בקשת ערעור על תביעת כנגד הכרעת הנאמנת להסדר נושים של חברה בהקפאת הליכים אלו הן בקצרה העובדות הדרושות לעניינו. המערער הינו קבלן לעבודות שלד, אשר חתם חוזה עם החברה, לביצוע עבודות בניה עבור משרד הבריאות, בבית החולים "לב השרון" פרדסיה. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה ביום 5.5.99, ובו פורטו תנאי ההעסקה ומועדי התשלום כך שהחברה תשלם לנושה 320 ש"ח למטר קוב באופן הבא: סך של 70% שוטף+14 יום. 20% ישולמו למערער עת תקבל החברה את התשלום ממזמין העבודה - משרד הבריאות. 10% בגמר השלד. ביום 05.05.2000 קיבל המערער מכתב מאת החברה כי העבודות בוצעו לשביעות רצונה ועל כן החל המערער בחליפת מכתבים מול החברה על מנת לקבל את שכרו. במסגרת זו ציין, בין היתר, כי הוא זקוק לכסף בדחיפות, שכן הפועלים המועסקים על ידו מאיימים עליו בתובעם את שכר עבודתם. החברה, השיבה למערער כי נציג החברה מר רפי פינטו עמל לסיים את ההתחשבנות עם משרד הבריאות, וכי בגמר ההתחשבנות החברה תיצור עם המערער קשר. לאחר כמספר חודשים, ביום 16.06.2002 שלחה החברה למערער חשבון סופי ובו פירוט הסכומים אשר כבר שולמו למערער, ויתרת החוב של החברה כלפיו העומדת על סך של 77,000 ש"ח. לטענת החברה, יש להביא בחשבון את גורם ה"פחת" הנובע בגין יציקה ללא "טפסות", דבר שהביא לגריעה מכמות הבטון שבפועל נוצקה. לאחר שהמערער והחברה לא הגיעו להסכמות בנושא, חתמו הצדדים ביום 21.07.2003 על "מסמך הסילוק" לפיו המערער יקבל סך של 83,047 ש"ח כך שהוא מוותר על כל תביעה או טענה כלפי החברה אך לאור העובדה כי לשיטת המערער החברה עדיין חבה לו סכומים נוספים הוסיף בא כוחו דאז בכתב יד כי: במידה וחברת רמט תקבל ממשרד הבריאות מעבר לכמויות המאושרות בחשבון הנ"ל היא מתחייבת להעביר הפרשים. לקבלן מג'ד גם תהיה לו אפשרות לדרוש הפרשים במידה ובחשבון הסופי טעות לגבי החוזה שנחתם עם רמט. לקבלן מאג'ד תהיה אפשרות לתבוע כל דבר של קיבל בהתאם לחשבון הנ"ל לאחר שיבדוק את ההתחשבנות. למרות האמור לעיל הקבלן מתחייב להחזיר כל סכום שקיבל מעבר למה שאושר." (הדברים הובאו ככתבם וכלשונם במקור - ו.א) כעבור כשלוש שנים לערך, ביום 01.05.2006 הגיש המערער תביעה כספית על סך 359,885.79 ש"ח כנגד החברה בטענה כי מסמך הסילוק נחתם מכוח כפייה וניצול מצוקתו שכן הלה היה נתון לאיומיהם של פועליו השכירים ועל כן נאלץ לוותר על הסכום המגיע לו, ולו רק כדי להימנע מאיומים כלפיו. בד בבד, ובאותו חודש, הגישה החברה תביעה שכנגד על סך 66,900 ש"ח בגין תשלום ששולם ביתר למערער, שכן משרד הבריאות אישר למערערת סכומים פחותים מאלו ששולמו בפועל למערער. בין לבין, נכנסה המערערת להקפאת הליכים, במהלכה עוכבו התביעות ההדדיות בין הצדדים, כך שהמערער נאלץ להגיש תביעת חוב אשר נדחתה על ידי הנאמנת נוכח משקלו של אותו "מסמך סילוק" שנחתם בין הצדדים ובשל כך הוגש ערעור זה. תגובת הנאמנת לערעור: הנאמנת מציינת כי המערער חתם על כתב הוויתור האמור ומשכך אין בטענותיו ממש. מחדדת הנאמנת את העובדה כי יש להבין את התוספת שבא כוחו של המערער דאז הוסיף בכתב ידו באופן הבא: א. התוספת מתייחסת אך ורק לעניין הכספים ששולמו במועד החתימה על כתב הויתור. המערער ביקש לקבל את הכספים על אתר ולכן התוספת שהוסיף בא כוחו של המערער נועדה אך לבחון אם בהתחשבנות הנוכחית, קרי ביום 21.07.2003 נפלה טעות אם לאו, שכן הצדדים הכפיפו את ההתחשבנות ביניהם להתחשבנות הסופית מול משרד הבריאות ומשכך גם דורשת החברה השבת כספים ששולמו ביתר למערער. ב. המערער ישיב לחברה כל סכום שקיבל ביתר בתום ההתחשבנות מול משרד הבריאות. משעלה כי המערער אכן קיבל סכומים (ביום 21.07.2003); מעבר לאלה שאושרו בפועל על ידי משרד הבריאות, שומה עליו להחזיר את ההפרש על סך 66,900. ₪. אשר לטענה כי כתב הוויתור נחתם תחת אילוץ, טוענת הנאמנת כי אין מקום להעלות עילה זו, שעה שמדובר בלחץ (לכאורה)- מצד שלישי, שאינו צד ישיר לחוזה, כך שהחברה היא לא זו שאילצה את המערער לחתום על כתוב הוויתור ולקבל סכום נמוך מזה המגיע לו לפי טענתו. יתרה מכך, מוסיפה הנאמנת כי המערער היה מיוצג בעת חתימת החוזה ולכן התנאים המצטברים נשוא המקרה אינם מצביעים על כפייה או אילוץ מצד החברה. תגובת המערער נוכח תגובת הנאמנת: המערער טוען כי לאור האמור בזיכרון הדברים (הסכם ההעסקה הראשוני בין החברה למערער - ו.א) התמורה בסך 20% עבור עבודתו, תשולם רק לאחר שתקבל החברה את התקבולים ממשרד הבריאות ולא נאמר כי 20% מהתמורה תשולם לאחר אישור משרד הבריאות. יוצא כי משרד הבריאות איננו צד להסכם מול המערער וכל הקשר היחיד בין השניים הינו אך ורק ביחס למועד תשלום סך 20% מגמר החשבון ולכן קבלת 20% הנוספים איננה שייכת לתנאי מתלה לפיו אם משרד הבריאות יאשר סכום כזה או אחר אזי יקבל המערער את התשלום האמור שכן תנאי כזה לא בא זכרו בזיכרון הדברים. 1. עניין לנו במחלוקת שעניינה דיני חוזים, ואשר משתרעת הלכה למעשה על-פני שלושה רבדים, אשר על המערער לצלוח בכדי להצליח בערעורו. א. האם התקיים בנסיבות המקרה פגם ברצון מסוג כפיה, במובנה המוכר בדין, המאפשר למערער להתנער מכתב הויתור עליו חתם? ב. אם לאו, מה משמעות התוספת שהוסיף בא-כוחו של המערער בכתב-יד לכתב הויתור, והאם היא מתירה למערער לחרוג מהאמור בכתב הויתור ולתבוע בגין טעויות או פגמים בחישוב שקדם לכך, או שמא הדברים חלים אך ורק על שינויים שיערכו בסיום ההתחשבנות עם משרד הבריאות, כפי שטוענת הנאמנת? ג. רק אם יעלה בידי המערער להוכיח כי התשובה לאחת השאלות דלעיל היא חיובית, יהא מקום לדון ברובד העובדתי יותר הנוגע לעצם החיובים השנויים במחלוקת מהתקופה שקדמה לחתימת כתב הויתור, והתגלגלו למחלוקת עליה ויתר המערער, לכאורה, עת חתם עליו. 2. בכל הנוגע לסוגיה הראשונה, הרי במלוא הכבוד הראוי, קיימים מספר טעמים שדי בכוחו של כל אחד מהם בכדי לדחות את טיעוני המערער בעניין כפיה; קל וחומר נוכח משקלם המצטבר. לפי ההלכה הפסוקה, הרי עניין לנו בחריג מצומצם יחסית לעקרון כי צד החתום על חוזה חב בקיומו, ואשר נכנס לפעולה מקום בו הוכחה כפיה מהותית ופסולה, אשר גרמה למתקשר שלא לפעול מרצונו החופשי. זאת, בין אם מדובר בכפיה שלבשה גוון פלילי או קרוב לכך, כגון איומים במעשי אלימות, ובין אם בכפיה כלכלית, שעניינה הפעלת אילוץ בלתי ראוי ושלא כדין במטרה לאלץ את הצד השני לחתום על חוזה או לותר על זכות. המכשול הראשון העומד בפני המערער, נטוע בעצם נוסחו של סעיף 17(א) לחוק החוזים, אשר לשונו כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה" (ההדגשות אינן במקור, ו.א). 3. די בכך, למעשה, בכדי לדחות את טענת הכפיה, נוכח העובדה כי אף לגרסת המערער, הופעלו אותם איומים, ככל שהופעלו, לא בידי רמט או מטעמה, אלא בידי עובדיו שלו. זאת, כאשר אין ספק כי אותם עובדים לא היו עובדיה של רמט, ובוודאי שהיא לא פעלה מטעמם, או הם מטעמה. מדובר, אם כן, לכל היותר בקושי פנימי של המערער, שגרם לו לכאורה ללחץ ולדחק; אלא שאלו, במלוא הכבוד הראוי, אינם קשורים ולא באו מטעמה של רמט. לעניין זה, ספק גדול אם התוצאה משתנה נוכח הטענה ל"הגנה תרבותית" שמעלה בא-כוחו של המערער, לעניין הנהוג ודרך ההתנהלות של מגזרים כאלו ואחרים בחברה. לא די בכך, כי הטענה דנן הינה לקונית מאד, אלא שממנה ועד להוכחת כפיה, רב הדרך; ודווקא קבלתה היתה יכולה עד מהרה להפוך ל"חרב פיפיות" דווקא כנגד עוסקים מאותו מגזר עצמו, אשר היה יוצא להם - שלא בצדק - שם ככאלו שלא ניתן לסמוך על התחייבות ועל הסכמה מצידם, וזאת מטעמים "תרבותיים" כאלו ואחרים; אי לכך, אף טענה זו נדחית. במלוא הכבוד הראוי ללחץ של עובדים המבקשים את שכרם, הרי עניין לנו בקושי שיכול כל קבלן משנה למצוא עצמו אנוס להתמודד עימו, וודאי בהסכמי 'גב אל גב' מהסוג המקובל בענף, ואשר מתנה את התשלום או חלק ממנו לא רק בהשלמת העבודות, אלא גם באישורן וקבלת כספים ממזמין, שלא תמיד מזדרז לפתוח ארנקו, וזאת בלשון המעטה. הדברים יפים מכח קל וחומר למקרה שבפני, בו אין מדובר במלוא התשלום או אף ברובו, אלא במצב בו 70% מהתמורה כבר שולמו בתנאי "שוטף פלוס ארבע-עשר יןם"; והדברים מדברים בעד עצמם. אם לא די בכל אלו, ואף לו הייתי הולכת עם המבקש לקולא ומוכנה להכיר באורח מסוייג בכך שהתנהלותה של רמט, אשר לכאורה "אילצה" אותו לחתום על כתב-ויתור ביודעה את לחצו מול עובדיו, עולה לכדי כפיה כלכלית פסולה - ובכך נכנסת בדרך אחרת לדלת אמות הכפיה החוזית המוכרת בדיןם - אף אז, לא היה הדבר מסייע למערער. זאת, מסיבה נוספת הקשורה בעיתוי התביעה שהגיש. במה אמורים דברים? דין יסודי בכל הנוגע לפגמים ברצון אשר ניתן להשתמש בהם בכדי לבטל חוזה, הינו כי חובה על בעל הזכות להפעילה ולדרוש את ביטול החוזה הנגוע בפגם מיד כאשר מוסר או מסתיים אותו מצב מיוחד שיצר את הפגם ברצון. בעניננו, צד שנאלץ לחתום על כתב ויתור בשל כפיה פסולה, מחוייב היה להגיש את התביעה לביטול אותו כתב, מיד לאחר סיום הכפיה - ובעניננו, מיד לאחר שהשתמש בסכום שקיבל ושילם את המשכורות לאותם עובדים מאיימים, אם אכן כאלו היו פני הדברים. אלא, שהמערער לא נהג כך, אלא הגיש את תביעתו שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר עריכת ההתחשבנות הסופית בין רמט לבין המזמין; ובכך, שמט לחלוטין את הקרקע מתחת לטענת הכפיה; וכפי שיפורט מיד, אף "ניסר את הענף עליו הוא יושב", במידה רבה, בכל הנוגע לשאלה השניה שבמחלוקת. 4. משהגענו לכאן, הגיעה העת לדון בפרשנות התוספת בכתב-יד להסכם, עליה הסתמכו הן המערער והן רמט, כאשר הגישו תובענות נגדיות זה כנגד זה, וזאת שנים מספר לאחר חתימת כתב הויתור. לעניין זה, כאשר אנו דנים ביחסים בין חוזה לבין תוספת בכתב יד, הרי נקודת המוצא הינה כלל הפרשנות ההרמונית, לפיה חלקה על חוזה ותוספת לו, שהם באים להשלים זה את זה ולא לסתור זה את זה. לשון אחר; צד שחתם על חוזה והוסיף לו תוספת מוסכמת, חזקה עליו שלא ביקש ליתר במחי-יד את החוזה עצמו - התנהלות שיכולה היתה, לכשעצמה, להעלות תהיות בדבר חוסר-תום לב מצד מי שלכאורה מוסיף דבר להיפוכו במסגרת אותה מערכת חוזית ובאותה עת. יוצא, כי חזקה על הצדדים בנסיבות המקרה, כי התכוונו למה שרשמו בכתב הויתור, בו הסכימו לסיים את המחלוקות שהתגלעו באותה עת ביניהם, ואותם מבקשת אותה הסכמה לסגור באורח סופי; ובוודאי שאין לפרש את התוספת כגורסת היפוכו של דבר ואי לכך מרוקנת את כתב הויתור מוכן. יוצא, כי הן מסיבה זו, והן נוכח התנהלות הצדדים, שהמחלוקת והתביעות ההדדיות ביניהם לא התעוררו מחדש אלא שלוש שנים לאחר מכן, קרי, לאחר שהגיעה ההתחשבנות מן המזמין, נקל לראות כי התוספת בכתב-יד כיוונה אל טעויות ומחלוקות שיצוצו בהקשר לאותה התחשבנות עם משרד הבריאות ומה שיקבע בה; זאת, כזכור, בחוזה שחלק מן התמורה בו משולמת בשיטת "גב אל גב", וזאת שלא בכדי. לשון אחר: העובדה כי בחר המערער להגיש תביעתו רק בשנת 2006 עת נערך החשבון הסופי (וחרף מרוץ הזמן האמור בס' 20 לחוק החוזים כנדרש לבטל חוזה עקב עילת הכפייה) מעידה על כך שכל התוספת האמורה במסמך הוויתור המתייחסת הן לקבלת הפרשים מעבר לאלה שאושרו בהתחשבנות הזמנית ביניהם, והן לעניין החזרי כספים שהמערער קיבל ביתר, שתי תניות אלו (הראשונה והרביעית ו.א ) כפופות לחשבון הסופי מול משרד הבריאות, וכך יש להבינן. 5. לסיכומן של נקודות אלו: משלא עלה בידי המערער להוכיח עילת בטלות כנגד כתב הויתור למישרין, או לחלופין להוכיח את פרשנותו מרחיקת הלכת לתוספת בכתב-יד, אשר קבלתה היתה מעקרת במידה רבה את כתב הויתור מתוכן, הרי שהוא מנוע מלתקוף את התחשיבים וההסכמות שבבסיס כתב הויתור; ודי בכך בכדי לחרוץ את דין ערעורו. טרם אניח עטי, יש להתייחס לטענות המערער ביחס לדרך ההכרעה של הנאמנת בתביעת החוב. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא מן הנמנע לחדד ולהבהיר כי שומה על בעל תפקיד לבחון את הנתונים והעובדות לאשורן ולא לפוטרן כלאחר יד. כפי שכבר עמדתי על כך בעניין פש"ר 1700/05 מעמדו של בעל תפקיד היושב בתור ערכאה דיונית, מטיל עליו חובת עיון כבדה שכן הוא מהווה תחנה ראשונה לברור מסכת הטענות העובדתיות הנובעות מתביעת החוב של הנושים. לבית המשפט אין הכלים לבחון את התשתית העובדתית ולבנות מסגרת לתמונת המצב שכן זה אינו פועל אלא כערכאת ערעור על קביעות הנאמן ובשל כך חשיבות רבה להתנהלות בעל התפקיד בבדיקת תביעות החוב, בהיותו ממלא תפקיד מעין שיפוטי. 6. בנסיבות המקרה, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הנאמנת לא מילאה את מלאכתה כראוי, נהפוך הוא. עניין לנו בהחלטה מנומקת, אשר ניתנה בהתאם לטענות שהונחו בפני הנאמנת באותה עת. עוד פחות מכך, יש לשעות לטענת המערער בדבר העדר תצהיר תמיכה מצד הנאמנת. אין צורך להכביר מילים כי תפקיד הפועל כזרועו הארוכה של בית המשפט פטור מהגשת תצהיר לבית המשפט, (ראה בין היתר פסיקת בית המשפט העליון בעניין ע"א 5709/9 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד(2001) , נה (4) 925. 7. סוף דבר, דין הערעור להידחות. לפנים משורת הדין, נוכח הנזקים הכבדים שנגרמו למערער מניה וביה, אין אני עושה צו להוצאות.נאמן להסדר נושיםהקפאת הליכיםערעורנאמנותהסדר נושיםנושה