק בצד הוויזואלי, אני איש אג"מ אני איש מבצעים... אני לא מהנדס" (עמ' 10, שו' 24-25; עמ' 11, שו' 5). המומחה העיד, כי שני סוגי המתפסים הם "אותו דבר בוודאי" (עמ' 11, שו' 28), אך לא התייחס בחוות דעתו להבדלים הצורניים הברורים בין המתפסים, להבדלי השימוש, המחיר והמטרה. התיזה שהעלה המומחה ברזילי, לפיה לא קיים שוני בין המתפסים נסתרה בעדותו של מר אדלמן בבית המשפט. מר אדלמן הסביר, כי מדובר ב"מוצר שונה לגמרי, זה מוצר שונה לגמרי מבחינה פונקציונאלית מבחינת העיצוב השימוש הייעוד המחיר והמטרה" (עמ' 76, שו' 1-2). המומחה ברזילי אישר את דבריו של מר אדלמן בתצהירו, לפיהם במתפסי ה-X6 יש מסילה עליונה מעל הקנה, עליה ניתן להרכיב סמן לייזר, בעוד שמעל הקנה של מתפסי ה-X44 אין מסילה כזו המאפשרת הרכבת סמן (עמ' 9, שו' 7-8). בהמשך אמר המומחה, כי למיטב ידיעתו, ברובים מסוג M16 לא נהוג להרכיב את סמן הלייזר מעל הקנה, ולכן לדבריו אין רלוונטיות לשאלה האם קיימת מסילה המאפשרת הרכבתו (עמ' 17, שו' 5-6). לא הבאתי את הדברים המפורטים לעיל אלא כדי להמחיש, כי חרף ניסיונו הרב של מר ברזילי כאיש מבצעים, לא ניתן לקבל את מסקנתו, כי מדובר באותם מתפסים, מאחר שמסקנה זו אינה נסמכת על בדיקות שהיה על המומחה לבצע בטרם ניתנה חוות דעתו. המשיבה טוענת בסיכומיה, כי אין מדובר רק בשינוי בעיצובם של המתפסים, וכי הצדדים לא התכוונו להחיל את הוראות ההסכם על כל סוג ועל כל עיצוב נוסף של מתפסים. בין היתר מציינת המשיבה בסיכומיה, כי במתפסי ה-X6 יש שש או שבע מסילות, בעוד שבמתפסי M44 יש ארבע מסילות בלבד, כאמור בסעיף 9.3 לתצהירו של מר אדלמן; כי מתפסי X6 מתחברים לנשק באמצעות חיבור לטבעת הדלתא ובאמצעות חיבור נוסף לכוונת הקדמית של הנשק, בעוד שבמתפסי M44 אין חיבור לכוונת הקדמית של הנשק (סעיף 9.4 לתצהיר אדלמן) ועוד כהנה וכהנה הסברים טכניים שהמומחה לא התמודד איתם בחוות דעתו. המסקנה המתבקשת היא, כי המבקש כשל בהוכחת טענתו שמדובר באותם מוצרים (Products) ו/או בשינויים בעיצוב אותם מוצרים, כהגדרתם בסעיף 7.2 להסכם, המזכים אותו בתמלוגים. לפיכך, גם דין הטענה לגופו של עניין להידחות על כל ראשיה. לסיכום, התביעה נדחית. המבקש ישלם למשיבים הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 20,000 ₪. בקביעת סכום ההוצאות התחשבתי בעובדה שהמשיבים תרמו אף הם להתמשכות ההליך וטענו רק בסיכומים, כי לא היה מקום לנהל את ההליכים נגד המשיבה לבדה. חוזהאמצאה (פטנט)