תביעה לאכיפת הסכם שעל פי הטענה נעשה בעל פה

תביעה לאכיפת הסכם שעל פי הטענה נעשה בעל פה בשנת 1959, אשר לפיו התחייבו אביהם של התובעים ואביהם של הנתבעים להחליף זכויות במקרקעין, כך שתמורת הזכויות שיעביר אבי התובעים לאבי הנתבעים יעביר האחרון 556/2946 חלקים של נכס המקרקעין הנמצא בכפר אעבלין וידוע כחלקה 49 בגוש 12212 ("הנכס" או "המקרקעין").



לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את התביעה.


התביעה



התובעים הם יורשיו של אביהם המנוח ג'מיל איליא חאג' ("ג'מיל") ונכדיו של המנוח איליא טורקי חאג' ("איליא"). הנתבעים הם יורשיו של המנוח בשארה יעקב חאג' ("בשארה") ונכדיו של המנוח יעקב טורקי חאג' ("יעקב"). איליא ויעקב היו אחים וג'מיל ובשארה היו בני דודים.




נטען, ולא הוכחש, שמלכתחילה היו הזכויות בנכס רשומות כך: 1/18 - על שם ג'מיל; 1/18 – על שם דודם של התובעים, אברהים איליא טורקי חאג'; 1/18 - על שם דוד נוסף של התובעים, טורקי איליא טורקי חאג' ("טורקי") ו-15/18 – על שם יעקב.




עוד נטען, וגם זאת לא הוכחש, שבשנת 1978 הועברו זכויות בנכס שלא נגעו בזכויותיהם של ג'מיל או של יעקב, ואלה נותרו בעלי 1/18 ו-15/18 חלקים בנכס (בהתאמה). זכויותיו של יעקב בנכס (15/18 חלקים) עברו בירושה לבנו בשארה וממנו לנתבעים, למעט 268/2946 חלקים הרשומים על שם נביל טורקי ("נביל"), בנו של טורקי (בן דודו של ג'מיל).




עוד נטען, וזוהי ליבת המחלוקת, שבשנת 1959 הוסכם בעל פה על עסקת חליפין בין ג'מיל לבין בשארה, שלפיה בשארה יקבל את זכויותיו של ג'מיל "בבית בשטח הבנוי" (כהגדרתו בסעיף 4 לכתב התביעה) כולל זכויות בחצר הפנימית, ואילו ג'מיל יקבל שטח של כדונם מזכויותיו של בשארה בנכס ("עסקת החליפין").




נטען גם שסמוך לאחר שנעשתה עסקת החליפין הקים ג'מיל בית מגורים על הנכס ובחודש ינואר 1960 עברה משפחתו (ג'מיל, אשתו והתובע 1) להתגורר בבית החדש. לאחר מכן, בשנת 1966, בנה ג'מיל חדר נוסף ("החדר הנוסף") ששימש תחילה את התובע 1 ("סוהיל") וכיום הוא משמש את התובע 2 ובמרוצת הזמן בנה ג'מיל שתי תוספות לבית וקומה נוספת, והכול על פי היתרי בנייה שהנתבע 1, אברהים בשארה חאג' ("אברהים") – כנציגם של הנתבעים – חתם על הסכמה שיינתנו.




לימים התעורר צורך בעריכת תשריטי ייחוד וחלוקה של הנכס ולטענת התובעים, הנתבעים (באמצעות אברהים) חתמו על התשריטים שהוכנו (נספחים ה' ו-ו' לתצהיר סוהיל). נטען שלפי תשריטים אלה השטח שג'מיל זכאי לו על פי עסקת החליפין הוא 862 מ"ר לפי תשריט אחד (נספח ה') ו-800 מ"ר לפי תשריט אחר (נספח ו').




התובעים, שתביעתם היא מכוח היותם יורשיו של ג'מיל, טוענים כי יש לאכוף את העברת הזכויות מכוח עסקת החליפין כך שבסופו של דבר, לאחר ניכוי שטחים מסוימים (בנסיבות שאינן חלק מן הדיון הנוכחי), יועבר להם שטח של 556 מ"ר, היינו 556/2946 חלקים של הנכס.


ההגנה



בכתב ההגנה הוכחשה הטענה בדבר עריכתו של הסכם החליפין. הנתבעים טענו שהתביעה הנוכחית באה לעולם רק על רקע תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין שאותה הגישו הנתבעים בת"א 3007/06 בבית משפט השלום בקריות. לטענת הנתבעים תכליתה של התביעה הנוכחית היא לסכל את פירוק השיתוף בהתאם לזכויות הרשומות, והיא נועדה להגדיל את חלקם של התובעים בנכס מעבר לזכויותיהם הרשומות במרשם המקרקעין.




לטענת הנתבעים, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות (במשמעות שניתנה למונחים אלה בפסיקה) מוטלים על התובעים, והם לא עמדו בהם. נטען כי הגרסאות שהובאו מטעם התובעים סותרות, ובאין ראיה חיצונית מהימנה בדבר קיומה של עסקת החליפין יש לדחות את התביעה.




את החתימה על התשריטים הסבירו הנתבעים בכך שחתימות אלו נדרשו כחלק מתהליך בקשות להיתרי בנייה, וכשלעצמן אין בחתימות על התשריטים ראיה להסכמת הנתבעים לטענות התובעים בתביעתם ולא ניתן להסיק מן התשריטים החתומים הסכמה כזו.




עוד נטען כי החזקה בחדר הנוסף נמסרה לאחיותיו של בשארה תמורת סכום כסף ששולם לג'מיל.


הראיות



מלכתחילה התמהמה הבירור העובדתי, שכן הצדדים הודיעו שנעשים מאמצים ליישב את המחלוקת מחוץ לכותלי בית משפט. בסופו של דבר, כשהניסיון ליישוב המחלוקת לא צלח, הודיעו על כך הצדדים בחודש מאי 2010 ובעקבות כך נקבע מועד לשמיעת העדים וחקירתם על תצהירי עדות ראשית שהוגשו עוד קודם לכן.




מטעמם של התובעים הוגשו תצהיריהם של סוהיל (ת/1), של אחיינו של ג'מיל, נאסר ג'רייס חאג' ("נאסר") (ת/2) ושל אימו של סוהיל, נהאיה עבדו חאג' ("נהאיה") (ת/3).




מטעמם של הנתבעים הוגש תצהיר עדותו הראשית של אברהים (נ/3) וכן הוגשו תצהירי עדותן של אחיותיו של בשארה (דודותיהן של הנתבעים) תמאמה חאג' ("תמאמה") (נ/4) ושתאי חאג' ("שתאי") (נ/5). על פי הסדר דיוני שהושג בין הצדדים ועל רקע גילן ומצבן הבריאותי של תמאמה ושתאי, נגבתה עדותן בחקירה נגדית על ידי המזכיר הראשי של בית משפט השלום בקריות שבהחלטה מיום 16.12.10 מונה על ידי כשליח לגביית עדותן.




כמו כן, הוגשו כראיות מכתבו של סגן פקיד הסדר המקרקעין של מחוז צפון (נ/1) וכן כתב הגנה שהגישו התובעים בתביעת פירוק השיתוף (ת"א 3007/06) (נ/2).


דיון



הכול מסכימים שליבת המחלוקת היא השאלה אם אכן נעשתה עסקת החליפין כפי שטוענים התובעים אם לאו, ואם דבר קיומה הוכח.




הנתבעים טענו, ובצדק, שנטל השכנוע הוא על התובעים והם הוסיפו וטענו, ובכך איני שותף לדעתם, שהתובעים נכשלו בהוכחת תביעתם.




בע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (2.9.10) עמד בית המשפט על מהותם של נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות ועל ההבדלים ביניהם:


"עמידה בנטל השכנוע הינה החובה העיקרית המוטלת על בעל דין ולפיה הוא נדרש להוכיח את אמיתות טענותיו, כאשר אי עמידתו במשימה זו משמעה דחיית טענותיו. יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע עניינו החובה להוכיח את הטענות שמעלה אחד מבעלי הדין, הרי שנטל הבאת הראיות עניינו משני והוא נועד להבהיר על מי מבעלי הדין רובצת חובה להציג את ראיותיו. על ההבדל בין שני נטלים אלו עמד כבוד השופט (כתוארו אז) א' מצא:
"ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע; שאם צד זה לא יביא את ראיותיו, תידחה טענתו. אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. ואולם, הצד האחר – אשר אינו נושא בנטל השכנוע – עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית-המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע... במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע" [דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 833 (1998)"

הכלל במשפט האזרחי הוא כי נטל השכנוע מוטל על התובע. אמנם לכלל זה חריגים בדמותן של חזקות שונות המעבירות את נטל השכנוע מהתובע לנתבע, ואולם בהעדרן של חזקות, תקף במשפט האזרחי הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה"".
בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (9.5.11) אמר בית המשפט כי:

"בהליך האזרחי אין התובעת נדרשת להוכיח את תביעתה מעבר לכל ספק סביר אלא להוכיח כי גרסתה, העולה מן העובדות אותן הציגה, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבע. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות לא מנוע בית המשפט מלקבוע כי בעל דין עמד בנטל השכנוע במידה הדרושה. יתרה מכך, הנושא בנטל השכנוע יכול לעמוד בנטל זה גם אם הביא רק ראיות לכאורה, וזאת כאשר יריבו לא הביא ראיות להפריך ולאזן את מאזן ההסתברויות."



על רקע ההלכות האמורות השאלה היא, אם כן, אם די בראיות שהביאו התובעים כדי להרים את נטל השכנוע ובהנחה שכך הדבר, אם יש בראיות הנתבעים כדי להביא למסקנה שכטענתם נכשלו התובעים בהוכחת התביעה.




בהינתן העובדה שלפי הטענה נעשתה עסקת החליפין לפני למעלה מיובל שנים, והיא נעשתה – כך נטען – בעל פה, ניתן להבין שההכרעה תהיה על יסוד מידת האמון שיש לתת באיזה מן הגרסאות שהביאו הצדדים. אציין כבר עתה שהשימוש במטבע הלשון "מידת האמון" אינו מתייחס בהכרח למידת המהימנות שניתן לייחס לעד זה או אחר, מפני שרוב העדים שהעידו בפניי היו צעירים למדי, שלא לומר ילדים, בעת שנעשתה עסקת החליפין הנטענת. ובהינתן העובדה שמדובר בהסכם בעל פה, יש לתת משקל גם לכך ש"מן המפורסמות הוא שזכרונו של אדם נחלש עם חלוף הזמן" (ע"פ 421/71 משה מימרן נ' מדינת ישראל , פ"ד כו (1) 281 (1972)) ולכן קשה- אם לא בלתי אפשרי - לקבוע את מידת הדיוק של גרסת עד המתעדת על סמך הזיכרון את שנאמר לפני חמישים שנה.




על רקע הדברים האמורים בחנתי את חומר הראיות בניסיון למצוא תמיכה חיצונית לגרסאות העדים השונים, בין בצורת מסמכים שנערכו בזמנים שונים ובין בצורת אירועים, כאלה או אחרים, שניתן היה לקבוע במידה מספקת של ודאות שהם אכן התרחשו.




קודם שאתייחס לראיות החיצוניות שהביאו התובעים ואשר לדעתי תומכות בתביעתם, אזכיר את טענת הנתבעים שיש לדחות את התביעה מפני שבראיות התובעים ניתן למצוא ארבע גרסאות בנוגע לשטח הקרקע שעליו הוסכם בעסקת החליפין, ולכן כשנטען שמדובר בהסכם בעל פה וכאשר מצד התובעים עצמם הובאו ארבע גרסאות, יש לקבוע שהתובעים לא הוכיחו את תביעתם.




שקלתי את הטענה והחלטתי לדחות אותה. אכן, הנתבעים צודקים כשהם מצביעים על כך שקיימות כמה גרסאות בנוגע לשטח הקרקע. לפי גרסה אחת מדובר בשטח של כדונם מתוך שטחו הכולל של הנכס (סעיף 13 לתצהיר התובע – ת/1) ולפי גרסה אחרת מדובר בשטח של 500 מ"ר (סעיף 3 לתצהיר מיום 20.2.98 של הואש שיבלי חאג' ("שיבלי") – נספח ח' לתצהיר התובע וכן סעיף 14 לתצהירו של נאסר ג'ירייס חאג' – נ/2). אלא שאף אם אקבל את טענת הנתבעים בדבר קיומן של מספר גרסאות בנוגע לשטח הקרקע, לא ניתן להתעלם מכך שיש תמיכה מספקת בראיות לעצם העובדה שעסקת החליפין אכן נעשתה, ובראיות הנתבעים לא ניתן למצוא כל ראיה סותרת. זו אף זו, גם אם הנתבעים צודקים בכך שיש גרסאות סותרות בעניין שטח הקרקע, אין בפיהם הנתבעים גרסה משלהם בעניין זה, למרות ראיות התובעים בנקודה זו. כפי שאסביר להלן, עובדה זו חורצת את גורל טענותיהם לשבט.




הראיות החיצוניות התומכות בטענותיהם של התובעים הן התשריטים (שצורפו כנספחים ה' ו-ו' לתצהירו של סוהיל – ת/1). התשריט הראשון (נספח ו') נערך ביום 28.3.90, והתשריט השני (נספח ה') הוא עדכון של התשריט הראשון מתאריך 1.1.91. אין מחלוקת בין הצדדים שתשריטים אלה נערכו כחלק מהליכי רישוי בנייה. בסעיף 19 לתצהירו של סוהיל הוא התייחס לתשריטים כאל תשריטי ייחוד וחלוקה, אולם בה בעת ציין שהם נערכו לצורך קבלת היתרי בנייה, ודברים ברוח זו מצויים גם בסעיף 17 לתצהירו של אברהים (נ/3). עם זאת, דבריו של אברהים באותו מקום, שחתימתו על התשריט איננה מחייבת את יתר הנתבעים, אינה מקובלת עליי ואני דוחה אותה. ראשית, מפני שכאשר נשאל אברהים מדוע לא נאמר בתצהירו שאחיו (הנתבעים האחרים) לא חתמו על התשריטים משום שלא הסכימו לנאמר בהם, הוא השיב "זה האדמה שלהם. אני אחד משמונה"; וכשנשאל מדוע לא באו למשפט ולא העידו, הוא השיב "למה? תזמין אותם והם יבואו" (בעמ' 31 לפרוטוקול). שנית, טענה ברוח זו, שלפיה שאר הנתבעים לא חתמו על התשריטים משום שהתנגדו להם, הועלתה בסעיף 14 לכתב ההגנה שהוגש בשמם של כל הנתבעים (שמונה במספר). טענה כזו, מפי כל אחד ואחד מן הנתבעים, הייתה צריכה להביא לכך שכל אחד מהם יגיש תצהיר עדות ראשית שבו ייאמר כי חתימת אברהים על התשריטים נעשתה שלא על דעתו ובלא הסכמתו. אין צריך לומר שפרט לאברהים איש מהנתבעים לא הגיש תצהיר עדות ראשית, וממילא גם לא עמד בחקירה נגדית על תצהיר כזה, ובנסיבות אלה אין לשמוע מאברהים את הטענה שהנתבעים האחרים לא הסכימו למה שמשתקף מן התשריט.




אברהים נשאל גם מדוע לפי נספח ה' יועד לתובעים שטח של 862 מ"ר ואילו לפי נספח ו' יועד להם שטח של 800 מ"ר בלבד, והוא השיב "לא חתמתי פעמיים, ולא ראיתי את המסמך פעמיים" (בעמ' 32 לפרוטוקול). כששקלתי את הנאמר מצאתי קושי לקבל דברים אלה, שכן נספחים ה' ו-ו' הם מסמכים שאינם זהים ועל נספח ה' רשומה הערה בדבר "תאריך עדכון התוכנית 1.1.91" שאיננה מופיעה בנספח ו'. בעדותו הכחיש אברהים את הטענה שהתשריטים משקפים מפת חלוקה מוסכמת לצורכי פירוק שיתוף, והייתי יכול לקבל את הדבר אם היה בא מצדו של אברהים, או של כל נתבע אחר, הסבר לכך שהתשריטים, המשקפים על פניהם מפת חלוקת שטחים המוסכמת על ג'מיל, נביל ואברהים, אינם כאלה. ואם, בנוסף לכך, מניחים שאברהים פעל על דעת כל הנתבעים, הרי שמדובר בהסכמת כל בעלי הזכויות בנכס. הסכמה זו ניתנה תחילה בשנת 1990 ולאחר מכן בתחילת שנת 1991 (אז עודכן התשריט), וגם אם אקבל את הטענה שההסכמה ניתנה רק לצורכי רישוי ובנייה, אני מתקשה לראות כיצד היא מסייעת לנתבעים.




ככלל, עדותו של אברהים הותירה בי את הרושם שאף שהוא הבין את המשמעות שניתן לייחס לחתימתו על התשריטים הוא השתדל, לא תמיד בהצלחה, למעט בחשיבותם של מסמכים אלה ובחתימתו עליהם. כך למשל, הוא אישר שהתובעים מחזיקים בכל שטח הנכס שממערב לביתם (למעט השטח התפוס על ידי נביל) וכי "השטח שהתובעים מחזיקים בו הוא יותר מדונם, מחזיקים בפועל" (בעמ' 32 ו-33 לפרוטוקול), וכי הוא שמע מאביו המנוח שהוא לא הסכים לכך. הוא אישר שהבנייה נעשתה אי אז בשנות ה-70 והעיד גם שהיחסים בין אביו המנוח לבין אביהם המנוח של התובעים לא היו טובים (בעמ' 33 לפרוטוקול). על רקע זה הוא העיד כי "בשנת 1991 קיבלתי את האדמות, עשיתי טאבו ומאותו רגע אני מנסה לקחת את האדמה, ועדיין לא קיבלתי, עד 1991 הייתה על שם האבא". ובהמשך, כשנשאל מדוע לא נקט בהליך משפטי הוא השיב "לא רציתי להגיע לבית המשפט, כל הזמן הבאתי אנשים שינסו לגשר ושנסיים את זה, לא רציתי להגיע לבית המשפט" (בעמ' 34 לפרוטוקול). בהמשך, דבריו אלה עומתו עם חתימתו על התשריטים והוא נשאל כיצד הם מתיישבים עם הסכמתו לחתום כבר בשנת 1990 על התשריט הראשון, והוא השיב "עשיתי לו טובה שיבנה על האדמה שלו, לא ידעתי בדיוק כמה אדמה יש לו בטאבו. יש לו בערך 250 מ"ר". כשנשאל שוב בעניין זה הוא השיב "אני יודע שיש לו אדמה אבל אני לא יודע כמה" (בעמ' 35 לפרוטוקול). תשובות אלה אינן מתקבלות על דעתי, הן מפני שהן מגלות סתירה פנימית בעדותו של אברהים והן מפני שהדברים אינם מתיישבים עם עדויות אחרות שהובאו במשפט, המייחסות לאברהים ידיעה והסכמה לעסקת החליפין, גם אם לא בשטח של אלף מ"ר שהתובעים טוענים לו. ולא שוכנעתי שבעת שהוא חתם על התשריטים הוא לא ידע ולא הבין את המשמעות הנודעת להם, ועוד יותר מכך, שהוא לא היה מודע לכך שהתשריטים אינם תואמים את חלקם של התובעים בנכס על פי הרישום במרשם המקרקעין.




התשריט משנת 1990 (נספח ו' לתצהיר סוהיל) נותן בידי התובעים 800 מ"ר. תשריט זה נושא חותמת של המועצה המקומית אעבלין, ומכאן שבניגוד לעדותו של אברהים (בעמ' 30 לפרוטוקול), הוא הוגש בשעתו לרשויות. יתר על כן, כשנשאל על תכליתו של תשריט זה הוא אישר כי "חתמתי על זה כדי לעשות פירוק שיתוף ולקבל במקום זה אדמה אחרת, ולא קיבלתי. וזה לא הלך ולא הלך לוועדה שום דבר", וכשנשאל שוב אם תכליתו של התשריט אכן הייתה לפרק את השיתוף הוא השיב שכאלה הם פני הדברים (עמ' 30 לפרוטוקול).




גרסה זו של אברהים אינה עולה בקנה אחד עם חלקים אחרים בעדותו שלפיהם החתימה על התשריט הייתה רק חלק מהליך רישוי בנייה ונועדה לאפשר לתובעים לקבל היתר בנייה. זו אף זו, עדותו של אברהים בדבר יחסו של אביו המנוח לאביהם המנוח של הנתבעים איננה מאפשרת אף היא את המסקנה שהסכמתו לחתום על התשריט היא בבחינת מחווה של רצון טוב שנועד לסייע לתובעים להליכי רישוי. עיון בתשריט מלמד שפרט לשרטוט מיקומן של החלקות העתידיות, הוא כולל גם התייחסות מפורשת לשטחם של חלקי הנכס העתידים להיות בבעלות כל אחד מבעליה המשותפים, ודעתי היא שקשה להניח שהדבר נעלם מעיניו של אברהים או שהוא לא נתן דעתו על כך, ולכן אני רואה לדחות את גרסתו בעניין זה.




עדותו של אברהים אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של נאסר, שהוא אחיינו של ג'מיל וקרוב משפחה מדרגה רחוקה של הנתבעים. בסעיף 9 לתצהירו (ת/2) הוא העיד כי שמע מפיו של ג'מיל (אביהם המנוח של התובעים), כמו גם מפיו של בשארה (אביהם המנוח של הנתבעים), את דבר העובדה שנעשתה ביניהם עסקת חליפין, אם כי הוא לא ידע באותה עת את פרטיה. בסעיף 12 של תצהירו הוא העיד כי בתחילת שנות ה-80 היה עד לשיחה בין ג'מיל לבין בשארה שבה הוזכרה עסקת החליפין, ובשארה אמר שבגדרה ניתן לג'מיל שטח של 500 מ"ר. הוא העיד עוד כי לאחר שהחלו הליכים בין הצדדים הוא ניסה לפשר ביניהם, ובגדר ניסיונותיו אלה הוא שמע מפיו של אברהים שידועה לו עובדת קיומה של עסקת החליפין, אולם הוא אינו מוכן לקיימה הואיל והתובעים מסרבים להחזיר לו בעלות בחלקת זיתים הנמצאת במערב אעבלין (סעיפים 16, 17 ו-18 לתצהירו).




נאסר נחקר על תצהירו ועמד על דעתו שהדברים שהובאו בו הם אמת. הוא עומת עם העובדה שגרסת סוהיל לגבי גודל השטח בעסקת החליפין היא 1000 מ"ר, בעוד שלפי גרסתו שלו מדובר בשטח של 500 מ"ר, ועל כך הוא השיב "אני לא יודע מה סוהיל אמר. אני שמעתי 500 מ"ר" (בעמ' 20 לפרוטוקול). כשנשאל לגבי ניסיונותיו לפשר בין הצדדים הוא השיב "ישבתי אצל אברהים בין שעתיים לשלוש בפעם הראשונה, זמן רב, ודיברתי איתו ואמרתי לו שהוא יודע טוב מאוד שנתתם את האדמה, ושמעתי את זה מאבא שלך, וזה עניין של שנים אז הוא אמר לי 'אני יודע שאנחנו נתנו' והוא הראה לי תשריטים שהוא חתם, ביחד עם האדמה של ג'מיל הקודמת וגם אברהים הסביר לי וביחד 860 מ"ר הוא חתם על התוכנית, כך הוא אמר" (בעמ' 21 לפרוטוקול).




בחקירתו הנגדית של אברהים הוא התבקש להתייחס לדברים אלה, וכשנשאל אם "נאסר מוכר בכפר כאדם מכובד ואפשר לסמוך עליו או שהוא מוכר כאדם שאין לו מילה שחלילה הוא רמאי או שקרן - כיצד אתה מכיר אותו?" הוא השיב: "אני מכיר אותו שאין לו מילה". כשנשאל: "אתה אמרת לו שאין שום הסכם חליפין בינך ובין אביך (צ"ל בין ג'מיל ובין אביך, א"ק)?" הוא השיב: "בטח שאמרתי לו" (בעמ' 37 לפרוטוקול).




בסתירה שבין עדותו של נאסר לעדותו של אברהים בעניין זה אני מוצא להעדיף את עדותו של נאסר, מפני שכפי שציינתי עדותו של אברהים לוקה לא רק בסתירה לעדותו של נאסר כי אם גם בסתירות פנימיות שלא היה באפשרותו ליישבן, ובסיכומו של דבר אני סבור שככלל גרסתו מושפעת מסכסוך אחר הקיים בינו ובין התובעים, סכסוך שאת קיומו הוא לא הסתיר בעדותו.




להשלמת חלק זה של פסק הדין ראוי להתייחס גם לעדותו של סוהיל, שהעיד במענה לשאלה שנשאל כי אביהם של הנתבעים "לא התנגד למהות החליפין, הוא התנגד לגודל השטח" (בעמ' 13 לפרוטוקול), וכשנשאל מדוע לא ננקטו הליכים משפטיים לאכיפת עסקת החליפין הוא השיב "אבא שלי לא רצה להיכנס עם בן דודו לעניינים של משפטים, זה היה בושה מבחינתו להגיע לבית המשפט כמו שאני מרגיש עכשיו", וכשנשאל מדוע לא עשה כן לאחר שאביו נפטר, למרות ידיעתו שיש מחלוקת בעניין החליפין ובעניין השטח, הוא השיב "הם חתמו לנו על תשריטים וכאשר בניתי את הבית שלי בשנות ה 90 המוקדמות חתם לי על השרטוט החלוקה וגם על תצהיר (נספח ז' לתצהיר סוהיל – ת/1, א"ק) ואני חושב שמהבחינה הזאת זו הכרה גם בחליפין וגם בכמות השטח" (בעמ' 13 לפרוטוקול).




בחלק אחר של עדותו, בסעיף 21 של תצהיר עדותו (ת/1), העיד סוהיל שביום 20.2.98 חתם המנוח שיבלי, תושב אעבלין שהיה נשוי לדודתם של הנתבעים, על תצהיר שבו נאמר, בין השאר, שהוא היה עד לעסקת החליפין שנעשתה בשנת 1959 בין ג'מיל ובין בשארה (נספח ח' לתצהירו של סוהיל). סוהיל אמנם לא הסביר את הנסיבות שבהן ניתן תצהירו של המנוח שיבלי בשנת 1998, אולם מן העבר האחר הוא גם לא נחקר על האמור בסעיף 21 בתצהירו, ולדעתי זהו המקרה שבו ראוי להחיל את הכלל שהימנעות מחקירה בעניין מסוים תיזקף לחובת בעל הדין שכנגד (ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר , פסקה 94 (2012)) . העובדה ששיבלי הלך לעולמו מונעת, כמובן, את חקירתו הנגדית על תצהירו, ולכן לכאורה זהו מסמך שאין לייחס לו ערך ראייתי. מן העבר האחר, אין מדובר במסמך סתמי כי אם בתצהיר שנחזה להיות חתום בפני עורך דין שאימת את חתימתו של שיבלי, ובנסיבות אלה צפוי היה שבא כוח הנתבעים יחקור את סוהיל לכל הפחות על הנסיבות שבהן הוא ניתן. הימנעותו מלעשות כן מקימה לחובתו את ההנחה שאם היה סוהיל נחקר בעניין זה הייתה עדותו תומכת בגרסתו שעסקת החליפין אכן נעשתה. אדגיש שהנאמר בתצהירו של סוהיל בנוגע לתוכן תצהירו של שיבלי הוא רק חלק ממסכת הראיות ששימשה אותי כדי להגיע למסקנה שעסקת החליפין אכן נעשתה, וגם אם אין מדובר בראיה עיקרית או כבדת משקל, היא תורמת לביסוס המסקנה שאליה הגעתי.




טרם סיום נותר עוד להתייחס לעדויותיהן של תמאמה ושל שתאי, אחיותיו של בשארה (ודודותיהן של הנתבעים).




בתצהיריהן של תמאמה ושל שתאי (בהתאמה, נ/4 ו-נ/5) אין התייחסות לעובדה הנטענת על ידי התובעים, שבגדר עסקת החליפין הם קיבלו זכויות בנכס. מעיון בתצהירים עולה כי תוכנם מוגבל למרכיב התמורה הנטענת בעסקת החליפין, היינו, זכויותיו של ג'מיל "בבית בשטח הבנוי" שנמסרו לבשארה ואשר תמורתן, כך נטען, הוא קיבל את החלק בנכס. בתצהיריהן של תמאמה ושל שתאי נטען שאת הזכויות "בבית הנמצא בתחום השטח הבנוי של הכפר עאבלין" הן רכשו מג'מיל תמורת סכום של 500 ל"י, ששולם במזומן לאשתו של ג'מיל, נהאיה. נטען בתצהירים שלאור התשלום האמור אין בסיס לטענת התובעים שנעשתה עסקת חליפין שבה קיבל ג'מיל מבשארה זכויות בקרקע אחרת.




כבר ציינתי לעיל שבהסכמת הצדדים נגבו עדויותיהן של תמאמה ושל שתאי על ידי שליח. פרוטוקול העדויות צורף להודעה משותפת שהוגשה ביום 30.1.11. בחקירתן הנגדית עמדו שתי העדות על גרסתן שג'מיל ואשתו קיבלו סכום של 500 ל"י תמורת מתחם המגורים שלהם, שאותו העבירו, לפי הטענה, לתמאמה ולשתאי. אולם גרסה זו איננה בהכרח סותרת את הנטען על ידי התובעים, שכן בחקירתו של סוהיל הוא נשאל על עניין זה ובין השאר הוא נשאל "תמורת השטח הזה (במתחם הבנוי, א"ק) אבא שלך קיבל דונם אדמה ועוד 500 ל"י?" ועל כך הוא השיב בחיוב (בעמ' 16 לפרוטוקול). במילים אחרות, העובדה שבנוסף לשטח קרקע, שהוא חלק מן הנכס, קיבלו ג'מיל ואשתו סכום של 500 ל"י איננה שנויה במחלוקת של ממש, וזוהי גם הגרסה המשתקפת בתצהירה של נהאיה (ת/3). נכון הדבר שקיימים פערי גרסאות בין עדויותיהן של תמאמה ושתאי לבין זו של נהאיה לגבי השאלה מי היה האדם ששילם את הסכום ולידיו של מי הוא שולם. נהאיה טענה בסעיף 18 של תצהירה שבעלה המנוח, ג'מיל, קיבל את הסכום מידיו של אבי הנתבעים, בשארה, בנוכחותה ובנוכחות שיבלי, ואילו תמאמה טענה ששיבלי היה זה שנתן את הסכום לג'מיל ולנהאיה וכזו הייתה גם גרסתה של שתאי. אלא שבחקירתן שתיהן אישרו שלא ראו את הדבר במו עיניהן, וכשמוסיפים לכך את העובדה שמדובר באירוע שהתרחש לפני כ-50 שנה, כמו גם את העובדה שבעת שנמסרו העדויות הייתה תמאמה בת 75 ושתאי בת 84, איני רואה לייחס משקל לעדויותיהן בנקודה זו, מה גם שכפי שציינתי חשיבותו של העניין היא ממילא שולית. בעניין זה ראוי גם לציין את דבריה של תמאמה, שנשאלה מדוע לא התנגדה המשפחה (תמאמה ושתאי הן כזכור אחיותיו של בשארה) לבניית ביתו של ג'מיל על הנכס, והיא השיבה "הם בנו בשולי האדמה, אמרנו להם תלכו ותבנו, נתנו להם ה-500 ל"י והם הסתלקו מפה" (בעמ' 4 של פרוטוקול עדותה מיום 20.1.11). כשנשאלה שתאי מהו שטח האדמה שעליה בנה ג'מיל את ביתו לא ידעה להשיב, אולם אישרה שידעה שהוא בנה על אדמה השייכת למשפחה ושאינה יודעת מדוע לא התנגדה המשפחה לכך (בעמ' 2 לפרוטוקול עדותה של שתאי מיום 20.1.11).


סיכומו של דבר הוא אפוא שלגרסתם של התובעים בדבר עסקת החליפין יש תמיכה מספקת בראיות, ואני רואה להעדיף גרסה זו על פני הכחשתם של הנתבעים את קיומה.



התובעים טענו שעסקת החליפין נעשתה קודם לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין תשכ"ט–1969 ("חוק המקרקעין"), ולכן לא מתקיימת הדרישה הקבועה בסעיף 8 שלו שלפיה "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". טענה זו מקובלת עליי, ואני סבור שהתובעים צודקים גם בטענתם האחרת, שלפי סעיף 166(א) לחוק המקרקעין הדין החל על עסקת החליפין הוא סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (נוסח מלא ומעודכן), ובאין טענה שעל פי הוראת סעיף זו יש צורך במסמך בכתב המעיד על עסקת החליפין עצמה, ניתן לראות בחתימת אברהים על התשריטים (נספחים ה' ו-ו' לתצהירו של סוהיל) בצירוף העדויות שנשמעו ראיה מספקת לקיומה.




הנתבעים טענו שלאור הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין לא ניתן להסיק מהחזקתם של התובעים בקרקע מסקנה המנוגדת לזכותם הרשומה של הנתבעים, אולם אני סבור שהטענה איננה ממין העניין.




התובעים אינם טוענים שהרישום אינו משקף את זכויותיהם של הנתבעים ואף אינם טוענים שיש לתקן את הרישום בשל העובדה שהם מחזיקים בקרקע. טענתם היא שנעשתה עסקת חליפין שהם זכאים לאכיפתה, ועל פי עסקה זו על הנתבעים להעביר להם 556/2946 חלקים של הנכס. העברה כזו תביא לביטוי את זכויותיהם של התובעים בנכס לאחר שמביאים בחשבון גם את זכויותיהם הרשומות בה, ובמילים אחרות – שלאחר ביצוע עסקת החליפין יהיו בידי התובעים זכויות המשקפות שטח של 800 מ"ר, שהוא שטח הקרקע שאותו אישר אברהים בחתימתו על התשריט (נספח ו' לתצהירו של סוהיל).




התוצאה היא אפוא שאני מקבל את התביעה וקובע שבין אביהם של התובעים ואביהם של הנתבעים נעשתה עסקת חליפין, וכי מכוחה של עסקת חליפין זו על הנתבעים להעביר לתובעים 556/2946 חלקים של הנכס וזאת בכפוף לתשלום כל המיסים ותשלומי החובה הכרוכים בכך.


הנתבעים ישלמו לתובעים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אכיפת חוזה עבודה אישי

  2. אכיפת חוזה למכירת חנות

  3. אכיפת הסכם העברת מניות

  4. אכיפת הסכם פינוי מגרשים

  5. תביעה לאכיפת הסכם היפרדות

  6. אכיפת הסכם מכר - צו מניעה

  7. תביעה לאכיפת הסכם מכר של חנות

  8. אכיפת הסכם הלוואה לאדם שנפטר

  9. תביעה לאכיפת הסכם שנעשה בעל פה

  10. תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין

  11. אכיפת הסכם מכר ופיצויים בגין הפרתו

  12. אכיפת הסכם מכר בבית משפט לענייני משפחה

  13. בקשה לצו מניעה זמני בתביעה לאכיפת הסכם שכירות

  14. תביעה לאכיפת ההסכם ע"י רישום הבית כבית משותף

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון