הוציאה לשון הרע אודות התובעות בפרסומים לאחר אסון ורסאי

הוציאה לשון הרע אודות התובעות בפרסומים לאחר אסון ורסאי נותר להכריע בשאלת גובה הנזק. 1. להזכיר - ביום 24.5.01 התמוטטה ריצפת "אולמי ורסאי" במהלך חתונה. רבים נהרגו ורבים עוד יותר נפצעו. במסגרת ההיסטריה הכללית שפשטה לאחר האסון ברשויות המקומיות, נעשו ע"י הנתבעת בחודש מאי 2001 מספר פרסומים בהם דרשה מהתובעות להפסיק מיידית את עריכת האירועים באולם/ות שבבעלותה בשל בעיות ביציבות המבנה, באחד מהם אף ציינה כי בכוונתה להוציא לאולם צו סגירה. מחמת פרסומים אלו נקבע כי העירייה הוציאה לשון הרע אודות התובעות. כתב התביעה 2. בכתב התביעה שהוגש ע"י התובעות ביום 14.5.08, ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, נטען כי הלשון הרעה שפורסמה אודותיהן גרמה להם לנזק המוערך על ידן במיליוני שקלים ואשר מטעמי אגרה הועמד על סך של 8,000,000 ₪ בלבד. התובעות ייחסו לעירייה 75% מסך הנזקים שנגרמו להן, ו- 25% הנותרים יוחסו לנתבעת 2 כשהתביעה נגדה נדחתה כאמור. 3. את הנזק שנגרם להן ממקדות התובעות בכתב התביעה בשלושה ראשי נזק: האחד - אובדן רווח גולמי בסך 6,634,486 ₪, השני - הוצאות מימון חריגות בסך 1,280,208 ₪, והשלישי - הוצאות שונות (חוות דעת מומחים, הוצאות משפט ופרסום) בסך 150,000 ₪. כתב התביעה נסמך על חוות דעת חשבונאית מיום 13.5.08, שנערכה ע"י החשבונאי דוד בכר, ולפיה חושב הרווח הגולמי של שתי התובעות גם יחד לשנת 2000, בהשוואה לרווח הגולמי לשנים 2001-2005, באופן שההפרש ביטא לטעמו את ראש הנזק של אובדן הרווח הגולמי. להפרש זה הוסיף המומחה את ההפסד שנגרם לטעמו בגין בלימת מגמת העלייה, והגיע למסקנה כי אובדן הרווח הגולמי הכולל מסתכם בסך של 6,634,486 ₪. לסכום זה הוסיף המומחה בחוות דעתו הוצאות מימון עודפות המתבטאות בריביות ובעמלות בנקים, לשנים 2001-2002, בסך של 1,280,208 ₪, וכן הוצאות. בשורה התחתונה כומת הנזק הנומינלי ב- 7,914,694 ₪. חוות דעת גולניק 4. בשלב הבאת הראיות תמכו התובעות את תביעתן בחוות דעת נוספת שנערכה ע"י ד"ר זאב גולניק (להלן - "גולניק") בחודש ספטמבר 2012, וחוות דעתו של דוד בכר נזנחה. גולניק חילק את חוות דעתו לשתי תקופות: האחת - חודש יוני 2001, חודש בו התקיימה לדעתו הפגיעה החמורה ביותר, והשנייה - חמש השנים הראשונות שלאחר הפרסומים, החל מיום 1.7.01 ועד ליום 30.6.06. בשנים אלו התבטאה לדעתו השפעת הפרסומים "בירידה תלולה בהיקף ההזמנות" וכתוצאה מכך בהיקף הרווחים. מאפיין נוסף של חוות הדעת הינו אי הסתמכות על שנה קלנדרית, אלא על תקופות של 12 חודשים, עת התקופה הראשונה מתחילה ביום 1.7.01 ומסתיימת ביום 30.6.02, וכן הלאה. 5. בהתאם לחוות הדעת הסתכמו ההכנסות בחודש יוני 2000 בסך של 1,016,996 ₪, לעומת 663,811 ₪. לאחר ניכוי הוצאות תיאורטיות "כיוון שהגידול בהכנסות חייב היה להיות מלווה בגידול במכלול ההוצאות התפעוליות של החברה", ועל יסוד ההנחה כי על אותן הכנסות שנמנעו מהתובעות עקב ביצוע הפרסומים היו התובעות משיגות רווח גולמי בשיעור של 35%, הגיע המומחה למסקנה כי ההפסד בחודש יוני 2001 התבטא נכון למועד הגשת התביעה בסך של 140,000 ₪, וכי אובדן הרווח התפעולי במשך חמש השנים שלאחר מכן, אף זאת נכון למועד הגשת התביעה, מסתכם בסך של 5,972,800 ₪. פרק נוסף בחוו"ד גולניק מתייחס להוצאות הישירות שנגרמו לתובעות בגין גידול בהוצאות הפרסום וכן תשלום לטכניון בגין בדיקות היציבות בסכום כולל של 84,129 ₪, ולשכה"ט ששילמו התובעות לבא כוחן עד למועד הגשת התביעה המתבטא ב- 46,400 ₪. חוות דעת מלניק 6. הנתבעת תמכה עמדתה בחוות דעתו של המומחה עודד מלניק מיום 9.12.12 (להלן - "מלניק") לפיה לא נגרם לתובעות כל נזק. בניגוד לגולניק, מפריד מלניק בין ההכנסות של התובעת 1, שהינה בעלת המבנים, לבין הכנסותיה של התובעת 2, שהינה זו שמפעילה את אולם האירועים, שכן לטעמו הכנסותיה של התובעת 1, המתבטאות בדמי שכירות בלבד, לא היו אמורות להיפגע מהפרסומים, וכי נזקן של התובעות מתבטא רק בהפסדיה של התובעת 2 בגין ביטול / קיטון במספר האירועים. מלניק אף חישב ומצא שגיאה אריתמטית בחוות דעת גולניק עת חישב את הכנסותיהן של התובעות לתקופה 1.7.00 עד 30.6.01 בסך של 13,131,000 ₪, עת הסכום הנכון הוא 11,670,000 ₪. 7. מלניק סובר כי בשל עונתיות הענף ראוי לערוך את ההשוואות על בסיס מחצית שנייה של שנה מול מחצית שנייה של שנה קודמת או של השנה הבאה. עוד הוא סובר כי לו אכן נפגע המוניטין של האולם בגין הפרסומים בחודש מאי 2001, ניתן היה לצפות לירידה במספר האירועים במחצית השנייה של שנת 2001, לעומת המחצית השנייה של שנת 2000, עת בדיקתו העלתה כי בעוד שבמחצית השנייה של שנת 2000 נערכו באולם 236 אירועים, נערכו במחצית השנייה של שנת 2001 256 אירועים, וכי בכל שנת 2000 נערכו 498 אירועים, ובכל שנת 2001 נערכו 495 אירועים. 8. עוד השווה מלניק את ירידת ההכנסות של התובעות ואת הגידול בהוצאותיהן, לעומת הממוצע הארצי, וקבע כי הסיבה לירידה בהכנסות התובעת 2 הינה "חלק ממגמה כלל ארצית", מה גם ש"בשנת 2001 נרשמה ירידה בשיעור כ- 21% בהוצאה המצרפית בישראל על אירועים. באותה שנה הירידה בהכנסות של ס.ד.ר. אירועים הסתכמה רק ב- 12%, בשנת 2001 ההוצאה המצרפית עלתה בכ- 5% ואילו ההכנסה של ס.ד.ר. אירועים עלתה בכ- 12%". מלניק אף שולל את הנטען בחוו"ד גולניק בכל הנוגע להוצאות המימון החריגות, משאלו מתייחסות לתובעת 1 שאיננה המפעילה של האולם, ונובעות לטעמו רק מחמת השינוי בשער הדולר. ראיות נוספות 9. התובעות ניסו להוכיח את הנזק שנגרם להן גם באמצעות תצהירו של עופר סיידניאן - אחד ממנהלי התובעות, אף באמצעות שבעה תצהירים נוספים מטעם מלצרים שעבדו בתקופה הרלבנטית באולם. חלק מתצהירי המלצרים נמשכו מחמת אי הופעת המצהירים לחקירה, ואלה שנותרו לא יכלו להוסיף, ולו שבב של מידע, בכל הנוגע לנזק שנגרם לתובעות והיקפו. מר סיידניאן סיפר בתצהירו כי בשנים 1998-2000 ערכו התובעות שיפוץ באולמות בהיקף של 2,425,965 ₪ שהגדיל את יכולת האכלוס ב-300 אורחים, אף הוסף אולם שלישי בעל פוטנציאל של 120 אורחים נוספים, וכי הפרסומים גדעו את הצפי לגידול. דיון והכרעה 10. הגם שהטענה המרכזית שבפי התובעות הינה ביטול אירועים שהוזמנו קודם לפרסומים, וזאת בנוסף לקיטון במספר הזמנת אירועים חדשים לאחר הפרסומים, לא הציגו התובעות הוכחות מספיקות לטענת ביטול האירועים, הגם שמדובר בנתון עובדתי שקל מאוד להוכיחו, למשל, על דרך הצגת הודעות ביטול ו/או אסמכתא על השבת המקדמה, אף התבקשה אסמכתא כלשהי ממנה ניתן יהיה להסיק כי ביום שיועד להתקיים האירוע שבוטל, לא התקיים באולם אירוע אחר תחתיו. מר סיידניאן צירף לתצהירו 15העתקים של מסמכי "הסכם - הזמנה" עליהם שורטט בכתב יד הרישום "מבוטל", אלא שבניגוד למצופה לא צורף דבר נוסף על מנת לאשש את ביטולה הנטען של ההזמנה, הגם שניתן היה לעשות זאת על נקלה, כגון על דרך תצהירים מדגמיים מטעם חלק ממזמיני האירוע, ובוודאי שמר סיידניאן יכול היה להעיד את אחותו, שעל פי טענתו (סעיף 7 לתצהיר) אף היא ביטלה את האירוע שהוזמן על ידה. בחלק ממסמכי ההזמנות צויין כי המזמינים שילמו במעמד ההזמנה מקדמה כלשהי, כך שהתובעות יכולות היו להוכיח את דבר ביטול ההזמנה על דרך הצגת אסמכתא להשבת המקדמה. זאת ועוד, בהזמנות מצוין תאריך האירוע המוזמן, אך לא צוין בהן תאריך ביצוע ההזמנה, ומשכך לא קיימת כל וודאות שהאירועים שהוזמנו למשל לסוף אוקטובר 2001 (חתונה ליום 23.10.01 - הזמנה 2415), או ליום 1.11.01 (חתונה - הזמנה 2354) - אכן הוזמנו עוד לפני הפרסומים, ולא אחריהן, ובוטלו בשל הפרסומים. יתרה מכך, עיון בהזמנה מספר 2599 - הזמנת אירוע "ברית" ליום 4.9.01 - מעלה כי ככל הנראה אין מדובר באירוע שבוטל בשל הפרסומים, שהרי אם עסקינן באירוע ברית ביום 4.9.01, סביר להניח שהילוד נולד בסוף חודש אוגוסט 2001, כך שההאירוע הוזמן לאחר הפרסומים. העובדה שהתובעות צירפו הזמנה זו לראיות מטעמן אינה מאפשרת קביעה גורפת בדבר מתן אמון מלא בעדות עד התביעה לפיה כל 15 האירועים הנטענים אכן בוטלו כתוצאה מהפרסומים. 11. יחד עם זאת, אדגיש כי לאור היקף אסון ורסאי ושיעור ההרוגים והפצועים, ובשים לב לפאניקה שהשתררה בציבור בעת ההיא ולכך שאין מדובר בענייננו באולם "בקומת קרקע" - הטענה בדבר ביטול אירועים בתקופה הסמוכה הינה אך הגיונית ומקובלת עלי. ההערות שהערתי לעיל לא מתייחסות לעצם קרות הנזק אלא לבעייתיות בהוכחת היקפו. 12. חוות דעתו של בכר נזנחה כאמור והאמור בה אינו יכול לשמש ראיה. תצהירו של מר סיידניאן אמנם לא נסתר בחקירה נגדית, אך המידע שהיה בו היה כללי, בעיקר עובדות רקע, ללא פרטים חשבונאיים או ירידה לדקויות שניתן על יסודן לבצע כימות כספי. גם תצהיריהם של המלצרים היו דלים במידע ועסקו בפרטי רקע בלבד ובהתרשמות כללית. 13. משכך, האדן המרכזי על בסיסו ניתן להכריע בסוגיית נזקי התובעות הינו חוות הדעת מטעם המומחים ועדותם בבית המשפט. אפנה תחילה לחוות דעתו של גולניק, הלוקה בחסרונות הבאים: גולניק מתבונן על שתי התובעות כעל יחידה כלכלית הומוגנית אחת, ולצורך חישוב הנזקים הוא מחבר את הכנסותיהן, כמו גם את הוצאותיהן, וכך הוא מגיע לתוצאה הסופית שבחוות דעתו. אלא שאין חולק כי התובעת מס' 1 הינה בעלת האולמות נשוא התביעה, אותם היא משכירה לתובעת מס' 2 - שהינה המנהלת של אולם האירועים (ראו עדות סיידניאן עמוד 136). הכנסותיה של התובעת 1 מתבטאות בדמי שכירות ודמי ניהול המשתלמים לה ע"י התובעת 2, ומשכך לא היו אמורות להיפגע כתוצאה מהפרסומים, שכן מי שאמורה הייתה להיפגע מפרסומי הנתבעת הייתה התובעת 2, ולפיכך אמורה הייתה חווה"ד להתייחס רק להכנסותיה. יחד עם זאת מבחינה מתמטית, בהנחת ביטול האפשרות שלתובעת 1 נכסים נוספים מהם היא גובה דמי שכירות, הרי אין לחבור השפעה כמותית על הרווח הגולמי/ תפעולי, כי אם על סכום התקבולים בלבד, שהרי דמי השכירות מהווים הוצאה לתובעת 2 והכנסה לתובעת 1, ומשכך הם מנטרלים זה את זה. בחוות דעת גולניק נפלה טעות חשבונאית לא זניחה. בעוד שהמומחה סבר כי ההכנסות המשותפות בשנה 1.7.00 - 30.6.01 הסתכמו ב- 13,132,100 ₪, הוברר כי שיעורן הנכון הינו 11,670,000 ₪ בלבד. משכך קרס האדן לתזה בדבר מגמת הגידול בשיעור של 15% עד לקרות הפרסומים, כמו גם ולהפסד בשנים שלאחר הפרסומים, שהרי לאחר תיקון הטעות צומצמה מגמת הגידול ל 8.6%. שיטת החישוב של המומחה גולניק אינה אחידה, שכן בעוד שהפסדי ההכנסה נמדדו לפי תקופות של 12 חודשים בחלקי שנים, מחצית ועוד מחצית, הרי חישוב הוצאות הפרסום נעשה לפי שנה קלנדרית. בחוות הדעת אין ביטוי לעובדה לפיה הקיטון במספר האירועים בשנת 2001 מתייחס למעשה למחצית השנה הראשונה, בעוד שבמחצית השנה השנייה של שנת 2001 זו שלאחר הפרסומים, חל דווקא גידול. הוברר כי במחצית הראשונה של שנת 2000 נערכו 262 אירועים בעוד שבמחצית הראשונה של שנת 2001 נערכו 239 אירועים, ואילו במחצית השנייה של שנת 2000 נערכו 236 אירועים, בעוד שבמחצית השנייה של שנת 2001, זו שלאחר הפרסומים, נערכו 256 אירועים. 14. אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה יש להתעלם מחוות דעת גולניק משהיא נסמכת רק על הדוחות שהוגשו ע"י התובעות, עת המומחה לא בדק את השומות שהוצאו ע"י מס הכנסה שרק מהן ניתן ללמוד כי כל המספרים שכללו התובעות בדוחותיהן אכן נכונים. הנתבעת לא הציגה ולו קצה של ראיה המלמדת על קיומו של פער בין הדוחות לבין השומות שהוצאו בפועל. הנתבעת אף לא דרשה מהתובעות להציג לה מסמכים אלו, או אחרים, בשלב גילוי המסמכים, ואף עסקינן בדוחות מבוקרים. 15. גם חוות דעתו של המומחה מלניק, הסובר כי לתובעות לא נגרם כל נזק, לא נקייה מטעויות: המומחה מלניק סומך מסקנותיו, בין היתר, על הקיטון במספר האירועים במחצית השנה שקדמה לפרסומים, שאז לדעתו "טרם ניתן ביטוי להפרות הנטענות", לעומת מחצית השנה הקודמת, אלא שבחישוב מחצית השנה שקדמה לפרסומים הוא כולל גם את חודש יוני 2001 שהוא החודש שלאחר הפרסומים, ולטעמי אף הקריטי ביותר, שהרי הפרסומים בוצעו בחודש מאי 2001. עיון ב- 15 טפסי הזמנה שצורפו לתצהיר סיידניאן ושעל פי הנטען בוטלו - מעלה כי מרבית ההזמנות מתייחסות לאירועים שהוזמנו לחודש זה. חודש יומי אמור להיכלל בתקופה "שאחרי" ולא בתקופה "שלפני", וחישוב מדוייק היה אמור להעביר את הקו החוצה ביום 30.5.01 ולא ביום 30.6.01. אמנם נכון הוא שבמחצית השנייה של שנת 2001 לא חל פיחות במספר האירועים, כי אם גידול, אלא שמספר האירועים הינו רק אחד מהפרמטרים שיש לקחת בחשבון, עת הנתון האחר, החשוב יותר לטעמי, הינו מספר המוזמנים, שהרי בסופו של דבר שיעור ההכנסה נקבע בעיקר לפי מספר המנות, ואין דין שני אירועים קטנים (כמו ברית או יום הולדת) כדין אירוע אחד גדול (כמו חתונה). המומחה מלניק מבטל שלא כהלכה את טענת התובעות לפיה השיפוץ המאסיבי שבוצע באולמות הגדיל את פוטנציאל האכלוס, וכי כפועל יוצא אמור היה לתת ביטוי גם בגידול ההכנסות. הוכח, כי התובעות השקיעו בשיפוץ סך של 2,425,965 ₪, בעקבותיו גדל פוטנציאל האכלוס של אולמי השמחות מ- 700 ל- 1,120 אורחים, אף הוסף אולם שלישי. השכל הישר וההיגיון הבריא מלמדים כי גידול כה משמעותי במספר האורחים שהאולמות יכולים להכיל, ובמספר האירועים שניתן לקיים בערב אחד, אמור להשפיע גם על ההכנסות ולהגדילן בהתאמה. שיפוץ האולמות הינו איפוא נתון המצביע על גידול בהיקף הנזק ולא על הקטנתו. 16. בסיכומיהן טוענות התובעות, כי אם בית המשפט יגיע למסקנה כי הנזקים לא הוכחו ע"י התובעות במידת ההוכחה הנדרשת, אזי מן הראוי לקבוע את נזקיהן של התובעות על דרך האומדנה וזאת בהסתמך, בין היתר, על הלכה שנקבעה בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע בע"מ, שכן לשיטתן, אי הוכחה מדויקת של מידת הנזק ושיעור הפיצוי, אינה אמורה להכשיל את התביעה ודי בהבאת אותם הנתונים אותם ניתן להביא באופן סביר, תוך מתן שיקול דעת לביהמ"ש להשלמת החסר. אינני סבורה כך. השימוש בכלי האומדנה לפסיקת פיצוי בגין נזק מיוחד הינו חריג, ביהמ"ש יעשה בו שימוש רק בנסיבות בהן "בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה". בענייננו, מדובר בפיצוי הנדרש בגין נזק מיוחד בעבר שנגרם לתובעות, לטענתן, במהלך השנים 2001-2006 המתבטא בהפסד הכנסה ובהוצאות מיוחדות. מדובר בנזק ספציפי הניתן להוכחה ומשכך, אין כל מקום בהערכת אומדנה. יחד עם זאת, אין פירושו של דבר שבימ"ש משולל שיקול דעת. על בית המשפט לבור את הבר מהתבן: לתקן את הטעון תיקון; להפחית את ההפחתות הראויות; להוסיף את התוספות המתבקשות; לבטל את השגוי, ולהוסיף את הנדרש. על בית המשפט להפעיל את ההיגיון הבריא והשכל הישר, ולפסוק את הנזק בשים לב לכלל הראיות והנסיבות שהוכחו בפניו. 17. ממכלול הנתונים החשבונאיים עולה כי בשנת 2001 אכן הייתה ירידה בשיעור ההכנסות ובשיעור הרווח התפעולי, אלא שכבר בשנת 2002 הייתה עלייה ברווח התפעולי. בעוד שהרווח התפעולי בשנת 2000 הסתכם ב- 237,788 ₪, התבטא הרווח התפעולי בשנת 2002 ב- 269,359 ₪ (חקירת גלניק, עמוד 146 לפרוטוקול) דהיינו 22,446 ₪ לחודש. גם דמי השכירות עלו בשנה זו מ 1,680,000 ₪ ל- 1,975,000 ₪. המסקנה המתבקשת היא שהפרסומים אכן השפיעו על ציבור המזמינים בתקופה הסמוכה למועד הפרסום, דהיינו בחודשים יוני 2001 - דצמבר 2001, וככל הנראה זיכרונו של ציבור הצרכנים הינו קצר, הזמן עשה את שלו, והזמנת האירועים חזרה לשגרה. את הירידה שהחלה בשנת 2003 כבר לא ניתן לייחס לפרסומים, אלא למיתון או למגמת ירידה כללית בענף- כגרסת המומחה מלניק, או ל"מגמה עקבית של צמצום משמעותי בהיקף האירועים" - כגרסת גולניק בחוות דעתו, בה הוא מדבר על מגמה מתפתחת לפיה "העשירים", כהתבטאותו, מקיימים ארועים בטבע או בוילות פרטיות, וכי "האוכלוסיה הממוצעת" בוחרת באולמות קטנים יותר ומצמצמת את מספר האירועים. כל החישובים שעשה מומחה התובעות ביחס לשנים 2003-2006, אינם רלבנטיים, שכן נתוני הגדול בהכנסות בשנת 2002 ניתקו את הקשר הסיבתי האפשרי בין הירידה בשנים אלו לבין הפרסומים. 18. נזקיהן של התובעות מצטמצם איפוא לשנת 2001: לחודשים יוני 2001- דצמבר 2001. מקובל עלי, כפי גרסת המומחה גולניק, כי החודש הקריטי היה החודש הסמוך לפרסומים - חודש יוני 2001, ואשר על כן ראוי לחשב את ההפסד לחודש זה בנפרד, תוך השוואתו לחודש יוני 2000. בחודש יוני 2000 הסתכמו ההכנסות ב- 1,016,996 ₪ בעוד שבחודש יוני 2001 הסתכמו ההכנסות ב- 663,811 ₪ בלבד, דהיינו קיטון נומינלי בסך של 353,185 ₪. בשים לב למגמת העלייה בשיעור 8.5% (לאחר התיקון המתבקש כתוצאה מתיקון הטעות החשבונאית, ראו עדות גולניק עמוד 149 שורה 22-23) בשנתיים שקדמו לפרסומים, אני מקבלת את הטעיון לפיו ההכנסות בחודש זה היו צריכות לגדול ב8.5% אחוזים, נתון המגדיל את ההפסד לחודש זה ל- 439,629 ש"ח ( 1,016,996 X 108.5% = 663,811). בהתאם לחוו"ד גלניק שיעור הרווח הגולמי אצל התובעות התבטא בתקופה שלפני הפרסומים ב-35% והרווח התפעולי, אף הוא בתקופה שלפני הפרסומים, ב- 26.6% (ראו דוגמא והסבר בעמוד 8 לחוות הדעת) קרי: הפסד של 116,941 ₪. 19. עתה יש לחשב את ההפסד לכל שנת 2001. הנתבעת זוקפת לחובת התובעת את עובדת שיפוץ האולמות בשנים 1999- 2000 בכ- 2.5 מליון ₪ וטוענת כי נתון אי הגידול בהכנסות למרות הגידול בקיבולת האיכלוס מצביע על מגמת קיטון. אינני סבורה כך. השיפוצים נערכו בשנים 1999-2000, ומן הסתם גרמו להשבתת האולם גם בימים נוספים לאלו שבספירת העומר וימי בין המצרים כך שניתן להניח כי ההכנסות בשנים אלו היו גדולות יותר לולא השיפוצים. מאידך גיסא, גידול הקיבולת טרם הספיק ליתן אותותיו בשנת 2001 שהרי כבר במאי 2001 בוצעו הפרסומים. את כל הנתונים הללו יש לשקלל בעת חישוב ההפסד לשנה זו. גם לא יהא זה מדוייק לחשב את ההפסד לשנת 2001 על דרך ההפחתה 11,670,000 ₪ - 11,583,600 ₪, משום שההכנסות לשנה 1.7.2000- 30.6.2001, כוללות את חודש יוני 2001 שלא צריך היה להיכלל בשנה "שלפני". בשים לב לנתונים לעיל ולשקלולם אני מעריכה את ההפסד לשנת 2001, בנוסף לחודש יוני ב-175,000 ₪ מתוכם מתבטא הרווח התפעולי ב- 46,284 ₪. 20. הוצאות - משהנתבעת פרסמה ברבים אודות התובעות לשון הרע לפיה קיימת באולמותיה בעיית בטיחות, אך טבעי הדבר שהתובעות נדרשו להגדיל את ההוצאה בסעיף הפרסומים לאור הצורך לתקן את המעוות, ומשכך יש לפצותן על השיעור המוגדל. בשנת 1999 הסתכם סעיף הוצאות הפרסום ב102,730 ₪ ובשנת 2000 ב-46,086 ₪, לעומת 112,550 ₪ בשנת 2001. הגידול בהוצאה לעומת ההוצאה הממוצעת בשנים קודמות, מתבטא איפוא בסך של 39,142 ₪. לסכומים אלו יש להוסיף סך של 9398 ₪ - עלות חוות דעת מטעם הטכניון (ראה פסק הדין מיום 2.5.12) וכן עלות אדריכלים - בסך 8267 ₪. סך הכל פיצוי בגין תוספת פרסום והוצאות - 56,807 ₪. 21. התובעות טענו להוצאה נוספת בגין ייעוץ משפטי בשלבים של טרם הגשת התביעה המתבטאת בהתאם לחוות דעת גלניק בסך של 47,600 ₪- נכון למועד הגשת התביעה. הגם שניתן היה לצרף קבלות להוכחת הוצאה זו, הנטען בחוות הדעת לעניין זה לא נסתר בחקירה נגדית, ההוצאה הינה לגיטימית ושיעורה לא חורג מהסביר. 22. אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה טיעוני התובעות מרחיבים את החזית במספר פריטי נזק, שכן בכתב התביעה (סעיף 6.3) טענו התובעות רק לנזק המתבטא בשלושה ראשי נזק, והם: האחד - אובדן רווחים, השני - הוצאות מימון חריגות שהתבטאו לפי חוו"ד בכר שצורפה לכתב התביעה בריבית ועמלות בנקים, והשלישי - הוצאות שונות. לא אתייחס, אפוא, לנזקים אחרים שנטענו והחורגים מהחזית, ואף לא הוכחו, כגון: מוניטין וחוסר יכולת ליהנות מהנחת מזומן. התוצאה 23. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעות את הסכומים הבאים א. הפסד רווח לחודש יוני 2001 116,941 ₪. ב. הפסד רווח לשנת 2001 46,284 ₪ ג. הוצאות 56,807 ₪. ד. הוצאות משפטיות 47,600 ₪. משהתובעות השתהו בהגשת התביעה, יתווספו לסכומי הפיצוי בפריטים א- ג הפרשי הצמדה בלבד מיום 30.12.2001 ועד למועד הגשת התביעה. מיום הגשת התביעה ואילך ביחס לכל ארבעת הפריטים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד למועד התשלום בפועל. לאור הפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק תתשתף הנתבעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין. אסון ורסאילשון הרע / הוצאת דיבה