טענת רשלנות הצוות הרפואי עקב המנעותם מביצוע צנתור לב מיידי (PPCI), נדחתה בהתאם להחלטה מיום 7.3.12 פוצל הדיון לחבות ונזק. ההוכחות התקיימו אפוא בשאלת החבות בלבד. רקע 2. התובע יליד 17.5.1964, עבד עד ליום 30.6.08 במתן שירותי ניקיון בבתי ספר. הנתבעת - מדינת ישראל היא המפעילה / המחזיקה והבעלים של בית חולים "הלל יפה" בחדרה בו היה מאושפז התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה. 3. ביום 30.6.08 הובהל התובע לבית החולים עקב התפתחות כאבים בחזה, חולשה, דפיקות לב והזעות. התובע התקבל בבית החולים בשעה 22.30. ברישום הרפואי משעה 23.53 צוין כי עם קבלת התובע ליחידת טיפול נמרץ לב, התובע היה ללא כאבים בחזה, עם קצב מהיר סדיר (סינוס טכיקרדיה) וללא עדות לבצקת ריאות. על פי תרשים א.ק.ג. עבר התובע אוטם רצנטי והוחל בטיפול באינטגרילין עם תוכנית לצנתור למחרת היום. 4. למחרת היום בשעה 10.35, חתם התובע על טופס הסכמה לצנתור. בשלב כלשהו לאחר מכן, חזר בו התובע מהסכמתו לצנתור. בדף המעקב הסיעודי ביחידת טיפול נמרץ לב מיום 1.7.08 נרשם בשעה 14.00 על ידי האח איאד פדעוס כדלקמן: "בבוקר מצבו יציב ממשיך בטיפול תרופתי כרשום בצום לצנתור עד הצהרים ואז החולה מתחרט ומבקש לא לעשות צנתור שכנועים ודיונים בינו לבין בני המשפחה וכמו כן ד"ר מייזל אז נדחה הצנתור בשלב זה. ממשיך באנטגרילין הפרין כמו כן נוזלים. אכל ושתה ...". כמו כן צוינו תוצאות המדדים שנלקחו מהתובע. 5. מהרישום הרפואי של ד"ר מייזל שנערך באותו יום בשעה 22.00 עולה כי עד השעה 18.00 חש התובע בטוב, בשעה 18.00 החל להתלונן על כאבים בחזה, קוצר נשימה ושיעול טורדני, לא נצפו שינויים בא.ק.ג. בשלב זה כבר חזר התובע מסירובו לעבור צנתור. בשעה 19.11 נלקח התובע לצנתור. תוך כדי הצנתור פיתח התובע בצקת ריאות קשה שהצריכה מתן תרופות הרגעה והרדמה, הנשמה מלאכותית והחדרת בלון וותיניי לתמיכה הימודינאמית. בצנתור הודגמה מחלה טרשתית מפושטת עם נגע קריטי בחלק האמצעי של עורק הקדמי שמאלי יורד. 6. המהלך לאחר הצנתור התאפיין בהנשמה מלאכותית ממושכת, זיהום סיסטמי ממושך והתאוששות נוירולוגית מאוד איטית. עם הפסקת תרופות ההרדמה אובחן נזק מוחי שהתבטא בתקשורת לקויה של התובע עם סביבתו, ככל הנראה על רקע תת חמצון. לתובע נותרה נכות לבבית צמיתה בשיעור של 50% לפי סעיף 9(1)(ג)6 לתקנות המל"ל, ונכות נוספת נוירולוגית ששיעורה שנוי במחלוקת. טענות הצדדים 7. בכתב התביעה טען התובע כי בשל הממצאים שנצפו עם קבלתו בבית חולים עוד ביום 30.6.08, היה על הצוות הרפואי (להלן: "הרופאים") לבצע, סמוך לאחר קבלתו, צנתור טיפולי מיידי (PPCI). משלא עשו כן, חרגו מסטנדרט טיפולי סביר ועל כן התרשלו כלפיו. עוד לטענתו, ההחלטה לדחות את ביצוע הצנתור למחרת היום, עמדה בניגוד להמלצה המפורשת לגבי חולי STEMI . התובע מוסיף עוד כי כתוצאה מדחיית ביצוע הצנתור נגרמה לו אי ספיקת לב קשה שגרמה לנכותו הלבבית והנוירולוגית. 8. בסיכומיו, העלה התובע טענה חדשה שלא נטענה בתביעתו והיא, כי הרופאים התרשלו בכך שלא ביצעו את הצנתור בשעות הבוקר של יום 1.7.08. עוד טוען התובע כי אי ביצוע הצנתור בשעות הבוקר אינו נובע מסירובו, שכן הסירוב אירע רק בשעות הצהריים. 9. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את כל טענות התובע כנגדה, ולחילופין יש להטיל עליו אשם תורם מכריע נוכח סירובו לעבור צנתור. לטענתה, הטיפול הרפואי שניתן לתובע על כל שלביו היה מסור, מקצועי, מיומן, נכון וראוי ותאם את הסטנדרט הרפואי המקובל. עוד לטענתה, סירוב התובע לקבל טיפול רפואי נאות ולעבור צנתור בהתאם להמלצות הברורות של הצוות הרפואי בבית החולים, הוא זה אשר הכשיר את הקרקע לסיבוך של אי ספיקת לב סוערת אשר נגרם על ידי מחלתו הבסיסית של התובע. בהתייחס לטענתו החדשה של התובע בסיכומיו כי ההתרשלות של הרופאים מתבטאת באי ביצוע הצנתור בשעות הבוקר, טוענת הנתבעת כי יש לדחות הטענה בהיותה הרחבת חזית אסורה, ומכל מקום, לא ניתן היה לבצע את הצנתור בשעה היעודה עקב סירוב התובע. חוות הדעת הרפואיות 10. הצדדים הגישו כל אחד חוות דעת רפואיות וכן מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט. המומחה מטעם התובע 11. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' אבינדר וחוות דעתו המשלימה. בחוות הדעת כותב פרופ' אבינדר כי תוצאות בדיקת הא.ק.ג. אשר בוצעה לתובע ביום 30.6.08, עם קבלתו לבית החולים, ואשר הדגימה רמות משמעותיות בנוכחות גלי Q ושינויים דינמיים בא.ק.ג. אשר הצביעו על תהליך כלילי חריף, חייבו ביצוע צנתור מיידי (PPCI). לדעתו, ההחלטה לדחות את ביצוע הצנתור למחרת היום עמדה בניגוד למומלץ בחוליSTEMI . עוד לדעת פרופ' אבינדר, צנתור התובע מיד עם קבלתו לבית החולים היה מונע את המהלך החמור של המחלה וכניסתו לאי ספיקת לב קשה בעקבות תהליך ההרס הפרוגוסיבי והמתמשך במיוקרד. המומחה מטעם הנתבעת 12. הנתבעת צרפה מטעמה את חוות דעתו של פרופ' חסין. בחוות דעתו כותב פרופ' חסין כי לא נפל כל דופי בהתנהגות הרופאים בטיפול שהעניקו לתובע, וכי היה זה טיפול נכון ובהתאם למקובל. להערכתו, על פי ממצאי הבדיקות שבוצעו לתובע יש לקבוע בסבירות גבוהה כי התובע הגיע לבית חולים יומיים-שלושה לאחר שעבר התקף לב ועל כן מדובר במקרה זה בהגעה מאוחרת (late arrival). לדעת פרופ' חסין, צנתור דחוף מעבר ל-12 שעות מאז התקף הלב מוצדק רק אם יש סימנים קליניים או אלקטרוקרדיוגרפיים המעידים על המשך היסכמיה פעילה, מה שלא התקיים במקרה זה. לדעתו, צנתור דחוף ללא סימנים אלו יכול אף להזיק. במקרה זה, ולפי כל הסימנים המקובלים, הגיע התובע מאוחר מדי לבית החולים ועל כן לא היה מקום לבצע את הצנתור עם קבלתו. פרופ' חסין מציין כי עם קבלתו של התובע לבית החולים ביום 30.6.08 נשקלה האפשרות לצנתור דחוף והיא נפסלה, ובצדק, נוכח העובדה שמדובר בהגעה מאוחרת (late arrival) ולאור הערכת מצבו של התובע אשר לא הצדיקה ביצוע צנתור דחוף. המומחה מטעם בית המשפט 13. נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים, ולבקשת התובע, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט - פרופ' חסדאי, מנהל יחידת טיפול נמרץ לב בבית חולים בלינסון. פרופ' חסדאי הצטרף לדעתו של פרופ' חסין המומחה מטעם הנתבעת, וקבע כי התובע עבר אוטם חד של שריר הלב לפחות יממה, וייתכן אף יומיים שלושה, טרם הגעתו לבית החולים, וכי בעת הגעתו היה אתסמיני עד ערב למחרת, ללא עדות להיסכמיה תסמינית או אתסמינית. פרופ' חסדאי מסביר בחוות דעתו כי "קיימת התוויה ברורה לצנתור כלילי דחוף, או לחילופין מתן תרופות ממיסי קרישי דם (fibrinolytic therapy), לכל חולה המציג עם הרמות מתמשכות במקטע ST עד 12 שעות מתחילת התסמינים הראשונים. במידה והחולה ממשיך להיות סימפטומטי תחת טיפול תרופתי, או אם החולה מפתח תסמיני אי-ספיקת לב עמידים לטיפול או הפרעות קצב מסכנות חיים, קיימת התוויה לצנתור מידי ברמת דחיפות הגבוהה ביותר (emergency), גם אם עברו יותר מ-12 שעות מתחילת התסמינים" (עמ' 9 לחוות הדעת). לאור דברים אלה, מסיק פרופ' חסדאי כי נוכח העדר ממצאים קליניים בעת הגעתו של התובע לחדר מיון, ובהמשך בעת הגעתו ליחידה לטיפול נמרץ לב (התובע הגיע ללא כאבים בחזה, קוצר נשימה או דפיקות לב), לא היתה במקרה זה התוויה ברורה לביצוע צנתור דחוף מיד עם הגעתו של התובע לאשפוז. עוד כותב פרופ' חסדאי כי התובע היה בעל סיכון מוגבר מאוד לפתח סיבוכים ואף למות עקב האוטם הנרחב שעבר, לאור העובדה שהיה עם דופק מהיר, והצורך במנות חוזרות של פוסיד, ולכן התובע אמור היה לעבור צנתור בהקדם (urgent) אך לא על בסיס מיידי (emergent). פרופ' חסדאי מציין כי התובע היה מיועד לעבור צנתור למחרת בבוקר כ-10 שעות ממועד הגעתו לבית החולים. יחד עם זאת, לפי הרישומים הרפואיים, עולה כי במהלך שעות הבוקר התנהלו דיונים פנימיים בקרב משפחתו של התובע לגבי אפשרות ביצוע הצנתור ואף מנהל יחידת טיפול נמרץ שוחח עם התובע ובני משפחתו בניסיון לשכנע את התובע להסכים לצנתור. לפיכך, לדעת פרופ' חסדאי, הרושם המתקבל הוא שצוות הרופאים אכן תכנן לבצע צנתור בבוקר יום 1.7.08 אך נתקל בסירוב מצידו של התובע. עוד מציין פרופ' חסדאי כי ביצוע הצנתור בבוקר היה עשוי למנוע את ההתדרדרות החדה במצבו של התובע שהתרחשה באותו ערב. לפיכך, ללא אותה התדרדרות, קרוב לוודאי שהתובע לא היה מפתח את הסיבוכים הנלווים להחייאה לרבות תת חמצון של המוח, הזיהומים הריאתיים והזיהומיים הסיסטמיים. דיון 14. אקדים ואציין כי בסיכומיו אימץ התובע למעשה את האמור בחוות דעתו של פרופ' חסדאי וזנח את קביעותיו ומסקנותיו של פרופ' אבינדר, המומחה מטעמו. משכך, יש לראות את קביעותיו של פרופ' חסדאי בדבר מצבו הרפואי של התובע בעת קבלתו לבית החולים, והעדר הצדקה לבצע צנתור מיידי אלא רק למחרת בבוקר, כמוסכמות על ידי התובע . גדר המחלוקת 15. משעה שהתובעים אימצו כאמור את קביעותיו של פרופ' חסדאי כי אי ביצוע הצנתור ביום 30.6.08 אינו מהווה רשלנות, הרי בכך זנחו הם את כל טענותיהם כנגד הנתבעת כפי שפרטו בכתב התביעה. לכאורה, בכך נשמט הבסיס מהתביעה וניתן היה לדחותה כבר בשלב הזה. 16. למען הזהירות, ולמען הסר ספק, שמא ניתן לקבוע כי טענתם החדשה של התובעים בסיכומיהם, כלולה למעשה בטענתם כי צריך היה לבצע את הצנתור בערב יום 30.6.08 או מוקדם ככל הניתן, אמשיך ואדון להלן בשאלה העומדת לדיון - מדוע לא בוצע הצנתור בבוקרו של יום 1.7.08, והאם אי ביצוע הצנתור נובע מרשלנות הרופאים? 17. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' חסדאי, ציין בחוות דעתו כי מצבו של התובע הצריך ביצוע צנתור בהקדם, בבוקר שלמחרת אשפוזו של התובע, כ- 10 שעות לאחר הקבלה לאשפוז. בחקירתו בבית המשפט הסביר פרופ' חסדאי כי 'שעות הבוקר' הם כ- 10 שעות לאחר הגעת התובע לבית החולים, אך אם תוכנן הצנתור להתבצע 11 או 12 שעות לאחר הקבלה לבית החולים אין זה אומר שמדובר ב"רפואה פחות נכונה" (עמ' 35 שו' 8-10 לפרו' מיום 16.11.11). ובהמשך (שו' 16-19) מסביר פרופ' חסדאי: "... אני הייתי אומר שהצנתור היה אמור להתבצע כן מוקדם בסביבות עד 10:00, 11:00 ומשהו, שוב השעה איננה השעה איננה [כך במקור] מדויקת מאוד אבל הפוסיד כן מצביע על כך שזה היה צריך להתבצע וממה שאני ראיתי זה אכן היה אמור להתבצע בסביבות 10:30 עת החתימו אותו על טופס ההסכמה". יתר על כן, לשאלת בא כוח התובע כי "אתה הצבת את השעה 11 כסוג של דד ליין", השיב המומחה: "לא לא אל תתפוס אותי נתתי דוגמא" (עמ' 37 שו' 1-2 לפרו' מיום 16.11.11). עוד יש ללמוד מעדותו של פרופ' חסדאי כי גם אם היה הצנתור אמור להיערך 13 שעות לאחר קבלת התובע לבית החולים, היינו בסביבות השעה 11.30, ובמידה ומצבו של התובע היה יציב, מסגרת זמנים זו נמצאת עדיין במתחם הסבירות (ר' עדותו בעמ' 40 לפרו'). הנה כי כן, לא ניתן להצביע על שעה מדויקת שכל חריגה הימנה בביצוע הצנתור לעבר שעות הצהריים, מהווה רשלנות מצד הרופאים, אולם ניתן לקבוע, על סמך דבריו של פרופ' חסדאי, כי אי ביצוע הצנתור עד סביבות השעה 11.30 אינו מהווה רשלנות והוא בגדר התנהגות סבירה. השאלה היא אם כן, מדוע לא בוצע הצנתור עד סביבות שעה זו? 18. אין מחלוקת כי התובע חתם על כתב הסכמה לביצוע צנתור ביום 1.7.08 בשעה 10.35. עוד אין מחלוקת כי בשעה 14.00 מופיע כבר רישום בדף מעקב סיעודי יומי כי התובע מסרב לבצע את הצנתור. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים בנוגע לשאלה מתי היה הסירוב של התובע, מצטמצמת לטווח הזמנים שבין השעה 10.35 לבין השעה 14.00. נזכיר כי בעוד שהתובע טוען כי סירובו לעבור צנתור היה רק בשעות הצהריים ועל כן ראוי היה לבצע את הצנתור בבוקר בסמוך לאחר החתימה על כתב ההסכמה, טוענת הנתבעת כי לא ניתן היה לבצע את הצנתור בשעות הבוקר עקב סירוב התובע לעבור צנתור, סירוב שהובע על ידו בסמוך לאחר החתימה על כתב ההסכמה. 19. על מהלך העניינים שאירעו בשעות הבוקר עד השעה 14.00 ניתן ללמוד מהאמור בדף מעקב סיעודי יומי שנרשם על ידי האח איאד פדעוס (להלן: "דף המעקב") אשר רשם בשעה 14.00 את הדברים הבאים: "בבוקר מצבו יציב ממשיך בטיפול תרופתי כרשום בצום לצנתור עד הצהרים ואז החולה מתחרט ומבקש לא לעשות צנתור שכנועים ודיונים בינו לבין בני המשפחה וכמו כן ד"ר מייזל אז נדחה הצנתור בשלב זה. ממשיך באנטגרילין הפרין כמו כן נוזלים. אכל ושתה ...". טענתו של התובע כי רק בשעות הצהריים הוא סירב לעבור את הצנתור, נסמכת על האמור בדף מעקב זה. לשיטת התובע, המילה ואז שנכתבה מיד לאחר המילה הצהרים מעידה על כך שהסירוב/חרטה היו בצהריים. אני סבורה כי פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון הכתוב, שכן הפרשנות הסבירה יותר היא כי המילה ואז מתייחסת דווקא לכיתוב "בבוקר" בפתח המשפט. מכל מקום, פרשנות זו של התובע אינה מתיישבת עם הסבריו של האח שרשם את הדברים, מר איאד, כפי שהבהיר בתצהירו, כדלקמן: "7. על אף הסכמתו לביצוע הצינתור, התובע חזר בו מהסכמתו וסירב לבצע את הצינתור. 8. בשעה 14:00 בצהריים ערכתי דו"ח המפרט את מהלך העניינים בבוקר יום 1.7.08 ובין השאר נכתב בו כי מצב התובע יציב וכי הוא בצום לצורך ביצוע צינתור. כן כתבתי בדו"ח כי התובע התחרט ומבקש שלא לעשות את הצינתור ובעניין זה נעשו שכנועים ודיונים בינו לבין משפחתו לבין ד"ר מייזל." בעניין זה יש להפנות גם לתצהיר עדותו של ד"ר מייזל, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים הלל יפה: "7. בבוקר ה 1.7.08 התובע היה אמור לעבור צינתור, ובהתאם לכך נעשו ההכנות על ידי הצוות הרפואי, התובע היה בצום וניתן לו הסבר מלא ומפורט ממני, מד"ר גורוביץ והן מהאח ניזאר ענאבוסי אשר נתן לתובע הסבר בשפתו. 8. התובע הוחתם על טופס ההסכמה לביצוע הצינתור בשעה 10:35. 9. כאמור, התובע הסכים לביצוע הצינתור אך לאחר שיחה שקיים עם בני משפחתו חזר התובע מהסכמתו לביצוע הצינתור. לא רק זאת, בני משפחת התובע אף לחצו כי התובע יצונתר בבי"ח אחר, למיטב זכרוני בבי"ח רמב"ם. 10. לאור סירוב התובע לעבור את הצינתור, מהלך אשר אינו שכיח, נעשו מאמצים, הן על ידי והן על ידי צוותי, לשכנע את התובע לחזור בו מסירובו ולבצע הצינתור. ..." 20. ודוק - בא כוח התובע ויתר על חקירתם של האח איאד ושל ד"ר מייזל וטעמיו עמו. על כן, משעה שהתצהירים לא נסתרו, הרי שהאמור בהם משקף את הדברים כהווייתם. מתצהירו של האח איאד עולה מפורשות כי הרישום בדף המעקב מתאר את "מהלך העניינים בבוקר יום 1.7.08" (סעיף 8 לתצהיר). היינו, תיאור השתלשלות העניינים כפי שמופיע בדף המעקב מתייחס לבוקרו של יום 1.7.08 ולא לשעות הצהריים. מכאן מתבקשת המסקנה כי התובע סירב לעבור צנתור כבר בשעות הבוקר, ככל הנראה בסמוך לאחר שחתם על הסכמתו לצנתור. יתר על כן, כעולה מתצהירו של ד"ר מייזל, התובע היה מיועד לעבור את הצנתור "בבוקר ה- 1.7.08". מהשתלשלות העניינים, כפי שתיאר ד"ר מייזל בסעיפים 7-9 לתצהירו, ומכך שלא נטען כי היה בנמצא כל גורם אחר לעיכוב הצנתור פרט לסירובו של התובע עצמו, מתבקשת אותה המסקנה - הצנתור שיועד להתבצע "בבוקר ה 1.7.08" נדחה והתעכב אך משום חזרתו של התובע מן ההסכמה לעבור צנתור. 21. מסקנה זו מתיישבת אף עם דבריו של פרופ' חסדאי אשר ציין בעדותו כי במרביתם של המקרים החתמת החולה על הסכמה לצנתור נעשית "די סמוך לביצוע הצנתור" וכי הוא הניח שהצנתור היה מתוכנן "ממש אוטוטו" לאחר חתימת התובע על הסכמתו להליך (עמ' 40 שו' 1 ו- 4 לפרו' מיום 16.11.11). וכן, "... וממה שאני ראיתי זה (הצנתור - י.ו) אכן היה אמור להתבצע בסביבות 10:30 עת החתימו אותו על טופס הסכמה" (עמ' 35 שו' 18-19 לפרו' מיום 16.11.11). 22. לא זו אף זו, גרסת התובע כי הוא סרב לבצע את הצנתור רק בשעות הצהריים, אינה מתיישבת, לא רק עם האמור בדף המעקב ובתצהיריהם של האח איאד וד"ר מייזל, אלא אף עם הגיונם של הדברים. מחומר הראיות עולה כי לאחר שהתובע חתם בשעה 10.35 על כתב ההסכמה לצנתור התרחשו הדברים הבאים: בשלב כלשהו לאחר החתימה על כתב ההסכמה החל להתפתח דין ודברים בין התובע, בני משפחתו והצוות הרפואי. סביר מאוד להניח כי ההמולה שהתפתחה ארכה פרק זמן לא מבוטל; היא כללה "שכנועים ודיונים" - התערבות משפחתו בהחלטה, לחצם של בני המשפחה כי התובע יצונתר בבית חולים אחר, חילופי הדברים בין התובע למשפחתו, וכן מאמצים וניסיונות, הן מצד ד"ר מייזל עצמו והן מצד צוותו, לשכנע את התובע לעבור צנתור (ר' לעניין זה גם סעיפים 9-10 בתצהירו של ד"ר מייזל). לאחר מכן, ולאחר שהוברר כי הסירוב הינו סופי ולא הועילו השכנועים וההסברים של הצוות הרפואי, התקבלה החלטה על ידי הצוות הרפואי על הפסקת הצום, ניתנה תזונה לתובע, ניתנה הוראה על לקיחת בדיקות ומדדים מהתובע וביצוע פעולות אלה בתובע. כל האירועים המתוארים לעיל אינם מתרחשים על אתר. מדובר בדינמיקה של התרחשויות, האחת מולידה את השנייה, והדברים אינם נעשים בן רגע. הנה כי כן, ההיגיון מחייב כי נוכח ההתרחשויות הרבות המתוארות לעיל, שהחלו לאחר שחזר התובע מהסכמתו, סביר יותר להניח כי החזרה מההסכמה הייתה עוד בשעות הבוקר ולא בסמוך לשעה 14.00, כפי שטוען התובע. 23. מכל האמור עולה כי טענת התובע כי הוא סרב לעבור את הצנתור רק בשעות הצהריים, אינה מתיישבת עם חומר הראיות ועם מבחן השכל הישר, ועל כן דינה להידחות. 24. לפני סיום אוסיף עוד כי ככל שטענת התובע בעניין שעת הסירוב נסמכת גם על עדותם של התובע ונשותיו, ממילא לא ניתן לסמוך על עדויות אלה ולקבוע כל ממצא על פיהן. עדות התובע - בעקבות האירוע נותרה בתובע פגיעה נוירולוגית ניכרת. התובע מסר לפרופ' חסדאי כי הוא אינו זוכר דבר מרגע חתימתו על ההסכמה לביצוע צנתור ועד 4 חודשים לאחר מכן. תשובתו של התובע בחקירתו הנגדית עת עומת עם דברים אלה כי "אמרתי לו שאני לא זוכר, אבל אחרי זה אני זוכר" (עמ' 61 שו' 9 לפרו' מיום 31.12.12), אינה מניחה את הדעת, בלשון המעטה. די בכך כדי לקבוע כי אין ליתן כל משקל לעדותו של התובע בנוגע להשתלשלות האירועים לאחר שחתם על כתב ההסכמה. גם בעדותו בפני התרשמתי כי התובע מתקשה לזכור את פרטי האירוע; עדותו לא הייתה קוהרנטית ועקבית ונתגלו בה סתירות רבות. עדות נשות התובע - עדותן של סמיה וסובחיה, נשות התובע, אף היא לא הותירה עלי רושם מהימן. לגרסת התביעה סובחיה כלל לא הייתה בבית החולים ביום 1.7.08 בשעות הרלוונטיות לגדר המחלוקת בתביעה זו, אלא הגיעה רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. ואולם, בחקירתה הנגדית ציינה סמיה כי סובחיה הגיעה לבית החולים בבוקרו של יום 1.7.08 (עמ' 64 לפרו' מיום 31.12.12). על אמירה זו חזרה סמיה מספר פעמים בחקירתה הנגדית, ואף חזרה ואישרה כן בחקירתה החוזרת (עמ' 75 לפרו' מיום 31.12.12). לאחר עדות זו הוגש תצהירה של סובחיה הטוענת כי היא לא הייתה בבית החולים בשעות הבוקר וכי סמיה "התבלבלה" (ס' 8 לתצהיר). על דברים אלו חזרה סובחיה גם בעדותה (עמ' 58 לפרו' מיום 19.6.13). עדותה זו של סובחיה עומדת בסתירה גם לעדותו של התובע שמסר כי שתי נשותיו היו עימו כל הזמן, פרט לרגע החתימה על ההסכמה לביצוע צנתור (עמ' 56-57 לפרו' מיום 31.12.12); אוסיף עוד כי עת נשאלה סמיה מתי התובע הוכנס לצנתור היא השיבה שהדבר היה בין השעה 12.30 ל- 13.00 (עמ' 73 לפרו' מיום 31.12.13). ונשאלת השאלה, הכיצד מתיישבת עדות זו עם לוח זמנים כלשהו? שעת כניסת התובע לצנתור לפי עדותה של סמיה לא מתיישבת עם הרישום האובייקטיבי שמלמד כי התובע נקלח לצנתור בשעה 19.11 ואף לא עם יתר חלקי עדותה של סמיה שטוענת כי כל השתלשלות העניינים החלה רק בשעות הצהריים. בעדותה של סמיה נתגלו סתירות נוספות, ואולם נדמה כי מיותר לפרטן. 25. לסיכום - לאור האמור לעיל, ועיקרם של הדברים - התיעוד בדף המעקב שערך האח איאד; האמור בתצהיר עדותם הראשית של ד"ר מייזל ושל האח איאד, אשר לא נסתר, וכן הסתירות שנתגלו בעדויות עדי התביעה וחוסר מהימנותם - יש לקבוע כי הצנתור שהיה קבוע לבוקרו של יום 1.7.08 לא התבצע בשעות הבוקר אך משום סירובו של התובע. מסקנה זו מחייבת את הקביעה כי לא נפל כל דופי בטיפול הרפואי שהעניקו הרופאים לתובע, וממילא התובע לא הוכיח כי הרופאים התרשלו כלפיו. משכך, דין התביעה להידחות. נוכח נסיבות המקרה ומצבו הרפואי של התובע ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. ניתן היום, ז' חשון תשע"ד, 11 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים. רפואהרשלנותצנתור