יוזכר, כי הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ובעקבות כך פעלו ב"כ הצדדים לסכם טענותיהם בכתב. יצוין, כי בד בבד עם הגשת סיכומיו, עתר ב"כ הנתבעת למחוק חלקים מסוימים מסיכומי התובע הואיל ולשיטתו, אינם עולים בקנה אחד עם הסכמת הצדדים ואלה, כך נטען, הוספו על מנת לנסות ולהבאיש ריחה של הנתבעת בפני בית המשפט. במסגרת הכרעתי, שתפורט להלן, תיכלל התייחסות אף לכך. בטרם תיפרס הכרעתי, ראוי לסקור בקצרה את השתלשלות העניינים שקדמה לפרוץ הסכסוך ולאחריו. ביום 23.08.09 ניתן צו ירושה בעניין עיזבון המנוח חיים נברוצקי ז"ל ובמסגרתו נקבע כי הנתבעת הגב' לאה נברוצקי (להלן - "הנתבעת"), הינה היורשת של 15/16 חלקים בעיזבון זה. עוד הוצהר, כי ילדיו של המנוח, למעט בן שהינו חסוי, הסתלקו מחלקם בעיזבון אביהם, לטובת הנתבעת. אין חולק כי עובר למותו, החזיק המנוח ז"ל, ביחד עם הנתבעת - תבדל"א, בזכויות חכירה לדורות בדירה המצויה בקומה ראשונה, כניסה ה', בשטח נטו של 62.3 מ"ר, הידועה כגוש: 38027, חלקה: 42, חלקת משנה: 32, המצויה ברח' וינגייט 14 דירה 1 בבאר-שבע. כמו כן החזיקו המנוח ז"ל, והנתבעת בזכויות החכירה לדורות בדירה המצויה בקומה ראשונה, כניסה ה', בשטח נטו של 62.3 מ"ר, הידועה כגוש: 38027 חלקה 42, חלקת משנה: 33 והמצויה ברח' וינגייט 14 דירה 2 בבאר-שבע. בתאריך 28.12.07 נחתם זיכרון דברים בין הנתבעת לבין הרר אורן (להלן - "התובע"), במסגרתו הוסכם, כי התובע ירכוש הזכויות ב-2 הדירות (32 ו-33) תמורת תשלום סך של - 340,000 ₪, כאשר נקבע כי מועד מסירת החזקה יוסכם במעמד חתימת החוזה. עוד הוסכם (סעיף 10 לזכ"ד), כי במידה ולא ייחתם חוזה, מכל סיבה שהיא, יראה זיכרון הדברים כאילו היה חוזה תקף ומחייב לכל דבר. אין חולק, כי במעמד החתימה על זיכרון הדברים, הפקיד התובע בידי המתווך תשלום בסכום של 34,000 ₪, על חשבון התמורה המוסכמת. התובע אישר כי עובר לחתימת זיכרון הדברים ובמעמד החתימה עליו, היה ברור, כי כל עוד לא יינתן צו ירושה לעיזבון המנוח, אי אפשר יהיה לחתום על הסכם מכר. לטענת התובע, הנתבעת הודיעה לו אמנם כי ניתן צו ירושה באשר לעיזבון בעלה המנוח, אלא שלשיטתו, כל ניסיונותיו להגיע למעמד של חתימה על הסכם מכר מחייב עלו בתוהו וכי לנוכח חששו שהנתבעת תתקשר בהסכם מחייב עם צדדים שלישיים, הוא פנה לבית המשפט בעתירה לסעד זמני שיאסור על הנתבעת לבצע כל דיספוזיציה בדירות. צו זמני כאמור ניתן ובהליך שהתקיים בפניי, ניסיתי להביא הצדדים להסכמה בדבר קיום החוזה, ולו בשינויים, באשר התמורה הראויה עבור מכירת הזכויות ב-2 הדירות, תיקבע על ידי בית המשפט, על דרך הפשרה. בעקבות דיון מיום 23.04.12, שבו פירטתי לאוזני ב"כ הצדדים את עיקרי ההצעה, הודיעו כאמור ב"כ הצדדים, כי הם מסכימים להסמיך את בית המשפט לפסוק בפשרה, בהתאם לקבוע בסעיף 79א' לחוק בתי המשפט, באשר לשווי הדירות, לצורך רכישתן על ידי התובע. למעשה, מהסכמת הצדדים משתמעת נכונות הנתבעת לקיים את זיכרון הדברים ולכן, לא היה כל מקום שהתובע, במסגרת סיכומיו, יתייחס למהמורות ולעיכובים שחלו בתהליך, כשם שאיני סבורה כי ניתן ואפשר לקבוע שזכרון הדברים בוטל כדין, אם בכלל, על ידי הנתבעת. ראוי להבהיר, כי המועד הקובע הינו 09/09, שכן רק בסמוך לו, ניתן צו הירושה שהינתנו נקבע כאמור, כתנאי מתלה לאפשרות השתכללותו של הסכם מחייב בין הצדדים. מנגד יש לזכור, כי החזקה בדירות היתה ועודנה בשליטת הנתבעת וזו פעלה להשכיר את הדירות, או מי מהן, כפי שהדברים אף משתקפים בחוות דעתו של השמאי. אמנם נכון לדייק ולומר, כי בעוד שמצבה של דירה 1 מעיד כי עמדה זמן רב ריקה וללא שימוש, הרי דירה מס' 2, לפחות בעת ביקורו של השמאי בנכס ביום 18.08.11, היתה מושכרת. לדעתי, התובע בסיכומיו צריך היה להתייחס אך לעניין שווי הדירות, שהלוא הסכמת הצדדים, כפי שאושרה בהחלטת בית המשפט מיום 29.05.12, הסמיכה את בית המשפט לפסוק אך ביחס לשווי הדירות ולא היה מקום להרחבה של מסגרת הטיעון, מעבר לכך. יצוין, כי התובע צירף לסיכומיו חוות דעת של שמאי מקרקעין, שכללה התייחסות נפרדת לכל אחת מהדירות. השמאי ראה לנכון להעריך את שווי הדירות נכון ליום 18.08.11 - מועד ביקורו בדירות זאת, לצד התייחסות לשווי הנכסים ביום 15.08.09. הנתבעת לא הציגה חוות דעת חולקת ובסיכומי טענותיו, התייחס ב"כ הנתבעת למחירי תמורה שהתקבלו בעסקאות דומות, שבוצעו בתקופות הרלוונטיות על פי נתוני רשות המיסים. מחוות דעתו של השמאי (מר אבנר ביטון) ביחס לדירה 1 ברח' וינגייט 14 (חלקת משנה 32) (הדירה שעל פי מצבה ניכר, כי הינה ריקה ואינה בשימוש מזה תקופה ארוכה), בה ביקר השמאי ביום 18.08.11, נראה כי מדובר בדירה בת 3 חדרים בשטח נטו של 62.3 מ"ר, אשר מצריכה שיפוץ ושיפור כדי להכשירה למגורים, שכן המטבח ישן ושבור ואף חדר הרחצה זקוק לשיפוץ. לצורך קביעת שווי הנכס השתמש השמאי באומדן בגישת ההשוואה, זאת, בהתאם לנתוני שוק של מחירי דירות דומות, בסביבה קרובה. השמאי ציין בסעיף 11 לחוות דעתו (עמ' 10), פרטים אודות עסקאות שדווחו לרשות המסים ביחס לדירות המצויות ברח' וינגייט ואשר שטחן דומה, אם לא זהה, לגודל הדירה בה עסקינן. השמאי מנה פרטים של 5 עסקאות שבוצעו בין 02.07.10 ועד 21.07.11. בהקשר זה יש לציין, גם את העובדה שבחוות דעתו לעניין שווי הנכסים ביום 15.08.09, ציין השמאי פרטים על 2 עסקאות נוספות שבוצעו במהלך שנת 2009. על פי חישוביי, התמורה הממוצעת לדירה בגודל דומה, אם לא זהה, לדירה הנמכרת מושא הליך זה, מסתכמת בסך של - 378,571 ₪ בתקופה שבין 04/2009 ועד 07/2011 ואילו בתקופה שבין 07/2010 ועד 07/2011, המחיר הממוצע לדירה בגודל זהה, עמד על - 410,000 ₪. השמאי סתם ולא פירש מדוע לגבי דירה מס' 1 הוא אמד את שוויה בסכום של - 350,000 ₪ ובדומה, לא ניתן כל הסבר, מדוע לגבי דירה מס' 2 הוא ראה לנכון לאמוד את שוויה בסכום של - 375,000 ₪. יצוין כי לגבי דירה מס' 2, שגודלה 62.3 מ"ר, ציין השמאי כי הדירה מושכרת ולפחות על פי תיאור הדירה, נראה כי מצבה הפיזי בעת ביקורו בדירה ביום 18.08.11, היה סביר. השמאי לא נימק, מדוע בהערכתו המתייחסת ל-18.08.11, הוא ראה לנכון להעמיד הפער בין שתי הדירות על סכום של - 25,000 ₪ (350,000 ₪ לעומת 375,000 ₪), בו בזמן שבהערכתו לגבי אומדן השווי נכון ל-15.08.09, הוא מצא לנכון לקבוע פער של- 50,000 ₪ (250,000 ₪ לעומת 300,000 ₪). כאמור השמאי, סתם ולא פירש, מדוע הגיע להערכות שונות בהשוואה בין הדירות, בינן לבין עצמן, ומדוע בשנת 2009, הפער בין הדירות, הינו משמעותי כל כך?! להבנתי, גם אם מצבה הפיסי של אחת הדירות הינו גרוע יותר מזה של הדירה האחרת, עדיין היה על השמאי למנות ולפרט מדוע לדעתו מתקיים פער שכזה ולמצער, להתייחס לעלות העבודות ולשווי החומרים הדרושים לשם תיקון ושיפוץ חלקי הדירה לצורך הכשרתה למגורים מחדש. כאמור, השמאי לא נימק קביעותיו הנזכרות. מנגד, העובדה כי הנתבעת נמנעה מלהציג נתונים חולקים או סותרים, מאפשרת לבית המשפט לנסות ולהגיע לתוצאה כספית, שגם אם היא פרי אומדן, עדיין ניתן לבססה על תמורות כספיות שהושגו בעסקאות לגבי נכסים דומים, אם לא זהים. כמפורט לעיל, המחיר הממוצע המתקבל מניתוח עסקאות דומות בתקופה שבין 04/2009 ועד 07/2011 הינו 379,000 ₪ בקירוב, ואילו בתקופה שבין 07/2010 ועד 07/2011, המחיר הממוצע עומד על - 410,000 ₪. לאחר שבחנתי נתונים אלו ונתתי דעתי למצבן הפיזי של הדירות, כמו גם לעובדה כי היתה לנתבעת האפשרות להשכיר את הדירות במהלך התקופה מאז ניתן היה לקיים ההסכם, עם בטלותו של התנאי המתלה (09/2009) - באתי לכלל דעה שנכון, צודק וראוי לקבוע התמורה בגין הדירות כך שהתמורה עבור דירה מס' 1 (שמצבה הפיזי ירוד), תעמוד על - 360,000 ₪ ואילו התמורה בגין דירה מס' 2, תעמוד על - 395,000 ₪. תמורות אלו נכונות למועד מתן פסק-הדין וישולמו ללא תוספת ריבית והצמדה, אם ישולמו בתוך 90 יום ממועד המצאת פסק-הדין לצדדים. בכל מקרה אחר, ישולמו הסכומים המפורטים מעלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק, מ-01.09.11 (מחצית התקופה שבין 09/2009 ועד 09/2013) ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. סכסוך