טענו המבקשות כי המבנה שחוייב בסיווג מבנה תעשיה נהרס ואינו ראוי לשימוש, ולא נעשה בו כל שימוש מאז שנת 1994, ולפיכך יש לקבוע כי אינו עונה להגדרת "בנין" ויש לבטל את חיוב הארנונה בגינו. עוד טענו המבקשות כי חוייבו בגין שטח הקרקע בסיווג קרקע תפוסה, וכי הקרקע אינה בשימושן ו/או חלקה מהווה "רחוב" והיא אינה ברת חיוב בארנונה. המבקשות ביקשו להורות למשיבה לבטל את חיובי הארנונה לשנים 1995 עד 2003 ולהחזיר להן את הסכומים ששילמו כאמור. 3. המשיבה כפרה בטענות המבקשות והגישה נגד המבקשות כתב תביעה שכנגד על סכום של 3,488,670 ₪ (נכון ליום 2.3.03). המשיבה טענה כי נתנה למבקשות פטור מתשלום ארנונה על נכס שהמבקשות טענו כי הוא "מסוכן ובלתי ראוי לשימוש", כאשר בפועל מדובר בנכס בן 1,000 מ"ר שהושכר ל- 8 שוכרים שונים. המשיבה טענה כי יש לחייב את המבקשות בארנונה למפרע, החל מ-1.3.96 בסכום של 868,232 ₪. המשיבה טענה עוד כי המבקשות בנו במתחם מבנים נוספים (לרבות מכולות שהוצבו במקום דרך קבע, ללא היתרי בניה), בשטח של 2,297 ₪, וכי יש לחייב את המבקשות בתשלום ארנונה בגין המבנים הנוספים, למפרע, החל מ- 1.1.87 , בסכום של 1,712,474 ₪. המשיבה טענה כי שטח הקרקע התפוסה במתחם שמחזיקות המבקשות גדול ב- 5,944 מ"ר, מהשטח שחוייב על ידה בפועל, וכי יש לחייב את המבקשות בתשלום ארנונה על שטח זה, למפרע , החל מ- 1.1.97, בסכום כולל של 907,964 ₪. 4. המשיבה הגישה בקשה לסילוק תביעת המשיבות על הסף וטענה כי טענות המבקשות באשר לסיווג המבנים והקרקע אינה בסמכות בית המשפט . 5. בפסק דין מיום 27.3.05 קבעתי כי אכן בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה והוריתי על מחיקת התביעה. 6. המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 5055/05). בתאריך 2.5.07 נדחה הערעור בכפוף לכך ש: "נושא ההליך בגין נכס ריק יוכל להתברר בבית המשפט בהליך הנוכחי. בנושאים האחרים שנכללו בהליך נושא הערעור תהיינה המערערות רשאיות לבקש הארכת מועד מועדת הערר, כאשר כל צד שומר על כל טענותיו". 7. בעקבות פסק דין זה ביקשו המבקשות להפחית את סכום התביעה ולהעביר את התביעה לבית משפט השלום. לאחר שנעתרתי לבקשה והוריתי על ההעברה, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט העליון, אשר הורה על החזרת ההליך לבית משפט זה. 8. לאחר שהמבקשות לא שילמו את מחצית האגרה השניה (שחושבה על פי סכום התביעה המקורי), לקראת ישיבת ההוכחות שנקבעה, ניתן ביום 27.11.12 פסק דין ובו נדחתה תביעת המבקשות. 9. המבקשות הגישו בקשה זו לסלק על הסף את התביעה שכנגד של המשיבה, בשל חוסר סמכות עניינית. המבקשות טענו כי המשיבה היא שטענה מלכתחילה, בבקשתה לדחות על הסף את תביעות המבקשות, כי הסמכות העניינית לדון בשאלה האם נכס זכאי לפטור מארנונה בהיותו בלתי ראוי לשימוש, אינה נתונה לבית משפט זה. לטענתן, טענה זו התקבלה על ידי בית משפט זה והן על ידי בית המשפט העליון שקבע כי תשאר תלויה ועומדת רק שאלת הפטור בגין נכס ריק. לטענת המבקשות, תביעת המשיבה הינה זהה לזו של המבקשות, אלא שבמקום תביעת המבקשות למתן הפטור, מבקשת המשיבה לבטל את הפטור שניתן, ואין היגיון כי ההתייחסות לשתי שאלות אלה תהייה שונה. המבקשות טענו כי התנהלות המשיבה איננה ראויה והיא מנוגדת לחובת תום הלב וההגינות המוגברות המוטלות עליה כרשות מקומית. המבקשות טענו כי המשיבה מבקשת לבטל את פטור שניתן למבקשות בעבר, כתוצאה מהשגה שהוגשה על ידי המבקשות , על ידי היועץ המשפטי בשם המשיבה, וכי ביטול פטור שניתן בהשגה צריך להעשות גם הוא בדרך דומה לזו שבה ניתן הפטור. המבקשות טענו כי הדרך בה נקטה המשיבה היא ניסיון לעקוף דרכי מינהל תקינים וניסיון להיכנס לנעלי מנהל הארנונה ולהוציא שומות חדשות במקום השונות שהוצאו למבקשות לאורך השנים. הוא הדין בסוגיית המבנים הנוספים או חיוב הקרקע בחסר - כאשר לטענת המבקשות הדרך הנכונה לחיוב המבקשות בגין אלה היא בדרך של הוצאת שומות חדשות ולא בדרך של הגשת תביעה אזרחית. המבקשות טענו גם כי ביחסים בין הצדדים באשר להיקף שטח הקרקע התפוסה כבר ניתן על ידי כבוד השופט ר. סוקול ביום 23.7.12 פסק דין בעמ"נ 461-05-11 נצבא אחזקות בע"מ ואח' נ. טירת הכרמל, בו נדחתה בקשת המבקשות להאריך להן את המועד להגשת ערר ביחס לשנים 1995-2002 ונקבע כי יש להפחית את שטחי הקרקע התפוסה בהן חוייבו המבקשות. 10. המשיבה טענה בתגובתה לבקשה כי כל כוונת המבקשות היא לעכב את בירור התביעה שכנגד, שהוגשה עוד בשנת 2003, לאחר שכבר הוגשו תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד לשמיעת הראיות. המשיבה טענה כי כבר בדיון בבית המשפט העליון הוחזר הדיון לבית משפט זה וכי ההחלטה שם עניינה היה רק התביעה שהגישו המבקשות נגד המשיבה ולא התביעה שכנגד. הקביעה שם היתה לגבי הדרך בה על נישום לפעול כדי להשיג על חיוב ארנונה ואין בה התייחסות לסמכות התביעה של המשיבה נגד צד שהטעה אותה. המשיבה טענה כי כתב התביעה עוסק בתקופות העבר, החל מחודש ינואר 1997 ועד הגשת התביעה, כאשר במהלך תקופה זו היא לא הוציאה שומות ארנונה ביחס לשטחים אלה בשל הטעייה והסתרת עובדות על ידי המבקשת , כמוסבר בתביעה שכנגד, ולפיכך אין היגיון בטענת המבקשות, לפיה היה עליה להוציא שומות לגבי רכיבי החיוב הנתבעים. לטענת המשיבה, המדובר בתביעה לסעד כספי המצויה בסמכות עניינית של בית משפט זה. המשיבה טענה כי המבקשות כבשו טענתן במשך כעשור ורק כאשר המשיבה ביקשה לקדם את התביעה שכנגד שהגישה, טענו לחוסר סמכות, במטרה לסרבל את ההליך. לחילופין, ככל שבית המשפט יקבל את טענת המבקשות, ביקשה המשיבה כי בית המשפט יקבע כי המבקשות לא יהיו רשאיות לטעון כל טענה בדבר חוסר סמכות של ועדת הערר להמשך דיון בערר. המשיבה טענה כי יש לפסוק לזכותה הוצאות נכבדות אשר ישקפו את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלותן של המבקשות. 11. המבקשות הגישו תשובה לתגובה וטענו כי מהתגובה עולה כי המשיבה מסכימה עם הטענה בדבר חוסר הסמכות וכי המשיבה כלל לא מתמודדת בתגובתה עם טענות המבקשות שמקורן בהשתק או מניעות. המבקשות טענו כי כבר בכתב ההגנה הן טענו כי הסמכות לתקן את השומות נתונה לועדת הערר, כך שלא ברורה טענת המשיבה כאילו הטענה עלתה לראשונה. כן טענו כי טענת הסמכות העניינית היא טענה היורדת לשורשו של עניין ולמהותו של ההליך וניתן להעלותה גם בשלב מתקדם של ההליך. המבקשות טענו כי המשיבה התנגדה להאריך להן את המועד להגשת ערר, לאחר שנקבע על ידי בית המשפט העליון כי הסמכות נתונה לועדת הערר, וכי אין זה ראוי כי המשיבה תטען ותעמיד תנאים להעברת התביעה שכנגד לועדת הערר. המבקשות חזרו וטענו כי הסמכות לתקן חיוב שגוי הוא באמצעות שומה חדשה וככל שהמשיבה נהגה אחרת - יש לדחות את תביעתה. המבקשות טענו כי המשיבה עצמה הוציאה שומות חדשות במקרים אחרים, למשל בעת"מ חישולי כרמל בע"מ נ. עירית טירת הכרמל - שגם שם המחלוקת עסקה בשומת ארנונה רטרואקטיבית שהוצאה לעותרת שם בגין שנים שחלפו, בטענה להוספת שטחים ללא היתר. המבקשות טענו כי הן מתנגדות להעברת הדיון כפי שהוא לועדת הערר. המבקשות גם טענו כי יש לדחות את טענת המשיבה בדבר הסתרת עובדות. דיון: 12. כאמור, עניינה של התביעה שכנגד שהגישה המשיבה בשלושה: א. הנכס שלגביו ניתן למבקשות פטור - לא היה "מסוכן ובלתי ראוי לשימוש". ב. מבנים נוספים שנבנו במתחם שבבעלות המבקשות. ג. גודל שטח הקרקע התפוסה במתחם הנ"ל. 13. סעיף 3(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן "חוק הערר") קובע כי נישום רשאי להשיג על שומת ארנונה בפני מנהל הארנונה בעניינים של "טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו". 14. המשיבה עצמה בבקשה שהגישה לדחיה על הסף של תביעת המבקשות מפאת חוסר סמכות, טענה כי לבית המשפט אין סמכות לדון בעניינים אלה של סיווג מבנה שנהרס ואינו ראוי לשימוש ו/או של שטח הקרע התפוסה. ממילא הדברים נכונים גם כאשר התביעה היא של המשיבה בנושאים טכניים גרידא ולא בנושאים משפטיים. 15. לא מצאתי כי בית המשפט העליון קבע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה שכנגד שהגישה המשיבה. קביעתו הראשונה היתה בע"א 5055/05 הנ"ל , ולפיה הוחזר לבית משפט זה רק "נושא ההליך בגין נכס ריק". והערעור נדחה ככל שעניינו היה הקביעה בדבר חוסר הסמכות של בית המשפט לדון בתביעות האחרות של המבקשות. ברע"א 6132/09 הוחזר הדיון לבית משפט זה, לאחר שהועבר לבית משפט השלום , כאשר עניין התביעה שכנגד כלל לא נידון. 16. גם יש לדחות את טענת המשיבה לפיה יש לדחות את בקשת המבקשות לאור המועד בו הוגשה. ככל שהמשיבה ידעה לטעון כנגד תביעת המשיבות כי שאלות כמו גודלו של נכס וסיווגו הן בסמכות ייחודית של ועדת הערר בהתאם לחוק הערר, כך היה עליה לדעת כי דין זה יחול גם על התביעה שכנגד שהיא הגישה נגד המבקשות. בנוסף, כבר בכתב ההגנה שהגישו המבקשות בשנת 2003 (סעיף 4) נטען כי הדרך בה נקטה המשיבה אינה הדרך הראויה לתבוע חיוב רטרואקטיבי וכי הדרך הנכונה היא על ידי הגשת שומה מתוקנת. לא הרי מצב בו נתבע שותק ומעלה טענת סמכות עניינית רק בסיכומים (ולפעמים רק בערעור) כהרי מצב בו נתבע טען טענה זו בכתב הגנתו ולא הגיש בקשת ביניים לדחיית התביעה על הסף. היה על המשיבה להיערך לעובדה כי בשלב הסיכומים יוכלו המבקשות לשוב ולעורר את שאלת הסמכות העניינית ובנסיבות אלה - איני מוצאת כל חוסר תום לב ו/או אי התנהלות בלתי ראויה מצד המבקשות, כאשר העלו טענתן רק בשלב זה. 17. אכן, בעע"ם 7593/06 פלונית נ. פלוני (פסק דין מיום 22.10.06) נקבע כי: "ביחס למערכת המשפט האזרחית 'מקובל היה שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי המשפט המגמה, שלא להיזקק לטענת העדר סמכות עניינית הנטענת באיחור' (רע"א 11183/02 אבנר כלפה נ' רזיה זהבי, פ"ד נח(3) 49 - השופט טירקל; ראו גם ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר, פ"ד נ (5) 820). 'גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת העדר סמכות ענינית של הערכאה הדיונית' (ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295 - השופטת פרוקצ'יה; רע"א 11220/04 אמיר מוקלד (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). דומה כי דברים אלה יפים בקל וחומר כאשר המבקשת הסכימה מפורשות לסמכות ההרכב, כשהיא מיוצגת ומודעת לבעייתיות". וכפי שאומר השופט אור בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר, פ"ד נ(5) 820, 829 (1997): "שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון."(ראו גם יצחק זמיר הסמכות המינהלית, מהדורה שניה, עמ' 1086-1084 (התשע"א-2011). לא זו אף זו: בתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי דין בפני ועדות ערר)". ואולם בענייננו, לא רק שהמבקשות טענו כנגד סמכותו של בית משפט זה וכנגד טיב ההליך הננקט כבר בכתב הגנתן, אלא שהמשיבה עצמה טענה כך כנגד תביעת המבקשות . בנסיבות אלה, אין לאמר כי הטענה נטענה באיחור ( כאשר התביעה שכנגד טרם התבררה וממילא אין לאמר כי המבקשות הן "צד המפסיד במשפט"). 18. בנוסף, כפי שעולה מפסק דינו של כבוד השופט סוקול בעמ"ן 461-05-11, בין המבקשות והמשיבה, המחלוקת שם היתה "לגבי היקף השטחים השונים ובעיקר בנוגד למצבם של המבנים, שכן המערערות טענו כי מצויים במתחם מבנין ריקים והרוסים שאין לחייבם . כן נטען כי חלק מהקרקע שבמתחם אינו תפוס ואין להטיל ארנונה בגינו". עוד עולה מהאמור בפסק הדין הנ"ל כי במשך כל שנה מהשנים 2003 עד 2010 הגישו המבקשות השגות ועררים לוועדות הערר ובנוסף הגישו המבקשות בקשה להארכת מועד להגשת עררים כנ"ל לגבי השנים 1995- 2002 לאור פסק דינו של בית המשפט העליון. לאור התנגדות המשיבה , דחתה ועדת הערר שם את בקשת המבקשות להארכת המועד . בהשגות שהוגשו במועד יצאה ועדת הערר למתחם המבקשות ובחנה את הנכסים שם וקבעה כי החיובים שחייבה המשיבה את העותרים נעשו כדין. אני מסכימה עם טענת המבקשות לפיה לאור התנגדות המשיבה להארכת המועד לועדת הערר - אין זה ראוי כי מאותה עילה של חוסר סמכות - יוארך המועד למשיבה. בנוסף, בפסק דינו של כבוד השופט סוקול הוא אף ציין כי בירור מצבם של המבנים צריך להתברר בזמן אמת וכי "כיום בדיעבד לא ניתן יהיה לברר כראוי האם אכן היו המבנים הרוסים בשנת המס השונות אם לאו. ודוק: מצבם של המבנים כיום אינו מעיד בהכרח על מצבם לפני 17 שנה (בשנת 1995)". כמובן שדברים אלה יפים גם כאשר המשיבה היא זו שחולקת על שטח ומצב המבנים בשנים 1996 ו- 1997 או על שטחי הקרקע התפוסה באותו מועד. 19. לגופו של ענין, ככל שעסקינן בתיקון רטרואקטיבי של חיובי ארנונה , צודקות המבקשות בטענה לפיה הדרך הנכונה לתיקון החיוב ולדרישה לחיוב נוסף היא על דרך של הוצאת שומה חדשה. איני נדרשת להרחיב בענין זה מאחר וכבר בבע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל , נו (2) 773 , בו היתה המשיבה עצמה צד להליך, הבחין בית המשפט בין הטלת חיוב רטרואקטיבית של ארנונה לבין תיקון למפרע של טעות בחיוב ארנונה. לגבי העניין האחרון נקבע כי אין מניעה חוקית לשנות למפרע שומת ארנונה, ועל הסוגיה חלים העקרונות הכלליים הנוגעים לשינוי החלטה מנהלית. בית המשפט קבע כי: "רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעיה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. עיון בפסיקה מלמד כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין איסור גורף חל על תיקון למפרע של חיובי ארנונה" . 20. המשיבה טענה כי המבקשות הטעו אותה באשר לשטח המבנים והקרקע התפוסה וכי לאור התרמית יש לקבל את תביעתה הכספית ולחייב את המבקשות בהפרשי ארנונה.יצויין כי ככל שעסקינן בתרמית יש לטעון זאת במפורש בכתב התביעה. בכתב התביעה שכנגד שהגישה המשיבה אין טענה מפורשת ממין זה וממילא נשמט הבסיס תחת טענת המשיבה לפיה חיוביה בוצעו לאור נתונים שנמסרו לה על ידי המבקשות (כך למשל, נטען כי כבר בשנת 1997 הודיעו המבקשות למשיבה על השכרת חלק ממבנה שהמשיבה טוענת כי לא היה הרוס ואם כן - מה לה למשיבה כי תלין על אי חיוב עוד במועד זה (ולא רק בתביעה שכנגד נגד תביעת המבקשות משנת 2002). 21. מהאמור בפסק הדין בעמ"ן 461-05-11 עולה כי המבקשות הגישו השגות על שטח המבנים והקרקע עוד בשנים 1974 ו- 1997. המבקשות טענו שם כי ההשגות שהגישו נמחקו עקב לחץ מצד המשיבה וכי קיומה של מחלוקת באשר לשטחים היה ידוע למשיבה במשך כל השנים ולכן לא עומדת למשיבה טענת ההסתמכות. ועדת הערר דחתה טענת המבקשות להארכת המועד וגם בפסק הדין מציין כבוד השופט סוקול כי טענת "הלחץ" לא הוכחה ואולם בין אם הופעל על המבקשות לחץ ובין אם לא - מעצם העובדה שהוגשו ההשגות באותן שנים עולה כי המשיבה היתה מודעת למחלוקת מצד המבקשות בנוגע לשטח (ולא היה מקום להסתמכותה על דיווחי המבקשות ) ולא היתה מניעה כי תבצע כבר באותן שנים מדידות מדוייקות. ככל שהדבר לא נעשה - אין למשיבה להלין אלא על עצמה. יתרה מזאת, ככל שהמשיבה סברה כי ראוי לברר את המצב הנכון בהתייחס לנכסי המבקשות, היא היתה יכולה להסכים להאריך למבקשות את המועד להגשת ההשגות לגבי השנים 1995 עד 2002 ואז גם היתה יכולה לדרוש כי גם תביעתה באשר לשטחים שנישומו תתברר. ואולם, המשיבה התנגדה בכל תוקף להארכת המועד שהתבקשה על ידי המבקשות (כאמור בעמ"ן 461-05-11 לאחר שכבר ידעה על המחלוקת והגישה את התביעה שכנגד) ואין לה אלא להלין על עצמה על כי הדבר לא בוצע באותו מועד. 22. למעלה מהענין אציין כי אפילו היתה מתקבלת טענת המשיבה בדבר "תרמית" מצד המבקשות - ככל שהיתה נוקטת בהליך הנכון של הוצאת שומה מתוקנת לגבי התקופה החל משנת 1997, לא היתה חלה התיישנות על דרישתה ורק היתה נבחנת השאלה אם יש מקום לתיקון השומה. משלא עשתה כן - ממילא היום תהיה מנועה מלעשות כן בשים לב לדיני ההתיישנות. ודוק: אפילו סברה המשיבה כי ההליך בו נקטה לחיוב המבקשות בגין שטחים עודפים בדרך של תביעה שכנגד - הוא הליך הנכון , היה עליה , ולו מטעמי זהירות בלבד - לאחר שנטען נגדה בכתב ההגנה שכנגד כי ההליך שננקט אינו נכון - להזדרז ולשלוח למבקשות שומות חדשות - וגם זה לא נעשה (מה עוד שלאור היותה של המשיבה צד להליך בע"א 4452/00 בענין ט.ט.טכנולוגיה - היה עליה לדעת כי זה ההליך הנכון). 23. מכל האמור עולה כי הדרך בה נקטה המשיבה, מלכתחילה , גם בתביעה שהגישה בשנת 2003, לא היתה הדרך הראויה וככל שסברה כי היה מקום לחייב את המבקשות בארנונה נוספת, מעבר לחיוב הקיים, היה עליה להוציא למבקשות שומה מתוקנת. בנסיבות אלה, ממילא, אין להעביר את הדיון בתביעה שכנגד לועדת הערר. 24. לאור קביעתי לעיל ברור כי איני מוצאת מקום להטיל על המבקשות דוקא (שהן "הזוכות" בהליך) הוצאות מוגברות ו/או הוצאות בכלל. ככל שהיה מקום להטיל הוצאות - היה מקום לחייב את המשיבה בהוצאות בשים לב לתוצאה אליה הגעתי , אך גם זאת איני עושה. 25. התוצאה - אני קובעת כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה שכנגד ואני מורה על דחייתה ללא צו להוצאות. ארנונהארנונה (סיווג)תעשיה (ארנונה)מבנהתעשיה