תביעה, לקבוע כי הופר החיוב שנקבע כתנאי מתלה להעברת הבעלות על הדירה לנתבעים, ולפיכך חוזה המכר וייפוי הכוח הנוטריוני לנאמן בטלים, ועל הנתבעים לפנות את הדירה, ולשלם לתובעים דמי שכירות ופיצויים. במסגרת הפ"ב (מרכז) 16816-08-10 מיום 10.7.11 ו-רע"א 6558/11 מיום 5.10.11 ניתן תוקף לפסק הבורר, הרב שאול יהודה הנדלס, מיום ג' ניסן תשס"ז (22.3.07) [להלן: "פסק הבורר"; נספח ג' 4 לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים]. בפסק הבורר נקבע כי הדירה תועבר לבעלות הנתבעים בנתון לכך שהנתבעים יפקידו לטובת התובעים, תוך 14 יום, סך 90,739$, בניכוי סכום המשכנתא של התובעים. בהחלטתי מיום 6.12.11 קבעתי כי פסקי הדין הנזכרים מהווים "מעשה-בית-דין" ביחס לתוקפו של פסק הבורר, ועל כן לא נותר לדון, בהליך שלפניי, אלא בשאלה אם לאחר שניתן פסק הבורר - קיימו הנתבעים את החיוב האמור. ממצא חיובי בשאלה זו יגרור את המסקנה כי יש לרשום את הדירה בבעלות הנתבעים, בעוד שממצא שלילי בשאלה זו יגרור את המסקנה כי התובעים זכאים לכך שהדירה תמשיך להיות רשומה בבעלותם, וכן לקבלת דמי שכירות ופיצויים מן הנתבעים. התובעים טוענים כי גרסתם בדבר אי-ביצוע התשלום על ידי הנתבעים מהווה "עובדה שלילית", ולפיכך נטל הראיה הרובץ עליהם הוא מזערי. לטענתם, הרימו נטל זה בהצבעתם על הליקויים בגרסת התשלום של הנתבעים, שהייתה כללית, סתמית ובלתי אמינה. בעקבות כך, הנתבעים לא הרימו את הנטל שעבר אליהם, להוכיח את ביצועו בפועל של התשלום הנדון. הנתבעים טוענים כי הוכיחו את ביצוע התשלום הנדון באמצעות עדותו של הבורר ששימש גם כנאמן, הרב הנדלס, ובאמצעות מסמכים שתמכו בעדותו. בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה. יש לגזור "הסדר שלילי" לגבי השאר. דיון והכרעה אני סבור כי הנתבעים הוכיחו, מעבר למאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי, כי ביצעו את התשלום הנדון. לפיכך, אין צורך לדון בשאלת נטל הראיה. הרב הנדלס העיד כי, בהתאם למקובל בבית-הדין שבמסגרתו התנהלה הבוררות ("שירת דוד - בית דין לדיני ממונות"), הנתבעים הפקידו את התשלום, לטובת הבורר, ב"גמ"ח חסדי דוד", במועד, בהתאם לפסקו [פרוטוקול מיום 31.10.12, עמ' 13 ו-2123]. בכך חזר ואישר הרב הנדלס בעדותו את שכתב במכתבו מיום כ"ט תמוז תשס"ז לבית הדין הרבני באשדוד [נספח ט' לתצהירי הנתבעים]. הרב הנדלס הטעים בעדותו כי אישור שנמסר לו להנחת דעתו, בשעתו, על ביצוע ההפקדה האמורה במועדה - מתועד בתיק בית הדין; אולם תיעוד זה לא היה נגיש במועד העדות, בשל היותו ארוז בארגזים לרגל "מעבר דירה" של בית הדין [פרוטוקול מיום 31.10.12, עמ' 17 ו-14, בהתאמה]. בהחלטתי מיום 31.10.12 [הפרוטוקול הנזכר, עמ' 16], קבעתי כי העד יאתר את התיעוד הרלוונטי וימציא העתקו לב"כ הצדדים, אשר יהיו רשאים לבקש את הגשתו. בעקבות כך הגישו הנתבעים "הודעה על הגשת מסמכים מטעם הבורר לתיק בית המשפט", לה צורף, כנספח 1, אישור של "גמ"ח קופת החסד חסדי דוד" מיום ט' ניסן תשס"ז (28.3.07) בדבר הפקדת סך 70,000$ על-ידי הנתבעים. בדיון מיום 14.3.13 התרתי לתובעים להגיש ראיות הזמה, ולנתבעים - להגיש ראיות נגדיות לראיות ההזמה. התובעים בחרו במתווה שלפיו לא יוגשו המסמכים שצורפו להודעות הצדדים, והצדדים יסכמו על יסוד הראיות שהוגשו עד מועד שמיעת העדויות. בהחלטתי המסכמת [עמ' 4748 בפרוטוקול] הזכרתי כי הבקשות הראייתיות הללו נולדו מתוך מסמכים שהרב הנדלס המציא בעקבות שאלות שנשאל בחקירתו הנגדית מטעם התובעים, וטרונייתם של התובעים על כי התייצב למתן העדות ללא מסמכים אלה. הוספתי וציינתי כי "הודעותיהם ובקשותיהם של הצדדים לרבות צרופותיהן, אשר הוגשו לאחר יום 31.10.13, יישארו פיזית בתיק למקרה שצד מסוים יבקש לטעון טענה כלשהי בהתייחס להודעות ולבקשות האמורות". התוצאה מן האמור היא כי אישור ההפקדה הנזכר לא התקבל כראיה בהליך, אולם ידוע קיומו של מסמך הנחזה להיות אישור כאמור, אשר הרב הנדלס התבקש להציגו מטעם התובעים, ובסופו של יום לא התקבל כראיה בשל בחירתם של התובעים והתנגדותם לקבלת המסמכים שהמציא הרב הנדלס. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי היעדרו של אישור בכתב על ההפקדה הנדונה בין הראיות שהתקבלו בהליך מכרסם באמינות עדותו של הרב הנדלס. התרשמותי מעדותו של הרב הנדלס הייתה חיובית. לא מצאתי כל אישוש להתייחסותם השלילית של התובעים כלפיו, שרמזים לה שזורים בפרוטוקול ההליך, ולחשדנותם כלפי גרסתו בדבר קיום חיובם של הנתבעים בהתאם לפסק הבורר שנתן. למעשה, נוכח קיומו העובדתי של מסמך הנחזה להיות אישור הפקדה המאשש את גרסת הנתבעים והרב הנדלס - הכחשתם של התובעים את אמיתות ההפקדה במועד הנקוב מכוננת מעין טענת תרמית, שהנטל להוכחתה - מוגבר. התובעים לא הביאו ולו ראשית ראיה לאישוש הטענה החמורה הזו. כאמור לעיל, הם גם וויתרו על ההזדמנות לבירור ראייתי משלים של המסמכים שהמציא הרב הנדלס. אעיר כי לו חפצו התובעים לברר אם הכסף הופקד עבורם, היו יכולים לעשות כן בנקל, על ידי פנייה עצמאית ל"גמ"ח חסדי דוד". אולם, נראה כי התובעים לא חפצו לברר אם הנתבעים קיימו את חיובם. התובעים פשוט חפצו לקעקע בכל דרך את התוצאה של העברת הבעלות בדירה לידי הנתבעים. לפיכך, לאחר שכשלו התובעים בבוררות, ובניסיונותיהם לבטל את פסק הבורר - ניסו לערער את גרסת הנתבעים בדבר קיום הפסק. אולם, התובעים לא הציגו גרסה פוזיטיבית מבוססת מטעמם, המפריכה את גרסת הנתבעים; ולא עלה בידיהם לסתור את עדותו של הרב הנדלס, שתמכה בגרסת הנתבעים. אני מקבל, אפוא, את עדותו של הרב הנדלס וקובע לפיה כי הנתבעים קיימו את החיוב הנקוב בפסק הבורר. לגבי הסכום המדויק של ההפקדה (70,000$) ויחסו לסכום הנקוב בפסק הבורר (90,739$, בניכוי הסכום לסילוק המשכנתא של התובעים, שחושב לפי סך 20,000$, בלא שהוצגה אסמכתא לכך), אומר כי התובעים לא טענו כי הפרת חיובם של הנתבעים התגלמה באי-ההתאמה בין הסכומים. התובעים כפרו בכך שההפקדה הנטענת בכלל בוצעה במועד הנטען. התייחסותם של התובעים לסכומים הנזכרים לא באה אלא כניסיון לקעקע את אמינות גרסת ההפקדה בכללותה. הרב הנדלס העיד כי גובה הסכום לסילוק המשכנתא היה 20,000$, בהתאם לאישור הבנק [פרוטוקול מיום 31.10.12, עמ' 17]. מקובלת עליי טענת הנתבעים בסיכומיהם כי אין תימה שהבנק התכחש לכך, לכאורה, כפי שנחזה לעלות ממכתב הבנק שצורף כנספח ראשון ל"הודעה על הראיות אשר יוצגו בדיון ביום 14.3.13", אשר הוגשה על-ידי התובעים ביום 13.3.13. במכתב זה, שגם הוא לא התקבל בסופו של יום כראיה בהליך, אין כדי לסתור את עדותו של הרב הנדלס כי הייתה לנגד עיניו הוריה שלפיה הסכום לסילוק המשכנתא היה 20,000$. יוטעם, בהקשר זה, כי התובעים לא הביאו כל ראיה לסתור את ההנחה כי אכן זה היה הסכום לסילוק המשכנתא. יוזכר כי המדובר במשכנתא של התובעים, ולהם לא היה כל קושי להביא ראיה בדבר גובהו הנכון של הסכום לסילוקה במועד הרלוונטי. למעלה מן הצורך אעיר כי אפילו הייתה לתובעים טענה כי סכום ההפקדה לא היה מדויק - לא היה מדובר ב"הפרה יסודית", אלא בהפרה הטעונה מתן אורכה לריפויה. לפיכך, בין אם סכום ההפקדה היה מדויק, כגון בשים לב לשער הדולר ולסכום המדויק של הסכום לסילוק המשכנתא, ובין אם הסכום היה חסר משהו - אין בכך, בהיעדר דרישה קונקרטית של התובעים להשלמת סכום כזה או אחר, כדי לשנות מן הקביעה המקבלת את גרסת הנתבעים והרב הנדלס בדבר ביצוע ההפקדה שבמחלוקת במועדה. לאור המקובץ, הגעתי למסקנה כי הנתבעים הוכיחו, מעבר למאזן ההסתברות, שהם קיימו את פסק הבורר, וביצעו את ההפקדה שעליה הורה במועדה. לפיכך, דין התביעה להידחות, ודין הדירה להירשם בבעלות הנתבעים. סיכום בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלת הבעלות על הדירה הנדונה באשדוד. בפסק בורר, שתוקפו אושר על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז ועל-ידי בית המשפט העליון, נקבע כי הבעלות על הדירה תועבר לנתבעים בנתון להפקדה כספית לטובת התובעים שעליה הורה הבורר. בהליך שלפניי נדונה השאלה אם ההפקדה האמורה אכן בוצעה, כגרסת הנתבעים שהוכחשה על-ידי התובעים. על יסוד עדותו של הבורר והנאמן בדבר ביצוע ההפקדה האמורה במועדה, אשר התרשמתי מאמינותה, ואשר משקלה לא כורסם מחמת חסרונו של תיעוד תומך, בשים לב לאישוש הגלום במכתב הבורר ממועד סמוך למועד ההפקדה [נספח ט' לתצהיר הנתבעים], ולקיומו לכאורה של אישור-הפקדה מאת הגמ"ח, שקבלתו כראיה נמנעה לפי בחירת התובעים - קבעתי כי ההפקדה האמורה אכן בוצעה במועדה. לפיכך אני קובע כי פסק הבורר קוים, ויש לרשום את הדירה על שם הנתבעים. התביעה נדחית. בשים לב למחדלם של הנתבעים מלהציג מלכתחילה גרסה מפורטת ונתמכת במסמכים לביצוע ההפקדה על-ידיהם, שהייתה עשויה לקצר ולפשט מאוד את ההליך - אין צו להוצאות לחובת התובעים חרף דחיית התביעה. חוזהנוטריוניםביטול חוזהנאמנותהסכם מכר