לטענת התובעים אין תוקף לעסקת המכר בשל כך שהתובע היחיד שחתם על יפוי כח לטובת הנתבע 1 הוא מוחמד, בעוד שכל יתר בעלי הזכויות לא עשו כן. הם מוסיפים וטוענים, כי, מכל מקום, הנתבע 1 לא היה מוסמך ולא היה רשאי לפעול כפי שפעל מכח מה שמוחמד התיימר להסמיכו. 6. בהמשך לטענות דלעיל, עותרים התובעים בפיסקת הסיום של כתב התביעה המתוקן לסעדים הבאים: "להצהיר על בטלות יפוי הכח שניתן לנתבע 1 וכמו כן להצהיר על בטלות 'חוזה המכר' שנחתם בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2. וכמו כן להצהיר על בטלות 'ייפוי הכח הבלתי חוזר' שנחתם על ידי הנתבע 1 לטובת הנתבע 2 ביום 2.4.2008 (צ"ל: 2009 - ר.י)". 7. הנתבעים טוענים בכתבי ההגנה שלהם כי עסקת המכר בוצעה כדין וכי לכן דין התביעה להידחות. לטענת הנתבעים, מה שאירע הוא שמוחמד היה בעל הזכויות היחיד במקרקעין וכך גם הציג עצמו, והוא מכר את מלוא הזכויות שהיו לו לנתבע 2 וקיבל לידיו את התמורה בסך 231,000$, תוך שהנתבע 1 תיווך בעסקה זו. הנתבעים טוענים כי המגעים להחזרת החזקה לתובעים הופסקו לנוכח קיומם של מגעים לעסקת המכר וביצוע כל שנעשה בקשר אליה. 8. בשלבים מסוימים שבמהלך הדרך דובר על כך שהליכים מקבילים בירדן או הליך בוררות יובילו לכך שלא יהיה צורך בהליכים שבתיק דנן. דא עקא, שהתברר כי לא ניתן יהיה להיוושע מאלה וכי אין מנוס מהמשך ההליכים בתיק זה. 9. כבר ב-17.11.11 נקבע כי על התובעים להפקיד ערבון בסך 50,000 ש"ח או ערבות ע"ס 100,000 ש"ח כערובה להוצאות הנתבעים. עניינים הקשורים בכך נמשכו זמן רב והסתיימו רק ב-14.1.13. התנהלות התובעים בהקשר זה הביאה לשיבושים שונים בסדר התקין של ההליכים. 10. בסופו של דבר הוגשו תצהירי עדות ראשית כדלקמן: מטעם התובעים הגוש תצהיר עדות ראשית של מוחמד. הנתבע 2 הגיש תצהיר שלו עצמו. הנתבע 1 הגיש תצהיר שלו ובנוסף לכך תצהירים של שני עדים נוספים: של עמאד מחמד עווד, שהוא אחיו, ושל עאמר עווד, שהוא אחיינו. 11. לכל בעלי הדין ניתנו רשות והזדמנויות להעיד עדים שונים ללא הגשה מקדימה של תצהירים, ואולם בסופו של דבר הודיעו באי כח הצדדים השונים כי הם מוותרים על השימוש בזכות לכך. 12. בהמשך למצוין לעיל התקיימו שני דיוני הוכחות, אשר במהלכם נחקרו כל חמשת המצהירים הנ"ל. לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב (בשל אופי השאלות העומדות להכרעה) במתכונת תלת שלבית (שאיפשרה לכל צד להעלות טענותיו ולהשיב לטיעוני יתר הצדדים). 13. משנשלמה הגשת הסיכומים, נראה היה כי הוכשרה הקרקע להכרעה במה שעל הפרק. דא עקא, שעניינים הקשורים בתרגום מן השפה הערבית לשפה העברית גרמו לעיכובים. זאת בשל כך שמשום מה, לא מולאה ההחלטה שניתנה בקשר לכך (מיום 23.10.13). בסופו של דבר הוסדר נושא התרגום ב-21.11.13, בעקבות החלטות נוספות שניתנו לעניין זה (ב-7.11.13 וב-13.11.13). בכך הוכשרה הקרקע למתן פסק הדין. ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז 14. לאחר שקילת המכלול הגעתי למסקנה כי יש ליתן את הסעדים ההצהרתיים המבוקשים. כפועל יוצא מכך גם לא תהיינה לנתבעים כל זכויות במקרקעין הנדונים. עם זאת, תחול חובת השבה, באופן שיהיה על מוחמד להשיב לנתבע 2 את הסכומים שקיבל בקשר לעסקה הנדונה, בהתאם למה שיצוין לעניין זה בהמשך. 15. אסביר להלן כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל. ג. הבסיס והביסוס לתוצאה - ממצאים עובדתיים 16. המסמכים הנזכרים לעיל אכן משקפים עסקת מכר שנערכה בין מוחמד לבין הנתבע 2. מסמכים אלה טופחים על פני הגרסה שעלתה בכתב התביעה ופורטה לעיל (בסעיף 4) כי לא נעשו כל מהלכים לעסקת מכר וכי נעשו רק מהלכים שתכליתם להשיב את החזקה לתובעים, אשר אותם ניצלו הנתבעים לנישול התובעים מזכויותיהם ומכספם. על כך אוסיף כי גם לנוכח ההתרשמות מן העדויות, עדיפה בעיניי הגרסה כי נעשו מהלכים משותפים למוחמד ולנתבעים לצורך עסקת המכר שאכן בוצעה לבסוף. 17. בהמשך לקבלת עמדתם של הנתבעים ולמה שצוין לעיל בקשר למה שעומד ביסודה, מקובלת עלי גם גרסתם של הנתבעים (שנתמכה בעדויות נוספות, גם אם של קרובי משפחה), כי הסכום הכולל של 231,000$ שהוא התשלום עבור הממכר, אכן הועבר למוחמד באופן שבו הנתבעים טוענים שהועבר. המדובר בכך שהנתבע 1 קיבל מן הנתבע 2 סך 131,000$ ב-25.3.09 וסך 100,000$ ב-2.4.09 וכעבור מספר ימים העביר את הסכום המצטבר - 231,000$ - למוחמד במסעדה שבמלון אמבסדור בירושלים. 18. מן המכלול עולה כי מוחמד אינו הבעלים של כל הזכויות במקרקעין הנדונים. התמונה המתקבלת היא כי בעלי הזכויות הם יורשים שונים של המנוח ושל לוטפי, אשר מוחמד כי הוא רק אחד מהם. עולה גם כי אין הסמכה ראויה של כל בעלי הזכויות במקרקעין העשויה להביא לכך שפעולות של מוחמד תחייבנה את כולם. 19. אעבור להלן להרחבות מסוימות לגבי האמור עד כה ולתוצאות המשפטיות הנגזרות ממה שנקבע לעיל. ד. הבסיס והביסוס לתוצאה - מתן הסעדים המבוקשים והעדר זכויות לנתבעים במקרקעין 20. אקדים ואציין כי לתוצאה דלעיל אני מגיע גם מנקודת מוצא נוחה לנתבעים, אשר על פיה מוחמד התכוון למכור את הדירה לנתבע 2 ואף ביצע פעולות הנדרשות לשם כך, שהן מתן יפוי כח לנתבע 1 וקבלת תשלום. למעשה די לשם כך בהדיפת טענת ההגנה שאותה העלו הנתבעים, כי מוחמד הוא הבעלים של כל הזכויות במקרקעין הנדונים. ואכן, התברר כי אינו כזה. הנתבעים לא העלו בכתבי ההגנה שלהם את הטענה כי בעלי הזכויות ייפו את כוחו של מוחמד לבצע את עסקת המכר. לכן, התייחסות לכך היא בגדר מה שלמעלה מן הצורך. מכל מקום, התברר גם כי מוחמד לא היה מוסמך כראוי מטעם כל בעלי הזכויות למכור את המקרקעין כפי שנטען שמכר. די בכך כדי שלא יהיה תוקף ליפוי הכח שנתן מוחמד, אשר הוביל לעסקה הנטענת וממילא גם לעסקה עצמה וליפוי הכח הבלתי חוזר שנתן הנתבע 1 לנתבע 2 בקשר אליה. הנה כי כן, אם מוחמד לא היה הבעלים של כל המקרקעין ולא היה מוסמך לפעול כנ"ל, הרי הסמכתו את הנתבע 1 לאו הסמכה היא, והוא הדין לסמכויות שביקש הנתבע 1 לתת לנתבע 2 באמצעות יפוי הכח הבלתי חוזר. 21. אני סבור שבמצב העניינים שתואר לעיל אין מנוס מתוצאה כנ"ל. מכל מקום וככל שהדבר טעון חיזוק, הרי שהפניית התובעים לע"א (מח', י-ם) 53277-01-12 לוואל נ' קראעין (פסק דין מ-11.6.12), אכן משמשת חיזוק כזה, שכן שם בנסיבות דומות נתקבלה אותה תוצאה. באותו מקרה חתם אחד מיורשיו של הבעלים המקורי על הסכם שבמסגרתו ייפה את כוחו של צ"ג (קרקי) למכור מקרקעין לחברה מסוימת, תוך שהצהיר בהסכם ובכל המסמכים הנלווים כי הוא הבעלים הבלעדי של אותו נכס. הוכח שם גם כי הנכס הוחזק על ידיו במשך שנים, כי גם ברישומי העיריה היה הוא רשום כמחזיק בתור "בעלים" וכי היו יורשים שמסרו לאנשי אותה חברה כי מי שמכר לה את הנכס הוא הבעלים הבלעדי שלו. באותו מקרה נדחתה תביעה של רוכשת המקרקעין לסילוק יד מכח אותה עסקה ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שקבע בין היתר (בסעיף 8 של פסק הדין) כי "הצהרתו של המבקש (צ"ל: המשיב 1 - ר.י.) בהסכם המכר, כמו גם ביפוי הכח שמסר לקרקי, כי הוא בעל הזכויות הבלעדי בנכס, אין בהם, אף לא בצירוף כל הראיות האחרות שהגישה המערערת, כדי להוכיח את בעלותו הבלעדית של המשיב בנכס". לשלמות התמונה יצוין כי על פסק הדין הנ"ל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וזו נדחתה (רע"א 5477/12 לוואל נ' חסן, החלטה מ-27.11.12). בהמשך למצוין לעיל, נכונה גם טענת התובעים כי אם כך נפסק באותו מקרה אשר בו הנכס לא היה רשום כלל (לא בטאבו ולא בלוח הזכויות) ובעלותו של האב המוריש לא הייתה במחלוקת, על אחת כמה וכמה שיש לקבוע כך במקרה דנן, אשר בו רשום הנכס בלוח הזכויות על שם המנוח. 22. בהמשך למצוין לעיל, הרי שבנסיבות המקרה דנן אין בכוח פעולותיו של מוחמד לחייב את כל התובעים וממילא התוצאה היא כנ"ל. 23. על האמור לעיל אוסיף התייחסות למספר טענות שהעלו הנתבעים, אשר אין בכוחן להביא לתוצאה שונה. 24. אי צירוף/הצטרפות של יתר יורשי המנוח כתובעים -לנוכח האמור לעיל ובכלל, די במצב דברים בו יורש אחד (פרט למוחמד) מתנגד לעסקת המכר כדי לשלול את תוקפה. מעבר לכך, לתביעה הצטרפו יורשי לוטפי, שכרת לאחר מות המנוח את "הסכם החלוקה" עם מוחמד. נמצא שהעובדה שהתביעה כוללת חמישה תובעים ולא יותר, אין בה כדי להוביל לתוצאה סופית שונה. 25. עקרון הפומביות/ההחזקה - ככלל וכפי שנפסק גם בערעור לוואל הנ"ל, עקרון הפומביות לא גובר על הצורך במתן אישור/יפוי כח/הסכמה של יתר יורשי המקרקעין לביצוע עסקאות מכר. לכן גם אין ליתן משקל לעניין זה להצהרות שהצהיר מוחמד בנוגע לבעלותו הבלעדית בדירה. כך גם דברים ששמע הנתבע 2 מפי יורשים אחרים או העובדה שיורשים אלה היו עדים לכריתת הסכמי השכירות ולתשלומים ששילם למוחמד אינם מבססים בעלות בלעדית של מוחמד בדירה. 26. התוצאה הנ"ל גם לא תשתנה לנוכח אמירת מוחמד בחקירתו כי האחים שלו ייפו את כוחו לנהל את הדירה ואף למכור אותה בכפוף לזכותם לסרב בכל רגע (פרוטוקול ע' 26, ש' 19-17, ושם, ע' 31, ש' 25-12). ראשית - הנתבעים לא העלו טענה זו בכתבי ההגנה שלהם, כך שלא יוכלו להיבנות מכך. שנית - מכל מקום, לא הוצג יפוי כח בכתב כבסיס לביצוע העסקה ולא הוגש יפוי כח כזה בהליך דנן. 27. "הסכם החלוקה" - הנתבעים מבקשים לבסס זכות בלעדית של מוחמד בדירה על יסוד הסכם שכרת עם אחיו המנוח לוטפי לחלוקת חלק מהבניין ביניהם. גם לעניין זה, אפילו מנקודת מוצא נוחה לנתבעים, כי "הסכם החלוקה" הוא במשמע של חלוקת זכויות בעלות בין שני יורשים אלה, הרי שאין בו ממש לשם כך. ראשית - לא כל היורשים חתומים על ההסכם. לעניין זה יצוין גם כי גם אם ההסכם מתייחס לחלק מהמקרקעין הרי שמשעסקינן במקרקעין שהבעלות בהם היא במושע אין בהסכמה חלקית לגבי חלק מהם לבסס זכויות בעלות ייחודיות למי מהצדדים להסכם. שנית - ההסכם לא עומד בתנאי סעיף 38 לחוק המקרקעין. בהקשר זה ייאמר כי גם בהנחה שלא ניתן לרשום הסכם זה במרשם המקרקעין, הרי שתוקפו של ההסכם תלוי בקבלת אישור של המפקח על המקרקעין. משאישור זה לא נתקבל ההסכם אינו תקף ולא ניתן לגזור ממנו זכות לצד זה או אחר. 28. טענת הנתבעים כי אין בלוח הזכויות לבסס זכות במקרקעין - מסכים אני עם טענת הנתבעים כי לוח הזכויות אינו מבסס זכויות קנייניות. יחד עם זאת, ובהתחשב גם ביחסי המשפחה שבין הצדדים ובהיכרות ארוכת השנים ביניהם, עיון בלוח הזכויות יכול דווקא לבסס אינדיקציה לשאלה מי הבעלים או למצער לעניין מי שטוען לזכות הבעלות במקרקעין. נראה שדווקא על רקע האמור ביכר הנתבע 2 לעצום עיניו ולכן הורה לעורך דינו שלא לבדוק את התשתית הרישומית שקיימת בנוגע למקרקעין. בחינה כזו הייתה מעלה כי הנכס רשום בלוח הזכויות על שם המנוח שהלך לעולמו ובהמשך לכך נדרש היה לברר מי הם כל יורשיו. נמצא שעניין זה מחליש את הנתבעים לגבי מה שעל הפרק עתה ובודאי שלא להיפך. 29. לנתבעים לא יהיה מזור מכח טענתם כי צו הירושה השרעי ממזרח ירושלים אינו תקף במדינת ישראל. גם אם אכן כך הדבר, הרי שצו ירושה זה אינו מבסס זכות של יורש זה או אחר בבית משפט זה, אך יש בו לספק מידע בנוגע לרשימת היורשים הפוטנציאליים של המקרקעין וללמד שיש יורשים נוספים על מוחמד ועל לוטפי המנוח. 30. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש ליתן את הסעדים המבוקשים. 31. זכויות הנתבע 2 במקרקעין באו לעולם רק מכח הסכם שכירות משנת 2000 למשך 5 שנים, אשר נכללה בו אופציה לשכירות למשך 5 שנים נוספות, אשר מומשה והסתיימה. נמצא שלנוכח מתן הסעדים דלעיל, הרי שלא נותרו לנתבע 2 (ולנתבעים בכלל) זכויות כלשהן במקרקעין הנדונים. 32. להלן אתייחס למה שקשור בחובת ההשבה. ה. הבסיס והביסוס לתוצאה - השבה 33. בהמשך לקביעה כי חוזה המכר בין מוחמד לבין הנתבע 2 אינו בר תוקף, הרי שקמה למוחמד חובת השבה של מה שקיבל בעקבות אותו הסכם. 34. מכיוון שהנתבע 2 הוא זה שהתיימר לרכוש את המקרקעין ושילם עבורם למוחמד, תוך שהנתבע 1 הוא בגדר גורם מתווך בלבד, הרי שחובת ההשבה היא לנתבע 2. 35. לנוכח האמור לעיל, בסעיף 17, הסכום שקיבל מוחמד בתמורה לעסקה היה 231,000$ שהועבר אליו מספר ימים לאחר 2.4.09. זה הסכום שממנו ייגזר מה שעל מוחמד להשיב לנתבע 2. מכיוון שמדובר בסכום ששולם בדולרים של ארה"ב, הרי שיש להמיר אותו לשקלים לפי השער היציג של הדולר במועד התשלום ולהוסיף לסכום השקלי שיתקבל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד. למען הנוחות אקבע כי המועד שבו שולם הסך 231,000$ למוחמד הוא 10.4.09 וכי יש לערוך את החישוב המתאים לפי מועד זה. ו. הערה בטרם חיתום 36. צויין לעיל כי גירסת התובעים לגבי מהלך ההתרחשויות היא כי אירע רק מה שנזכר בסעיף 4 ולא מעבר לכך. מכל שנקבע לעיל עולה כי לא נתקבלה גירסת התובעים שלפיה זה כל מה שנעשה, אלא נקבע כי בוצעו מהלכים לצורך מכר, אשר התובע מוחמד (והוא בלבד מבין התובעים) היה שותף להם וכי מוחמד אף קיבל לידיו תמורה בקשר לכך. מה שקשור בגירסת התובעים לגבי החזרת החזקה ומה שטענו כי שילמו בקשר לכך (כנ"ל בסעיף 4) אינו רלבנטי לשאלת מתן הסעדים שהתובעים עותרים להם, ולכן לא ייאמר בקשר לכך יותר ממה שנאמר. ז. סוף דבר 37. התוצאה הסופית של פסק הדין היא כאמור לעיל, בסעיף 14, יחד עם מה שנאמר בסעיף 35 לעניין ההשבה. 38. לנוכח מכלול הנסיבות השתלשלות העניינים והתוצאה הסופית, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. 39. בהמשך למה שנקבע לעיל (בסעיף 38) לעניין ההוצאות, יש להחזיר לתובעים את הערבון שהפקידו כערובה להוצאות הנתבעים (כנ"ל בסעיף 9). עסקת מכר