תינוק נכה בעקבות פגיעת האם בתאונת דרכים בהיותה בהריון

התובעת טענה כי נפגעה בתאונת דרכים בהיותה בהריון, נושאת ברחמה את התובע הקטין: כתוצאה מהתאונה נפגע הקטין, כעובר, ונולד עם נכויות קשות מאד, בשיעור של 100%. בית המשפט מינה מומחה רפואי לצורך קביעת נכותו ותוחלת חייו של הקטין, ולאחר חקירתו, הנני מקבלת את מסקנתו וקובעת, כי תוחלת חייו של הקטין הינה עד גיל 30 בלבד. 3. בהמלצת בית המשפט פנו בעלי הדין לגישור, אולם לצערי לא הגיעו להסכמות, ובדיון מתאריך 17/4/13 הם הגיעו להסכמה, על פיה יפסוק בית המשפט את סכום הפיצוי לקטין בפשרה בהתאם לסעיף 4ג לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), ואילו לגבי ניכויי המל"ל יינתן פסק דין מנומק, לאחר הגשת סיכומים, שכן הצדדים חלוקים בשאלת הסכום שיש לנכותו. בעוד שהתובעים טוענים, כי יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו עד תום תוחלת חייו של התובע, כפי שנקבע - עד גיל 30, מפנים הנתבעים להלכת אבו סרייה ומבקשים לנכות מהפיצוי שייפסק לתובע את מלוא תשלומי המל"ל ששולמו וישולמו לו עד תום תוחלת חיים, בהתאם ללוחות הסטטיסטיים הנוהגים במוסד לביטוח לאומי, ובהתעלם מהקביעה בדבר קיצורה המשמעותי של תוחלת חיי התובע והעמדתה על גיל 30 בלבד. 4. בהמשך לסיכום זה, ולאחר שקראתי בעיון רב את כתבי הטענות וצרופותיהם, את חוות הדעת ואת כל החומר שבתיק, הנני קובעת, כי סכום הפיצוי לקטין הינו בסך של 4,737,556 ₪ בצירוף הוצאות ואגרת בית משפט וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק. ניכויי המוסד לביטוח לאומי 5. סעיף 328 (א) לחוק ביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") קובע: "(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, רשאי המוסד, או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...". מדובר בסמכות תחלוף (סוברוגציה), שהוענקה למוסד לביטוח לאומי במקרים מסויימים המפורטים בחוק הביטוח הלאומי. הוראה זו מעוררת קשיים במקרים מסויימים, כמו במקרה אשר בפני, וליתר דיוק, נשאלת השאלה מהם הסכומים שרשאי המזיק לנכות מסכום הפיצוי הנפסק לתובע בגין תשלומי המוסד לביטוח לאומי, כאשר ברור שתוחלת חייו של הניזוק קוצרה באופן מאד משמעותי, כגון במקרה נשוא פסק דין זה, בו נקבע, כי תוחלת חייו של התובע הינה עד גיל 30 בלבד. פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן על ידי כב' השופט ת. אור במסגרת ע"א 6935/99 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עטא אבו סרייה (פ"ד נה (3), 599) (להלן: "הלכת אבו סרייה"), שם נקבע, כי בבוא בית המשפט לשום את נזקי הניזוק בתביעתו אל מול המזיק, חובה עליו לנכות את התשלומים ששילם וישלם המוסד לביטוח לאומי לניזוק, וכן נקבע - וזה העיקר לעניננו - כי בחישוב הניכויים אל לו לבית המשפט להתחשב בקיצור תוחלת החיים של הניזוק בהתאם לחוות הדעת הרפואיות שניתנו בעניינו, וזאת למרות שהערכת שיעור הפיצוי שנעשתה על ידי בית המשפט חושבה בהתאם לתוחלת החיים המוכחת והמקוצרת. בעניין אבו סרייה היפנה בית המשפט לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח - 1978 (להלן: "תקנות ההיוון"), ובהתייחס אליהן קבע, כי: "הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר - אם משום קיצור תוחלת חיים ואם מסיבה אחרת - אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על כן יש לקבלן, כמו שהן, מבלי להיגרר לנסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראוייה דרך חישוב אחרת". באותו עניין נימק בית המשפט (כב' השופט ת. אור) את מסקנתו בכך, שאם ינכה בית המשפט סכום נמוך יותר מזה המתחייב על פי תקנות ההיוון, למשל בגין קיצור תוחלת חיים של הניזוק, יהיה המזיק צפוי לשלם לניזוק ולמוסד לביטוח לאומי גם יחד, סכום העולה על גובה הנזק לו הוא גרם, ובכך ייפגע עקרון בסיסי בדיני הנזיקין, לפיו אין המזיק חייב לשאת בסכום העולה על גובה הנזק שגרם לניזוק. 6. במהלך השנים עלתה שוב ושוב בעיית חוסר הקורלציה שבאופן חישוב ניכויי תשלומי המוסד לביטוח לאומי, במיוחד במקרים שבהם אין כל ספק בדבר קיצור תוחלת חיים משמעותית של הניזוק, ואף הועלו תהיות לגבי המשך צידוקה של הלכת אבו סרייה, לרבות על ידי כב' השופט ת. אור, שהינו אבי הלכת אבו סרייה. עיון בע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ ואבנר - אגודה לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי מלמד, כי במועד מתן פסק דין זה (29/9/03) שינה למעשה כב' השופט אור את דעתו, ובניגוד לדברים שכתב במסגרת הלכת אבו סרייה, קבע הפעם - על דעת חבריו להרכב (כב' השופטים ד. דורנר וא. חיות), כי במסגרת תביעת התחלוף שמגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד המבטחת, יש בהחלט לקחת בחשבון את תוחלת חיי הניזוק, שכן ברור שהמוסד לביטוח לאומי לא יידרש לשלם לניזוק פיצוי, אלא עד תום תוחלת חייו, וכך נקבע: "... המל"ל אינו זכאי לקבל מחברת הביטוח יותר מאשר הוא שילם ועתיד לשלם בהתאם לתוחלת החיים של הניזוק..." ובהתייחסו להוראות סעיף 328 לחוק ביטוח הלאומי, הבהיר כב' השופט אור: "כוונת סעיף זה הינה ברורה. המל"ל רשאי לתבוע 'פיצוי על הגימלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה', כלומר, את מה ששילמה ואת מה שהיא עתידה לשלם בפועל, ולא סכום אחר. כפי שנקבע בפרשת אלחדד (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחרר, פ"ד נא (2) 724, 752), הזכות המוקנית בסעיף זה למל"ל הינה זכות תחלוף (סוברוגציה), וזכות כזו מעניקה למל"ל את היכולת לתובע פיצויים ששולמו, או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד". והיות ודברים אלו עומדים לכאורה בסתירה לקביעותיו במסגרת הלכת אבו סרייה, ראה כב' השופט אור להתייחס לסתירה האמורה, בהבהירו: "בע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה ואח' ... נדונה שאלה דומה בדבר שיעור הניכוי של גמלאות המוסד. שם נקבע שיש לנכות את הגמלאות בהתחשב בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח - 1978, אשר מבוססות על טבלאות אורך החיים הצפוי בדרך כלל, על אף שנקבע שם קיצור תוחלת חיים בשיעור של 15%. עיינתי ושקלתי שוב את דברי באותו פסק דין, והגעתי למסקנה שראוי לסייגם לעובדות המקרה שם... בענייננו, שונים פני הדברים. לא רק שהוכח קיצור תוחלת חיים, אלא שהמל"ל מסכים לכך שתוחלת חייו של הניזוק קוצרה...". אמנם, בעניין אשר בפני לא היה המוסד לביטוח לאומי בעל דין, אולם הנני סבורה, שמשעה שבית המשפט "אימץ" את חוות דעתו של המומחה מטעמו, פרופ' שטיינברג, וקבע, כי תוחלת חיי הניזוק קוצרה והיא עומדת על 30 שנה, הרי ששאלת קיצור תוחלת החיים של התובע אינה נתונה עוד בספק, ומדובר בעובדה מוגמרת, שאין עליה עוררין, וכשם שאין מתעלמים ממנה בעת קביעת הפיצוי לו זכאי התובע, כך לא ניתן להתעלם ממנה בעת קביעת שיעור ניכויי תגמולי המל"ל. כאמור, עם חלוף הזמן התברר, כי בית המשפט העליון נוטה להסתייג מהלכת אבו סרייה במקרים מסויימים. רמז ראשון להסתייגות זו נשמע מפי כב' השופט א. רובינשטיין בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ וכנגד אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פ"ד ס (4) 132, (מתאריך 5/1/06), כאשר ציין בסייפא לפסק הדין: "ולבסוף, מילה על צדק לפרט. אולי היו פני הדברים בעניין התיק שונים אילו היה מדובר בסופו של יום בפגיעה אפשרית מצד הרשות בניזוק עצמו..." אלא, שבאותו עניין בא הניזוק על פיצויו המלא, ועל כן, בדיון שנסב בשאלת פרשנותו של ההסכם שנכרת בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, לא היה מקום להכריע בצדקת הלכת אבו סרייה. בע"א 9040/03 היימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ( בתאריך 1/6/06) התייחס כב' השופט א. ריבלין להלכת אבו סרייה, באומרו ש"הגיונה - אך גם קשייה - עימה" (סע' 6 לפסק הדין). כך גם סבר כב' השופט א. רובינשטיין בע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ( בתאריך 8/12/09), בהבהירו: "... אכן, הלכת אבו סרייה עשוייה לעורר קשיים, בפרט כאשר נוכח קביעה בדבר קיצור תוחלת חיים 'צפוי' הניזוק...ללכת לעולמו שנים רבות לפני הגיל הממוצע לפיו מחושב ההיוון לפי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח - 1978... בנסיבות אלו, יישום הלכת אבו סרייה עלול להביא למצב בו סכום הפיצוי ינוכה במלואו, וכבר נאמר, כי מדובר בהלכה 'שהגיונה - אך גם קשייה עמה"...". כב' השופט רובינשטיין התייחס לסוגיה זו גם בע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' המוסד לביטוח לאומי והבהיר: "הרעיון המשפטי העומד בבסיס רעיון התחלוף (סוברוגציה) הוא כניסתו של מבטח בנעליו של הניזוק בכל הנוגע לתביעות הניזוק כלפי המזיק. כניסה זו לנעלי הניזוק יש לפרש כפשוטה; הווה אומר, חליפו של הניזוק זכאי לקבל כל סכום אשר היה מגיע לניזוק מידי המזיק, וזאת עד לתקרת הסכום אותו שילם בעצמו (כדי למנוע עשיית עושר שלא כדין; ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז (3) 49, 63... הדברים מתיישבים עם השכל הישר, חבר נכבד במועדון השיקולים, והן עם הדין... " בהמשך אותו פסק דין התייחס כב' השופט רובינשטיין להלכת אבו סרייה, בקובעו, כי מדובר ב"הלכה יסודית בכל הנוגע למערכת היחסים המשולשת מזיק - ניזוק - מל"ל, אם כי כבר אמר עליה - בהקשר אחר - חברי המשנה לנשיאה 'שהגיונה - אך גם קשייה עימה..." ואכן, באותו עניין קיבל בית המשפט העליון את הערעור ובחר שלא להחיל את ההלכה בתובענה הנדונה. כעבור כשנה (בתאריך 19/12/10) חזר כב' השופט רובינשטיין על הדברים, תוך פירוט תחושת אי הצדק הנגרמת, כתוצאה מהפעלת הלכת אבו סרייה, בקובעו: "... ישנם מקרים בהקשר ההיוון שבהם נותרים אנו בתחושה של אי צדק, עם כל הטעמים שביסוד ההלכה הנוהגת... נחמה פורתא שישנה, כפי שצויין, בכך התקנות ההיוון משקפות קיצור סטטיסטי של תוחלת החיים, משקפת הקלה חלקית בלבד בתחושת הפגיעה בצדק. תוהה אני, אם כתום קרוב לעשור להלכת אבו סרייה, אין מקום לשוב ולהידרש אליה כדי למנוע, במקרים הרלבנטיים, את אי הנחת המובנית". (ע"א 9984/07 ברנס נ' הדר, ). 7. הנה כי כן, עדים אנו לכרסום מתמשך בצידקתה של הלכת אבו סרייה, בהתייחס למקרים מסויימים, ובעיקר כאשר מדובר בקיצור תוחלת חיים משמעותי מוכח, כמו במקרה אשר בפני, וכרסום זה מקבל משמעות מיוחדת, כאשר בית המשפט העליון שותף לספק בדבר צידקת ההלכה. ודוק: מדברי בית המשפט בעניין ברנס עולה, כי בית המשפט העליון נמנע מעריכת דיון מעמיק בצדקת קיומה של ההלכה, רק בשל נימוקים פרוצדורליים - ראייתיים, בהבהירו "במקרה שלפנינו לא הוצגו נתונים לגבי אופן חישובם של תשלומי המוסד לביטוח לאומי; אף לא ידוע אם התחשיב לפי תקנות ההיוון מבוסס על גיל מבוגר יותר מתוחלת החיים הצפוייה למערערת לאחר קיצורה בשיעור 15%. בנסיבות אלו ובהיעדר דיון בסוגיה בבית המשפט המחוזי, אין בסיס להתערבות שיפוטית המחייבת עיון מחדש בהלכת אבו סרייה". גם בתי המשפט המחוזיים הביעו מספר רב של פעמים את חוסר שביעות רצונם מהמצב הקיים, מצב הגורם עוול של ממש לניזוק, עד כדי קיפוחו, והם מצאו דרכים "יצירתיות" לסטות מההלכה באותם מקרים שנמצאו מוצדקים בעיניהם, ודומני, כי הגיעה העת לשוב ולדרוש בצדקת ההלכה, תוך התאמתה למציאות, מה עוד, שעובדת קיומן של ספקות בבית המשפט העליון לגבי המשך הפעלתה של הלכת אבו סרייה במתכונתה הנוכחית, סוללות, לעניות דעתי, את הדרך בפני בתי המשפט המחוזיים לסטות ממנה במקרים הנדרשים. 8. אחת הסיבות שהועלו על ידי בית המשפט העליון להצדקת הלכת אבו סרייה, הייתה החשש, כי בסופו של יום עלול המזיק לשלם לניזוק ולמוסד לביטוח לאומי סכום גבוה יותר מהנזק שנגרם לניזוק בפועל, אלא שבהישענות על סיבה זו כהצדקה להלכה, התעלם בית המשפט מהסיכון הצפוי לניזוק, אשר במקרים מסויימים יקופח ויזכה לפיצוי נמוך מהפיצוי שנפסק לזכותו על ידי בית המשפט, או שלא יזכה בפיצוי כלשהו מהמזיק בשל "בליעת" תביעתו, ונשאלת השאלה, האם מוסרי ונכון להעדיף את האינטרס הכספי של המזיק - המעוול על פני האינטרס הקיומי של הניזוק, אשר אינו מתעשר כתוצאה מקבלת הפיצוי הנדרש לו להוצאות קיומו היומיומי. ודוק: יש לזכור, כי ההליך נפתח מלכתחילה בשל פציעתו של הניזוק וצרכיו המיוחדים בשל פציעה זו. האם יש לדרוש ממנו לשלם את מחיר עלות התשלום של המוסד לביטוח לאומי, גם אם ברור שמדובר בסכומים שהוא לא יהנה מהם בשל קיצור תוחלת חייו לא זו אף זו. במצב הקיים, מחשב המוסד לביטוח לאומי את סכומי הגימלאות, שהוא זכאי להשבתן, לפי תוחלת חיים רגילה של אדם בריא, בהתאם ללוחות סטטיסטיים, ואינו לוקח כלל בחשבון את העובדה שתוחלת חייו של הניזוק הספציפי קוצרה, ובפועל המל"ל לא יישא בתשלומים עד תום תוחלת החיים הסטטיסטית של הניזוק, אלא עד תום תוחלת החיים המקוצרת בלבד, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט. היוצא מכך הוא, שהמוסד לביטוח לאומי "מתעשר" למעשה על חשבון הניזוק, והתוצאה הסופית היא, שהמעוול, בעניננו - המבטחת משלם למל"ל את גובה הנזק המחושב בהתאם לתוחלת החיים הסטטיסטית הצפוייה לניזוק; המוסד לביטוח לאומי זוכה בהשבת הסכומים ששילם וישלם בתוספת סכומים נוספים, שאינם אלא פיקציה, שכן ברור שנוכח קיצור תוחלת חייו של הניזוק, המוסד לביטוח לאומי לא ייאלץ לשלמם, בבחינת "עשיית עושר" על חשבון הניזוק, והניזוק, שממילא נמצא חסר נוכח פציעתו, יחסר עוד יותר ולא יזכה לפיצוי לו הוא זכאי בהתאם לקביעות בית המשפט. 9. עקרון בסיסי בדיני הנזיקין הוא השבת מצב הניזוק לקדמותו. עקרון זה הינו עקרון יסוד בדיני הנזיקין ויש להעדיפו על פני עקרונות דיוניים והאחדת המנגנון לחישוב הפיצויים, כפי שעמד על כך בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א. ריבלין, בקובעו: "אולם הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מוציא את עקרונות היסוד של דיני הנזיקין. נהפוך הוא: שי לפרש את ההסדר, עד כמה שניתן ובכפוף להוראותיו המיוחדות, באופן שיעלה בקנה אחד עם העקרונות האלה, בהם מצוי עקרון השבת המצב לקדמותו. פרשנותו הראוייה של החוק נותנת, כי יש לשאוף להשיב את מצב של הניזוק לקדמותו במסגרת תקרת הפיצוי הסטטוטורית הקבועה בחוק (ראו: ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו חנא (טרם פורסם) . הלכת אבו סרייה עומדת בניגוד לעקרון זה, שכן היא מעדיפה את האינטרס של הגורמים המשלמים - המעוול והמוסד לביטוח לאומי - על פני האינטרס של הניזוק. מצב דברים זה הינו אבסורדי בהתחשב בעובדה שזכותו של המוסד לביטוח לאומי לתחלף את נזקו נובעת מזכותו של הניזוק לפיצוי, והוא נכנס למעשה בנעליו. העובדה, שהמוסד לביטוח לאומי, השואב את זכותו לתחלוף מזכותו של הניזוק לקבלת פיצוי בגין נזקיו, איננה יכולה, בשום פנים ואופן לגרום להעדפתו של המוסד לביטוח לאומי על פני הניזוק, מה עוד שהעדפה זו פוגעת בניזוק. דומני, כי הגיעה העת שהמחוקק יתן דעתו למצב אבסורדי זה, וימצא את הדרך לזכות את המוסד לביטוח לאומי בהחזר הכספי הריאלי לו הוא זכאי, מבלי לגרום נזק לניזוק, ולא על חשבונו. 10. זה המקום לציין, כי בתי המשפט נוהגים, לא אחת, לפצות ניזוקים על סמך חזקות שהינן סטטיסטיות ביסודן, וזאת משום שהם לא נחונו בחוש נבואי ואינם יכולים להתאים את הפיצוי הייחודי לכל תובע ותובע. כך למשל, הלכה היא, כי תביעת קטין להפסד השתכרות מחושבת על פי השכר הממוצע במשק, ללא התחשבות ביכולותיו של הקטין, במיוחד כאשר מדובר בקטין צעיר מאד ולא ניתן לשרטט את אופן התפתחותו העתידי. נוהג זה מיטיב לעיתים עם התובעים ולעיתים הוא מיטיב דווקא עם המעוול, אלא שמדובר בחזקה נדרשת, שכן אין כל דרך אחרת לצפות את מסלול קידומו של הקטין. השימוש בחזקות כגון דא מעניק לשיטת המשפט צביון של עשיית צדק ואחידות לכל, והוא נכון ומוצדק. שונים הדברים, כאשר נתונים אישיים מסויימים של הניזוק הינם ידועים וודאיים, ואין צורך לנסות לצפותם, או לנחש אותם, כגון תוחלת חיים מקוצרת של ניזוק. במקרה כזה, מן הראוי לפצות את התובע פיצוי מלא בגין נזקיו בהתאם לנתוניו האישיים, לרבות בהתייחס לקיצור תוחלת חייו, ואין מקום לגרוע מסכום הפיצוי על מנת למנוע נזק כספי אפשרי מהמעוול, או מהמוסד לביטוח לאומי. כל תוצאה אחרת תהווה פגיעה חמורה בחוש הצדק ובשכל הישר והנני בדעה, כי לא ניתן לקבלה. 11. נוכח האמור הנני קובעת, כי מסכום פסק הדין הנקוב בסעיף 4 דלעיל ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו ושהוא עתיד לשלמם עד הגיע התובע לגיל 30. נכותתאונת דרכיםהריון