זכויות המנוח לא היו ניתנות למימוש שכן לא היו רשומות במרשם המקרקעין

זכויותיו של המנוח לא היו ניתנות למימוש, שכן לא היו רשומות במרשם המקרקעין, ועל כן הגיש תביעה נגד המשיבים, כיורשיהם של שלושת אחיו , שהתכחשו לזכויותיו. בתביעה טען המנוח, כי הוא המחזיק הבלעדי והבעלים של דירה בת 2.5 חדרים בקומת הגג. המנוח לא צרף לתביעתו תשריט לזיהוי הדירה או שטחה, אך הסביר כי את זכויותיו בדירה, בה הוא מתגורר במשך עשרות שנים, רכש בשתי עסקאות עוקבות נפרדות: עסקת מכר בשנת 1961- בה רכש מאחיו דירת חדר וחצי כנגד תשלום של 5,000 ל"י. עסקת מתנה במועד המאוחר לשנת 1961 - במסגרתה הוסיף המנוח ובנה מכספו חדר נוסף לדירה. המתנה הנטענת היא שטח המקרקעין עליה נבנה החדר. הסעדים להם עתר המנוח בתביעתו היו שלושה במספר: לתקן את צו הבית המשותף בחלקה 112 גוש 6903 באופן שיחידה מס' 112/11 תימחק ובמקומה יבואו שתי יחידות אחרות 112/13 ו-112/14 ( אחת למנוח והאחרת לאחיו אברהם) להעביר על שמו את הבעלות על יחידה מס' 112/13 שתתווסף. למחוק את המשכנתא הרשומה על חלקה 112/11 לטובת ע.כ ( אשתו של האח י.כ. ז"ל, נתבעת מס' 10 בתובענה), וזאת בהתייחס לדירתו. (כתב התביעה המתוקן, שהוגש בשנת 1994 לבית המשפט המחוזי בת"א במסגרת ת.א. 62/94, צורף לתיק לפי החלטת בית משפט זה מיום 10.10.13). ביום 19.1.2003 ניתן על ידי בית משפט קמא ( כב' השופט גייפמן, וזאת לאחר שהתיק הועבר לבית המשפט לענייני משפחה) פסק דין חלקי בתובענה (שמספרה שונה לתמ"ש 15420/96). בפסק הדין החלקי, המשתרע על פני 15 עמודים, ניתח בית המשפט קמא את הראיות והעדויות שהובאו בפניו והגיע לידי מסקנה כי המנוח זכאי לאכיפה של הסכם המכר משנת 1961 ולזכויות בעלות לעניין חלק מהדירה שהיה בנוי ונמכר למבקש נכון לשנת 1961 (1.5 חדרים); ואלו לגבי תוספת הבנייה של החדר, שהפכה את הדירה לדירת 2.5 חדרים - פסק למנוח זכויות בעלות (ביחס לשניים מאחיו) וזכויות בר-רשות ( ביחס לזכויות שני אחיו האחרים): "...התובע הוא הבעלים של דירת חדר וחצי בקומה ד' במקרקעין הידוע כגוש XXXחלקה 112/11 וכן זכאי לביטול המשכנתא שנרשמה לטובת הנתבעת 10, ככל שהיא מתייחסת לדירת התובע...באשר לתוספת הבניה של חדר, עם הרחבת דירה 1.5 חדרים ל-2.5 חדרים בקומה ד' במקרקעין...התובע זכאי להעברת הבעלות בחלק המקרקעין עליו נבנתה תוספת החדר, ביחס לבעלויות של האחים א.כ. וכ.כ. ביחס לבעלויות של האחים נ.כ. וי.כ. על המקרקעין, עליו נבנתה תוספת החדר, התובע הינו בר-רשות בלתי הדירה. אם התובע יפצה בהסכמה את עיזבונות האחים נ.כ. וי.כ....יוכל התובע לרכוש בעלות גם ביחס לחלק מקרקעין זה." (ס' 14 לפסה"ד). לצורך ביצוע תיקון צו הבתים המשותפים ורישום הבעלות בדירה מינה בית המשפט קמא בפסק הדין החלקי את עוה"ד אבי נאמן ככונס נכסים, והורה לו להגיש לבית המשפט לאישור הצעה לתיקון צו הבתים המשותפים, בטרם תוגש למפקח על המקרקעין (ר' ס' 14ד' לפסק הדין החלקי). בהמשך, לפי יוזמת כונס הנכסים, ולאחר שהמשיבים עוררו בפניו מחלוקות שונות, מינה בית המשפט מודד לצורך הגשת ערכי מדידה של דירת המנוח במצבה הנוכחי ( החלטה מיום 14.5.2008). המודד ביצע מלאכתו והגיש תרשים בו שטחי הדירה סומנו באותיות א' -ה' .שטח הגג הפתוח שסומן באות ו'- אינו חלק מהדירה. החלוקה הפנימית של הדירה על פי ערכי המדידה של המודד הייתה כדלקמן: שטח גג מקורה - סומן א' - 14.81 מ"ר. שטח דירה קיימת - מרפסת - סומן ב' - 3.58 מ"ר. שטח דירה קיימת - סומן ג' - 7.87 מ"ר. שטח דירה קיימת - סומן ד' - 27.55 מ"ר. שטח גג מקורה - סומן ה' - 12.23 מ"ר סה"כ : 66.14 מ"ר. דא עקא, בעוד שאין מחלוקת בין הצדדים כי השטחים שסומנו בתשריט באותיות ג' וד' הם החדר וחצי שנרכשו בהסכם המכר וכי השטח שסומן ה' מהווה את תוספת הבנייה של החדר הנוסף לדירה, בין המנוח למשיבים קמה מחלוקת בנוגע לשטח הדירה אותה רכש המנוח לפי הסכם המכר משנת 1961 והאם כוללת היא את המרפסות (שסומנו בתרשים: א' וב') . מחלוקת זו התעוררה לאור תוצאות פסק הדין החלקי, שכן נקבע בו שהסכם המכר משנת 1961 ( מוצג נ/3 שם) הוא בר אכיפה וכי ביחסים הפנימיים בין האחים, המנוח זכאי לתיקון צו הבתים המשותפים ורישום הדירה כיחידה נפרדת מכוח אותו הסכם, אך להסכם לא צורף תשריט, לא נאמר בו כי המכר כולל מרפסות, ההתייחסות אל המכר בהסכם הייתה כאל "דירה בת חדר וחצי וכל הנוחיות הבנויים על הגג" ונאמר בו , כי "יתרת שטח הגג הנותר במציאות בעת חתימת הסכם זה" נשארת רכושם הבלעדי של המוכרים (ר' ס' 2,5 להסכם). מכאן, בעוד שעמדת המנוח הייתה כי המרפסות נכללות בשטח שנמכר לו בהסכם המכר משנת 1961 ( שאז זכאי הוא לבעלות גם בשטחן בעקבות פסק הדין החלקי שאכף את ההסכם) עמדת המשיבים הייתה להחרגת שטחים אלו מהמכר. הצדדים שטחו את טענותיהם בהרחבה בעניין זה בפני בית המשפט קמא בישיבת יום 9.12.2008 ( פרוטוקול הישיבה שמונה 15 עמודים צורף כנספח ד' לבר"ע). ביום 11.10.2009 ניתנה על ידי בית המשפט קמא החלטה בה שטח ביהמ"ש קמא את המחלוקת בין הצדדים שהתעוררה בעקבות קביעת פסה"ד החלקי, התייחס לראיות שהובאו במסגרת טיעוניהם ובסופו של דבר קבע כי נדרש הליך נוסף לצורך הכרעה בה: "3. אין מחלוקת, שהשטחים שסומנו בתשריט באותיות ד' ו-ג' הם החדר וחצי, והשטח שסומן באות ה' זה תוספת הבניה של החדר הנוסף לדירה. בהסכם נ/1 מדובר על מכירת דירה בת חדר וחצי מבלי שניתן ללמוד מההסכם אם השטחים א' ו-ב' היו חלק מהדירה בשנת '61 נכון למועד המכר. 4. המבקש עותר לרשום את שטח הדירה 66.14 מ"ר - לפי הסימון א'-ה'. המשיבים טוענים, שהשטחים שסומנו א' ו-ב', ששטחם 18.39 מ"ר אינם חלק מהדירה. 5.יש להבחין בין קביעה בפסק הדין החלקי לעניין שטח הדירה המוחזק על ידי המבקש לבין זכאותו של המבקש לצו אכיפה על פי ההסכם מ-1961 ( נ/1). 6. הסכם הבנייה עם הקבלן הוא מאוגוסט 58 ( מוצג ת/6). הסכם המכר לטובת המבקש הוא מ-1961 ( מוצג נ/1). המועד הקובע לצורך הגדרת שטח הדירה הוא 1961 (ראו סעיפים 1,4-5 להסכם נ/1), ונכון למועד זה יש לבחון אם השטחים שסומנו א' וב' היו בנויים או לא - לעניין זכויות מכוח הסכם משנת 61'. בעניין זה יש לשמוע עדויות ולא ניתן להכריע על סמך טיעונים משפטיים בלבד. זאת ועוד, יכול ולמבקש טענות נוספות בעניין הזכות לבעלות או שימוש בשטחים שסומנו א' ו-ב', ואין לחסום אותו מהעלותן. בעניין זה אין מנוס ממתן הוראה על הגשת תביעה נפרדת, שתידון בהליך מזורז. 7. בשולי ההחלטה נעיר, שאי ציון מרפסת בחוזה השכירות (נ/3) ובתצהיר נ/4 - אין בו כדי ללמד אם היו מרפסות בדירה. גם מערכי התשריט מ-1981 (מוצג ת/2) לא ניתן ללמוד אם היו מרפסות, באשר בתחתית עמ' 1 בת/2 נאמר במפורש שהנתונים לא כוללים מרפסות, והמועד הקובע הוא 1961 - מועד עריכת ההסכם ולא מועד מאוחר יותר. לא ניתן גם ללמוד מהתשריט בעת מתן ההיתר, באשר בשלב הבנייה דירה אחת הפכה לשתי דירות: דירת חדר ודירת חדר וחצי. 8. סוף דבר עניין המחלוקת האם השטחים א' וב' הם חלק מדירת חדר וחצי שנמכרה למבקש ב-1961 או שלמבקש זכויות אחרות בהם שלא מכוח ההסכם - תבררנה לאחר שמיעת ההוכחות בתיק תביעה שיפתח במסגרת תיק משנה. הוצאות בסך 10,000 ₪ + מע"מ ישולמו על פי התוצאות בהליך." על החלטה זו הלין המנוח במסגרת בקשת רשות הערעור. בהחלטת כב' השופטת שטופמן מיום 1.11.2010 ניתנה רשות ערעור ,נקבע שבקשת רשות הערעור תידון כערעור וניתנו הוראות להגשת עיקרי טיעון. בהתאם להחלטה הוגשו עקרי טיעון מטעם כל הצדדים. לאחר שהוגשו עיקרי הטיעון, קיימה כב' השופטת שטופמן , ביום 7.2.2011 , דיון בערעור, במסגרתה ניסה להביא את הצדדים לידי הבנות. דיון נוסף התקיים ביום 17.5.2012 , שאז התברר כי המנוח-המערער הלך לבית עולמו וטרם ניתן אחריו צו ירושה או קיום צוואה. צו קיום צוואה ניתן ביום 24.7.12 והצהיר על זכויות המבקשות, בנותיו, כיורשותיו ובקשת רשות ערעור מתוקנת הוגשה על ידן ביום 28.8.12. ביום 8.1.13, זמן קצר לאחר שהועבר התיק לטיפולי, קיימתי דיון בערעור, אלא שבעקבות מזג האוויר הסוער ששרר באותו היום חלק מב"כ הצדדים לא התייצבו לישיבה ולא התקיים דיון לגופו של עניין. בהחלטה שניתנה באותה ישיבה הצעתי לצדדים מתווה לפתרון המחלוקת וביקשתי את עמדתם. משלא הייתה היענות לפתרון בהסכמה של המחלוקת בין הצדדים, קיימתי דיון נוסף בערעור ביום 11.9.13, במסגרתו שטחו הצדדים את טענותיהם לגופו של עניין. טענות הצדדים לטענת המבקשות בתחילת פסה"ד החלקי שניתן על ידי ביהמ"ש קמא הוגדרה הדירה נשוא המחלוקת כדירה בת 2.5 חדרים ששטחה 63 מ"ר. בדיקה פשוטה תגלה שהשטח הנ"ל כולל גם את שטחי המרפסות. ביהמ"ש קמא הגדיר במסגרת פסה"ד כדירה את מלוא השטח (לרבות שטח המרפסות שבמחלוקת) ופיצל אותו לשני שטחי התייחסות בלבד: הדירה בת חדר וחצי והחדר הנוסף שנבנה. בפסק הדין החלקי שניתן אין כל הנחה לפיה מעבר לאותו חדר נוסף שנבנה קיימים שטחים נוספים שאינם נכללים בדירת ה-1.5 חדרים המקורית, ומכאן המסקנה המתבקשת היא שזו (הדירה בת החדר וחצי ש'ש') כוללת גם את המרפסות. ככל שבית המשפט קמא סבר שהמרפסות מהוות שטחים הדורשים הכרעה נפרדת - חזקה עליו שהיה מציין זאת במסגרת פסק הדין החלקי שנתן. לחילופין, טוענות המבקשות כי בית המשפט קמא יכל להכריע במחלוקת על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו , ואין צורך בנקיטת הליך חדש. עוד טוענות המבקשות, למען הזהירות, כי טעה בית המשפט קמא גם בהחלטתו לפיה " המועד הקובע לצורך הגדרת שטח הדירה הוא 1961" , שכן אם בחר בית המשפט קמא שלא להיכנס לעובי הקורה בשאלה שבמחלוקת, מדוע הגביל את הטיעון העתידי של המבקשות בעניין זה? המבקשות עותרות להבהרה לפיה לא יהיה בקביעת ביהמ"ש קמא זו כדי להגביל את טיעונם העתידי ומציינות כי זו גם לא הייתה כוונת ביהמ"ש קמא , שכן בהמשך החלטתו קבע ביהמ"ש כי " זאת ועוד, יכול ולמבקש טענות נוספות בעניין הזכות לבעלות או שימוש בשטחים שסומנו א' ו-ב', ואין לחסום אותו מהעלותן." ומכאן שממילא לקביעה באשר ל"מועד הקובע" אין משמעות מעשית. המשיבים תומכים בהחלטת בית המשפט קמא. לגישתם, בית המשפט קמא דן בתיק במשך כעשר שנים תמימות, הוא בקיא בו על בוריו, ואם מצא כי המחלוקת בעניין זה אינה ניתנת להכרעה מהראיות ומהעדויות שהובאו בפניו - הרי שעשה עם המנוח חסד, ובא לקראתו כברת דרך ארוכה, בכך שלא סתם את הגולל על טענותיו ואפשר לו להגיש תביעה נפרדת לעניין שטחי המרפסות, ולהעלות במסגרתה כל טענה אפשרית (ר' ס' 9 לעקרי הטיעון מטעם המשיבים 1-3 ו9-12). המנוח הוא שהגיש את תביעתו באופן פגום ללא תשריט, ועתירתו לרישום יחידה מס' "112/13" שתתווסף על שמו לא הייתה ברורה כלל ועיקר, שכן התייחסה לחלקה וירטואלית שאינה קיימת במציאות. לטענתם, טענו לכל אורך הדרך בפני ביהמ"ש קמא כי הסעד המבוקש אינו ברור וכי חלקות 112/13 ו-112/14 אשר המנוח עתר להוספתן אינן קיימות כלל במציאות ברישומי לשכת המקרקעין וכלל לא ברור מהו שטחן, תחומן, מיקומן וכיוצ"ב פרטים מהותיים הנדרשים לצורך מתן הסעד (ר' ס' 8 לעקרי הטיעון מטעם המשיבים 5-8). ב"כ הצדדים חזרו על טענותיהם בהרחבה בישיבת יום 11.9.13. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים בעקרי הטיעון מטעמם כמו גם בטיעוניהם בפניי בישיבת יום 11.9.13, אני מוצא לדחות את הערעור. עיון בכתב התביעה שהוגש על ידי המנוח בשעתו, שהוגש לפי החלטתי מיום 10.10.13, מגלה כי אכן מדובר היה בתביעה שנוסחה באופן לקוי בכל הנוגע להגדרת שטח הדירה שהמנוח תבע זכויות בה. לתביעה לא צורף תשריט; לא פורט שטחה של הדירה ולא ניתן תיאור ממצה שלה מעבר לכך שמדובר ב"דירת בת 2.5 חדרים בקומת הגג של הבית" (ס' 3 לתביעה) ואין בה זכר לקיומן של מרפסות. העתירות של המנוח בתביעתו כוונו לרישום הדירה כיחידה חדשה (112/13) שממילא לא הוקמה ולא הובא כל תרשים ממנו ניתן ללמוד מה כלול בה, מה שטחה או מיקומה. המנוח הוא זה שבחר לטעון כי את הזכויות בדירה, במצבה הנוכחי לעת הגשת התביעה, רכש בשני פרקי זמן שונים ובשתי עסקאות שונות - בשנת 1961 ( 1.5 חדרים - מכר) ובשנת 1967 (חדר נוסף - מתנה) - ר' ס' 5 לתביעה. לא בית המשפט קמא הוא שפיצל את ההתייחסות לדירה לשתי העסקאות הללו שנוגעות לשטחים שונים ( כנטען ע"י המבקשות בבר"ע) ולכן, משפסע בית המשפט קמא בדרך אותה הכתיב המנוח-התובע, אין ללמוד מכך, על דרך אלימינציה, כי אם החדר שהתווסף בשנת 1967 לא כלל מרפסות, אזי המרפסות היו חלק מהדירה המקורית שנרכשה בשנת 1961. פלוגתא שעניינה מה היה בדיוק שטחה של הדירה המקורית שנרכשה בשנת 1961 והאם כללה את המרפסות - מעולם לא הייתה מונחת להכרעה בפני בית המשפט קמא, לעת מתן פסק הדין החלקי, וגם לא הייתה טעונה הכרעה לאור ניסוח כתב התביעה. פלוגתא זו קרמה עור וגידים רק לאור תוצאות פסה"ד החלקי שהבחין בין זכויות המנוח בדירה לפי ההסכם משנת 1961 (אשר אותו, ורק אותו, הורה ביהמ"ש קמא כי יש לאכוף) לבין זכויות המנוח שנרכשו מאוחר יותר בשנת 1967 (שלגביהם, לגבי שניים מהאחים, זכויות המנוח היו רק כבר רשות). רק בעקבות ההבחנה הזאת קם לצדדים האינטרס להעמיד את שאלת השטח המדויק של הנכס שנמכר בשנת 1961 לדיון, ובפרט את השאלה אם כלל הוא את המרפסות אם לאו, והכל בשים לב לעובדה כי הסכם המכר משנת 1961 לא נוקב בשטח מדויק של המכר כמו גם לא נוקב בתיאור המכר ככולל את המרפסות. העובדה כי במהלך ההליך שנוהל בבית משפט קמא, עד שניתן פסק הדין החלקי, התייחסו הצדדים בין השאר גם לשטח הדירה, כמו גם העובדה שבמהלך אותו הליך נטען ע"י המשיבים כי המנוח בנה מרפסות ופלש לשטח שלא נמכר לו - אינה מלמדת כי המחלוקת דנא הייתה נושא לדיון. ברי כי מהעובדה שבית המשפט קמא, בפסק דינו החלקי, התייחס במסגרת תיאור הרקע העובדתי אל הדירה כדירת 2.5 חדרים בת 63 מ"ר יש בה אולי כדי ללמד כי למועד הגשת התביעה כללה הדירה מרפסות כחלק המוחזק ע"י המנוח ובה תבע זכויות (ומכאן ששטחה הכולל הוא 63 מ"ר) , אבל אין בה כדי ללמד מתי נבנו אותן מרפסות ואם היוו חלק מהמכר בהסכם משנת 1961. המבקשות למעשה מכוונת להחלת כלל של "השתק פלוגתא" על המחלוקת שהתעוררה בעקבות פסק-הדין החלקי, שעה שאותה מחלוקת לא הייתה חיונית לתוצאת פסק הדין החלקי ולא הוכרעה בפסה"ד החלקי, לא במפורש ולא מכללא. בנסיבות אלו, גם אם הובאו בפני בית המשפט קמא ראיות ועדויות הרלוונטיות להכרעה במחלוקת - אין לומר כי שגה משלא הכריע בה על סמך החומר שבפניו ונתן לצדדים את יומם, בהליך חדש ונפרד בו ינקטו. הכלל בדבר "השתק פלוגתא" מבוסס על ההנחה שניתנה לצד שנגדו עומדת ההכרעה ההזדמנות לומר את דברו בקשר לאותה שאלה עובדתית, וכפי שנפסק "הטעם הוא שאין מחייבים בעל דין לרכז מאמציו להוכחה של פלוגתא שאינה חיונית לביסוס פסק הדין" ( ע"א 382/99 בית-הכנסת "בית-תפילה" לזכר נ' אליהו לאה ; 27.6.99) וראו גם ע"א 158/83 עמנואל פינקל ואח' נ' לבנונה נוימן . פ"ד לח(1), 17 שם נקבע, כי "אין כל צידוק להשתיק בעל דין מלהשיג בהתדיינות נוספת על ממצא בפסק דין שעניינו לא עלה על הפרק בהתדיינות הראשונה ושלא ניתנה לו הזדמנות להביא ראיותיו המתייחסות אליו או להגיב עליו... ממצא בפסק דין בעניין שלא היה נושא למחלוקת, כמוהו - לעניין מעשה בית-דין - כממצא שנקבע מחוסר סמכות ואין הוא קושר את בעלי הדין בהתדיינות עתידה" ( שם בעמ' 23-24). מכאן, שלא מצאתי כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא, שחרף ההתייחסות שהובאה בה לראיות מסוימות שפירטו הצדדים הנוגעות למחלוקת, בחר לנקוט בגישה זהירה, המתחייבת על פי דין, לפיה הפלוגתא (החדשה) תידון בהליך חדש שייוחד לה (במסגרתו כמובן יוכלו הצדדים להביא ראיות ולטעון טענות נוספת מעבר לאלו שנטענו). מאחר שהמשיבים לא ערערו על החלטת בית המשפט קמא לפיה "יכול ולמבקש טענות נוספות בעניין הזכות לבעלות או שימוש בשטחים שסומנו א' ו-ב', ואין לחסום אותו מהעלותן" (ס' 6 להחלטה) כמו גם על חלקה האופרטיבי של ההחלטה לפיה " עניין המחלוקת האם השטחים א' וב' הם חלק מדירת חדר וחצי שנמכרה למבקש ב-1961 או שלמבקש זכויות אחרות בהם שלא מכוח ההסכם - תתבררנה לאחר שמיעת ההוכחות בתיק תביעה שיפתח במסגרת תיק משנה (ס' 8 להחלטה. הדגשות שלי. ש' ש') איני סבור, כי יש מקום "להבהיר" את החלטת בית המשפט קמא באופן שיעלה ממנה כי אין היא חוסמת את המבקשות מלהעלות טענות לזכויות אביהן במרפסות, שלא מבוססות אך על הסכם המכר משנת 1961. החלטת בית המשפט קמא מדברת בעד עצמה. אציין כי גם בעקרי הטיעון מטעם המשיבים לא מצאתי טענות החותרות תחת ה"הבהרה" לה מכוונות המבקשות (ור' לעניין זה ס' 9 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבים 13, 9-12 שם נאמר כי בית המשפט קמא עשה בהחלטתו חסד עם המבקש ואפשר לו להגיש "תביעה נפרדת ביחס לשטחים א' וב', ולהעלות במסגרתה כל טענה אפשרית..."). אודה, כי נוכח הזמן הרב שחלף מאז תחילת ההליכים המשפטיים ונוכח מותו של המנוח בחנתי היטב את טענת המערערים לפיה יכול היה בימ"ש קמא להכריע במחלוקת ולא היה כל צורך להפנות אותם להליך נוסף. לצערי לא מצאתי דרך לעשות כן. יתכן שאם היה המנוח פועל על פי עצתו של ביהמ"ש קמא ומגיש את התביעה החדשה מיד לאחר מתן ההחלטה (11.10.09) היה מסתיים ההליך טרם שהלך לעולמו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 5,900 ₪ למשיבים 1-4; בסך של 5,900 ₪ למשיבים 5-8 ובסך של 1,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים 10-12. הסכומים יועברו למשיבים 1-4 ולמשיבים 5-8 באמצעות באי כוחם ולמשיבים 10-12 ישירות. יתרת העירבון, על פירותיה, תוחזר למבקשות באמצעות בא כוחן. מקרקעיןרישום מקרקעין