טענו שהבנק לא הציג – ואף הסתיר – את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות

הנתבעים טענו שהבנק לא הציג – ואף הסתיר – את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות ולא העיד את העדים הרלבנטים לכך.
בכלל זה, לטענתם, הסתירו הנתבעים מכתבי דרישה אחרים שקדמו למכתב הדרישה שנשלח לחייבת ביום 30.7.01, ולכן התביעה התיישנה.
כפי שיפורט להלן, טענתם העיקרית של הנתבעים היא שעילת התביעה נגד החייבת נוצרה עוד במועד הפרת הסכם ההבראה, כלומר בשנת 1999.
טענה נוספת של הנתבעים, לפיה, התנהלות התובע הוכיחה ויתור על זכותו לתבוע את הערבים וכי התובע זנח תביעה זו, איננה מתיישבת עם ההחלטה בבקשת הרשות להגן שצמצמה את יריעת ההגנה לשאלת ההתיישנות בלבד, כאמור, ולכן לא אדון בה.

דיון
11. בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק התיישנות), התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים.
בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. "עילת התובענה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא (2) 85). "היום שבו נולדה עילת התובענה" הוא, איפוא, היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע (ע"א 331/74 כהן נ' גרודזינסקי, פ"ד כט(1) 689), באופן שאילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ, פ"ד ז 567, 575). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ (וויליאמס, עמ' 271).
כיוון שכך עלינו לשאול מתי נולדה עילת התובענה בעניננו? כלומר: מהו המועד, בו התגבשו העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב – כלומר פרעון החוב – כלפיו, על ידי הנתבעים, באופן שאילו הגיש התובע באותו מועד תביעה זו לבית המשפט נגד הנתבעים והיה מוכיח את כל העובדות מהותיות, הוא היה זוכה בפסק דין?

12. סעיף 7(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק הערבות) קובע:
"התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן".
חוק הערבות מעניק, איפוא, לערב אפשרות לטעון הן את טענת ההתיישנות של החייב העיקרי והן את טענת ההתיישנות הנובעת מחיובו שלו, ככל שקיימת לו טענת התיישנות נפרדת (ראו: ד"ר רוי בר-קהן, ערבות, עמ' 211).
בענייננו, לא נטענה על ידי הנתבעים טענת התיישנות נפרדת, ונקודת המוצא של שני הצדדים היתה, שהתיישנות התביעה נגד הערבים חופפת להתיישנותה נגד החייבת.
משכך, חוזרת ועולה השאלה: מהו מועד תחילת תקופת התיישנות התביעה נגד החייבת בעניננו?

13. כל טיעוניו של התובע בסיכומיו וכל עדותו של העד מטעמה, מר נגרין, התרכזו בשאלת מועד שליחת מכתב הדרישה לחייבת, ובעיקר הם נועדו לשכנע, כי מכתב הדרישה נשלח תוך זמן סביר, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסק דין וויליאמס.
בכך פטר התובע את עצמו מהצורך להראות, כי עילת התביעה נולדה עם משלוח מכתב הדרישה, וסבורני שהתובע שגה בגישתו זו.
לשם כך אפנה לדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק בעניין וויליאמס (עמ' 271):
"בחיוב, שהצדדים קבעו בו מועד קבוע לקיומו (ביום פלוני, בחודש אלמוני, בשנה פלמונית), מתגבשת עילת התביעה בהגיע אותו מועד, ומיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות. מתי מתגבשת עילת התביעה – וממילא מתחילה תקופת ההתיישנות – בחיוב שלא נקבע מועד קבוע לקיומו? בפרשה שלפנינו, נוצרה יתרת חובה בחשבון עובר ושב של הלקוח, בלא שהחוזה בינו לבין הבנק קובע את מועד פרעון ההלוואה. מהו מועד זה, ומתי מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ לגביו?"
האם גם בעניננו ניתן לומר כי החוב הנתבע הוא "חיוב שלא נקבע מועד קבוע לקיומו"? סבורני, שהתשובה לכך היא שלילית, וכי החוב הנתבע התגבש עוד במקביל למועד פתיחת המלון, בחודש יולי 1999, באופן שתביעה זו יכולה היתה להיות מוגשת נגד החייבת ונגד הנתבעים-הערבים עוד באותו מועד.
לשון אחרת: העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החוב, כלומר פרעון החוב, התגבשו עוד בחודש יולי 1999, כך שאילו התובע היה מגיש תביעה זו כבר באותו מועד והיה מוכיח אותן עובדות, הוא היה זוכה בתביעתו.

14. המסקנה האמורה עולה כבר מכתב התביעה (סעיף 20 – ההדגשות אינן במקור):
"בעוד שהבנק העמיד לחברה את מלוא האשראים להם התחייב על פי הסכם 1996 והסכם ההבראה, ובניית המלון הושלמה, הרי החברה לא עמדה במילוי התחייבויותיה היסודיות ובמיוחד נמנעה מלפרוע ולהחזיר לבנק את האשראים שניתנו לה במועדים שנקבעו לכך. בין היתר, ובקיצור נמרץ, החברה חרגה באופן מהותי מתקציב הקמת המלון, לא עמדה בלוחות הזמנים להם התחייבה, לא העמידה את המקורות המימוניים הנדרשים לצורך הקמת המלון, לא פרעה את האשראים שנטלה מהבנק במועדים שנקבעו, לא הכניסה שותף כפי שהתחייבה ולא הקטינה את האשראי בבנק. נכון למועד תחילת הפעלת המלון (יולי 1999) עמד חוב החברה לבנק על סכום של כ-112 מליון ₪ וזאת בניגוד להתחייבות החברה בהסכם ההבראה כי האשראי יעמוד על 16 מליון דולר בלבד. בנוסף להפרה יסודית זו של התחייבותה להקטנת האשראי, פעלה החברה באופן מודע בניגוד להתחייבויות נוספות שנטלה על עצמה במסגרת ההסכמים שנחתמו עימה."

כלומר, על פי כתב התביעה עצמו, ההלוואות ניתנו עם מועדי פרעון מוגדרים וגם ליתר ההתחייבויות הוקצבו מועדים, שכולן הופרו עוד במועד פתיחת המלון, חודש יולי 1999, וכבר אז עמד החוב על סך 112 מליון ₪.
מאותו מועד ואילך כל שהתנהל בין הצדדים הוא משא ומתן להסדרת החוב. לא נטענו ולא פורטו בכתב התביעה וגם לא בתצהירו של נגרין, כל הפרה נוספת או כל פעולה נוספת שיכלו להעמיד עילת תביעה עצמאית.
גם גדילת החוב, עד לסכומו ערב הגשת התביעה, הוא פרי הריביות וההצמדות בלבד, ובכל אופן התובע עצמו לא טען ולא הראה כל עילה נפרדת שהצמיחה חוב נפרד.

15. מסקנה דומה עולה בבירור גם מחקירתו של נגרין בבית המשפט:
(עמ' 48-49):
" ש. המשא ומתן הזה שמנוהל מנוהל עם החייבים והערבים יחד
ת. מ-98 כן. הערבות של איציק דהן היא מ-98.
ש. כל המו"מ שאתה מדבר עליו התייחס לשניהם ביחד?
ת. כן. למה אתה מתכוון "שניהם ביחד"?
ש. המומ התנהל מול החייבים והערבים
ת. איציק דהן הוא ערב. לאיציק יש עוד חברה שהוא בעלים בה, אם איני טועה.
ש. אתה מאשר שהמומ התנהל מול החייבים והערבים?
ת. ערב אחד אני כן יכול להגיד שזה איציק דיין שהוא היה בישיבות. זה כן. הוא השתתף. לגבי שאר הערבים אני לא יודע, לא ראיתי אותם.
ש. בנק מקיים ישיבות , דיונים, אסטרטגיה, נכון?
ת. כן.
ש. היו ישיבות פנימיות בתוך הבנק ששקלו איך מביאים את הכסף הביתה בדרך הכי מהירה ויעילה?
ת. כן.
ש. ישיבות כאלה התקיימו משנת 99?
ת. אפילו לפני.
ש. המטרה היתה להביא את הכסף.
ת. כן. בדרך הטובה ביותר. "

(עמ' 50):
"ש. המומ שאתה כותב עליו בתצהיר, שבו הבנק שוקל לגבות את החוב בהסדר או בכינוס מתי הוא התחיל?
ת. ב-99."

(עמ' 54-55):
"ש. הגישה של הבנק במומ היתה שמגיע לו כל הכסף כאן ועכשיו
ת. לא. אם קיימנו מומ זאת אומרת שאנו מוכנים ללכת לקראת הלקוח.
ש. מה הבנק חשב באותו רגע
ת. שהחברה הפרה.
ש. ומגיע כל הכסף כאן ועכשיו החל מאוגוסט 99
ת. כן.
ש. ואז נכנסתם למומ
ת. כן.
ש. מבחינת הבנק, משנת 99 הוא גבה ריביות חריגות של חוב בהפרה.
ת. לא זוכר. היה מומ על הריביות, הוא רצה באיזה מסמך להוריד את הריביות באחוז וחצי. היה איזה משהו."

(עמ' 55):
"ש. אני מדבר על הטיוטה המתגלגלת משנת 2000. זה לא מדובר בהסכם לאשראי חדש אלא לגביית חוב.
ת. בעיקרון כן. "

ב"כ הנתבעים מפנה לטיוטות ההסדר שנעשו במהלך המשא ומתן (עמ' 55-56):
" ש. מפנה לסעיפים 4-5. אלו סעיפים שנועדו להבטיח את הגבייה, נכון. כל מטרת הסעיפים הם להבטיח את זה שהחוב ייגבה.
ת. אתה שואל שאלה כללית. אני קורא. מפנה לסעיף 4.3.ב יש עיקרון שעליו ההסכם מדבר.
ש. השאלה שאני שאלתי היא לא מה כתוב אלא מה מטרת הסעיף. האם נכון שמטרת הסעיפים הם להבטיח גבייתו של החוב לבנק.
ת. בעיקרון, כן."




(עמ' 59):
"ש. מלבד זה שניהלו מו"מ שום דבר מהותי לא השתנה. זה לא שהיתה הפרה כזו או אחרת. לא הצלחתם לגבות את החוב בצורת הסדר אז החלטתם ללכת לכינוס.
ת. הדבר המהותי שהשתנה הוא שיש מלון עובד מאמצע 99 וסברנו שללקוח יהיה יותר קל להכניס שותף משקיע שיש מלון עובד. חשבנו שאולי בסופו של דבר הרוח של ההסדר כן תעבוד. שהוא כן יכניס משקיע. אחרי שנה של הרצה הוא יכול להיות שווה יותר ואז הנזק לבנק וללקוח יהיה פחות."

(עמ' 59-60):
"ש. אפשר לומר שבכל המו"מ הזה העמדה של הבנק היתה ברורה, הבנק רוצה פרעון החוב.
ת. כמו כל בנק.
ש. לחייב היו כל מיני טענות שמגיע לו לקזז מהחוב.
ת. נכון.
ש. החייבים והערבים גם ביקשו שיוותרו להם על הערבות.
ת. נכון.
ש. זה היה חלק מהמו"מ.
ת. נכון. זה טבעו של מו"מ.
ש. המו"מ משנת 99 והוא לא צלח.
ת. נכון."

16. מסקנה דומה עולה גם מחקירתה של עדת התובע, גב' רחל נאמן, במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן (הפרוטוקול הוגש במהלך הדיון בתביעה וסומן נ/1) (עמ' 21):
"ש. מתי התחילו החיכוכים בין הבנק לחברה? את הגעת להצהיר מטעם הבנק, עיינת בתיק וראית את כל המסמכים בתיק את בטח יודעת מתי החברה החייבת התחילה לעשות בעיות?
ת. על פי מסמכים שבדקתי בתיק, עשיתי סדר כרונולוגי, במהלך 98, עוד קודם היתה בעיה של היווצרות החוב של בניית המלון ואיפה שהוא זה נתקע. בפברואר 98 נחתם הסכם הבראה ולא כי הכל היה בסדר אלא שהיתה בעיה והם חתמו על הסכם ההבראה כדי להבריא את המלון ובהסכם הזה נכנסו כמה תנאים כמו הגדלת מסגרת האשראי. הסכם ההבראה מעיד שהיו בעיות.
על פי מסמכים שקראתי בתיק אחרי שנבנה המלון, במהלך 99, אחרי שהוקם המלון והתחיל לפעול נוצר איזה שהוא חוב ונעשה ניסיון לעשות משא ומתן כדי לנסות להבריא את החוב ולהסדיר את החוב הזה.
במהלך שנת 2000 היה ניסיון לעשות מהלך עם הבנק עם איציק והקבוצה הזו וכנראה שזה לא הצליח, זה התפוצץ בין עורכי הדין והנהלת הבנק ואחרי שזה התפוצץ בסביבות 2001 הוגשה בקשה לפרעון חוב מיידי ומאז התהליך רץ.
ש. אני מבין שרצו לפרוע את החוב עוד לפני כן והיתה בעיה, עוד ב-99?
ת. במהלך 98 היה הסכם הבראה כדי לסיים את המלון כי הוא היה בשלב של 70 אחוז ומשם נוצר חוב שצריך היה לפרוע אותו. במהלך המשא ומתן שהיה כדי לפרוע את החוב הזה, המשא ומתן הזה היה בסביבות 2000-2001 ונדמה לי שבאפריל 2001 התפוצץ המשא ומתן הזה, זה על סמך מסמכים שראיתי, ואז נשלחה דרישה לפרעון החוב."
במהלך חקירתה הוגש מסמך, שהעדה הכינה לקראת הדיון (עמ' 21):
"אני בסך הכל מאחר ואני לא מכירה את התיק, לקחתי מסמכים וסידרתי אותם כרונולוגית". המסמך סומן מב/1.
עיון באותו מסמך מעלה, כי עוד בחודש מאי 1999, בעת "הרצת" המלון, עמד חוב החייבת לתובע על סך כ-112 מיליון ₪ וכל הפירוט שלאחר מכן, עד סוף שנת 2001, הוא בדבר המגעים שנוהלו למציאת הסדר ובדבר ההליכים המשפטיים שנקטו הצדדים.
אמנם, בשנים 2002-2003 נזכרים תקבולים שהיו צריכים להיות מועברים לתובע, על פי הסדר דיוני שהושג בין הצדדים במסגרת תיקי התביעה של הנתבעים והכינוס (שאוחד כאמור), ונשארו אצל החייבת, אך כתב התביעה דנן אינו מתבסס כלל על הפרות אלה.

17. הנה כי כן, המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שעל פי כתב התביעה עצמו, וכך עולה גם מחקירתם של עדי התובע, עילת החוב נשוא התביעה נולדה והתגבשה עוד במחצית שנת 1999, וכבר אז יכל התובע להגיש תביעתו זו, להוכיח את יסודותיה ולזכות בה.
כיוון שהתביעה הוגשה כתשע שנים לאחר מכן, אין מנוס מהקביעה שהיא התיישנה.

18. כאמור לעיל, בפסק דין וויליאמס נדונה השאלה, מהו המועד, בו מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ, בחיוב שלא נקבע מועד קבוע לקיומו.
במסגרת זו דן כב' השופט ברק בחיוב שמועד קיומו הוא "עם דרישה", כתנאי מפורש בהסכם שבין הצדדים (עמ' 273 ואילך), וכן בחיוב שלא נקבע כל מועד לקיומו (עמ' 277 ואילך), וקבע (עמ' 279):
"לדעתי, קו המחשבה הראוי הוא זה: משלא נקבעה בחוזה ההלוואה כל הוראה באשר למועד הפירעון, יש לפורעה תוך זמן סביר. משנקבעה בחוזה ההלוואה הוראה כי יש לפורעו "עם דרישה", על הנושה לקיים תנאי זה, לשם קביעת המועד, על הנושה לדרוש את פרעונו תוך זמן סביר. שני מצבים אלה פועלים על מסלולים שונים, ואין האחד נגזר או נובע מהשני. עם זאת, הפתרון בשניהם דומה הוא. בשני המקרים הפירעון אינו מיידי, ובשניהם גבולות מועד הפירעון נקבעים על ידי מבחנים של סבירות. אכן, בין שני הפתרונות קיים קשר. קשר זה אינו הקשר המלאכותי של המשפט האנגלי הרואה בשתיקה דרישה, והרואה בדרישה עניין מיותר. הקשר הוא קשר ענייני-מהותי, הגורס כי מקום שאין זמן קבוע לפרעון חוב, יש לפורעו תוך זמן סביר. מבחינה זו אכן קיים דמיון בין המקרה בו החוזה קובע פירעון "עם דרישה" לבין המקרה בו החוזה אינו קובע מועד פירעון. דמיון זה מבוסס על כך כי בשני המקרים לא נקבע מועד קבוע, ויש להניח, כי ציפייתם הסבירה של הצדדים היא לקבוע מיתחם של זמן שבו יש לפרוע החוב. מיתחם זה נקבע מטבע הדברים ובהיעדר הוראה חוזית, על פי מבחנים של סבירות."

משכך, אילו התובע היה מראה כי החוב הנדון בתביעה זו נכנס לאחת הקטיגוריות שנדונו בפסק דין וויליאמס, אזי היה מקום לדון בשאלה: האם מכתב הדרישה נשלח לחייבת בזמן סביר, על פי כל הנסיבות שפורטו ותוארו בתצהירו ובעדותו של נגרין, ובכלל זה היה מקום לדון בשאלה: האם ניהול המשא ומתן הצדיק באותן נסיבות את דחיית משלוח מכתב הדרישה עד למועד בו נשלח.
במסגרת זו היה מקום לדון גם במחלוקת שניצתה בין הצדדים, בשאלה: מתי "התפוצץ", כלומר: הסתיים, המשא ומתן, האם בחודש אפריל 2001, כטענת הנתבעים, או בחודש יולי 2001, כטענת התובע.
אולם, התובע לא הראה מדוע החוב הנדון כאן נכנס לאחת הקטיגוריות שנדונו בפסק דין וויליאמס. הוא לא הראה כל תנאי בהסכם ההבראה או בהסכם אחר שבין התובע ובין החייבת, שחייב משלוח מכתב דרישה כתנאי לגיבוש מועד החיוב (השוו: וויליאמס, עמ' 273 למטה), והוא לא הראה מדוע לא ניתן היה לתבוע את הנתבעים עוד במועד התגבשות החוב, בחודש יולי 1999, כאמור.

19. אמנם, התובע הפנה בסיכומיו (עמ' 5) לסעיפים 9 ו-10 לכתב הערבות:
"דרישת תשלום בגין הערבות
9. הבנק יהיה רשאי לדרוש מהערבים פירעון ותשלום של החיוב הנערב (כולו או מקצתו) במועד אחד או במספר מועדים, לפי בחירתו.
10. הבנק יהיה רשאי לדרוש מהערבים ולהיפרע מהם בגין ערבות זו לאחר או בד בבד עם דרישתו מהחייב ואולם במקרה שהחייב נפטר, הוכרז פסול דין, ניתן נגדו צו קבלת נכסים, במקרה של ניתוק הקשר עם החייב, במקרה של היות החייב חדל פרעון, במקרה שהחייב נמצא מחוץ לישראל, במקרה שהפניית הדרישה לחייב כרוכה בקשיים מיוחדים וכן בכל מקרה מיוחד אחר יהיה הבנק רשאי לדרוש מהערבים ולהפרע מהם בגין ערבות זו גם מבלי שהופנתה דרישה לחייב כאמור."

וכן הפנה התובע לסעיף 8 לחוק הערבות:
"הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה:
(1) הערב ויתר על הדרישה מן החייב;
(2) ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו פירוק;
(3) החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים."

אין באלה כדי להועיל לתובע, משני טעמים:
הראשון הוא, שמכתב הדרישה המדובר, מיום 30.7.11, נשלח לחייבת ולא לערבים. מכתבי הדרישה שנשלחו לערבים הם מיום 24.6.08, וגם התובע איננו טוען כי משלוח מכתבי הדרישה הללו, כ-9 שנים לאחר שנוצר החוב וקרוב לשבע שנים לאחר שהמשא ומתן הסתיים, הוא זמן סביר.
השני הוא, שאין בסעיפים שצוטטו מתוך כתב הערבות כדי לקבוע שמשלוח מכתב הדרישה היווה תנאי לגיבוש מועד קיום החיוב, וענינם בזכויות אלה או אחרות שיש לתובע בקשר לדרישתו מהערבים.
גם סעיף 8 לחוק אינו קובע תנאי לגיבוש החוב או לגיבוש מועד קיום החיוב, "ולכל היותר ניתן למצוא בו אלמנט הצהרתי גרידא בדבר עקרון משניות הערבות", כדברי המלומד ד"ר בר-קהן בספרו "ערבות" (עמ' 390).

20. התובע טוען, כי טענת הנתבעים, לפיה עילת התביעה נולדה זמן רב לפני משלוח מכתב הדרישה, היא בניגוד לטענתם בבקשת הרשות להגן ובניגוד לאמור בהחלטה שניתנה בבקשת הרשות להגן.
אינני מקבל טענה זו.
באשר לעמדת הנתבעים בבקשתם למתן רשות להגן, אמנם טענותיהם בענין ההתיישנות התייחסו בעיקר למועד משלוח מכתב הדרישה מיום 30.7.01, אך הנתבעים טענו גם שכדי להוכיח את ההתיישנות הם זקוקים למסמכים רבים נוספים, ביחס למועדים בהם התבצעו משיכות והפקדות שיקים, גביית דמי ניהול ועמלות הקצאת אשראי, וכן ביחס למועדים בהם בוטלה מסגרת האשראי, המועדים בהם לא בוצעו עוד פעולות יזומות בחשבון ועוד (סעיף 4.1.6 לבקשה ולתצהיר התומך בה), כך שהם שיירו לעצמם פתח נכבד לטעון לקיומה של עילת התביעה קודם למועד משלוח מכתב הדרישה.
באשר להחלטת כב' הרשם, אמנם בהנמקתו לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות הוא התייחס במפורש לדברים שנאמרו בפסק דין וויליאמס ולצורך בבירור סבירות המועד של משלוח מכתב הדרישה (סעיף 13 להחלטה), אולם החלק האופרטיבי באותה החלטה הוא החלק שנתן לנתבעים רשות להתגונן בטענת ההתיישנות (סעיף 24), והחלטה זו לא סויגה במאומה, כך שהצדדים היו רשאים להביא את כל ראיותיהם וטענותיהם בענין זה.
יתירה מזו, גם התובע בטיעוניו ובראיותיו בבירור התביעה עצמה סטה ממה שנטען על ידו במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן, כך עולה מההחלטה שניתנה בה.
על פי האמור בהחלטה זו (סעיף 12), התובע ביסס את טענתו כנגד ההתיישנות על מכתב הדרישה לערבים שנשלח ביום 24.6.08 ולא על מכתב הדרישה לחייבת שנשלח ביום 30.7.01, כפי שנעשה כאן.
נוסף לכך, על פי האמור בהחלטה זו (סוף סעיף 13), המשא ומתן בין הבנק לחייבת פסק כבר בחודש אפריל 2001, כנטען על ידי הנתבעים כאן, ולא לקראת סוף חודש יולי 2001, כנטען על ידי התובע כאן.

21. עוד אציין, כי התובע לא העלה טענה של "הודאה בקיום זכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, בהתייחס לדברים שעלו תוך כדי המשא ומתן והטיוטות שהוחלפו במסגרתו, ולכן לא אדון בכך.
למעלה מן הצורך אציין, כי בדרך כלל, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הביטוחון (16.8.05)).

22. התובע הפנה בסיכומיו לדברים שכתבתי כשופט בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בפסק הדין שניתן בבש"א (שלום ת"א) 113295/00, ת.א. 38873/00 סלומון נ' הבנק הבינלאומי הראשון (13.11.01).
אולם, באותו ענין נדונה יתרת חוב בחשבון עובר ושב, שקשה להגדירה כחיוב שמועד פרעונו קבוע ומוגדר מראש, בדומה לחיוב שנדון בענין וויליאמס.
כמו כן באותו ענין קבעתי גם (בסעיף 6 לפסק הדין) כי בפועל מכתב הדרישה נשלח בסמוך למועד יצירת החוב המשמעותי.

23. לאור התוצאה האמורה, אינני רואה לנחוץ לדון ביתר הטענות שהעלו הנתבעים.
אומר רק, שלא מצאתי כל סימוכין או ראיה לטענות שהועלו נגד התובע בדבר הסתרת מסמכים רלבנטים או אי גילויים, ודומה שכל המסמכים והראיות שהיו רלבנטים להכרעה הנדרשת כאן אכן הוצגו.
24. למרות דחיית התביעה בשל התיישנותה, אינני מוצא הצדקה לחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעים.
זאת משום, שכאמור לעיל, למרות ההחלטות שניתנו, הנתבעים לא הקפידו לתחום את טענותיהם וראיותיהם לשאלת ההתיישנות בלבד.
נוסף לכך, כפי שכבר נפסק מקדמת דנא (ראו: זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל, כרך א', עמ' 26-27), ההתיישנות היא דיונית ולא מהותית, ודחיית התביעה בשל טעם דיוני ולא טעם מהותי אינה מצדיקה תמיד פסיקת הוצאות לזוכה.
די בכך שהנתבעים נמלטו מתשלום חוב בסך 25 מליון ₪ (לפחות) רק מהטעם שהתובע לא הקפיד להגיש את תביעתו לפני תום תקופת ההתיישנות.

תוצאה
25. התביעה נדחית.
אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת לקוח בנק

  2. לקוח בנק מועדף

  3. עורך דין נגד בנק

  4. אי כדאיות כלכלית

  5. חוק הבנקאות רישוי

  6. תביעה נגד בנק יהב

  7. התיישנות תביעת בנק

  8. פקודת הבנקאות, 1941

  9. הצעת חוק בנק מח עצם

  10. תביעה נגד בנק איגוד

  11. תביעה נגד בנק לאומי

  12. התניית שירות בשירות

  13. העברה בנקאית בטלפון

  14. היתר עיסקא בנק לאומי

  15. חוק שירות לקוחות בנק

  16. סמכות המפקח על הבנקים

  17. חיוב כפול של לקוח בנק

  18. תביעה נגד בנק דיסקונט

  19. הברחת נכס משועבד לבנק

  20. תנאי מקפח בחוזה בנקאי

  21. סירוב בנק לפריסת חובות

  22. עורך דין לענייני בנקאות

  23. בקשת בנק לפסק דין חלקי

  24. עורך דין לענייני בנקים

  25. התיישנות תביעה נגד בנק

  26. התיישנות תביעה נגד בנק

  27. אחריות הבנק כלפי ערבים

  28. העברה בנקאית ע''י מתחזה

  29. דחיית טענת מרמה נגד בנק

  30. הודעת הבנק ללקוח באיחור

  31. מחיקת המילים למוטב בלבד

  32. מכתב הצהרת כוונות מהבנק

  33. אי מתן שירות בנקאי במועד

  34. עצימת עיניים מצד לקוח בנק

  35. תביעה נגד בנק ערבי ישראלי

  36. התניה פסולה של שירות בנקאי

  37. תביעת בנק נגד ערב של חברה

  38. מניעת מכירת רכב ע''י הבנק

  39. חוב לבנק על מסחר באופציות

  40. זכויות מוכר מול זכויות בנק

  41. העברה בנקאית ללא מסמך בכתב

  42. העברת עובדת בנק לתפקיד אחר

  43. תביעה לתשלום יתרת חוב לבנק

  44. תקופת צינון למפקח על הבנקים

  45. חיוב הבנק (צד ג') בחוב הפסוק

  46. מימוש בטוחות - תביעה נגד בנק

  47. הלוואה חוץ בנקאית ללא הסכם בכתב

  48. בקשה לחייב לחתום על מסמכים בבנק

  49. איך מוכיחים התניית שירות בשירות

  50. הקפאת הרשאה לביצוע עסקאות מט''ח

  51. האם הבנק התנה קבלת שירות בשירות ?

  52. צו הבנקאות (אגרות), התשמ"ג-1983

  53. תביעה של בנק הפועלים על יתרת חוב

  54. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  55. תביעת בנק על חוב בחשבון עובר ושב

  56. הודעה בדבר מסירת פרטי זיהוי לבנק

  57. פיצוי מהבנק על דיווח ל-BDI על חוב

  58. תביעת בנק בגין חוב בחשבון של חברה

  59. תקלה באתר בנק לאומי - תביעת פיצויים

  60. עורכי דין המתמחים בתביעות נגד בנקים

  61. הודעה על מתן הוראות ניהול בנקאי תקין

  62. תביעה של בנק בגין חובות אישיים של ערבים

  63. צו הבנקאות (מוסדות כספיים), תש"ל-1970

  64. בקשת מנהל מיוחד למימוש נכס משועבד לבנק

  65. הודעה על תיקון הוראות ניהול בנקאי תקין

  66. התניית שירות בנקאי בפתיחת תוכנית חיסכון

  67. טען כי לא קיבל מהבנק התראה לפני מכתב ההגבלה

  68. לאיזה בית משפט מגישים תביעה נגד לקוח של בנק

  69. צו הבנקאות (פיקדונות ללא תנועה), התש"ס-2000

  70. כללי הבנקאות (הביקורת הפנימית), התשנ"ג-1992

  71. נטען כי הבנק ראה את שני החשבונות כאובליגו אחד

  72. חוק לתיקון פקודת הבנקאות (מס' 9), תשכ"ט-1969

  73. רכישת אופציות על מדד המעו''ף - תביעה נגד בנק

  74. הודעה על שינוי במועד תחולת הוראות ניהול בנקאי תקין

  75. טענו שהבנק הסתיר את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות

  76. הוראות הבנקאות (הצגת דו"ח כספי שנתי ופרסומו), התשנ"ב-1991

  77. בקשה שבית המשפט יכריז כי השעבוד גובר על השעבוד לטובת בנק לאומי לישראל

  78. כללים חשבונאיים לחישוב נזילות חובה ונזילות בפועל של תאגידים בנקאיים

  79. תקנות מס הכנסה (הנחה ממס על פקדון במטבע ישראלי בתאגיד בנקאי), התשמ''א-1981

  80. כללי הבנקאות (רישוי) (הגדרת הון תאגיד בנקאי לענין סעיף 23א לחוק), התש"ן-1990

  81. צו הבנקאות (שירות ללקוח)(ביטול הפיקוח על שירותים בנקאיים מסוימים ושינויו במקרים אחרים), התשס"ח-2008

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון