זכות הנאמן לשיפוי הוצאותיו - סעיף 8(ב) לחוק הנאמנות

סעיף 8(ב) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 קובע כי "נאמן זכאי לשיפוי על הוצאות סבירות שהוציא ועל התחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר עקב מילוי תפקידיו". על יסוד הוראה זו הוגשה התביעה. מכאן שהשאלה הראשונה שיש להכריע בה היא האם התשלום בסך 17,000 ₪ ששילם בר לב לזינגל היה בבחינת הוצאה סבירה שהוציא, והאם הדבר נעשה במסגרת מילוי תפקידו כנאמן. אין חולק כי ביום 19.4.2005, כאשר שימש בר לב נאמן בחשבון הנאמנות, הורתה לו אברהם להעביר לזינגל סך של 40,000 דולר בתוספת מע"מ וכן סך של 6,000 דולר בתוספת מע"מ לכיסוי הוצאות הביטוח של זינגל. כמו כן אין חולק כי בר לב העביר לזינגל סכום של 117,000 ₪ בגינו הופקה חשבונית מס' 2847, שבה מצוין כי סכום בגובה 117,000 ₪ נתקבל מבר לב עבור "יעוץ משפטי וחוו"ד בנושא טי.ג'י.אי ואח'". פרטי השיק המופיעים על גבי החשבונית תואמים לפרטי השיק שהועבר. לא מצאתי ממש בטענתה של אברהם לפיה אין כל קשר בינה לבין החשבונית האמורה, וכי היא ניתנה בקשר לעסקה עלומה כלשהי שבוצעה בין זינגל לבר לב. טענה זו נטענה בעלמא, ולא הובאו ראיות לביסוסה. אכן, שמה של אברהם איננו מופיע על גבי חשבונית 2847, ואולם שמה של אברהם לא הופיע על גבי חשבוניות אחרות שלגביהן אין אברהם חולקת כי הופקו על ידי זינגל כנגד תשלום שכר טרחה בהתאם להסכם שכ"ט (מוצג 10 לתיק המוצגים מטעם אברהם). לסיכום ענין זה, יש לקבוע כי הסך של 17,000 ₪ ששילם בר לב לזינגל משקף אכן את סכום המע"מ על שכר הטרחה שהועבר לזינגל על פי הוראתה של אברהם. השאלה הבאה שיש לבחון היא האם בר לב נטל לעצמו שלא כדין חלק מכספי הנאמנות והאם עשה בהם שימוש שלא על פי הרשאה מאת אברהם. בר לב מודה במסגרת ס' 16 לתצהירו כי נטל מתוך חשבון הנאמנות ביום 9.5.2005 סך של 52,000 ₪, בתור שכר טרחה. לדבריו, מתוך סכום זה הוא העביר סך של 12,870 ₪ לידיו של עו"ד גולדבליט כך שיש לראות אותו כמי שנטל לעצמו שכר טרחה בסך של 39,130 ₪ בלבד. דא עקא, הסכום האמור של 12,870 ₪ שולם על ידו לעו"ד גולדבליט עוד ביום 27.3.2005 (ראה נספח י"ח לתצהירו של בר לב), קרי, עוד בטרם נטל לעצמו בר לב סכום של 52,000 ₪ מחשבון הנאמנות. בר לב לא הציג כל הסבר מדוע ולמה היה צורך לשלם שכר לעו"ד גולדבליט באותו מועד. הגם שעל גבי החשבונית רשם עו"ד גולדבליט כי התשלום נעשה "ע"ח חוות דעת וטיפול בענין אילה אברהם", אין בכך די כדי להכשיר את העברת הכספים הללו לידיו של עו"ד גולדבליט, שכן בר לב היה אמור לעשות שימוש בכספי הנאמנות על פי הוראותיה של אברהם, ולא על דעת עצמו. נזכיר בהקשר זה כי ביום 19.4.2005 הורתה אברהם לבר לב להעביר לעו"ד גולדבליט סך של 20,000 ₪ בקשר להגשת כתב הגנה בתביעת לשון הרע, אלא שתביעת לשון הרע הוגשה ביום 4.4.2005, ומכאן שהסכום של 12,870 ₪ ששולם לעו"ד גולדבליט עוד ביום 27.3.2005 לא קשור אליה וסיבת תשלומו נותרה בלתי ברורה. מכאן שאין מקום להכיר בהוצאה זו של בר לב, והמסקנה היא שהוא נטל לכיסו את מלוא הסך של 52,000 ₪. להצדקת הסכום שגבה, טוען בר לב כי סכום זה של 52,000 ₪ היה חלקו בשכר הטרחה של עו"ד זינגל. טענה זו אינה מקובלת עלי. גם אם אניח כי ביחסים שבין זינגל לבר לב, היה האחרון זכאי לקבל את הסכום האמור, בר לב לא היה רשאי לעשות דין לעצמו, וליטול לכיסו כספים מתוך חשבון הנאמנות שלא לפי הוראתה של אברהם. זו אמנם הורתה לו להעביר סך של 40,000 דולר בצירוף מע"מ לידיו של זינגל, אך היא לא אישרה לו להעביר לעצמו חלק כלשהו מסכום זה. אם בר לב היה נמנע מליטול לעצמו את הסכום האמור של 52,000 ₪, היה נותר בחשבון הנאמנות סכום שהיה בו די והותר על מנת לשלם לזינגל גם את הסך של 17,000 ₪ בגין המע"מ, הוא הסכום אותו תובע כיום בר לב מאברהם. מכאן שיש ממש בטענתה של אברהם לפיה בר לב נטל מתוך כספי הנאמנות כספים שלא היה רשאי ליטול וכי יש לקזז מסכום התביעה נגדה את הכספים הללו. די בכך כדי לדחות את התביעה, שכן הסכום שבר לב נטל לכיסו ללא הרשאה- סך של 52,000 ₪- עולה על סכום התביעה שלו נגד אברהם. ודוק: אין עסקינן בשכר נאמנות שהנאמן רשאי לפי ס' 8(ג) לחוק הנאמנות להחזיר לעצמו מתוך נכסי הנאמנות, שכן השכר לו טוען בר לב הוא שכר טרחה בגין ייצוגה של אברהם בתביעה לסעד הצהרתי, ולא שכרו כנאמן (בר לב כלל לא טען כי היה זכאי לשכר בגין תפקידו כנאמן). למעלה מן הצורך, ומשום שהצדדים התייחסו באריכות למחלוקות נוספות, אתייחס בקצרה גם לחלק מהן. אברהם טענה כי בר לב גזל ממנה סך של 28,700 ₪ בכך שהעביר אותו לעו"ד גולדבליט כתשלום בגין ייצוגו בהגנה מפני תביעת לשון הרע. אין ממש בטענה זו ולא היה מקום להעלותה. אכן, בר לב העביר לעו"ד גולדבליט מתוך חשבון הנאמנות סך של 28,700 (מוצג 14 לתיק המוצגים של אברהם). סכום זה הועבר ביום 19.6.2005 בשני חלקים: סך של 11,700 ₪ בשיק וסך של 17,000 ₪ בהפקדה לחשבון. העברתם של סכומים אלה משתקפת גם בדפי החשבון מוצג 2 לתיק המוצגים מטעם אברהם. יחד עם זאת, אין המדובר בתשלום שכר טרחתו של עו"ד גולדבליט, כי אם בהעברת כספי הנאמנות לידיו, לפי הוראה מפורשת של אברהם מיום 14.6.2005 (נספח ג' לתצהירו של בר לב), לאחר שהסתכסכה עם בר לב. ראה גם ס' 5 למכתבו של בר לב מיום 27.6.2006 מוצג 15 לתיק המוצגים מטעם אברהם וס' 4 למכתבו מיום 13.9.2005 מוצג 16 לתיק המוצגים מטעם אברהם. אין גם ממש בטענתה של אברהם כאילו בר לב לא היה רשאי לשלם לעו"ד גולדבליט סך של 15,043 ₪ מתוך כספי הנאמנות וכי מדובר בגזל של כספי הנאמנות. סכום זה שולם ביום 21.4.2005 (מוצג 13 לתיק המוצגים מטעם אברהם) לפי הוראה בכתב של אברהם מיום 19.4.2005, עת הורתה לבר לב לשלם לעו"ד גולדבליט סך של 20,000 ₪ בגין הייצוג בתביעת לשון הרע. גם טענה זו לא היה ראוי להעלות כלל. אברהם טענה כי בר לב מושתק מלתבוע את סכום המע"מ משום שלא כלל אותו בתביעה אחרת שהגיש נגדה לתשלום שכר טרחה. במה דברים אמורים- בר לב תבע את אברהם במסגרת הליך אחר לתשלום שכר טרחה בגובה 185,290 ₪ (להלן: "תביעת שכר הטרחה"), אך לא כלל בתוכה את התביעה הנוכחית. תביעת שכר הטרחה התבררה בבית משפט השלום בהרצליה ונדחתה ביום 17.6.2010. בית המשפט (כב' השופטת אירית מני-גור) קבע כי בר לב אינו זכאי לתשלום שכר טרחה מאברהם בגין תביעת לשון הרע. אברהם טוענת כעת כי בר לב חייב היה לכלול גם את תביעתו הנוכחית במסגרת תביעת שכר הטרחה, ומשלא עשה כן, הוא מושתק מכח מעשה בית דין. טענה זו דינה להדחות. טעמו של דבר הוא שהסעד שהתבקש בתביעת שכר הטרחה- סך של 185,290 ₪- היה נתון לסמכותו הענינית של בית המשפט השלום, ואילו הסעד שהתבקש בתביעה הנוכחית הוא בסמכותו הענינית של בית המשפט המחוזי. מכאן שלא היה מנוס מפיצול התביעות בין ערכאות שונות. נתתי דעתי לכך שבר לב הגיש גם את התביעה הנוכחית לבית משפט השלום (ורק לאחר מכן היא הועברה לבית המשפט המחוזי) משום שלא היה מודע לכך שהיא נתונה לסמכותו הענינית של בית המשפט המחוזי, אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה לפיה חובתו של בעל דין לרכז את כל טענותיו בהליך אחד אינה קיימת שעה שכל אחד מבין ההליכים מצוי בסמכותו הענינית של בית משפט אחר. אברהם טענה כי בר לב גרם לה נזק בכך שהגיש שלא לצורך את התביעה לסעד הצהרתי, על מנת ליצור חיוב שכר טרחה של 40,000 דולר. על פי טענה זו, הוראתה מיום 19.4.2005 להעביר סך של 40,000 דולר לזינגל כשכר טרחה בגין הגשת התביעה לסעד הצהרתי ניתנה על יסוד הטעיה ומצג שווא, שכן בר לב, זינגל וגונן נמנעו במכוון מליידע אותה כי TGI הסכימה לבטל את העסקאות יומיים בלבד לאחר שהגישה את תביעת לשון הרע, ועוד בטרם הוגשה התביעה למתן סעד הצהרתי. מכאן שכלל לא היה צורך בהגשת התביעה לסעד הצהרתי וזו הוגשה אך ורק כדי ליצור חיוב בשכר טרחה. גם טענה זו דינה להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן. אכן, ימים בודדים לאחר שהוגשה תביעת לשון הרע, נערך משא ומתן בין הצדדים לסיום המחלוקות ביניהם בהסכם פשרה. אברהם הפנתה בהקשר זה למסמך הנושא תאריך 6.4.2005, שהוא טיוטת הסכם פשרה בינה לבין TGI, ולפיו אמורה הייתה תביעת לשון הרע להידחות ללא צו להוצאות; העסקאות היו אמורות להתבטל, ואברהם הייתה אמורה למסור ל-TGI מכתב התנצלות "לפיו היא חוזרת בה מכל טענותיה וסיבת ביטול העסקה היא אי הבנה בין הצדדים" (מוצג 19 לתיק מוצגי אברהם). אברהם טוענת כי אף אחד מבאי כוחה דאז (בר לב, זינגל וגונן) לא יידע אותה על הצעת הפשרה מטעם TGI, וכי לו הייתה מודעת להצעת הפשרה האמורה היה ניתן להימנע מהגשת התביעה לסעד הצהרתי ולחסוך בכך שכר טרחה בגובה 40,000 דולר. בתצהיר עדותו הראשית הכחיש בר לב טענה זו של אברהם. הכחשה זו קיבלה חיזוק בעדותו של זינגל, שהיה מעורב יותר מבר לב בייצוגה של אברהם מול TGI. זינגל העיד כי "כל הצעת פשרה הובאה לידיעתה של הגב' אילה אברהם. כל הצעת פשרה שהיתה לטובת אילה אברהם הסכמתי לה. היא לא הסכימה לשני דברים לא להתנצל ושלא יחזירו לה הוצאות. שהיא תגיד אם זה אמת" (עמ' 35 לפרוטוקול). אברהם נכחה באולם בעת עדותו של זינגל. למשמע דבריו אלה, היא הנהנה בראשה לחיוב והדברים משתקפים בפרוטוקול. זוהי איפוא הודאה ברורה מצידה של אברהם, כי לא הסכימה לתנאים שדרשה TGI ומכאן המסקנה שסרבנותה (ולא אי ידיעתה) היא זו שמנעה את חיסול הפרשה בטרם הוגשה התביעה לסעד הצהרתי. מטעמה של אברהם זומן לעדות עו"ד אמיר רוט, ששימש בשעתו כבא כוחה שלTGI . אברהם ביקשה להוכיח באמצעותו את טענתה כי לא היא היתה זו שהכשילה את ניסיון הפשרה בתביעת לשון הרע. עו"ד רוט העיד בחקירתו הראשית כי עוד טרם שהוגשה תביעת לשון הרע הציע לזינגל להיפגש וכי "חברת TGI הרגישה מאוד מאויימת ולא היה לה שום ענין לנהל תביעה מול גברת אברהם. למעשה לא שולם עדיין שום סכום בפועל למעט המקדמה בסך 11,000 ₪ והמגמה מבחינת TGI כמו שקרה בסוף להחזיר לה את השיקים שלה ושלום על ישראל...וזה גם היה הסכם הפשרה שנוסח אצל עו"ד זינגל. אז התקשר אלי עו"ד קראוס ואמר שעשיתי טעות ביפוי כוח, באחת הספרות, זה מה שהוא אמר, ובסוף הערב הוא הודיע לי שבסוף לא נחתם ההסכם כי זינגל החליט שהוא לא חותם עליו. נדמה לי שהטענה היתה לגבי טעות ביפוי כוח, אני לא זוכר. מאותו רגע למרות שהסכם הפשרה נוסח ונוסחו גם מכתבים נלווים שכל אחד חוזר בו מהתלונות שלו וכל אחד מתנצל בפני השני שום דבר לא קרה ומאותו יום, אני לא הייתי בקשר ישיר, עו"ד קראוס סיפר לי שעו"ד זינגל התחמק ממנו והוא לא הצליח להבין ממנו מה קורה עד שהצלחנו להבין שקורה משהו ולאחר כמה ימים קיבלו הודעה מכלבוטק שיש תחקיר על פרשת אילה אברהם" (עמ' 50-49 לפרוטוקול). אמנם, בשונה מהעדים האחרים בהליך, עו"ד רוט הוא עד שאינו מעוניין בתוצאות המשפט ולכן יש לתת משקל נכבד לעדותו (י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, תש"ע-2009) עמ' 527-530), אלא שעדותו בענין זה היא עדות שמיעה. עו"ד רוט אישר בחקירתו הנגדית כי עו"ד קראוס הוא שניהל מטעם TGI את המגעים עם זינגל והוא (עו"ד רוט) לא היה מעורב. עוד הבהיר: "אני אקצר לך, אין לי שום מידע מה היה ביניכם לבין איילה אברהם, גם לא דיברתי אתה" (שם, בעמ' 51). על כן, עדותו אינה יכולה לבסס את טענתה של אברהם כי כלל לא ידעה על הצעת הפשרה. אברהם הפנתה בסיכומיה לפסק דינה של כב' השופטת אירית מני-גור בעניין תביעת שכר הטרחה (מוצג 35 לתיק המוצגים מטעם אברהם). בפסק דינה מצאה כב' השופטת את דברי רוט מהימנים ונסמכה עליהם במסקנתה כי ה"התמהמהות לחתום על הסכם הפשרה בשל תוכנית כלבוטק שהיתה אמורה להעלות לשידור לאחר מס' ימים ולא בשל סירובה של הנתבעת. אין זה מתישב עם השכל הישר, כי הנתבעת תדחה הצעת פשרה שבאה לסגור את כל החובות ולהיטיב עימה. נראה, כי הנתבעת היתה כה פגועה וחשה שרומתה ועל כן התנגדה לכך שלא יהיה צו להוצאות, וכי לא תזכה בכספים שאמורים היו לכסות את הוצאותיה" (עמ' 7 לפסק הדין). דא עקא, הכלל הוא כי מימצאי מהימנות שנקבעו במשפט אחד אינם קבילים בתור שכאלה במשפט שני, גם אם מערכת העובדות היא קרובה (ע"א 783/83 שמואל קפלן נ' מרדכי נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477, 486 (1984)). מכאן שממצאי המהימנות בהליך אחר לזכותה של אברהם ולחובתו של בר לב, אינם קבילים כראיה בהליך הנוכחי. אברהם מבקשת גם להסתמך על מסקנות כב' השופטת מני- גור כי לא שוכנעה מהראיות שעורכי דינה של אברהם אכן יידעו אותה בדבר ההצעות שהועברו מTGI , וכן לא שוכנעה כי "הסכם הפשרה לא נחתם אך ורק בגלל סירובה העקשני של הנתבעת", וכן "דומה כי הגשת התביעה לסעד הצהרתי הוגשה בזריזות מיותרת". ברם, ממצאים אלה אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך הנוכחי, משום שהדברים נאמרו אגב אורחא ולא היו דרושים לשם הכרעה בתביעת לשון הרע (נינה זלצמן מעשה בית דין (1991) בעמ' 197). זאת ועוד, המסקנה כי אברהם היא שהכשילה את הסכם הפשרה שעשוי היה לייתר את התביעה לסעד הצהרתי, מקבלת חיזוק מכך שביום 5.6.2005 הודיע זינגל כי הוא הצליח לסיים את תביעת לשון הרע "ללא התנצלויות ללא כניעה וללא הוצאות..", וביקש מהנוגעים בדבר, לרבות אברהם, לחתום על ההסכמה למחיקת התביעה (מוצג 24 לתיק המוצגים מטעם אברהם). ברם, רק ביום 20.2.2006 נדחתה תביעת לשון הרע וזאת על רקע התנגדותה של אברהם לויתור על הוצאותיה, התנגדות שנמשכה גם בישיבת בית המשפט בה נדחתה התביעה ללא צו להוצאות (מוצג 28 לתיק המוצגים מטעם אברהם). אחריתו של מעשה מעידה על ראשיתו: אם אברהם סירבה בחודש פברואר 2006 לוותר על הוצאותיה בתביעת לשון הרע, למרות שהנתבעים האחרים עשו כן עוד קודם לכן, אין סיבה להניח שבשנת 2005, בעת שנוהל משא ומתן לפשרה עוד בטרם הוגשה התביעה לסעד הצהרתי, היא הסכימה לוותר על הוצאותיה. גם העובדה שבמכתבו של זינגל מיום 5.6.2005 מצא זינגל לנכון להבהיר כי הצעת הפשרה החדשה לא כוללת התנצלויות, מתיישבת טוב יותר עם האפשרות לפיה עודכנה אברהם בדבר הצעת הפשרה של TGI מיום 6.4.2005, וכי היא סירבה להתנצל, מאשר עם האפשרות שהוסתרה ממנה הצעת פשרה זו. סיכומו של דבר, מן המקובץ עולה המסקנה שאברהם היא זו שהכשילה את הפשרה שהיתה מייתרת את התביעה לסעד הצהרתי, בכך שסרבה הן להתנצל והן לוותר על הוצאותיה. ממילא יש לדחות את טענתה לפיה התביעה לסעד הצהרתי היתה נמהרת ומיותרת. עוד טענה אברהם כי הסכם שכר הטרחה בטל מחמת עושק לאור תנאיו הבלתי סבירים והגרועים. גם טענה זו דינה להדחות, כפי שנראה להלן. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". לענין תנאי החוזה, ברור כי תנאיו של הסכם שכר הטרחה נוסחו לרעת אברהם, והכוונה בעיקר לתנאי הקובע כי "אם יחליט הלקוח להפסיק את טיפולו של עוה"ד בכל שלב עד לפני הדיון הראשון או לפני הגשת התיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ישלם הלקוח לעו"ד שכ"ט במלואו". הוא הדין בשיעורו החריג של שכר הטרחה שנקבע. דא עקא, על מנת להיכנס בגדרה של עילת העושק אין די בכך שתנאי ההסכם יהיו גרועים, ואף לא די בכך שהם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, שכן הטוען נדרש גם להוכיח את שאר יסודות העושק כעולה מסעיף 18 לחוק החוזים, קרי, מצוקת הטוען וניצול המצוקה. מדובר בתנאים מצטברים ולפיכך די באי קיומו של אחד מהם כדי להכשיל את טענת העושק. בעניננו, כל שנטען על ידי אברהם בעניין עילת העושק הוא כי בר לב ניצל את תמימותה וחוסר ניסיונה על מנת להכתיב תנאים גרועים ביותר, אלא שלא די בכך. כעולה משורה ארוכה של פסקי דין שבחנו סוגייה זו, על הטוען להתקיימות עילת העושק רובץ הנטל להוכיח כי מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו היו כבדי משקל והסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. ראה למשל ע"א 5490/92 פגס ו-3 אח' נ' פגס (מאגר נבו, 1994), שם נאמר בפסקה 8 לפסק הדין: "מצב העשוק, היינו מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית וחוסר נסיונו, צריך להיות חמור וקיצוני כדי לקיים את היסוד האמור של עילת העושק, ... המצב הקיצוני של מצוקה שהחוק דן בו מתייחס על פי מובנו והקשרו לחוסר אונים הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה. הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם לגבי הסכמי גירושין... על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר" (הדגשות אינן במקור - ח.ב.) ראה גם ע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון פ"ד לו(1), 762 ,עמ' 768-767 (1981). הואיל ואברהם לא הביאה ראיות כלשהן להוכיח כי חוסר ניסיונה או מצוקתה היו חמורים וקיצוניים ופגעו פגיעה רצינית בשיקול דעתה, הרי שלא עמדה בנטל להוכיח כי נפל פגם של עושק בכריתת הסכם שכר הטרחה. זאת ועוד, גם אם הייתי מוכן להניח כי יש ממש בטענת העושק (וכפי שהבהרתי לעיל, הטענה לא הוכחה), הרי שהסכם שכר הטרחה אינו בטל מאליו, אלא נתונה לצד שהתקשר בהסכם עקב פגם ברצון, הזכות לבטל את החוזה תוך פרק זמן סביר, כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים. סעיף זה קובע כי ביטול חוזה שנפל פגם בכריתתו "יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...". אין איפוא תוקף להודעת ביטול מאוחרת, שנמסרה בחלוף פרק הזמן הסביר. לעניין זה מציינת המלומדת ג' שלו כי: "הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, אין לה תוקף, והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו ... הגיונה של דרישת הזמן הסביר שבתוכו יש למסור את הודעת הביטול טמון בברירת הביטול. ברירה זו, לבטל את החוזה או להשאירו תקף, מוקנית למתקשר שנפל פגם ברצון הכריתה שלו. אולם ברירה זו אינה עומדת לו לנצח. עליו להחליט בתוך זמן סביר על עמדתו כלפי המשך קיומו של החוזה הפגום. לאחר עבור הזמן הסביר נוצרת הנחה של ויתור על זכות הביטול והשלמה עם הפגם; ... כידוע מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי שיופעל על ידי בית המשפט. הזמן הסביר שבתוכו יש לתת הודעת ביטול ייקבע לפי נסיבות העניין. סבירות הזמן אינה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו" (גבריאלה שלו דיני חוזים-החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 365-366 (תשס"ה-2005)). בהקשר זה, ראה למשל ע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ, פ"ד לט(4) 471, 475 (1985), וע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673, 683 (1980). בשני המקרים הללו נקבע כי משך זמן של שלושה חודשים שחלף עד להודעת ביטול חוזה, הוא בלתי סביר. בעניננו, יש לזכור כי עוד ביום 29.5.2005 הודיעה אברהם לבר לב כי היא מפטרת אותו מתפקידו כנאמן, ועוד טענה כי הוא רימה והונה אותה וכי היא עתידה להגיש נגדו תביעה משפטית (מוצג ת/11). אף על פי כן, רק ביום 31.10.2005, חמישה חודשים מאוחר יותר, היא הודיעה על ביטול ההסכם בטענת עושק (מוצג 6 לתיק המוצגים מטעם אברהם). פרק זמן זה הוא מעל לסביר בנסיבות הענין, וגם מטעם זה יש לדחות את טענת העושק. טענה נוספת שהועלתה על ידי אברהם היא ששילמה כשכר טרחה עבור התביעה לסעד הצהרתי, סכום כולל העולה על סך של 40,000 דולר שסוכם עימה. התחשיב פורט בסעיף 27 לתצהירה. ברם, בדיקה דקדקנית של התחשיב מעלה כי הוא מגמתי ושגוי בעליל. ראשית, הסכומים של 55,585 ₪, 30,325 ₪ ו- 54,288 ₪ שולמו, אף לשיטת אברהם, לפני יום 19.4.2005, הוא המועד שבו ניתנה ההוראה מושא התביעה להעביר לזינגל סך של 46,000 דולר בתוספת מע"מ, ולכן אינם רלוונטיים לענייננו. במאמר מוסגר אעיר כי הוכח לפניי כי הסכום של 54,288 ₪ שולם לזינגל בשיק שהוחזר (מוצג ת/9) ולכן אין לראותו כתשלום שבוצע. שנית, סך של 19,886 ₪ המתייחס לחשבונית 1552 מיום 2.6.2005, לא הועבר בפועל לבר לב, אלא נכלל בסכום הפיקדון בגובה 234,000 ₪ שלבסוף הושב לאברהם, בהתאם לפסק דינו של כב' השופט דותן בתביעה אחרת שנוהלה בינה לבין בר לב. נזכיר כי אברהם העבירה את בר לב מתפקידו כנאמן עוד ביום 29.5.2005, והשיק בסך 234,000 ₪ שבר לב משך לפקודת עצמו, חולל באי פרעון ביום 29.5.2005, כעולה מדף החשבון מוצג 2 למוצגים מטעם אברהם. ברי איפוא כי לא עלה בידי בר לב לגבות ביום 2.6.2005 סך של 19,886 ₪ וגם מדפי החשבון אין כל אינדיקציה כי תשלום כזה בוצע בפועל. לכן אין לראותו את הסכום האמור כסכום ששולם בפועל. הסכומים שאכן שולמו לזינגל לפי הסכם שכר הטרחה בגין הגשת התביעה לסעד הצהרתי הם סך של 14,500 דולר ששולמו לזינגל ביום 19.4.2005, סך של 100,000 ₪ ששולמו לזינגל במזומן מכספי הנאמנות על ידי בר לב וסך של 13,330 ₪ ששולמו לזינגל ביום 5.5.2005. סך נוסף של 52,000 ₪ נטל בר לב לכיסו. אין מקום לדון בטענות נוספות של אברהם, המהוות הרחבת חזית אסורה, וכן בטענות שנזנחו בסיכומים, כגון הטענה לפיה בר לב עשה שימוש לצרכיו האישיים בחשבוניות שקיבל מזינגל כנגד כספים ששולמו לו מחשבון הנאמנות, וכי לא הוציא חשבוניות נגדיות לאברהם. סוף דבר, התביעה נדחית. יחד עם זאת, אינני פוסק הוצאות משפט לזכותה של אברהם, וזאת בשל התבטאויותיו הבלתי ראויות, לשון המעטה, של בא כוחה כלפי בית המשפט (ראה ע' 36, 42, 44 ו- 46 לפרוטוקול מיום 27.11.2012). שיפוינאמנות