TOD - "Transit Oriented Development" פירושו אזור מוטה תחבורה, בו שימושי הקרקע (מגורים, משרדים, מסחר ופנאי) הם מעורבים ומתוכננים, למיקסום הנגישות. בדרך כלל, במרכז האזור נמצאת תחנת רכבת/מטרו/אוטובוס וסביבה קיים בינוי בצפיפות גבוהה, וככל שמתרחקים מהמוקד התחבורתי, הצפיפות יורדת. לגרסת התובע, הוא ביקש להקים פרויקט ייחודי על-פי רעיון ה-TOD, שטרם יושם כמותו בישראל בתחום המגורים, ואף הנתבעים, כך לדברי התובע, התלהבו מהרעיון החדשני, אשר הגה התובע. התובע נסמך, בעיקר, על דברי הנתבעת 1, במפגש החגיגי הראשון (שני המפגשים החגיגיים צולמו בוידאו (ת/1 + ת/2), ותומללו (התמליל צורף כנספח 18 לתצהיר התובע)): "המושג הזה TOD זה משהו שמדברים עליו בארה"ב, סדר גודל של חמש שנים אחרונות אולי...זה ביטוי חדש לחברה שבעצם הבינה שהיא צריכה לעשות משהו אחר..." (עמ' 5 לתמליל). מנגד, טענו הנתבעים, כי רעיון ה-TOD אינו חדשני בישראל, והם עצמם תכננו, בשנת 1999, תוכניות לפרויקט סביב תחנת רכבת באזור "סגולה" בפתח תקווה, המשלב מסחר, תעסוקה ופארק. בחקירתה הנגדית, הבהירה הנתבעת 1, כי רעיון ה-TOD לא היה חדשני, ועל-פי עדותה: "הכוונה שלו זה שהאוריינטציה של התכנון, כלומר של הרחובות, היא כלפי ה-transit ו-transit זה תחבורה ציבורית כלשהי - אוטובוסים, רכבת...זה קונספט תכנוני, זה לא דרך עבודה, זה לא שיטת עבודה...זה שילוב של קרבה והאוריינטציה של התכנון כלפי אותה תחבורה ציבורית...עזריאלי זה פשוט דוגמא מאד מוצלחת ל-TOD שכולנו כאן מכירים...מגדלי עזריאלי, שילוב של מלון, משרדים, מסחר והכל ליד, לא רק תחנת רכבת אלא תחבורה ציבורית מאד חזקה שיושבת על דרך השלום מצד אחד ועל דרך נמיר מצד שני...הוא לא חייב להיות מגורים" (עמ' 395-394 לפרו'). אמנם, הנתבעת 1 נמנעה מלציין בפני בעלי החלקות, במפגש החגיגי הראשון, כי היא והנתבע 2 ערכו תוכניות לפרויקטים מסוג זה בעבר; וכי מגדלי עזריאלי הם דוגמא לפרויקט על-פי רעיון ה-TOD בארץ. עם זאת, מקובלים עליי דברי הנתבעת 1, בחקירתה הנגדית, כי "המטרה העיקרית שלי באותו ערב היה להאדיר ולרומם את הייזם...לא לתת להם את כל ההרצאה האורבנית" (עמ' 400 לפרו', שורות 2-1). כפי שגם הסביר הנתבע 2, בעניין זה, כי מבחינת בעלי החלקות "מהות הפרויקט לא הייתה TOD...מהות הפרויקט הייתה הפשרת קרקע חקלאית למגורים" (עמ' 265 לפרו', שורות 10-6). עוד ראוי לציין, כי כאשר נשאל מר ברקת, האם הוא זוכר מהמפגש החגיגי הראשון, כי הנתבעים הציגו את רעיון ה-TOD כרעיון חדשני בארץ, הוא השיב: "אני זוכר שהסבירו שהצמידות לתחנת הרכבת, סליחה, לאזור תעשייה רכבת, שאני גם נמצא שם, שהיא דבר חיובי, והקרבה לרכבת חיובי לצורך התוכנית הזו" (עמ' 360 לפרו', שורות 3-1). ובהמשך עדותו, מסר: "כי גם אני מנסה לעשות פרויקטים שם בגלל שאני במתחם תחנת הרכבת" (עמ' 360 לפרו', שורות 8-7). זאת ועוד, כפי שצויין בהצעתו של מר ירון מור, שנועדה לבחינת הכדאיות הכלכלית הטמונה בפרויקט (נספח ה' לתצהיר הנתבע 2): "כבר כיום ניתן להבחין במגמות האורבניות הנובעות ממיסוד התחבורה הרכבתית. כך למשל, חיבור העיר הדרומית באר-שבע במסילה מהירה לתל-אביב העלה את הקשר בין שתי הערים ותנועת הרכבות חייבה אף הכפלת קווי המסילות. גם צפון הארץ הארץ מתחיל להתפתח כתוצאה מכך וניתן לראות כי ערים כמו פרדס חנה וחדרה 'התקרבו' למרכז ומשכו אליהם אוכלוסיות מגוונות בשל כך" (פסקאות 2 ו-3). די בכך, כדי לקבוע, כי אין מקום לראות את התובע כמי שהגה את רעיון ה-TOD בישראל, כאשר לא היתה מחלוקת, כי רעיון ה-TOD לא היה חדשני בעולם. אשר לאיתור הקרקע בבנימינה, אין בידי לקבל את טענת התובע, כמו גם את גרסתו של מר ירון מור, לפיה התובע היה הראשון שאיתר את הקרקע בבנימינה. זאת שכן, בשנת 1999, הוגשה תוכנית להפשיר את הקרקע בבנימינה, ביוזמתה של המועצה המקומית בנימינה, לצורך הקמת שכונת מגורים שכללה כ-440 יח"ד. בניגוד לעמדת התובע, לפיה אין לעובדה זו כל משקל, משום שעל-פי החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, מיום 9.4.2003 (נספח ג' לתצהיר הנתבע 2), הוחלט לסגור את התיק - סבורני, כי קיימת רלבנטיות לראיה זו, המוכיחה כי נעשה ניסיון להפשרת הקרקע בבנימינה, הגם שניסיון זה לא צלח. מעבר לכך, גם מר ברקת העיד, כי הוא היה מעורב בהכנת התוכנית (עמ' 359, שורות 13-11). על כך אוסיף, כי לא ברור מדוע נדרשו הנתבעים על-ידי התובע לבצע בדיקת היתכנות - היינו, בדיקה לאיתור קרקע שתהא מתאימה לביצוע הפרויקט - אם לטענתו של התובע הקרקע בבנימינה אותרה על-ידו, לצורך ביצוע הפרויקט. לא זו אף זו, טענתו של התובע, כי הקרקע בבנימינה אותרה במסגרת הבדיקה שערכה Applied Economics, אינה עולה בקנה אחד עם מסמך תוצאות בדיקה זו (נספח 1 לתצהירו), במסגרתו שמה של בנימינה כלל אינו מופיע. לפיכך, וכעולה מהנתונים אשר פורטו לעיל, הגעתי למסקנה, כי לא הונח בסיס ראייתי לטענות התובע, לפיהן הוא זה שהגה את רעיון ה-TOD למגורים בישראל, והוא הראשון שאיתר את הקרקע בבנימינה. האם, לאחר סיום ההתקשרות, נטלו הנתבעים - בפנייתם אל הנתבעת 3 - את הפרויקט מן התובע, והעבירו אותו אל הנתבעת 3? 10. לטענת התובע, לאחר סיום ההתקשרות, שלחו הנתבעים, בחוסר תום לב, את ידם בפרויקט, והעבירו לטובת הנתבעת 3, את כל המידע החסוי אודות הפרויקט, על מנת שזו תעסיק אותם, ותוציא את הפרויקט לפועל. כאמור, לצורך הכרעה בסוגייה זו, יש לבחון: א. באיזה שלב עמד הפרויקט ערב סיום ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעים? ב. האם הנתבעים גזלו מן התובע סודות מסחריים, ופעלו ליצירת תחרות בלתי הוגנת? ג. האם הנתבעים הפרו את הסכם ההתקשרות, ובמסגרת זו הפרו את חובת תום הלב, חובת האמון וחובת הסודיות, כלפי התובע? להלן אדון בשאלות הנ"ל לפי סדרן. באיזה שלב עמד הפרויקט ערב סיום ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעים? 11. לגרסת התובע, המשא ומתן עם בעלי החלקות התקדם בצורה טובה, וניתן היה להגיע לחתימת הסכם עמם. לאחר סיום ההתקשרות, כך העיד התובע, נערכו מספר פגישות עם בעלי החלקות: ביום 9.4.2009 עם הגב' דבורה בבנימינה שם הוא עצמו נכח (עמ' 168 לפרו', שורה 12); במאי 2009 נערכה ארוחת ערב ביקב, שם לא היה נוכח (עמ' 170 לפרו', שורה 9); ובאוגוסט 2009, הוא נפגש עם בעלי חלקות בשם מר אוסישקין, ומר אהרונה אמיר (עמ' 171 לפרו', שורה 7). גם לגרסתו של מר ירון מור (בסעיף 39 לתצהירו), בחודש ספטמבר 2008, הפרויקט היה במצב מתקדם, בהתאם לטבלה, ואף צפויה הייתה חתימה עם בעלי החלקות. בחקירתו הנגדית, העיד מר ירון מור, כי במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2008, נוהל משא ומתן רצוף עם בעלי החלקות "כל מפגש היו באים שניים-שלושה בעלי קרקע. ישבנו צוות שכלל את הייעוץ המשפטי, ליאל אבן זהר, את עירית ודרור, לפעמים גם X הצטרף, ואני הייתי בכל המפגשים האלה...כתוצאה מזה התגבש ההסכם. ההסכם היה מוכן כבר בתחילת ספטמבר, ואז היה שם בעייה של מיסוי, הלכנו לעורך דין מאיר מזרחי...ויצרנו פתרון..." (עמ' 24 לפרו', שורות 14-7). לדבריו של מר ירון מור, לקראת סוף 2008, נשלחה טיוטת ההסכם ל-99 אחוז מבעלי החלקות (עמ' 28 לפרו', שורות 15-14). עוד, ציין מר ירון מור, כי בעלי החלקות "הסכימו שבסוף זו ההצעה הכי טובה" (עמ' 19 לפרו', שורה 19). מנגד, טענו הנתבעים, כי בעלי החלקות סירבו להצעתו של התובע בדבר אחוזי הקומבינציה, ובנוסף סירבו להסדר שהופיע בטיוטת ההסכם עם בעלי החלקות. לאחר מועד סיום ההתקשרות, כך לשיטתם של הנתבעים, לא חלה כל התקדמות בפרויקט, והמגעים עם בעלי החלקות לא הבשילו לשלב של משא ומתן. לגישתם של הנתבעים, התובע זנח את הפרויקט. זאת שכן, כל הוצאותיו של התובע שולמו בגין שירותים, אשר סופקו לו עד לסוף שנת 2008. בחקירתו הנגדית, העיד הנתבע 2, כי היו מספר סימנים לכך שהתובע זנח את הפרויקט: "אחרי פברואר, אחרי שX היה אצלנו, חיפשנו אותו, שלחנו לו SMSים, ניסינו לצלצל אליו כי יש לו גם טלפון נייד פה ישראלי. הבן אדם לא הגיב. אני פניתי לירון. ירון אמר 'אני יצאתי מזה. תדבר ישירות עם X'...ואחרי שX נעלם, במרץ עירית ואני הלכנו למשרד לנסות לחפש אותם. ולא משרד ולא בטיח. לא היה שם כלום...למעשה, המשרד נעלם...יתרה מזאת בעלי הקרקע צלצלו אלינו למשרד ושאלו 'איפה הוא? לאן הוא נעלם? מה קורה עם הפרויקט?..." (עמ' 419 לפרו', שורות 25-21, עמ' 420 לפרו', שורות 26-13). ברוח דומה, העידה גם הנתבעת 1, בסיום חקירתה: "אני לא אמרתי 'נטש את הפרויקט' אף פעם, אני אמרתי שX נעלם, הוא נעלם מהארץ, הוא נעלם מקשר איתנו, הוא לא היה מוכן ליצור התחייבות איתנו, אנחנו הבנו מבעלי הקרקע שהוא נעלם להם, אנחנו הבנו שהפרויקט כרגע במצב שלא מתעסקים איתו בכלל, זה מה שהבנו ולכן אנחנו רצינו ובגלל שהוא לא רצה להתחייב לנו לשום דבר, להפסיק את ההתקשרות איתו..." (עמ' 493 לפרו', שורות 28-25, עמ' 440 לפרו', שורות 2-1). כחיזוק לגרסת הנתבעים ניתן לראות בעדותו של מר ברקת, לפיה, החל מסוף שנת 2008, לא חלה כל התקדמות בפרויקט, כמו גם במשא ומתן שנוהל בין התובע לבין בעלי החלקות, ומרגע מסוים נותק המגע בין הצדדים. בחקירתו הנגדית, הבהיר מר ברקת, כי: "הרעיון נראה לי. ההצעות שקיבלנו לא היו בסיס למשא ומתן...לא היה אף פעם משא ומתן. היו דיבורים...היה הצעות שעליהן לא היה משא ומתן, לא בכתב ולא בעל פה...היו הצעות שקיבלנו, שתי חוברות, הסכם אופציה בכתב יחד עם, באותה חוברת, הסכם לעסקת קומבינציה. הסתכלנו על ההסכמים האלה וראינו שההצעות הן לא בסיס למשא ומתן...לא הגשנו הצעה נגדית, לא בעל פה, לא בכתב...ההצעה היא לא כדאית לנו. ההצעה שקיבלנו לא מותירה לבעלי הקרקע שום דבר. אם הייתי מוכר את הקרקע, או אמכור אותה היום, יישאר לי אותו דבר כמו מההצעה שקיבלתי..." (עמ' 363-360 לפרו'). בהמשך עדותו, נשאל מר ברקת מדוע שלח את מכתבו באוקטובר 2008, ועל כך הוא השיב: "אנחנו, אני עם עוד 2 נציגים, כן? מקבלים הצעות, משתדלים לנסות להוציא מהם משהו. ההצעות לא היו רלוונטיות, לא היו עסקיות, לא היו בסיס למשא ומתן, מי שבעיקר ניסה להמריץ אותנו להמשיך ולדבר היה ירון, וצלצל אליי מספר פעמים, ואנחנו ניסינו להגיע למצב שנקבל חומר שאולי ההצעות ישופרו..."(עמ' 372 לפרו', שורות 23-18). אקדים ואומר, כי על בסיס הראיות שהוצגו בעניין זה, לא שוכנעתי, כלל ועיקר, כי ערב סיום ההתקשרות עם הנתבעים, הבשיל המשא והמתן עם בעלי החלקות לכדי חתימת הסכמים עימם. אפרט להלן את טעמיי לכך. ראשית, אתייחס למכתבו של מר ברקת. בסעיף 3 למכתב זה, צויין: "טרם נתייעץ עם עורכי דין ושמאים, על מנת להחליט אם יש לנו ענין בכניסה למו"מ, אנו מבקשים הצעה מפורטת וכוללת בכתב של כל מרכיבי הצעתכם והתכנית העסקית שלכם..." ובסעיף 4 לאותו מכתב נאמר: "אנו מבקשים לדעת כפי שנשאלתם אמש, בין השאר, מי החברה שעומדת/תעמוד מולנו, מי הם בעליה, ופרטים על כוחה/כוחם הכלכלי והפיננסי..." התובע אישר כי מכתבו של מר ברקת, הובא לידיעתו (עמ' 141 לפרו', שורה 9), וכאשר נשאל, האם הוא הגיב באופן אישי למכתבו של מר ברקת, הוא השיב: "אני לא השבתי ישירות בכתב למכתבו של מר ברקת זה, כי אני הייתי במשא ומתן עם מר ברקת..אנחנו דיברנו...עם ברקת בארוחת הערב ביקב, בשתי ארוחות הערב (הכוונה למפגשים החגיגיים שנערכו כ-4 חודשים טרם המכתב של מר ברקת- א.ש.)..." (עמ' 144 לפרו', שורות 23-9). כמו כן, עת נשאל התובע, מדוע לא נשלח אל בעלי החלקות מסמך המציג את יכולתו הכספית והמימונית של התובע, הוא ענה: "אנחנו שמנו בחוזה שבעלי הקרקעות יקבלו ערבות בנקאית... ושתהיה גם ערבות של הקבלן שבונה את הבתים...וכשניהלנו מו"מ עם מר ברקת אנחנו הסכמנו...שאני אשים מספיק כסף בחשבון נאמנות" (עמ' 147 לפרו', שורות 26-23, עמ' 148 לפרו', שורות 11-1). על-פי עדותו של מר ירון מור, "מנחם ברקת שלח את המכתב ביולי 2008. זה כמעט שנה לפני הפגישה הנוספת שנערכה במאי 2009. מאז המכתב ועד הפגישה ב-2009, בוצעו עם מנחם ברקת כמה שיחות טלפון, ולפחות שתי פגישות. פגישה אחת הייתה של X ושלי, שנסענו אליו הביתה...התוצאה הכללית של המפגש הזה הייתה, זה היה אי שם בפברואר 2009, שאין ספק שהיוזמה של X היא יוזמה ברוכה...חלק מהבעיות שהוא הציף כאן קיבלו מאיתנו מענה באותה נקודת זמן, וזה היה בסיס לפגישה נוספת, שנערכה בסוף אפריל 2009, או בתחילת מאי 2009, אותה ארוחת ערב מפורסמת, שבה פגשנו נציגים של בעלי הקרקע, שחלקם מהווה למעלה מ-50 אחוז. מנחם ברקת היה גורם משמעותי שם בארגון הצוות..." (עמ' 14 לפרו'). הנה כי כן, כבר בחודש יולי 2008, לא נענו התובע או מר ירון מור לדרישתו של מר ברקת להמציא לבעלי החלקות מסמכים שונים אודות הפרויקט, ואף לא היו בפיהם תשובות מניחות את הדעת מדוע לא עשו כן. זאת ועוד, לאחר משלוח טיוטת ההסכם לבעלי החלקות, בחודש דצמבר 2009 - הגם שלטענת התובע התקיימו פגישות עם בעלי החלקות - לא הוצג על-ידו, ולו מסמך אחד, המעיד על הסכמות כלשהן עם בעלי החלקות. בחקירתו הנגדית, נשאל התובע "מדוע אנחנו לא רואים תגובות בכתב של מי שקיבלו את החוזה? או הערות בכתב", ותשובתו הסתכמה באמירה כללית ומתחמקת, לפיה "היינו במשא ומתן...זו הייתה עבודתו של מר ירון מור" (עמ' 166 לפרו', שורות 19-12, עמ' 167 לפרו', שורה 1). גם מר ירון מור לא נתן הסבר המניח את הדעת, להעדרו של מסמך כלשהו, הכולל הערות של מי מבעלי החלקות לטיוטת ההסכם, ולדבריו:"רצינו לאחד את כולם, וכבר היינו שם רגע לפני, לאחד את כולם לבצע הערות מטעם כולם פעם אחת, ולא להתדיין עם 30 עורכי דין" (עמ' 21 לפרו', שורות 24-22). ייאמר כבר עתה, כי אין בידי לקבל את גרסתו של מר ירון מור, לפיה ההסכמות היו בעל פה (עמ' 51 לפרו', שורה 3). אוסיף ואציין, כי התובע הודה, כי הוא סירב להתקשר עם הנתבעים בהסכם, משום שמדובר בשלב מוקדם מדיי (סעיף 33 לתצהירו של התובע), ואף העיד, כי בפגישות אשר נערכו עם בעלי החלקות, לאחר סיום ההתקשרות, "אף אחד עדיין לא הסכים על הכל...כי זאת הייתה עבודה בתהליך" (עמ' 173 לפרו', שורות 10-7). בהמשך, העיד התובע, כי "אני ציפיתי שאלה, זה יהיה משא ומתן ארוך וקשה, ואני לא ציפיתי שזה יהיה מהיר...היו שם 62 בעלי קרקע..." (עמ' 196 לפרו', שורות 26-22). עוד ראוי לציין, כי מעיון בטבלה שצירף מר ירון מור (המפרטת את סיכום הפגישות עם בעלי החלקות), לא נראה, כלל ועיקר, כי גובשו הסכמות כלשהן עם בעלי החלקות. מר ירון מור נשאל על-ידי בית המשפט: "...מה שאמור בסעיף 39 לא מתיישב עם הטבלה, כי בטבלה יש הסתייגויות, יש התעניינות כזו או אחרת, יש כאלה שהתנגדו ועוד לא נשלחו להם הטיוטות. אז לכן, לא היה לך בסיס לכתוב את מה שכתבת..." (עמ' 45 לפרו', שורות 7-3), ועל כך הוא השיב: "אם היינו חושבים שכתוצאה מסבב הפגישות, אין שום סיכוי לפרויקט הזה, לא היינו משקיעים עוד 60,000 דולר מכספו של X בשביל לייצר טיוטת הסכם...אני נורא מבין את פרפורי הלב שהיו להם. וכולנו הבנו שזה לא 'לא' זה 'כן אבל' ואיך אנחנו מפרקים את ה'אבל'. וזה היה כל המאמץ..." (עמ' 45 לפרו' + עמ' 46 לפרו', שורות 7-5). עינינו הרואות, כי התובע או מר מר ירון מור לא הציגו בפני בית המשפט ולו מסמך קונקרטי אחד, אשר מעיד על הסכמה עם מי מבעלי החלקות, ואף לא הביאו דוגמא של בעל חלקה אחד, עימו הגיעו להסכמות. אוסיף ואציין, כי עדויותיהם של בעלי החלקות, עימם נפגש התובע, עשויות היו לשפוך אור על ההתרחשויות בעניין התקדמות הפרויקט, ואולם, התובע נמנע מלהביאם לעדות מטעמו. כידוע, צד הנמנע מלהביא עד רלוונטי מקים עליו את החזקה, שלו הובא עד זה לעדות, עדותו היתה פועלת לחובתו של אותו צד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991)). לאור האמור, וכעולה ממכלול הראיות אשר פורטו לעיל, הנני קובע כי התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו, לפיה לאחר סיום ההתקשרות עם הנתבעים, הפרויקט ניצב בשלבים מתקדמים, כך שניתן היה להגיע לחתימת הסכם עם בעלי החלקות, ולכן דינה של טענה זו להידחות. המסקנה שאליה הגעתי היא, כי החל מחודש ינואר 2008 (מועד המפגש החגיגי הראשון) ועד לסיום ההתקשרות עם הנתבעים (מאי 2009), המגעים עם בעלי החלקות עמדו בשלבים ראשוניים ביותר, ולא הבשילו כדי גיבוש הסכמות, ולא חלה התקדמות משמעותית בפרויקט. אינני רואה מקום לקבוע מסמרות בשאלה, האם לאחר סיום ההתקשרות עם הנתבעים, זנח התובע את הפרויקט, עם זאת, הנני נוטה לדעה, כי המשך ניהולו של הפרויקט הופסק על-ידי התובע. האם הנתבעים גזלו מן התובע סודות מסחריים, ופעלו ליצירת תחרות בלתי הוגנת? 12. התובע טען, כי במסגרת העסקתם של הנתבעים על-ידו, הגיע לרשותם מידע מסווג, אודות הפרויקט, אשר הוא השקיע משאבים רבים כדי להשיגו. לגישת התובע, הנתבעים נטלו מידע זה, ומסרו אותו ליזם מתחרה, היא הנתבעת 3, ובכך יצרו עבורה יתרון משמעותי, על חשבון התובע, בכל הקשור לקידום הפרויקט, לרבות חיסכון בהוצאותיה, בקשר לפרויקט. לכן, סבור התובע, כי הנתבעים אחראים בביצוע עוולת גזל סוד מסחרי, וביצירת תחרות לא הוגנת. 14. ומן הכלל אל הפרט התובע, במסגרת סעיף 73 לסיכומיו, ניסח את טענתו בדבר גזל סודות מסחריים כדלקמן: "הנתבעים נטלו את הסודות המסחריים ו/או המידע הקונפדנציאלי אליו נחשפו במסגרת עבודתם אצל התובע בנוגע לאותה חלקת קרקע ספציפית אותה התובע ניסה לפתח...". כמו כן, צויין בסעיף 81, כי: "הפרויקט אותו הגה התובע ופרטיו עלו כדי מידע מסחרי, שאסור היה לנתבעים 2-1 לעשות בו שימוש...". כלומר, התובע העלה טענה זו, באופן כללי וגורף; נמנע מלהתמקד במידע עסקי ספציפי וקונקרטי; ולא פירט מהם הסודות המסחריים, ו/או המידע הקונפדנציאלי שנגזלו. אמנם, וכפי שעולה מסעיף 72 לסיכומי התובע, מדובר במידע "בדבר כוונות התובע בפרויקט זה וטיב ההתקשרות שמעוניין הוא להשיג עם בעלי הקרקע...הנתבעים למדו במסגרת מפגשים אלו מה דרישותיהם של בעלי הקרקע במו"מ לקראת חתימת ההסכם לפיתוח הקרקע ומה הם מבקשים לקבל במסגרת הסכם זה". ואולם, גם כאן, לא ברור מהם הסודות המסחריים, ומהן דרישותיהם של בעלי החלקות, מה גם שלא הוכח, בעניין זה, כי חלה התקדמות משמעותית בפרויקט; וכי נתקבלו הערות לטיוטת ההסכם, או כי הושגו הסכמות כלשהן, בע"פ או בכתב, מצדם. התובע לא הציג את המידע, שלטענתו גזלו ממנו הנתבעים, והסתפק בהצהרות כלליות לגבי תוכנו של מידע זה. לפיכך, לטעמי, התובע כשל מלהצביע על חלקי המידע המסוים בקשר לפרויקט, דבר המהווה, לטענתו, סוד מסחרי או מידע קונפדנציאלי. כמו גם, התובע לא הוכיח כי הנתבעים עשו שימוש במידע, כאמור, וכי הוא נקט באמצעים סבירים לשמירה על סודיותו. במהלך חקירתו הנגדית, מסר התובע, כי טענתו, לפיה הנתבעים נטלו את כל המידע הקשור לפרויקט ומסרו אותו לשיכון ובינוי, נסמכת על מכתב מיום 13.9.2009, במסגרתו פנתה הנתבעת 3 לבעלי החלקות, והגישה להם הצעה לפרויקט מגורים בקרקע בבנימינה (נספח 49 לתצהירו של התובע). מעיון במכתב זה, עולה כי למעט מיקום הקרקע, והרעיון לבניית פרויקט מגורים, לא ניתן להבחין במידע ספציפי אודות הפרויקט. התרשמתי, דווקא, כי בכוונתה של הנתבעת 3 היה לקדם, בקרקע בבנימינה, פרויקט מגורים שונה מהפרויקט אותו ניסה התובע לקדם, שכן לדבריה "ידוע לנו כי בעבר הוצעה לכם הצעה לפרויקט מגורים במתחם זה, ויחד עם זאת אנו מעוניינים במפגש להציע את ההצעה שלנו כחברה המובילה והפעילה רבות בארץ כדוגמת פרויקטים הנבנים כיום בסביבתכם הקרובה: 'חלומות כרכור' ו'חלומות זכרון יעקב'". הנה כי כן, משלא הראה התובע באיזה מידע נעשה שימוש לטענתו, ומשלא הציג מידע זה, הוא לא יצא ידי חובתו כדי להוכיח שהנתבעים נטלו שלא כדין סוד מסחרי, הקשור לפרויקט, ואשר שייך לו, ודי בכך כדי לדחות את טענתו. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה למידע העסקי אודות הפרויקט, הנוגע לרעיון ה-TOD, למיקומה של הקרקע בבנימינה, ולרשימת בעלי החלקות, אותה מסרו הנתבעים לנתבעת 3. מעבר לקביעתי, כאמור בסעיף 9 לעיל, לפיה התובע לא הגה את רעיון ה-TOD למגורים בישראל, וכי הקרקע בבנימינה לא אותרה לראשונה על-ידו - הרי שרעיון ה-TOD ומיקום הקרקע בבנימינה אינם בגדר סוד מסחרי, שכן מדובר במידע שאין קושי להשיגו; שהינו נחלת רבים; ושקבלתו מן המוכן אינה בעלת ערך מוסף עבור הנתבעת 3, והיא היתה יכולה להשיגו בכוחות עצמה. אשר לשימוש שעשו הנתבעים ברשימת בעלי החלקות ופרטי הקשר שלהם, סבורני, כי שימוש זה אינו מבסס עילה של גזל סוד מסחרי. כאשר נשאל מר ירון מור: "אבל אתה לא יודע איזו רשימה, אם בכלל, העבירו הנתבעים לשיכון ובינוי, נכון? אתה לא ראית בעיניים את הרשימה, נכון?", הוא השיב: "לא ראיתי בעיניים". (עמ' 63 לפרו', שורות 7-4). לא זו בלבד שלא הוכח כי רשימת בעלי החלקות אינה זמינה לכל דורש, וכי סודיותה העניקה יתרון עסקי תחרותי, אלא שהתובע לא הוכיח, כי נקט באמצעים סבירים לשמירת סודיותה של רשימה זו. מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי ניתן היה להשיג, בנקל, את שמותיהם של בעלי החלקות, בלשכת רישום המקרקעין, ואת מספרי הטלפון שלהם ממודיעין 144. לנוכח האמור לעיל, הנני קובע, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הביא ראיות התומכות בטענתו, כי הנתבעים גזלו ממנו את סודותיו המסחריים, ו/או עשו שימוש במידע הקונפדנציאלי השייך לו, ועל כן הנני דוחה טענה זו. כמו כן, משלא הוכיח התובע, כי הנתבעים עשו שימוש בסודותיו המסחריים, הרי שטענתו לפיה הנתבעים יצרו תחרות בלתי הוגנת, עקב שימוש במידע הסודי שלו, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט - דינה להידחות. האם הנתבעים הפרו את הסכם ההתקשרות, ובמסגרת זו הפרו את חובת תום הלב, חובת האמון וחובת הסודיות, כלפי התובע? לטענת התובע, הנתבעים נהגו בחוסר תום לב, והפרו באופן יסודי את הסכם ההתקשרות, ואת חובת האמון שחבו כלפיו. זאת שכן, לשיטתו של התובע, יש לקרוא אל תוך הסכם ההתקשרות תנאי מכללא, לפיו היה על הנתבעים להימנע מלהתחרות עם התובע, ולהימנע מלהשתמש במידע, אשר הגיע לרשותם, במסגרת עבודתם אצל התובע. כל זאת, גם לאחר סיום ההתקשרות. איני רואה ממש בטענה זו, ודינה להידחות. בין התובע לבין הנתבעים נחתם הסכם ההתקשרות. מעיון בהסכם ההתקשרות (נספח א' לכתב התביעה), נראה, כי עסקינן בהסכם ראשוני למתן שירותי אדריכלות, וההסכם אינו יוצר יחסי עובד-מעביד, ולכן פסקי הדין, המוזכרים בסיכומי התובע, אינם רלבנטיים לענייננו. בתקנה 4 לתקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע), התשנ"ה-1994, נקבע, כי "בכל ענין מקצועי יפעל מהנדס או אדריכל בהגינות תוך שמירה על כבוד המקצוע ועל-פי שיקולים מקצועיים, ובנאמנות כלפי לקוחו". כמו כן, תקנה 9(א) לתקנות אלו קובעת, כי "בביצוע שירותיו המקצועיים ישמור מהנדס או אדריכל על סודיות לגבי עניניו העסקיים והאישיים של הלקוח, אלא אם כן הלקוח ויתר, בכתב, על הסודיות, באורח כללי או לגבי ענין פלוני". לנוכח תקנות אלו, ניתן לומר, כי בהסכם בין אדריכל ובין לקוחו, ניתן לקרוא תנאי מכללא בחוזה, לפיו מתחייב אדריכל, שקיבל על עצמו לשרת את הלקוח, בחובת נאמנות וחובת סודיות כלפי הלקוח, ובמסגרת זו על האדריכל להימנע מלהשתמש בסודותיו המסחריים של הלקוח. ואולם, לא כך לגבי הגבלת חופש העיסוק או הגבלת התחרות. ברע"א 5248/90 אנטין ואח' נ' פרנקל, פ"ד מה(5) 139, 145 (1991) נקבע, כי : "חובת השמירה על סודות מקצועיים וידע מסחרי סודי לחוד, והגבלת העיסוק לחוד. חובת הסודיות חלה תמיד, וללא הגבלת זמן, גם ללא התחייבות מפורשת. הפרתה היא פגיעה בזכות הקניינית של בעלי הסוד והידע. להגבלת חופש העיסוק, לעומת זאת, דרושה התחייבות חוזית מפורשת, והיא חייבת לעמוד במבחן הסבירות". במקרה דנן, עסקינן בהסכם התקשרות שהסתיים לפני למעלה מ-4 שנים. אין בהסכם ההתקשרות כל הוראה המגבילה את חופש עיסוקם של הנתבעים, או הוראה בדבר הגבלת התחרות בין הצדדים, לא לגבי התקופה בה עבדו הנתבעים עבור התובע, ולא בתקופה שלאחר סיום ההתקשרות. לפיכך, אינני מוצא לקבל את טענת התובע, כי יש לקרוא אל תוך ההסכם תנאי מכללא, לפיו היה על הנתבעים להימנע מלהתחרות עם התובע. לפיכך, ולנוכח מסקנתי בסעיף 14 לעיל, לפיה לא הוכח שהנתבעים גזלו מן התובע מידע, לרבות סודות מסחריים, אשר הגיע לרשותם במסגרת עבודתם עבור התובע - דינה של טענת התובע, בדבר הפרת הסכם ההתקשרות, הפרת חובת תום הלב וחובת האמון - להידחות. סבורני, כי הנתבעים, הן בתקופת ההתקשרות והן לאחריה, נהגו כלפי התובע בתום לב ובהגינות. לטעמי, סיום ההתקשרות נבע משיקולים סבירים, והנתבעים סיימו את התקשרותם עם התובע בצורה הגונה, תוך מתן הודעה, עליה התקבלה הסכמה חד משמעית ובלתי מסוייגת. אשר לטענת התובע, לפיה במסגרת תפקידם, היה על הנתבעים לשכנע את בעלי החלקות להתקשר עם התובע בהסכם להקמת הפרויקט - מעבר לעובדה כי טענה זו היא בבחינת הרחבת חזית, אשר הועלתה על-ידו רק בסיכומיו, אלא שהיא נטולת תשתית ראייתית, ולכן דינה להידחות. אכן, הנתבעים נטלו חלק אקטיבי במפגשים החגיגיים עם בעלי החלקות, ובהמשך בחלק מן הפגישות עם בעלי החלקות, על מנת לקדם את המגעים עמם, ואף הכינו, לדרישת התובע, את המפרט הרעיוני לדירות. ואולם, כל זאת נעשה על-ידם מתוקף היותם אדריכלים של הפרויקט, ולא כמי שהוטל עליהם לשכנע את בעלי החלקות להצטרף לפרויקט. לסיכום 16. ניתוח מארג הראיות והעדויות שהובאו לעיל, מובילני למסקנה, כי הנתבעים לא שלחו את ידם בפרויקט, ולא נטלו אותו מן התובע, באשר, ממילא, היה הפרויקט בשלביו הראשוניים בלבד. בנוסף הגעתי למסקנה, כי הנתבעים לא גזלו את סודותיו המסחריים של התובע. כאן המקום לציין, כי על אף העובדה, שבחודש יולי 2009, החלה הנתבעת 3 להתעניין בהקמת פרויקט מגורים בקרקע בבנימינה, התובע לא עמד בנטל הראיה, ברמה הנדרשת בדין האזרחי (מאזן ההסתברויות), ולא הוכיח כי, בסופו של יום, הנתבעת 3 שכרה את שירותיהם של הנתבעים, והתקשרה עם מי מבעלי החלקות. מלבד מפגש היכרות שערכה הנתבעת 3 עם חלק מבעלי החלקות, וההצעה שנשלחה להם בחודש נובמבר 2009, לא נעשה דבר מצידם של הנתבעים או מצידה הנתבעת 3, לשם קידום פרויקט מגורים כלשהו בקרקע בבנימינה. הנתבע 2 העיד, כי "לא היה פרויקט ממילא, לא היה פרויקט, לא קרה מזה שום דבר. זאת הייתה פגישת היכרות, שבעקבותיה שיכון ובינוי הציעו הצעה כספית, בכלל לא הייתה הצעה תכנונית...מכיוון שלחלוטין לא נכנסנו בכלל לתהליך, ומכיוון שזה עוד בכלל לא דובר על התוכני, ולא דוברה על הדרך, ולא נשכרנו בכלל, ולא שולם לנו..." (עמ' 429 לפרו', שורות 15-11, עמ' 430, שורות 21-19). גם על-פי עדותו של מר ברקת, הצעתה של הנתבעת 3 נדחתה על ידי בעלי החלקות. כפועל יוצא מכך, יש לדחות את טענת התובע, לפיה התקשרותם של הנתבעים עם הנתבעת 3 ופנייתה של הנתבעת 3 אל בעלי החלקות, גרמה להם לסגת מההסכמות שהושגו עם התובע. לאור האמור, אינני מוצא לקבל את הטענה, כי אלמלא התנהגות הנתבעים, אשר עיכבה וסיכלה את התקדמות הפרויקט, היה מגיע התובע להסכם חתום עם בעלי החלקות. לא זו בלבד שלא הוכח, כאמור, כי בין התובע לבין בעלי החלקות גובשו הסכמות כלשהן, אלא אף לא הוכח, כי במידה שהיה מתנהל משא ומתן מתקדם בין הצדדים, המשא ומתן היה מגיע אל קו הסיום. התובע עצמו אישר, כי לצד הסיכוי לקידומו של הפרויקט היה גם סיכון שהוא לא יצא אל הפועל, שכן מדובר בקרקע חקלאית, השייכת למספר רב של בעלים: "אני מסכים בוודאי שיש סיכון" (עמ' 113 לפרו', שורה 20). העולה ממכלול הנתונים שפורטו לעיל, ועל יסוד קביעותיי בסעיפים 15-10 לפסק דין זה, מסקנתי היא כי לא הוכח שלאחר סיום ההתקשרות, שלחו הנתבעים, בחוסר תום לב, את ידם בפרויקט, והעבירו אל הנתבעת 3, את המידע החסוי, בנוגע לפרויקט, על מנת שזו תעסיק אותם ותוציא את הפרויקט אל הפועל. הסעדים 17. בכתב התביעה, טען התובע, כי על הנתבעים להשיב לו את כל הוצאותיו בקשר עם הפרויקט, בסכום של 751,431 ₪. בנוסף, דרש התובע מבית המשפט ליתן צו המורה לנתבעים להימנע מעשיית כל שימוש בפרויקט השייך לתובע, ולהתקשר עם בעלי החלקות. לנוכח מסקנתי, כמפורט בסעיף 16 לפסק דיני, ומשלא מצאתי כי הנתבעים פעלו שלא כדין, הרי שדינה של דרישת התובע להשבת הוצאותיו בגין הפרויקט - להידחות. משלא הוכח כי נעשה גזל סוד מסחרי, ואף אין מדובר ביצירת תחרות בלתי הוגנת, הנני סבור כי אין מקום להוציא נגד הנתבעים 3-1 צו המורה להם להימנע מלהתקשר עם בעלי החלקות או מלעשות שימוש במידע הנוגע לקרקע בבנימינה. סיכומו של דבר 18. על יסוד האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 3-1, ומחייב את התובע בהוצאות הנתבעים 1 ו-2 (כולל שכ"ט עו"ד) בסכום של 20,000 ₪ (10,000 ₪ לכל אחד). סכום זה ישולם תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא בריבית והצמדה כדין, ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. תחבורה