תביעה לפיצויים עבור הנזקים כתוצאה מקריסתה של החברה: התובעים טוענים, כי קריסת החברה נגרמה כתוצאה מכך שהנתבע סרב, שלא כדין, לפרוע שיקים שנמשכו מחשבון העו"ש החברה. סירוב השיקים גרם להגבלת חשבון העו"ש של החברה, לפי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א - 1981. לטענת התובעים, הגבלת החשבון מנעה מהחברה לפעול באופן תקין, והדבר גרר את קריסתה. ב. הרקע העובדתי 2. החברה היא חברה שעיסוקה בייזום עבודות קבלנות ובניה, אשר נוסדה ביום 21.12.1997, לפי הרשום בתדפיס רשם החברות (ראו, מוצג נ/7). החברה הייתה רשומה בפנקס הקבלנים, והוכרה לעבודות הנדסה בנאיות מסוגים שונים, עבור משרדי הממשלה ומערכת הביטחון, כאשר דרגת סיווגה לצורך ביצוע עבודות הנדסה בנאיות מסוג בניה, אפשרה לה לעבוד ללא הגבלה בהיקף הכספי של עבודתה, קרי דרגת סיווג "ג5" (ראו, נספחים ב1, ב2, ב3 לתצהירו של התובע). 3. מר יעקב שפע, תובע מספר 2 (להלן - "התובע"), היה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בעל המניות היחיד בחברה, ושימש כמנהלה. התובע החל את פעילותו הכספית אצל הנתבע בחודש אוקטובר 1993, עת שפתח חשבון חוזר דביטורי על שמו, שמספרו 660300/40 (ראו נספח א' לתצהירו של מר רוני סלמן) (להלן - "חשבון התובע"). בסמוך למועד פתיחת חשבונו זה, פתחה יעקב שפע חברה לבנין ולפיתוח בע"מ (להלן - "שפע חברה לבנין"), אשר הייתה בשליטתו המלאה של התובע, חשבון חוזר דביטורי שמספרו 660900/16 (ראו נספח ב1 לתצהירו של מר רוני סלמן). 4. בתאריך 26.10.1993 חתם התובע על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום כלפי הנתבע, ולפיו הוא ערב "לסילוקם המלא והמדויק של כל הסכומים המגיעים או שיגיעו או שעשויים להגיע לבנק מאת יעקב שפע חברה לבנין ולפיתוח בע"מ". בהמשך, חתמה שפע חברה לבנין על כתב ערבות כאמור כלפי הנתבע, להבטחת הסכומים המגיעים לבנק מאת התובע (ראו: נספחים ג1 וג2 לתצהירו של מר רוני סלמן). 5. בתאריך 1.1.1998 פתחה החברה אצל הנתבע חשבון חוזר דביטורי, שמספרו 74500/48, ולשם כך חתמה החברה על מסמכי "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי". באותו תאריך, או בסמוך לכך, חתם התובע על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, ולפיו הוא ערב לסילוקם המלא והמדויק של כל הסכומים המגיעים לבנק מאת שפע יעקב בע"מ (ראו: נספחים י ו-יא לתצהירו של מר רוני סלמן). 6. הנתבע העמיד לטובת פעילותה העסקית של החברה, במסגרת חשבון החברה, אשראים מסוגים שונים כנגד ביטחונות מגוונים שהמציא התובע לנתבע, שכללו שעבוד כספים נזילים, שעבוד מקרקעין ועוד. 7. בתקופה שבין חודש מאי 2003 ועד חודש ספטמבר 2003, סורבו בחשבון העו"ש של החברה למעלה מעשרה שיקים שנמשכו על ידה. סירוב השיקים נעשה מחמת העדר כיסוי מספיק בחשבון. על כן, בחודש ספטמבר 2003, הוגבל חשבונה של החברה לפי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981, אשר הוביל, כך נטען, לשלילת רישיון החברה לביצוע פרויקטים עבור משרדי הממשלה ומערכת הביטחון, למחיקת החברה מפנקס רשם הקבלנים ובסופו של דבר לקריסתה. ג. תמצית טענות הצדדים במישור החבות 8. התובעים טוענים כי סירוב השיקים שנמשכו מחשבון החברה היה שלא כדין מאחר שנעשה בניגוד להסכמים שנכרתו בין התובעים ובין הנתבע. לטענת התובעים, לשם הבטחת התחייבויותיהם לנתבע העמידו בטוחות בשווי כולל של 5,200,000 ₪, הכוללים שעבודים כספים ושעבודים ממדרגה ראשונה על שני נכסי מקרקעין, אשר שווים הכולל הוא כ-4 מיליון ₪ לפי הערכות שמאים (סעיף 17 לכתב התביעה). לשיטת התובעים, בהסתמך על ביטחונות אלו העמיד הנתבע לזכות התובעים "מסגרת אובליגו", שכללה ערבויות ומסגרות אשראי שונות, כאשר האשראי הכספי המאושר בחשבון עמד על סך 800,000 ₪ עד לחודש יולי 2002. עדות לכך ניתן למצוא, כך טוענים התובעים, בפרוטוקול "ועדת נדל"ן מרחב הגליל" מיום 16.07.2002, ממנו מתבררת התמונה כי הנתבע אכן העמיד לתובעים אשראי לזמן קצר בסך של 851,000 ₪, אשר מאמתת את דברי התובעים. 9. עוד נטען, כי נכון לשנת 2003, במהלכה סורבו השיקים שנמשכו מחשבון החברה, מסגרת האובליגו עמדה על כ-2.4 מיליון ₪, שמתוכם כ-1.4 מיליון ₪ הוקצו לטענתם לטובת אשראי כספי לזמן קצר. בנוסף, לטענת התובעים, עמדה לזכותם יתרת מסגרת אובליגו לא מנוצלת בסכום של 300,000 ₪ במועד בו סורבו השיקים. על כן, לשיטת התובעים, היה על הנתבע לפרוע את השיקים לפי מועד משיכתם מחשבון החברה, ולמנוע את הטלת ההגבלה על חשבון החברה. לטענת התובעים, היה על הנתבע להסתמך על מסגרת האובליגו הכללית שאושרה לחברה בעת בחינת פירעון או סירוב שיקים, ולא על מסגרת אשראי שוטף. לטענתם מסגרת האובליגו שאושרה להם חייבה את הנתבע לפרוע את השיקים. התובעים מוסיפים, שאף אם הייתה חריגה ממסגרת האשראי השוטף, דבר שלא אפשר מבחינה פורמאלית את פירעון השיקים, הרי שאילו הנתבע היה מפשיר את יתרת מסגרת האובליגו הלא מנוצלת, היה בכך למנוע סירוב השיקים (סיכומי התובעים, עמ' 88 לפרוטוקול). 10. על כן, לטענת התובעים, במועד סירוב השיקים לא הייתה למעשה כל חריגה ממסגרת האשראי המוסכמת והמאושרת בין הצדדים, והנתבע היה חייב לפרוע את השיקים שהוצגו לו. ואולם, הנתבע בכל זאת סירב שיקים שנמשכו מחשבון החברה בנימוק של העדר כיסוי מספיק (סעיף 26 לכתב התביעה), וזאת, כך נטען, כתוצאה מהחלטה של פקיד הנתבע אשר אין לראותה אלא כ"קפריזה". על כן, לטענת התובעים הפר הנתבע, בין היתר, את חובת האמון המוטלת עליו (סעיפים 55 ו-61 לעיקרי טיעון מטעם התובע). עוד טענו התובעים, כי ככל שהנתבע התיימר לשנות את מסגרת האובליגו שאושרה להם, כי אז הנתבע לא מסר להם הודעה על כך ולא גילה להם זאת. לטענת התובעים, הנתבע הפר את חובת הגילוי הנאות הקיימת בין הנתבע ללקוחותיו. להעתקי הודעות שנשלחו לכאורה לתובעים בדבר השינויים במסגרות האשראי בשנים 2002 ו- 2003, אשר צורפו לתצהירו המשלים של מר רוני סלמן, השיבו התובעים, כי מדובר בשחזור הודעות שהיו מיועדות לתיק הלקוח ולא למשלוח ללקוח, כי מר סלמן לא שיחזר אותם באופן אישי, כי אין הוכחה כיצד הן נשלחו, כי הן מתייחסות למסגרות אשראי באופן רטרואקטיבי וכי מר סלמן העיד כי המסמכים לא היו מיועדים ליידע את הלקוח, והוא ידע על השינויים במסגרת האשראי מכוח חתימתו על כך בפני הנתבע. 11. לעומת טענות התובעים טען הנתבע, כי סירוב השיקים נעשה כדין, שכן בתקופה בה סורבו השיקים, נעה מסגרת האשראי השוטף בחשבון בין סך 550,000 ₪ לבין סך 750,000 ₪, כאשר ביחס למועד הצגת השיקים לפירעון יתרות החוב היו גבוהות באופן משמעותי מהמסגרת המאושרת. עוד נטען, כי אין כל בסיס להערכת שווי הבטוחות שהוצגה על ידי התובעים. הערכת שווי הנכסים לביטחון נתונה לשיקול דעתו העסקי של הנתבע ובכל מקרה מוסד בנקאי לעולם לא יעריך שווי נכס לצורך ביטחון לפי השווי שהוערך על-ידי שמאי, אלא לעולם נמוך יותר, שכן הסיכון רובץ לפתחו. 12. הנתבע מוסיף וטוען, כי מסגרת האשראי השוטפת מעולם לא עמדה על 800,000 ₪, כאשר בין השנים 2002 ו- 2003 המסגרת המקסימאלית בחשבון הייתה 750,000 ₪ לתקופות זמניות בלבד. לשיטת הנתבע, ההפניה למסמכים המראים שהנתבע העמיד לתובעים אשראי לזמן קצר בסך של 851,000 ₪ אינה יכולה לעמוד לתובעים. הסיבה נעוצה בכך שמדובר ברכיב "התחייבויות לזמן קצר", הכולל הלוואות לזמן קצר, מסגרות אשראי שוטף וכרטיסי אשראי. במילים אחרות - הסך 851,000 ₪ מייצג את כלל ההתחייבויות הללו, ואין מדובר בסכום מסגרת האשראי השוטף בחשבון, כפי שמציגים התובעים. לשיטת הנתבע, בפועל באותה עת עמדה לתובעים מסגרת אשראי שוטף בגובה 300,000 ₪ בלבד. 13. לגישת הנתבע, התובעים היו מודעים היטב לכל המתחרש בחשבונותיהם. ראשית, התובע הוא יזם מנוסה, אשר ניהל במהלך השנים מספר חשבונות אצל הנתבע. התובע ניהל את החשבונות הרלוונטיים תוך שהוא מעודכן באופן מלא על-ידי מר סלמן, בין בביקוריו התכופים בסניף ובין בשיחות טלפון. שנית, הנתבע לא חסם את גישתם של התובעים למידע, שכן, כפי שהעיד התובע בעצמו, תמיד קיבל מענה לשיחותיו ולשאלותיו. שלישית, מר סלמן צירף לתצהירו המשלים העתקי הודעות שנשלחו לתובעים אודות השינויים שחלו במסגרות האשראי השוטף בין השנים 2002-2003. לגישת הנתבע, הודעות אלו, הנשלחות כדבר שבשגרה ללקוח, מעידות על כך שהתובעים היו מודעים לשינויים אלו. בנוסף, טוען הנתבע, כי טענותיהם של התובעים נגד העתקי הודעות אלו הן טענות טכניות וכי העתקי ההודעות תואמות באופן מדויק את השינויים שחלו במסגרות האשראי כפי שעולה מדפי סולמות הריבית המצורפות לתצהירו של מר סלמן. 14. לעניין טענת התובעים בדבר יתרת מסגרת אובליגו לא מנוצלת בסכום של 300,000 ₪ במועד בו סורבו השיקים, טוען הנתבע, כי מדובר בשינוי חזית, ודין טענה זו להידחות אף מן הטעם הזה בלבד. לצד טענה זו טוען הנתבע, כי מסגרת אובליגו היא סל אשראים מסוגים שונים, וכאשר אשראי מסוים מנוצל אין משמעות הדבר שתוגדל מסגרת אותו אשראי על חשבון מסגרות אשראי אחרות (סיכומי הנתבע, עמ' 95 לפרוטוקול). לפיכך, משמסגרת האשראי השוטף בחשבון העו"ש נוצלה במלואה, ואף הייתה חריגה משמעותית ממסגרת זו, סירוב השיקים נעשה כדין, ואין לתובעים להלין אלא על עצמם. ד. דיון 15. כעולה מן המסמכים שצורפו לתצהירו של מר סלמן, הנתבע התייחס לאובליגו בחשבונות החברה, התובע ושפע חברה לבנין כאובליגו מאוחד (ראו, למשל: נספח טז'-1 בעמוד 3, נספח יח', נספח יט' ונספח כח' לתצהירו של מר סלמן). האובליגו כלל תמהיל אשראים מסוגים שונים, ביניהם אשראי שוטף, ערבויות למיניהן והלוואות מסוגים שונים, וכנגדו העמידו התובעים ביטחונות מסוגים שונים. 16. כבר עתה אעיר, כי הערכת שווי הביטחונות נתונה לשיקול דעתו העסקי של הנתבע, אשר יכול להשתנות מעת לעת לפי תנאי השוק. ההיגיון טמון בכך שהסיכון שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה, ולכן הנתבע יידרש לפעול לסילוק החוב כלפיו, רובץ לפתחו של הנתבע. בהערכתו את שווי הבטוחות על פי שיקוליו העסקיים, פועל הנתבע כדי להגן על כספו, ובדרך עקיפה להגן על כספי כלל ציבור לקוחותיו. 17. לפיכך, מקובל עליי כי שווי הביטחונות שהוערך על-ידי התובעים בסך של 5,200,000 ₪, בהתבסס על הערכות שמאים שני נכסים ששועבדו לטובת הנתבע בשווי כולל של כ-4 מיליון ₪, איננו השווי שכנגדו העמיד הנתבע מסגרת אובליגו לתובעים, כי אם שווי נמוך יותר. הבנק, כאמור, הוא זה שקובע את גובה מסגרת האשראי שמעניק הוא ללקוח על-פי שיקוליו העסקיים. אין לצפות מבנק, או מכל אחד אחר, כי יעמיד הלוואה כאשר הוא מקבל ביטחונות להבטחת החזרתה שאינם מספיקים לטעמו. (ראו: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נ"ג (1) 577 (1999)). למעשה, ולמרות האמור בכתב התביעה, גם לתובעים אין טענה בנוגע לשווי הביטחונות שהוערך על-ידי הנתבע ושכנגדו ניתנה מסגרת אובליגו. כך, בעדותו של התובע (ראו, עמ' 72 - 73 לפרוטוקול): "ש: אתה טוען לראשונה שהיה סיכום בין התובעת לבין הבנק, לפיו תהיה לחברה מסגרת אשראי בגובה הביטחונות שהעמיד. זה נכון? היה סיכום כזה? ת: לא [...] הבנק נתן לנו אשראי לפי גובה הביטחונות [...] היה ויכוח על גובה הביטחונות, אני התייחסתי לגובה ביטחונות של 5 מיליון והם אמרו שזה פחות. ש: היה פה הסדר שאתה הולך לקבל מסגרת אשראי על 3 מיליון ₪? ת: לא. מסגרת האשראי הייתה בערך 2.4 מיליון ₪ [...] אני חשבתי שאני זכאי למעשה שהבנק יאשר לי מסגרת יותר גבוהה, גם ביקשתי אותה. ש: לא אישרו לך מסגרת של 3 מיליון ₪ וגם אין לך על כך טענה. ת: על כך אין לי טענה". 18. התובעים טוענים, כאמור, כי על הנתבע הייתה מוטלת חובה לפרוע את השיקים, שכן מסגרת האובליגו הכללית המאושרת לפי שעה אפשרה זאת. עם כל הכבוד, מתקשה אני לקבל טענה זו. להבנת העניין אבאר תחילה מספר מונחים הרלוונטיים לענייננו: (א) חשבון חוזר דביטורי: חשבון חוזר דביטורי משמש כחשבון מסגרת לנטילת הלוואות קצרות מועד, בלא שנקבע סכום קבוע. הבנק ולקוחו מסכימים כי הלקוח יזכה לאשראי בגובה מסוים בחשבון, והבנק מתחייב לכבד את כל הוראות התשלום שבתוך המסגרת המוסכמת. (ב) מסגרת אשראי בחשבון חוזר דביטורי סעיף 1 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב -1992, מגדיר חשבון עובר ושב ככולל בתוכו גם חשבון חוזר דביטורי, ולכן הגדרת מסגרת אשראי בחשבון עובר ושב בכללים אלה רלוונטית גם לענייננו, והיא "(ה)סכום המרבי שתאגיד בנקאי הסכים מראש לכבד במסגרתו משיכות מחשבון עו"ש של לקוח". (ג) האובליגו: המונח אובליגו מתייחס לסך כל מערכת האשראי שהעמיד הבנק לטובת לקוחו, לרבות אשראי שוטף בחשבון חוזר דביטורי, הלוואות, ערבויות לסוגיהן וכיוצא באלה. מפירושם של מונחים אלו עולה, שאם ברצוננו לבחון האם משיכה של שיקים מחשבון חוזר דביטורי נעשתה בחריגה, הרי שיש לבחון את מסגרת האשראי שניתנה בחשבון מושא השיקים, ולא את מסגרת האובליגו הכוללת. הטעם לכך הוא, שאפשר שהבנק ייתן ללקוח מסגרת אשראי בחשבון חוזר דביטורי והלוואה, אך בעוד שהלקוח יעמוד בהחזר ההלוואה, יתרת החובה בחשבונו תחרוג מן הסכום המרבי שהבנק הסכים מראש לכבד במסגרתו משיכות מאותו חשבון. אוסיף, שהעובדה שהלקוח לא ניצל את מלוא נפח ההלוואות שהבנק היה מוכן לאשר לו בנקודת זמן מסוימת, אינה מלמדת על כך, שהלקוח זכאי לנצל את הנפח הלא מנוצל במסגרת חשבון העו"ש שלו. 19. על רקע דברים אלה, הנני סבור, כי יש לדחות את טענת התובעים כי מסגרת האובליגו לא הצדיקה סירוב השיקים. שכן, אפילו אניח שנותרה יתרה לא מנוצלת במסגרת האובליגו של התובעים, הנתבע היה רשאי לסרב שיקים שנמשכו מחשבון החברה, ככל שבשעה שסורבו, הם נמשכו בחריגה ממסגרת האשראי המוסכמת בין הצדדים בחשבון העו"ש הקונקרטי, קרי בחשבון שמספרו 74500/48. 20. התובעים מלינים על כך, שהנתבע לא הגדיל את מסגרת האשראי השוטף בחשבון למרות העובדה, שהייתה קיימת יתרה בלתי מנוצלת במסגרת האובליגו הכללית. לשיטתם, על הנתבע היה "להפשיר" סכום זה לטובת מסגרת האשראי השוטף בחשבון, ובכך היה למנוע סירוב השיקים. עם כל הכבוד, אין אני סבור שניתן לקבל טענה זו. 21. האופן בו מחולק סך כל האשראי שמעניק הבנק ללקוח מסוים בין הערבויות, מסגרת האשראי השוטף וכיוצא באלה אשראים, נתון לשיקול דעתו העסקי של הבנק. אמנם, מוטלת על הבנק חובת אמון כלפי לקוחותיו, אך חובה זו אינה מטילה עליו לדאוג באופן עיוור לאינטרס הלקוח, תוך הזנחת האינטרסים שלו. שיקול דעתו של הבנק באשר לאופן החלוקה של סך האשראי הכולל שיעמיד ללקוח נועד כדי להגן על האינטרסים הכלכליים והמסחריים של הבנק, שכן להלוואות שונות רמות סיכון שונה. 22. אעיר, כי הסיכון שנוטל הבנק על עצמו כשמלווה הוא כספים, הוא הסיבה שבמסגרת דאגתו להבטחת החזרת הכספים שמגיעים לו או שאמורים להשתלם לו עקב ההלוואה שהעמיד הבנק ללקוחו, חשוב לו לדעת לאיזו מטרה מיועדים הכספים אותם ילווה ללקוח. על-ידי כך, יוכל להעריך את סיכויי הלקוח להחזיר הכספים, כשיהא חייב בכך. אינטרס זה של הבנק הוא אינטרס עסקי לגיטימי (ראו: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 (1983)). מכאן, החלטתו של הנתבע לא להעביר את היתרה הבלתי מנוצלת למסגרת האשראי בחשבון משום "(ש)הפעילות שלו לא מצדיקה את זה", כל עוד נתקבלה בתום לב ומעוגנת היטב בשיקוליו העסקיים של הנתבע, אין בה כל דופי ואין לטעון כי יש בה משום הפרה של מי מהחובות המוטלות על הנתבע כלפי התובעים, קל וחומר שאינה בבחינת "קפריזה", כטענת התובעים. 23. התובעים לא הניחו בפניי תשתית לכך שפקיד הנתבע פעל שלא בתום לב, או כי פעל שלא בניקיון כפיים. להיפך, המסקנה כי החלטה זו נבעה משיקולים עסקיים מתחדדת נוכח ההחלטה העקרונית שקיבלה ועדת נדל"ן מרחב הגליל בפגישה שהתקיימה ביום 16.07.02, לנהל את חשבון החברה במגמת ירידה בלבד, משום שהמימון הבנקאי גבוה בשים לב להיקף ההכנסות המסתכמות בשנת 2000 (ראו: נספח כ' לתצהירו של מר סלמן). החלטה זו, דרך-כלל, כוחה יפה לשנה מיום קבלתה, קרי עד ליום 16.07.2003 - למעלה מחודשיים משהחלו מסורבים שיקים. ההחלטה לא להעביר את היתרה הבלתי מנוצלת כשהיא לעצמה אינה בבחינת פעולה שלא בתום לב. 24. עוד יש להוסיף, כי התובעים מבלבלים בין המונח אשראי לזמן קצר לבין המונח אשראי שוטף בחשבון חוזר דביטורי. המונח אשראי לזמן קצר מתייחס לרכיב מסוים במסגרת האובליגו, הכולל הלוואות שונות לזמן קצר - כגון "הלוואות גישור" - מסגרות כרטיסי אשראי ומסגרות אשראי שוטף בחשבונות דביטוריים. על כן, מסגרת אשראי זמן קצר, המאושרת בסך של כ-1.4 מיליון ₪, איננה מסגרת האשראי שלפיה יש לסרב שיק או לפרוע שיק שנמשך מחשבון דביטורי, אלא מסגרת אשראי כוללת להלוואת מסוגים שונים לזמן קצר, ובכללן אשראי שוטף בחשבון. משכך, הפנייתם של התובעים לנספח 1ב לתצהירו המשלים של התובע, ממנו עולה שהנתבע העמיד לתובעים אשראי לזמן קצר בסך של 851,000 ₪, איננה תומכת בטענתם כי הנתבע העמיד מסגרת אשראי שוטף בחשבון בגובה 800,000 ₪. אף אם אניח כי זוהי המסגרת שאושרה עד יולי 2002, כטענת התובעים, לא יועיל הדבר לתובעים. השאלה שיש לבחון היא השאלה, האם השיקים סורבו משום שנמשכו בחריגה מן המסגרת המאושרת לפי מועד פירעונם, דהיינו בתקופה שבין מאי 2003 לספטמבר 2003. 25. מדפי סולמות הריבית ודפי חשבון החברה שהוגשו כראיה על-ידי הנתבע עולה, כי השיקים אכן נמשכו בחריגה ממסגרת האשראי השוטף המאושרת בחשבון לפי מועד פירעונם. כך, למשל: שיק שמספרו 5001977, על סכום 60,000 ₪, שהוצג לפירעון ביום 08.05.2003, סורב שעה שיתרת החוב בחשבון עמדה על סכום 700,850.95 ₪, בעוד המסגרת המאושרת בחשבון עמדה על סכום 550,000 ₪. שיק שמספרו 2008, על סכום 4,200 ₪, שהוצג לפירעון ביום 10.09.2003, סורב שעה שיתרת החוב עמדה על סכום 897,658.73 ₪, בעוד שהמסגרת המאושרת בחשבון עמדה על סכום 600,000 ₪. משנמשכו שיקים בחריגה ממסגרת האשראי השוטף שהוקצתה בחשבון החברה, הנתבע היה רשאי, ואף יש שיטענו שהיה מחויב, לסרב אותם השיקים. ההיגיון טמון בכך, שהאינטרס בשמירה על כיבוד מסגרת אשראי, ואי חריגה ממנה, איננו של הלקוח הספציפי בלבד אלא של כלל הציבור הנזקק לאשראי, כדי שלא ייוצר מצב של "נעילת דלת בפני לווים" (ראו, רע"א 9374/04 אי-אנד גי מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 2004). 26. אכן, יש צורך באיזון בין חובות האמון, ההגינות, הגילוי הנאות וכיוצא באלה המוטלות על הנתבע בשל מעמדו המיוחד ובין חובותיו כגוף כלכלי. האיזון נדרש כדי לוודא שמחד פעילותם העסקית של עסקים קטנים ובינוניים מעודדת, ואין באי מתן אפשרות לחרוג מן המסגרת המאושרת משום ירידה לחיי הזולת; ומאידך שאין מרבים באשראי לא מבוקר. ואולם, בענייננו, משך התובע מחשבון החברה שיקים רבים בחריגה ממסגרת האשראי, כאשר במועדים מסוימים יתרות החוב היו גבוהות משמעותית מהמסגרת המאושרת, אפילו למעלה מ-800,000 ₪, דהיינו יתרות חוב גבוהות מן מסגרת האשראי שלכאורה העמיד הנתבע לתובעים לטענתם. לעיתים המשיכות היו בסכומים גבוהים, אשר היו, כמובן, מגדילות משמעותית את יתרת החוב. כך, למשל: בתאריך 10.09.2033 הוצג לפירעון שיק, שמספרו 2023, על סכום של 59,277 ₪ שעה שיתרת החוב עמדה על סכום 897,658.73 ₪, בעוד שהמסגרת המאושרת עמדה על סכום של 600,000 ₪. לפיכך, היה רשאי הנתבע לסרב שיקים שנמשכו מחשבון החברה. 27. לא נעלם מעיניי, שהנתבע פרע מספר שיקים על אף שנמשכו בחריגה ממסגרת האשראי (וראו: עמוד 100 לפרוטוקול חקירתו של מר רוני סלמן מיום 31.10.2012). ואולם, כאשר מדובר במשיכות החורגות ממסגרת האשראי המוסכמת, רשאי הבנק להחליט איזה מהמשיכות הוא מוכן לפרוע ואיזה מהן לסרב. ההיגיון מצוי בכך, שכאשר מדובר במשיכות בחריגה, אין הבנק פועל מכוח חובה הסכמית אלא על פי שיקול דעתו העסקי. משכך, אין ללקוח זכות לדרוש מהבנק שיכבד משיכותיו, ואם אין ללקוח זכות, ממילא לא עומדת מולה חובה של הבנק. על כן, הנתבע לא היה חייב להמשיך לפרוע שיקים בחריגה מהמסגרת רק כיוון שעשה כך בעבר. אף לא אוכל להתעלם מכך, שהתובעים בחרו שלא לערער על החלטת הנתבע לסרב שיקים שנמשכו מחשבון החברה, על ידי הגשת בקשה לבית-המשפט שיבטל הבאת מי מהשיקים במנין השיקים שסורבו, לפי המסלול שמתווה סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981. להשקפתי, בהימנעותם מלפעול כאמור יש משום ויתור על זכותם להעלות את טענותיהם בדבר סירוב שיקים שלא על-פי ההסכמים ביניהם ובין הנתבע. 28. טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעים, היא הטענה שהם לא היו מודעים למסגרת האשראי, שכן הנתבע לא יידע אותם על כך. עם כל הכבוד, מתקשה אני לקבל טענה זו. הנתבע צירף העתקי הודעות, שיועדו לשמירה בתיק הלקוח, אשר מעידות על השינויים במסגרות האשראי בשנים 2002 ו- 2003, כולל הזמנים הרלוונטיים לסירוב השיקים (ראו, נספח לז-1 לתצהירו של מר רוני סלמן). מר סלמן העיד, כי הודעות אלו היו מגיעות לסניף בשני העתקים: אחד היה מתויק בתיק הלקוח ואחד היה נשלח ללקוח באמצעות הדואר (ראו, עמוד 89 לפרוטוקול מיום 31.10.2012). אמנם התובעים טוענים, כי מאחר שהמסמכים יועדו לשמירה בתיק הלקוח הם מעידים על עצמם כי לא נשלחו לתובעים. ואולם, יש לשים לב לשפה הננקטת בהודעות אלו. למשל: "אנא סור/פנה אלינו בהקדם לצורך תיאום חתימה על מסמכי בקשה להקצאת אשראי" או "הננו להודיעך כי עפ"י בקשתך להקצאת אשראי נכנסו לתוקף..." (ראו, נספח לז-1 (2) ולז-1 (4) לתצהירו המשלים של מר רוני סלמן, בהתאמה). שפה זו, יש בה לחזק את עדותו של מר סלמן לפיה הסניף קיבל שני העתקים, כאשר אחד יועד לשליחה למען הלקוח. התובעים לא הציגו בפני תשתית לפיה הנתבע לא שלח הודעות אלו במזיד, וממילא טענה זו לא נטענה בפניי. גם באישור התובע כי הנתבע שלח לו באמצעות הדואר "ניירת" בנוגע לחשבונותיו המתנהלים אצלו (ראו, עמוד 83 לפרוטוקול), יש משום חיזוק נוסף לכך שמסמכים אלו נשלחו למענו. 29. הטענה שהמסמכים מעידים על מסגרת האשראי רטרואקטיבית מחזקת במידת מה את טענת התובעים, ואולם סירוב השיקים נפרש על-פני תקופה, ולא מדובר במועד חד-פעמי. משכך, לאחר שסורבו שיקים בפעם הראשונה, היה יכול התובע, אילו רצה, לברר מה מסגרת האשראי שלו בזמן אמת, אם דרך האינטרנט ואם דרך פקידי הנתבע בשיחה טלפונית או בביקור בסניף. התובע הודה, כי הנתבע לא חסם את גישתו למקורות מידע (ראו, עמוד 58 לפרוטוקול). אל לנו לשכוח כי מדובר בתובע שניהל באופן אישי מספר חשבונות עסקיים אצל הנתבע לאורך השנים, עוד החל משנת 1988, עת נוסדה שפע חברה לבנין - החברה הראשונה שהייתה בבעלותה (ראו, עמודים 38 ו-45 לפרוטוקול), ולכן סביר שמודע היה לאפשרות לברר את מסגרת האשראי שלו. יוער, כי אף מקובל עליי שמערכת היחסים שניהל התובע עם הנתבע הייתה מערכת יחסים שאיננה פורמאלית בלבד, נוכח פעילותו רבת השנים בסניף, ולא מן הנמנע שפקיד הנתבע יידע אותו על מסגרות האשראי בעל-פה, אם בביקוריו בסניף ואם בשיחות טלפונית. 30. טענת התובעים כי המסמכים לא שוחזרו באופן אישי על-ידי מר סלמן, פקיד הנתבע, היא טענה טכנית גרידא. וממילא, בסעיף 13 (א) לתנאי ניהול חוזר דביטורי עליו חתומה החברה, מצוין כי "כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם". משכך, כל עוד שוחזרו מספרי הבנק כפי שהם, חזקה עליהם כי הם נכונים, ואין נפקא מינה מי שחזרם. יש לציין, כי ייתכן שהתובע מס' 1 לא היה מודע להיקף מסגרת האשראי עקב התנהלותו. כך, בעמוד 45 לפרוטוקול חקירתו מיום 08.09.2011: "ש: מי ניהל את כל ענייני הכספים שלך ושל החברות? ת: אני באופן אישי. ש: אתה באופן אישי עברת על הדפים שקיבלת מהבנק, על היתרות, או שהיה לך רו"ח? ת: היה לי רו"ח, אבל הוא לא היה בקשר ישירות עם הבנק. ש: מי עשה התאמות בבנקים? ת: בסוף השנה תמיד עשה רואה החשבון. ש: ובשוטף? ת: לא עקבתי באופן מיוחד. סמכתי על הבנק". ה. סוף דבר 31. על יסוד כל האמור לעיל, הנני סבור, כי סירוב השיקים בחשבון החברה נעשה כדין. בסירובו לפרוע השיקים, הנתבע לא הפר על חובה חוזית או חובה אחרת כלפי התובעים, אלא פעל במסגרת החוזית העסקית שנקבעה בין הצדדים. כפועל יוצא מקביעתי זאת, הנני מחליט לדחות את התביעה. ממילא התייתר הצורך לדון בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעים. 32. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את התביעה. (ב) הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע, הוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪. שיקיםפיצויים