נטען, כי התובעת חלתה בשלושת מחלות הסרטן כתוצאה מחשיפתה לאבק אסבסט 3. בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעות, נטען להתיישנותה של התובענה, אולם התובעת לא הגישה כתב תשובה על מנת להתמודד עם טענה זו. 4. כשנתיים לאחר הגשת התובענה הראשונה הגישה התובעת בקשה להגשת כתב תביעה מתוקן, ולאחר שבקשתה נענתה, היא הגישה בתאריך 9/5/12 כתב תביעה מתוקן, אולם היא לא מצאה לנכון להתייחס במסגרתו לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים כבר בכתב ההגנה שהוגש במענה לכתב התביעה המקורי. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת לקיומו של קשר סיבתי בין מחלת הסרטן הראשונה בה חלתה בשנת 1981, מסוג NHL, ולגבי שתי מחלות הסרטן הנוספות בהן חלתה, היא טענה, כי הן נגרמו כתוצאה מהטיפולים שקיבלה כנגד מחלת הסרטן הראשונה מסוג NHL. 5. הנתבעות הגישו כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן, וטענו במסגרתו, פעם נוספת להתיישנות התובענה, אלא שגם הפעם, באופן תמוה ביותר, לא הגישה התובעת כתב תשובה ולא ניסתה להתמודד כלל עם טענת ההתיישנות. 6. בין לבין, נקבע התיק להגשת תצהירי עדות ראשית ושמיעת ראיות, והנה, החל מסע' 35 ואילך לתצהיר התובעת, היא בנתה גירסה עובדתית חדשה, יש מאין, על פיה לא ידעה על קיומו של קשר סיבתי בין מחלות הסרטן בהן חלתה לבין חשיפתה לאסבסט. לדבריה, קשר זה הובא לידיעתה באקראי, בשנת 2009, עת פגשה מכרה בשם אירית בנט, אשר לדברי התובעת סיפרה לה על קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הסרטן לבין חשיפתה לאסבסט, ואף הפנתה אותה לעו"ד א. קנר, לצורך הגשת תביעה, וכך היא עשתה. 7. התיק נקבע לשמיעת ראיות, ולמעשה סיימה התובעת את פרשת התביעה, וכן נשמעו מרבית עדי ההגנה, אלא שאז הגישו הנתבעות בקשה לסילוק התובענה מחמת התיישנות ושיהוי. ודוק: במהלך שמיעת הראיות חזר והבהיר ב"כ הנתבעות, כי הנתבעות עומדות על טענתן בעניין התיישנות התובענה, והיות ולא ניתנה החלטה בבקשה, הגיעו הצדדים להסכמה, על פיה יחקור ב"כ הנתבעות את התובעת גם בשאלת ההתיישנות, ובלבד שעובדה זו לא תיזקף לחובתו, והתובעת לא תטען לאחר מכן, כי הנתבעות ויתרו על טענת ההתיישנות, וב"כ התובעת אישר זאת לפרוטוקול (פרוטוקול מתאריך 21/4/13, עמ' 131 שורות 13-7). 8. לאחר שמיעת מרבית הראיות, כאמור, הוגשה הבקשה לסילוק התובענה על הסף - היא הבקשה נשוא פסק הדין. טענות המבקשות 9. המבקשות טוענות, כי בהתאם לנטען בכתב התביעה המתוקן, קיים קשר סיבתי בין מחלת הסרטן הראשונה בה לקתה התובעת, מסוג NHL, לבין חשיפתה לאסבסט, ואילו מחלותיה המאוחרות הן כתוצאה מהטיפולים שקיבלה כנגד מחלתה הראשונה. קרי: באם יתברר, כי עילת התביעה של התובעת בגין מחלתה הראשונה התיישנה, כי אז ממילא אין מקום לבחון את הקשר הסיבתי בין המחלות הנוספות לבין הטיפולים שקיבלה התובעת בגין מחלתה הראשונה, ודינה של התובענה כולה להידחות. 10. המבקשות טוענות, כי עילת התביעה של התובעת בגין מחלתה הראשונה התגבשה, לכל המאוחר, בתאריך 9/8/98, כ-11 שנים לפני הגשת התובענה בפועל, עת ניתן פסק הדין בעתירה שהגישו תושבי נהריה כנגד הקמתו של "פארק הילדים" בגין החשיפה הצפוייה לאסבסט במהלך עבודות הבניה של הפארק, והיות והתובעת הייתה תושבת נהריה, והייתה מודעת למאבק התושבים, הרי שאיננה יכולה לטעון עתה להתיישנות שלא מדעת. 11. עוד טוענות המבקשות, כי התובעת מנועה מהעלאת טענות, שעניינן התיישנות שלא מדעת, שכן לא הגישה כתבי תשובה במענה להעלאת טענת ההתיישנות בכתבי ההגנה, ואף לא התייחסה לטענה במסגרת כתב התביעה המתוקן, למרות שהייתה מודעת כבר לקיומה של הטענה, ועל כן נסיונה של התובעת לטעון בתצהירה טענות עובדתיות בשאלת ההתיישנות, הינו נסיון פסול שאין להתירו. תגובת המשיבה 12. בתגובתה מאשרת המשיבה, כי לא הגישה כתב תשובה במענה לשאלת ההתיישנות, אולם לדידה התרפא פגם זה במסגרת תצהיריה, שם פורטו טענותיה העובדתיות בנושא ההתיישנות שלא מדעת, לה היא טוענת. עוד טוענת המשיבה, כי המחלה השלישית פקדה אותה בשנת 2007, והיות והתובענה הוגשה בשנת 2009, הרי שטיעוניה לגבי מחלתה השלישית לא התיישנו. בתגובתו, מנסה ב"כ המשיבה להסביר, כי במהלך כל השנים לא היה בידי התובעת קצה חוט, שניתן יהיה להסיק ממנו קיומו של קשר סיבתי, ולו לכאורי, בין מחלותיה של התובעת לבין חשיפתה לאסבסט, וזאת תוך התעלמות מטענת המבקשות, על פיה הוא מנוע מלהעלות טענות עובדתיות אלו בשל התיישנות התובענה, דבר, אשר הכעיס את ב"כ המבקשות, כפי שניתן ללמוד מתשובתו לתגובת המשיבה. דיון והכרעה 13. אין חולק, כי מטרת ההשתלשלות העובדתית שפורטה בתצהיר התובעת ותצהירי העדים מטעמה הינה להכשיר העלאת טענה של התיישנות שלא מדעת, על פי סע' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, כפי שאף הודה ב"כ התובעת במהלך הדיון, אלא שהנני בדעה, כי לא ניתן לנסות ולהוכיח טענה, אשר כלל לא פורטה בכתבי הטענות, ואבאר. הימנעות מהגשת כתב תשובה 14. הלכה היא, כי על תובע המעוניין להוכיח את אחת העילות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות, לטעון את הטענות העובדתיות המבססות את העילה, במסגרת כתב טענותיו, אם במסגרת כתב התביעה, או במסגרת כתב תשובה, ואם אינו עושה כן, הינו מנוע מהעלאת טענה, שעניינה הארכת תקופת ההתיישנות, לרבות בהתייחס לטענה שעניינה - התיישנות שלא מדעת. הגיונה של ההלכה נובע מכך, שאם התובע לא פירט טענות כלשהן בכתב התביעה, או נמנע מהגשת כתב תשובה בעניין שהוא במחלוקת בין בעלי הדין, הרי שהוא מוותר על העלתה, וממילא הוא מוותר על הוכחתה, שכן באותה נקודה לא נפתחה חזית של מחלוקת בין בעלי הדין (ראו: רע"א 1345/13 סאמי סעאידה נ' אסיל חברכה להובלות וסחר עצים בע"מ, 5/3/13). 15. בעניין אשר בפני לא הוגש, כאמור, כתב תשובה במענה לטענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי הנתבעות, וממילא לא טענה התובעת טענה כלשהי בעניין זה במסגרת כתבי טענותיה, למרות שהיו בידיה מספר הזדמנויות לעשות כן, ונראה, כי הימנעותה ממתן התייחסות לטענת ההתיישנות, הייתה מכוונת, שכן אין לי כל ספק, שהיא הייתה מודעת לקושי העומד בפניה בנושא התיישנות תביעתה. 16. הנחה זו מתחזקת נוכח התנהלותה הפתלתלה של התובעת, אשר פירטה בתצהירה נסיבות עובדתיות לצורך דחיית טענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי הנתבעות, ולמעשה העלתה מסכת עובדתית, שעניינה - התיישנות שלא מדעת, תוך התעלמות מוחלטת מעובדת אי העלאת הטענה בכתב התביעה, או בכתב תשובה, דבר שלא ייעשה. התנהלות זו לא נסתרה מעיני ב"כ הנתבעות, אשר טען בהזדמנות הראשונה להרחבת חזית אסורה, וטענתו אף נרשמה בפרוטוקול. 17. אשר על כן, ומשנמנעה התובעת מהתמודדות עם טענת ההתיישנות, אשר הועלתה על ידי הנתבעות, ולא הגישה כתב תשובה במענה לטענה, אין היא יכולה לנסות ולהוכיח התיישנות שלא מדעת. התיישנות שלא מדעת 18. למרות שהנני בדעה, כי אין לתובעת כל זכות להעלות טענה זו, או לנסות להוכיחה מבלי לטעון אותה, אתייחס אליה, לפנים משורת הדין . 19. סע' 8 לחוק ההתיישנות מאפשר לבעל דין לתבוע את נזקו לאחר תום תקופת ההתיישנות בת 7 שנים, כאשר הוכח, כי התובע לא היה מודע לקיומו של קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין נזקו. נקבע, כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק "קצה חוט" הקושר בין המעשה, או המחדל המיוחס למזיק לבין הנזק (ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב (1) 857; ע"א 7701/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, ) בהתייחסו לסבירות מועד הגילוי, נקבע: "סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש'נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (עניין המאירי, שם, בעמ' 128). עוד נקבע: "נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא הייתה בידי התובע אף מודעות בכח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון: מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית" (עניין צורף). ודוק: נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' חנה אברמן, פ"ד מד (1) 278, 283; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2) 535), כאשר בעניין אשר בפני, לא הועלתה כלל טענה בדבר התיישנות שלא מדעת. 20. בית המשפט חזר על ההלכות הידועות במסגרת רע"א 901/07 אודית כהן ואח' נ' עדנה ליפל ואח', ובקשה לדיון נוסף בפרשת גיא ליפל נדחתה במסגרת דנ"א 7601/10 אודית כהן נ' מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית, 13/1/11, וההלכה אושררה ברע"א 5087/10 , 5356/10 מדינת ישראל וקיבוץ מעיין צבי נ' דוננפלד, ; ובע"א 2897/11 גנאיים נ' בית החולים רמב"ם, 7/4/13, כאשר הקביעה העקרונית בכל פסקי הדין האמורים הינה, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכח ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות. 21. כפי שפירטתי, התובעת לא טענה כלל לקיומו של חריג לכלל ההתיישנות, וממילא אין היא מורשית להוכיח טענה שלא הועלתה כלל על ידה. אלא מאי? מעבר לצורך אציין, כי על פי התרשמותי מהתובעת ומעדותה, אין לי כל ספק, שהתובעת חשדה במשך שנים רבות בקיומו של קשר סיבתי בין מחלותיה לבין חשיפתה לאסבסט, אולם מטעמים השמורים עימה, היא לא טרחה לשלול, או לאמת חשד זה. מסע' 22 לתצהיר התובעת עולה, כי כבר בשנת 2004 התעורר בה חשד לקיומו של קשר סיבתי בין מחלותיה לבין חשיפה לאסבסט, וזאת כאשר החלה בהריסתו של צריף ללא קבלת היתר, דבר שגרר את התנגדות השכנים ואף הוצא צו הפסקת עבודה, ולדבריה של התובעת בתצהירה "היה בלאגן שלם". התובעת נדרשה לאמור בחקירתה, או אז היא הבהירה שעבודות ההריסה של הצריף התבצעו ללא קבלת אישור של אנשי איכות הסביבה, וכאשר הם הגיעו למקום, התגלו בו "כמויות בלתי הגיוניות" של אסבסט (עמ' 168), ולמרות זאת, היא לא מצאה לנכון לנסות ולברר אפשרות של קשר סיבתי בין מחלותיה לבין חשיפתה לאסבסט. התובעת טענה בעדותה, כי העובדה שחלתה בגיל צעיר מאד - בהיותה כבת 30 - הטרידה אותה והעסיקה אותה, ועל כן "כן שאלתי. אבל אף אחד לא ידע לתת לי תשובה" (עמ' 165), אולם היא לא נידבה אינפורמציה באשר למהות וטיב המהלכים שבהם נקטה בנסיון לברר את הסיבה למחלתה, או בנסיון לברר את הקשר האפשרי בין מחלתה לבין חשיפתה לאסבסט, למרות שהייתה מודעת היטב לחשיפתה הממושכת לאסבסט, כמפורט בכתב התביעה. בהמשך החקירה הודתה התובעת, כי הייתה מודעת למאבק הציבורי שהתנהל בנהריה - מקום מגוריה - בשנות ה-90, בנסיון למנוע את הקמתו של "פארק הילדים", והיא אף אישרה, כי הייתה מודעת לכך שההתנגדות של תושבי נהריה לבניית פארק הילדים נבעה מחששם לחשיפה לאסבסט במהלך ביצוע העבודות לצורך הקמת הפארק, אם כי ניסתה להמעיט בערך ידיעתה והבנתה, באומרה "אני לא הייתי כל כך בעניינים שם" (עמ' 170). אין מחלוקת, כי פסק הדין בעתירת התושבים ניתן בתאריך 9/8/98, ומשכך אין מחלוקת, כי, לכל המאוחר, בתאריך זה החל מירוץ ההתיישנות להגשת התובענה, אשר הוגשה בפועל כ-11 שנים לאחר מכן, לאחר תום תקופת ההתיישנות, וללא כל הסבר. ודוק: הפסיקה אינני דורשת ידיעה שלמה ומלאה של כל העובדות לצורך קביעת מועד מניין ההתיישנות. נקבע: "די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע, או מחדליו לבין נזקו של התובע..." (פרשת צורף). 22. מעדותה של התובעת עולה, כי היא הייתה מודעת במשך שנים רבות לסיכון הבריאותי הנשקף מחשיפה לאסבסט, אולם לא עשתה את המעט המצופה ממנה כתובעת פוטנציאלית, ולא ניסתה לאמת, או לשלול קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתה לאסבסט לבין מחלותיה, ועל כן, אף אילו הייתה מעלה טענה בדבר התיישנות שלא מדעת, הייתה טענתה נדחית, אלא שכאמור, טענה זו כלל לא הועלתה. 23. זאת ועוד. התובעת בקשה לתקן את כתב התביעה, שכן מחוות הדעת הנגדית, שהוגשה בתיק זה, עלה, כי אין קשר סיבתי בין חשיפת התובעת לאסבסט לבין שתי מחלות הסרטן המאוחרות יותר, שבהן לקתה, והועלתה סברה, שיתכן קיומו של קשר סיבתי בין הטיפולים שקיבלה התובעת כנגד המחלה הראשונה לבין התפרצות שתי מחלות סרטן שונות נוספות, ונשאלת השאלה, האם יש באמור בחוות דעת כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. עניין זה נדון בע"א 8143/06 שלומוב נ' בית חולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים) ( 7/1/10) ונקבע: "ובכלל, קשה להלום כי חוות דעת רפואית, כשלעצמה, מאריכה את תקופת ההתיישנות, שאם לא כן נמצא מאריך את תקופת ההתיישנות עד ללא גבול בכל תביעת רשלנות רפואית, מהטעם שעד לקבלת חוות הדעת הרפואית, הנפגע לא ידע אודות הקשר הסיבתי בין הנזק לבין הטיפול הרפואי אותו קיבל. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם נוסחו ותכליתו של סעיף 8 לחוק" 24. מעבר לצורך אציין, כי מומחה התביעה, פרופ' רביד, אישר בחקירתו, כי אין קשר סיבתי בין מחלות הסרטן השניה והשלישית בה לקתה התובעת (סרטן בלוטת התריס וסרטן השד) לבין חשיפתה לאסבסט (עמ' 102 לפרוטוקול), והתוצאה היא, שנוכח התיישנות התביעה בגין מחלת הסרטן הראשונה (NHL) אין מנוס מדחייתה אף לגבי המחלות הנוספות. 25. סוף דבר, הנני דוחה את התובענה מחמת התיישנותה. כפועל יוצא, נמחקת בזאת הודעת צד שלישי. התובעת תישא בשכ"ט עו"ד - ב"כ הנתבעים - בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וכן תישא בהוצאות אגרה ושכ"ט המומחים.רפואהאסבסטסרטן