הפקיעו מן התובעת חלק מן המקרקעין הידועים כחלקות 21 ו-22 בגוש 10833 והנמצאים ברחובות עין דור ואלנבי בחיפה ("המקרקעין" או "החלקות"), והתובעת עתרה לחייבם בתשלום פיצויי הפקעה. בשלב קודם של ההליך הושג בין הצדדים הסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה, שלפיו תוכרע תחילה המחלוקת בשאלות מסוימות שאותן אפרט להלן, ולאחר מכן ייקבע האופן שבו יימשך הבירור המשפטי, ובכלל זה סוגיית השמאות. הנושאים שעמדו לדיון בשלב הראשון היו מעמדו של טוני ח'ורי ("טוני") בדירת מגורים שהייתה תפוסה על ידו ("הדירה"); מעמדו של אליאס ח'ורי ("אליאס") בחצר עסקית בשטח של כ-400 מ"ר שהוחזקה על ידו ("החצר"); והשאלה אם קיימת זכות לפיצוי בגין קיוסק שבו התנהל בשעתו עסק שנודע בשם "מלך הפלאפל" ("הקיוסק"). בהחלטה מיום 21.8.11 קבעתי כי מעמדם של טוני ואליאס ביחס לדירה ולחצר הוא כמעמד דיירים מוגנים, וכי התובעת אינה זכאית לפיצוי כלשהו עבור העסק שנוהל בקיוסק. לאחר שניתנה ההחלטה האמורה, התקיים ביום 9.1.12 דיון שעניינו המשך בירור התביעה, ומדברי באי כוח הצדדים עלה שאף שבגדר ההסדר הדיוני שהוגש בשעתו בין הצדדים הוסכם על מינוי שמאי מוסכם, לא עלה בידם להגיע להסכמה בדבר זהות השמאי, ועל רקע זה מיניתי ביום 10.1.12 את השמאית גב' ב' כדרייה ("השמאית") להיות שמאית מטעם בית המשפט. השמאית הכינה והגישה חוות דעת (במ/1), ולבקשת הצדדים התקיים ביום 1.5.13 דיון שבו הגישו הצדדים את תשובותיה לשאלות ההבהרה שהוצגו לה (במ/2 - תשובות לשאלות הבהרה מצד הנתבעת; ו-במ/3 - תשובות לשאלות הבהרה מצד התובעת), ובאי כוחם חקרו אותה. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכום טענותיהם בכתב, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שעל אף טענות הצדדים המכוונות כנגד השומה, ראוי לאמץ את מסקנותיה של השמאית, ובהתאם לכך אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סכום של 684,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, תשכ"א-1961, מתאריך תפיסת החזקה, היינו 21.4.01, ועד לתשלום בפועל. כפי שניתן להבין, שני הצדדים כאחד חולקים על מסקנותיה של השמאית ולכל אחד מהם טענות כנגד ממצאיה. התובעת טענה כי מרבית העסקאות ששימשו את השמאית לצורך השוואה בקביעת שווייה של הדירה הן בלתי רלוונטיות כיוון שהן מתייחסות לאזור מרוחק של העיר, והן נוגעות גם לדירות במבנה רב קומתי שבו דירות רבות, בעוד אשר הדירה מצויה במבנה חד קומתי שיש לשום את ערכו על בסיס גבוה יותר. טענה דומה טענו גם הנתבעות, שהוסיפו כי מסקנותיה של השמאית ביחס לדירה אינן מתיישבות עם ממצאים עובדתיים שהיא עצמה קבעה. בעניין החצר טענה התובעת שהשמאית התעלמה מהעובדה שנקבע שהחצר היא חצר עסקית. עוד נטען שהשמאית טעתה בקביעת שטח החצר. בסיכום, התובעת סברה שסכום פיצויי ההפקעה צריך להיות מעט למעלה ממיליון ₪ (נכון למועד תפיסת החזקה) והנתבעות ביקשו לאמץ את הערכת השמאי מטעמם. נוכח הטענות שהעלו הצדדים כלפי חוות דעתה של השמאית, מתעוררת השאלה אם יש מקום להתערב בה. בע"א 1168/07 יפה נוף - תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נ' מאיר הפלר, עו"ד (1.2.09) ("עניין יפה נוף") התייחס בית המשפט לעניין זה וקבע כי: "ככלל, עילות ההתערבות בחוות דעת מקצועית אותה ערך שמאי או מעריך מצומצמות למקרים חריגים בהם פעל השמאי או המעריך בניגוד לכללי הצדק הטבעי כגון תחת השפעה בלתי הוגנת או עקב תרמית או כאשר פעל בחוסר תום לב [ראו: ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פ"ד מח(5) 381, 391 (1994)]. פרט למקרים כאמור, אין מקום להתיר לצדדים להשיג על שיקול דעתו המקצועי של שמאי או מעריך על מנת להגיע לתוצאות הרצויות להם. בע"א 66/67 גלובוס למזרח, תעשייני עטים וצרכי משרד בע"מ נ' רולקס בע"מ, פ"ד כא(2) 146 (1967) נדרש כבוד השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי לשאלה זו וקבע בנוגע למעריך, נשוא דיונו, כי:"... במידה שמסקנותיו נוגעות לענינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול דעתו היה פגום, ואף טעות שהוא טעה בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי מסקנותיו. הטעם לדבר הוא שבענינים אלה התכוונו הצדדים לסמוך ללא ערעור על הכשרתו המקצועית של האיש שנבחר על-ידם". [שם, בעמוד 153]." כוחם של דברים אלה יפה גם בענייננו, ועל אחת כמה וכמה כך כאשר בסיכום טענותיהם לא התייחסו הצדדים לסוגיה זו, וכאמור הם הגבילו עצמם לטענות שתכליתם להראות, זה בכה וזה בכה, שבחוות דעתה של השמאית נפלו טעויות כאלה או אחרות. עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין למי מהם טענה שמתקיים אחד החריגים שעליהם הצביע בית המשפט בעניין יפה נוף, ודי בכך כדי שאקבל את חוות דעתה של השמאית ואכריע על פיה במחלוקת שבין הצדדים. מעבר לדרוש אוסיף כי עיון, ואפילו חטוף, בחומר הראיות מסביר את הגיונה ונחיצותה של ההלכה שבעניין יפה נוף בדבר אי התערבות בשיקול דעת ובמסקנות שמאי. כך למשל, נספח ט' לתצהיר עדותו הראשית של מר א' מטר שהוגש מטעם התובעת, הוא פסק בוררות של השמאי ד' דרעי ("דרעי") שמונה לשמש כבורר במחלוקת שבין הנתבעות לבין משפחת ח'ורי בנוגע לפיצויים שישולמו להם עבור פינוי דירתם והחצר. מעבר לעובדה שחלק מממצאיו של דרעי עולה בקנה אחד עם אלה של השמאית, אי אפשר שלא לציין את התייחסותו לשונות ולפערים בנתונים, בממצאים ובמסקנות של השמאים שחוות דעתם הוגשו לו בידי הצדדים כחלק מהליך הבוררות. דומה לכך הוא המצב בענייננו, וכאשר קיימים פערים כה גדולים בין חוות הדעת של השמאים שהוגשו מטעמו של כל אחד מן הצדדים, אזי באין טענה להתקיימות נסיבות חריגות, ראוי לאמץ את חוות דעתה של השמאית ולהעדיפה על פני חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים. עוד מעבר לדרוש אציין, כי מעיון בפרוטוקול הדיון של חקירתה של השמאית כמו גם בתשובות לשאלות ההבהרה, עולה כי היה בפיה מענה הולם למרבית השאלות שהוצגו בפניה, ובניגוד לנטען על הצדדים, לא התרשמתי מתשובותיה לשאלות שנפלו בחוות דעתה פגמים המצדיקים התערבות במסקנה שאליה היא הגיעה. סיכומו של דבר, הנתבעות ישלמו לתובעת פיצויי הפקעה בסכום של 684,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.4.01 ועד לתשלום בפועל. ככל שהתובעת חייבת בתשלום מע"מ בגין סכום זה, או חלקו, ישולם בנוסף גם סכום המע"מ, כנגד חשבונית מס בהתאם לחוק. כמו כן ישלמו הנתבעות לתובעת שכר טרחת עורכי דין בסכום של 100,000 ₪ ובנוסף הן ישלמו את הוצאותיה של התובעת בגין: אגרת משפט; שכר טרחת השמאי והמודד מטעמה; ובגין חלקה של התובעת בשכר טרחת השמאית. ככל שתהיה מחלוקת בעניין סכום ההוצאות תוכל התובעת להגיש בקשה בהתאם לתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד -1984. קרקעותמקרקעיןהפקעה