אכיפה בררנית, המפלה בין נאשמים הנמנים על המגזר הערבי ביחס לאלה הנמנים על המגזר היהודי, שעשו מעשים דומים, בנסיבות דומות- נדחתה במסגרת הכרעת הדין ואין בידנו לקבלה גם בבואנו לגזור דינם של הנאשמים. כאמור לטענה זו לא הובאו ראיות, אף לא בשלב של הטיעונים לעונש (פרט להתייחסות כללית לפרשת קו 300,שאליה התייחסנו בהכרעת הדין) בהקשר זה נזכיר למשל, את עניינו של יורם שקולניק (ע"פ 3235/94, פ"ד נא (2), 261). באותו מקרה שקולניק הרג מפגע חמוש בסכין ורימון רסס שפצע תושב סוסיא. לאחר שהמפגע נתפס, נוטרל מנשקו (סכין, ורימון), הושכב על הארץ כשפניו כלפי מטה, ידיו נכפתו והוא כותר באזרחים וחיילים, ששמרו עליו; שקולניק ירה במפגע צרור וגרם למותו. הוא הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. נטען בפנינו כי יהודים שפגעו במפגעים ערבים ונשפטו, זכו לחנינה. לא מצאנו לנכון להידרש לטענה זו שכן, אף אם היא נכונה,אין בכך כדי להוות הגנה מן הצדק ולהשפיע על גזר הדין, אלא על ההליכים שלאחר גזר הדין.משפט פליליהמגזר הערבייהדותאכיפה בררנית