לטענת התובעים, הנתבעים, פלשו לחלקת התובעים, וסיפחו לחלקת הנתבעים שטח של 430 מ"ר מתוך חלקת התובעים, עליו נבנו מבנים שונים. 2. על כן, בתביעתם עותרים התובעים לקבלת הסעדים הבאים: (א) להורות לנתבעים לסלק ידם משטח חלקת התובעים; (ב) לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים בסך 104,000 ₪; (ג) לחייב הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות המשפט. 3. התביעה הוגשה במקורה לבית משפט השלום בנהריה. ואולם, הגם שעניינה של התביעה הוא בהחזקה ושימוש במקרקעין, הועברה התביעה לדיון בבית משפט זה בשל כך שהסעד המבוקש כרוך במתן צו הריסה. מהלך זה קדם להלכה שנפסקה ברע"א 3749/12 בר עוז נ' סתר (טרם פורסם - 2013). ב. טענות התובעים 4. התובעים רכשו את זכויות החכירה מבני הזוג מרדכי וטל יצחק בשנת 1993, ובשנת 1994 הועברה זכות החכירה על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין. התובעים טענו, כי כאשר רכשו את הזכויות לא ידעו על כך שהנתבעים פלשו לחלקת התובעים, ולא נתנו דעתם לבדוק זאת, שכן שטח החלקה כולה הוא 4 דונם, והם הניחו שהשטח בו קיבלו את ההחזקה, הוא שטח החלקה כולה. ואולם, כאשר הותקנה מערכת הביוב הציבורי בישוב עין עירון, נודע לתובעים דבר הפלישה, ועל כן דרשו מהנתבעים למסור להם את ההחזקה בשטח השייך לחלקת התובעים. אציין, כי לא נתברר עד תום, מתי נודע לתובעים דבר הפלישה. התובע מסר בעדותו כי הדבר נודע לו בשנת 2003, ואולם, בא כוח הנתבעים הציג בפניו את תכניות מערכת הביוב, לפיהן מערכת הביוב הציבורי הותקנה בישוב בשנת 1998. 5. מכל מקום, התובעים מבססים את תביעתם על עובדת היותם החוכרים הרשומים של חלקת התובעים, ששטחה הכולל הוא 3,999 מ"ר. להוכחת פלישת הנתבעים, הציגו התובעים חוות דעת של מודד מוסמך, שלא נסתרה. אוסיף, שעובדת הפלישה אינה מוכחשת, והיא עולה אף מתשריטים שונים שהנתבעים עצמם הגישו לוועדה המקומית לתכנון ולבניה מנשה. 6. בהתייחס לטענת הנתבעים, כי נודע להם שהם פולשים לחלקת התובעים רק כאשר הוגשה התביעה, טוענים התובעים שאין הדבר כך. לטענת התובעים, עוד בשנת 1976, הגישו הנתבעים תכניות לוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ובתכניות אלה סומן שטח המריבה. לטענת התובעים, הנתבעים ידעו שהם מחזיקים בקרקע שאינה שייכת להם, אך בחרו שלא לגלות זאת לתובעים. לטענת התובעים, התנהגות התובעים לוקה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. ג. טענות הנתבעים 5. הנתבעים מכחישים את זכות התובעים לפנותם מ"שטח המריבה" (כך כינו אותו הצדדים, ואף אני אלך בדרכם). לטענת הנתבעים, הסכסוך בין הצדדים פרץ עקב כך, שהנתבעים נוהגים לקיים ערבי שירה בחצר ביתם מספר פעמים בשנה. דבר זה היה לצנינים בעיני התובעים, ומשהתלוננו על כך, נודע להם, מפי מזכיר המושב, שהנתבעים מחזיקים שלא כדין בשטח המריבה, ומכאן הסכסוך בין הצדדים. 6. הנתבעים מבקשים לבסס את הגנתם על אירועים שאירעו בשנת 1937. לטענת הנתבעים, הוריה של הנתבעת נמנו על מקימי הישוב בשנת 1937, וקיבלו את ההחזקה בחלקת הנתבעים. הורי הנתבעת בנו בחלקה זו את ביתם וכן בנו בה רפת. לטענת הנתבעים, הזכויות במקרקעין המצויים מדרום לחלקת הנתבעים, נמסרו למשפחת סטניצקי. ואולם, אב המשפחה, מר סטניצקי ז"ל, היה ממונה על בארות המים באזור, ובאחד מסיוריו נרצח על ידי בני עוולה, ועקב כך אלמנתו ובנה החליטו לעזוב את הישוב. בעקבות זאת, חילק ועד הישוב את נחלתו של סטניצקי בין שכניו, וכן יצא ששטח מסויים מנחלת משפחת סטניצקי סופח לנחלת הוריה של הנתבעת, בני הזוג מגר. 7. הנתבעים טוענים אפוא, כי שטח המריבה היה מאז ומתמיד בהחזקתם, ושכניהם באותה עת ידעו על כך וכיבדו זאת, לרבות משפחת קפלן, שהחזיקו בחלקת התובעים בעבר. לטענת הנתבעים, כאשר התובעים רכשו את הזכויות בחלקת התובעים, הם כלל לא ידעו שקיימת כביכול פלישה לחלקה שרכשו, ולמעשה הם קיבלו את הממכר כפי שהוצג להם וכפי שנמכר להם, ולא נגרע ממנו דבר. הנתבעים מוסיפים, כי בכל מקרה תביעת התובעים התיישנה. 8. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי קבלת התביעה פירושה גרימת נזק כבד ובלתי הפיך להם, שכן מבנה הרפת שהיה קיים בחלקת הנתבעים הוסב על ידם במהלך השנים ליחידת מגורים בשטח של כ- 50 מ"ר, ויחידה זו משמשת למגורי בתם (השוהה באופן זמני בארה"ב ומתעתדת לשוב ארצה בקרוב). הנתבעים טוענים אפוא, כי במהלך השנים נתקבעו זכויות הצדדים, והם השקיעו סכומי כסף בבניית יחידת המגורים, ובכך שינו הם את מצבם לרעה. ד. התיישנות והסדר המקרקעין 9. טענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעים, נסמכת על הוראת סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, הקובע, כי "אדמת מירי או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך 10 שנים באין מפריע, תיחשב זכות ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינת שטר טאבו חדש ...". לטענת בא כוח הנתבעים, הקרקע היא קרקע מסוג מירי, והיא עובדה על ידי משפחת מגר (הורי הנתבעת) במשך 10 שנים החל משנת 1937 ללא עוררין, ועל כן זכאים הנתבעים, מכוח ירושת הורי הנתבעת, ששטח המריבה יירשם על שמם. 10. ראשית אעיר, כי נעלם מעיני בא כוח הנתבעים שבחוק ההתיישנות (תיקון), תשכ"ה - 1965 (ס"ח תשכ"ה, 103), תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים, שמקורה בהוראת סעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות העותומני הוארכה ל- 25 שנים. אוסיף בהקשר זה, שחוק הקרקעות העותומני בוטל עם חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (וראו סעיף 158(1) לחוק המקרקעין). עם זאת, בסעיף 162(ב) לחוק המקרקעין נקבע, כי חוק המקרקעין לא ביטל או שינה את הדין "שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין לא מוסדרים". מכאן עולה, שבכל הנוגע למקרקעין מוסדרים, החל מחקיקת חוק המקרקעין (1.1.1970) חל משטר סטטוטורי חדש. ודוק: משעה שחוקק חוק המקרקעין, מורה סעיף 159(ב) לחוק, שלא ניתן עוד לרכוש זכויות במקרקעין מכוח "התיישנות רוכשת" במקרקעין מוסדרים. 11. בין אם תקופת ההתיישנות היא בת 10 שנים (כפי שטען בא כוח התובעים), ובין אם היא בת 25 שנים (כפי שאני סבור), אין לקבל טענת הנתבעים בנוגע להתיישנות, וזאת משני הטעמים הבאים גם יחד: (א) הליכי הסדר המקרקעין שנעשו באזור בשנת 1947. (ב) הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. 12. בסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 נקבע, כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". מתוך שלל פסקי הדין שניתנו ביחס להוראת חוק זו אזכיר את הבאים: (א) בע"א 163/57 אדורין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד י"ב 1,718 בעמ' 1,724 (1958), נקבע: "הסעיף 43 לפקודת ההסדר (שהינו 81 לפקודה בנוסח החדש - י"כ) תואר על ידי מועצת המלך כבריח התיכון (Keystone) לשיטת ההסדר כולה ... מגמת המחוקק הייתה שעם רישומה של זכות, הניתנת לרישום, בספר החדש לאחר ההסדר יתהווה כעין "לוח חלק" לגבי אותה זכות, והדרכים לסתירת הרישום בטענת זכויות, שמקורן מלפני פתיחת הספר החדש, הן צרות ביותר, כפי שעולה מסעיפי הפקודה ובעיקר מסעיף 66 (סעיף 93 לנוסח החדש - י"כ)." (ב) בע"א 24/60 מייסדי חדרה נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד ט"ו 1,638 בעמ' 1,651 (1961), נקבע: "דבר אחד ברור הינהו, משנגמר הסדר הקרקעות, אין לפתוח דפים מן העבר כדי להחיות את העיקומים, כלומר כדי להעלות מחדש את אי ההתאמה בין הרישום לבין המצב לאמיתו." (ג) בד"נ 28/84 זידאן נ' ע'ריד, פ"ד מ"ה(6) 661, בעמ' 679 (1984), נקבע: "הסעיף 43 לפקודת הקרקעות (סידור זכות קנין) - כיום סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] (להלן - סעיף 81 לפקודה) - הינו מוחלט בנוסחו, וקובע, כי "הרישום של המקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה" (ההדגשה שלי - ג'ב'). העולה מהסעיף הוא, כי ברגע שמתברר לבית המשפט, שהעסקה נושא התובענה, הושלמה לפני תאריך ההסדר, הרי חובה על בית המשפט להתעלם מהזכות שנרכשה באותו הסכם, אם היא עומדת בסתירה לרישום שנעשה על פי ההסדר, שכן זכות זו עברה מן העולם על פי מצוות המחוקק, ואין להכיר בה עוד." (ההדגשה לא במקור) (ד) בע"א 3701/01 אל הוזייל נ' מדינת ישראל ( - 1994), נקבע: "אכן, מעת שהושלם ההסדר, והזכויות שנקבעו בו נרשמו בפנקס המקרקעין, עניין לנו במקרקעין מוסדרים שהרישום מהווה ראיה חותכת לזכויות בהם. ומהוראת סעיף 125(א) סיפא לחוק המקרקעין - המכפיפה כלל רחב זה להוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודה, בעוד שאת הוראת סעיף 59 לפקודה אינה מזכירה כלל - מתחייב, ביתר שאת, כי מעת שנרשמו הזכויות על פי לוח הזכויות, אין עוד פתחון פה להשיג על תוכנו של לוח הזכויות כאמצעי עקיף לתקיפת הרישום." (ההדגשה לא במקור) מהדברים שלעיל עולה, שאין מקום עתה לבחון את מצב הזכויות וההענקות, שנעשו לפני הליכי ההסדר. הליכי ההסדר פתחו דף חדש וחלק בעניין הזכויות, ומעת שלוח הזכויות, שהוכן במהלך הליכי ההסדר, הועתק לספר המקרקעין, שטח המריבה שייך למקרקעין המוחכרים כיום לתובעים. אם סברו הורי הנתבעת, כי הם זכאים להירשם כחוכרי שטח המריבה, כי אז היה עליהם להגיש תביעת זכות מתאימה לפקיד ההסדר. משלא נעשה הדבר, והמקרקעין נרשמו כפי שנרשמו במסגרת הליכי ההסדר, אין הנתבעים זכאים לטעון, כי החכירה בשטח המריבה הוקנה להורי הנתבעת. 13. הנתבעים סמכו את טענת התיישנות אך ורק על הוראת סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, וכאמור לעיל, טענה זו אינה יכולה להתקבל. ראשית, הליכי ההסדר שנעשו בשנת 1947 פתחו דף חדש בכל הנוגע לזכויות בשטח המריבה, ומכיוון שלא ניתן עוד לבחון את הפעולות שנעשו לפני הליכי ההסדר, ככל שעומדת לנתבעים טענת התיישנות, הרי היא מתחילה את מניינה בשנת 1947, היא השנה בה תם ההסדר, והמקרקעין הפכו להיות "מקרקעין מוסדרים". שנית, ככל שהנתבעים ביקשו לבסס זכותם בשטח המריבה בשל החזקתם בשטח זה החל משנת 1947 (תקופה הכוללת את התקופה בה הורי הנתבעת החזיקו בשטח, ולאו דווקא הנתבעים החזיקו בו), כי אז חל על העניין סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, הקובע: "חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה." 14. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין פורש על ידי בית המשפט העליון, ובע"א 520/96 עבדאל עזיז חוסין נ' מרים מיר, נ"ד (3) 487, בעמ' 494 (מפי כב' השופט מר א' מצא), נקבע: "מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 - מגמות והישגים, תש"ל - 1970, בעמ' 82; וכן: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג - 1993, בעמ' 319)." העולה מהאמור, שעם חקיקת חוק המקרקעין, חלפה מהעולם האפשרות לטעון לרכישת זכויות במקרקעין מוסדרים מכוח "התיישנות רוכשת", ככל שהדבר עומד בסתירה לזכויות הרשומות בספר המקרקעין. 15. ככל שיש צורך לבחון האם הנתבעים היו זכאים לטעון טענת התיישנות (רוכשת) לפי הדין שקדם לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, כי אז הנתבעים לא העלו טענה שכזאת, ואת טענת ההתיישנות סמכו אך ורק על הוראת סעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות העותומני. עם זאת, משנת 1947 (היא השנה בה נעשה הסדר המקרקעין במקרקעין) ועד שנת 1970 (השנה בה חוק המקרקעין נכנס לתוקפו), הרי זו תקופה בת 23 שנים. כאמור, המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים, ותקופת ההתיישנות בהם היא 25 שנים, ומכאן, שבעת כניסת חוק המקרקעין לתוקפו, הנתבעים לא היו זכאים לטעון, כי על פי הדין הקודם הם זכאים לזכויות בשטח המריבה מכוח התיישנות. 16. על כן, אם לסכם את האמור לעיל, כי אז המסקנה היא, שלאור הליכי ההסדר שנעשו במקרקעין בשנת 1947 ולאור הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, אין הנתבעים זכאים לטעון כי רכשו זכויות כלשהן בשטח המריבה מכוח התיישנות. הפועל היוצא מדברים אלה הם, שמכיוון ששטח המריבה מהווה חלק מהמקרקעין הרשומים בחכירתם של התובעים, כי אז זכאים התובעים לדרוש מהנתבעים כי ישיבו להם את ההחזקה במקרקעין אלה. ה. רכישת המקרקעין על פי המרשם 17. סעיף 10 לחוק המקרקעין קובע, כי "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". לא הונחה לפני כל ראיה, ממנה ניתן להסיק שהתובעים רכשו את זכות החכירה במקרקעין שלא בתום לב. נהפוך הוא: שוכנעתי שבתום לבם של התובעים לא נפל כל פגם, ואם חטאו הרי היה זה בכך שלא טרחו לבדוק את גבולות החלקה שרכשו. אילו היו בודקים את הגבולות לפני רכישת המקרקעין או מייד בסמוך לאחריה, כי אז היו מגלים על נקלה, שהנתבעים מחזיקים בשטח השייך למקרקעין הרשומים בחכירתם. רשלנות התובעים בבדיקת גבולות המקרקעין שרכשו, אינה פוגעת במקרה זה בתום ליבם. 18. בתום לבם האמינו התובעים, שהשטח בו קיבלו את ההחזקה הוא שטח החלקה שרכשו, ואפשר שהמחלוקת הידועה כיום, בנוגע לשטח המריבה, נסתרה מעיניהם משום שמדובר בשטח גדול. בהקשר זה אציין, כי מטעם התובעים העיד בפני התובע, מר אביגדור קראוס, והתרשמתי, כי הוא השתדל לדייק בתשובותיו ולתאר את העובדות כפי שהוא קלט אותן. לעומת זאת, הגב' יעל פרידמן, שהעידה מטעם הנתבעים, נטתה להאריך בתשובותיה, וזאת גם כאשר נשאלה שאלות פשוטות שהתשובות להן אמורות היו להיות קצרות ופשוטות. להתרשמותי, תשובותיה הארכניות של הגב' פרידמן, נועדו לערפל את האמת ולהסתיר את העובדה הפשוטה, שהנתבעים ידעו, משה זמן רב, שחלק מהמבנים המוחזקים על ידם נבנו על שטח המריבה, בחלקת התובעים. 19. גם אם התובעים לא הניחו שקיימת פלישה למקרקעין המוחכרים להם, והדבר נוגע להם רק בשלב מאוחר יותר, אין בכך כדי לקפח את זכותם ולנַכֵס לנתבעים חלק מחלקת התובעים. אוסיף, כי לעומת התובעים, שלא ידעו על הפלישה שנעשתה לחלקה אותה חכרו, וגילו את הדבר רק בשלב מאוחר יחסית, הרי שהנתבעים ידעו גם ידעו, שהמבנים המוחזקים על ידם בנויים בחלקם בחלקת התובעים. דבר זה עולה באופן מפורש מתכנית שנערכה עבור הנתבעים בשנת 1976, עת הגישו הנתבעים בקשה לקבלת היתר בניה (וראו המוצג ת/5). זאת ועוד: בשנת 1986 הגישו הנתבעים בקשה נוספת לקבלת היתר בניה. גם בתוכנית שליוותה בקשה זו צויין, כי הנתבעים מחזיקים חלק מחלקת התובעים. בעקבות הבקשה שהוגשה, הנתבעים התבקשו על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה להמציא אישור ממנהל מקרקעי ישראל טרם הוצאת ההיתר וכן להגיש "חישובים סטטיים" ולשלם את האגרות הדרושות. הנתבעים לא עשו דבר מכל אלה, וחרף זאת ביצעו את הבניה (וראו מכתבה של מזכירת הועדה המקומית מנשה מתאריך 2.8.1987). כמו כן מתברר, כי בשנת 2007, הנתבעים התנגדו לתכנית בניה שהוגשה מטעם התובעים, וזאת מהנימוק "כי "במפה המצבית מופיע גבול החלקה של קראוס בתוך המשק שלנו חלקה 66. הקו חוצה את מבנה הלול והרפת שנמצא במשקנו." 20. בטענות הנתבעים לא מצאתי כל הגנה מפני תביעת התובעים להשיב להם את השטח השייך להם, המהווה חלק בלתי נפרד מחלקה 68 אותה חכרו. על כן, בסיפא לפסק דין זה יינתן צו המורה לנתבעים לפנות את השטח המוחזק על ידם מתוך חלקה 68, ולהרוס את המבנים שהוקמו בשטח זה. ו. דמי שימוש ראויים ופיצוי לנתבעים עבור המבנים 21. מטעם התובעים הונחה לפני חוות דעתו של המהנדס ושמאי המקרקעין מר יוסף כנענה, וחוות דעתו לא נסתרה. על פי חוות דעת זו, דמי השימוש הראויים עבור השטח של 430 מ"ר, המוחזק על ידי התובעים מתוך חלקה 68 נע בין סכום של 12,000 ₪ בשנת 2002 ועד סכום של 16,000 ₪ בשנת 2008. מטעם הנתבעים לא הוגשה חוות דעת נגדית. 22. מהראיות שלפני עולה, כי הנתבעים עשו בשטח המריבה שימוש של ממש, לרבות שימוש למגורים, ואין כל עילה לפטור אותם מדמי שימוש ראויים. הסכומים הנקובים בחוות דעתו של מר כנענה אינם מופרזים, ולא נסתרו. בכתב התביעה עתרו התובעים לכך שהנתבעים יחוייבו לשלם להם סך 104,000 ₪ בלבד, המהווים, על פי חוות דעת השמאי, דמי שימוש ראויים עבור השנים 2002 עד 2008 (היא השנה בה הוגשה התביעה לבית משפט השלום בנהריה). בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.1.2006) מגיע סכום דמי השימוש הראויים כדי הסך 152,400 ₪. על כן, בסיפא לפסק דין יחוייבו הנתבעים לשלם לתובעים הסכום האמור. 23. אינני סבור שהנתבעים זכאים לפיצוי עבור המבנים שבנו, שכן אלה נבנו על ידם כאשר ידעו שהם בונים בשטח שאינו שייך להם. אף בהתעלם מכך שהבניה בשטח המריבה בוצעה ללא שהנתבעים קיבלו היתר בניה כחוק, הרי שבביצוע הבניה בשטח המריבה נטלו הנתבעים על עצמם סיכון, והיה עליהם לצפות לכך שעלול לבוא היום ויידרשו להרוס את אשר בנו. אם עתה התממש הסיכון, כי אז אין לנתבעים להלין אלא על עצמם. ז. סוף דבר 24. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מצווה על הנתבעים, ביחד ולחוד, לסלק ידם מכל שטח המוחזק על ידם בחלקה 68 בגוש 12226, וזאת עד לתאריך 31.3.2014, ולמסור את ההחזקה בשטח זה לידיהם של התובעים, ביחד ולחוד. (ב) הנני מצווה על הנתבעים, ביחד ולחוד, להרוס את כל המבנים המוחזקים על ידם בשטח חלקה 68 בגוש 12226, ולפנות את כל ההריסות משטח זה והכל עד לתאריך 31.3.2014. (ג) אם לא יהרסו הנתבעים את המבנים המוחזקים על ידם בחלקה 68 עד לתאריך 31.3.2014, כי אז החל מתאריך 1.4.2014 יהיו התובעים רשאים להרוס מבנים אלה. במקרה זה, יהיה על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את כל הוצאות ההריסה שתגרמנה להם. (ד) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך 152,400 (מאה חמישים ושניים אלף וארבע מאות) ₪, כערכם בתאריך פסק דין זה. התשלום יבוצע עד לתאריך 31.1.2014, שאם לא כן ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. (ה) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 30,000 (שלושים אלף) ₪, כערכם בתאריך פסק דין זה. התשלום יבוצע עד לתאריך 31.1.2014, שאם לא כן ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פלישה למקרקעין