תביעה לפסק דין הצהרתי המצהיר כי הרישום הנוכחי של הזכויות באדמות אינו משקף נכונה את זכויות התובעים. התובעים טוענים כי הם זכאים להירשם, בנוסף על זכויותיהם הרשומות כיום, גם "(...) כבעלים של 1252/10083 חלקים מתוך החלקה 58 בגוש 19124 מאדמות נחף, כאשר חלקים אלה יופחתו מהחלקים הרשומים על שמו של המנוח אחמד סעיד אחמד קיס". 2. הצדדים, הרקע והעובדות שאינן במחלוקת א. התובעים והנתבעים הם תושבי כפר נחף והם הבעלים הרשומים של חלקים שונים בחלקת הקרקע ששטחה 10,083 מ"ר והידועה כחלקה 58 בגוש 19124 מאדמות כפר נחף (להלן - "החלקה") מכח שתי ירושות שונות. ב. התובעים הם יורשיה על פי צוואה מיום 2.2.89 של סבתם המנוחה חשמה מוחמד אסעד קיס (להלן - "המנוחה"). צו לקיום הצוואה האמורה ניתן ביום 2.12.01. ג. על פי נסח הרישום שצורף לכתב התביעה הרי שהחלקים הרשומים על-שמם של התובעים בחלקה מסתכמים ב - 114/320 חלקים מהחלקה, שטח השווה ל- 3,592 מ"ר (נסח הרישום של החלקה וצו קיום צוואת המנוחה צורפו כנספחים ב' ו- ג' לכתב התביעה מיום 23.9.07). ד. הנתבעים הם ילדיו של המנוח אחמד סעיד קיס (להלן - "המנוח") והם יורשי המנוח על פי צו ירושה שניתן בבית הדין השרעי בעכו ביום 28.11.99 בתיק 992/99 (צו הירושה צורף כנספח א' לכתב התביעה). על פי נסח הרישום הנ"ל רשומים הנתבעים כבעלים של 160/320 חלקים מהחלקה, שטח השווה ל - 5,041 מ"ר. ה. רשות הפיתוח (האפוטרופוס לנכסי נפקדים), שאיננה צד להליך שלפני, רשומה כבעלים של 46/320 חלקים מהחלקה. היינו, בבעלות רשות הפיתוח שטח השווה ל- 1,449 מ"ר. 3. גדר המחלוקת א. התובעים טענו בתביעתם כי הלכה למעשה אין הרישום בפנקסי המקרקעין משקף נכונה את המצב לאשורו. לטענתם, בשנת 1962, לאחר הליכי ההסדר, הגיעה סבתם, באמצעות סבם המנוח, להסכם עם אבי הנתבעים בדבר חלוקת החלקה. על פי הסכם החלוקה בחר אביהם המנוח של הנתבעים לקבל לחזקתו את החלק המערבי של החלקה, שהיה החלק המעובד, ואילו החלק המזרחי של החלקה, שהיה מלא סלעים ואבנים מאחר ופעלה בו בעבר מגרסה, נפל בחלקה של סבתם. נטען כי החלק הלא מעובד והמלא סלעים, היה גדול יותר מבחינת שטחו, מן החלק המעובד. זאת, כדי לאזן את השווי של שני החלקים, שכן החלק הקטן יותר היה טוב יותר מבחינת איכותו ושוויו. התובעים טענו כי החלוקה האמורה נשמרה על ידי הצדדים באופן קפדני, עד היום. על כן בקשו התובעים את הסעד המפורט במבוא לפסק דין זה. ב. הנתבעים מתנגדים לתביעת התובעים וטוענים כי דין התביעה להדחות הן בשל טענות סף מקדמיות שונות, והן לגופה. הנתבעים טוענים כי יש להורות על סילוק ידם של התובעים משטחם ולשמר את מצב הזכויות בהתאם לנסח הרישום. ג. להלן אפרט את טענות הצדדים במסגרת כתבי התביעה, ההגנה והתשובה שהוגשו לבית המשפט. 4. טענות התובעים בכתב התביעה א. התובעים טענו כי במסגרת הליכי ההסדר שהתקיימו ביחס לחלקה, הוגשו תביעות סותרות וביום 30.5.62 ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין בתיק מס' 262/נחף שבעקבותיו נרשמו הזכויות בחלקה כדלקמן: (1) האפוטרופוס לנכסי נפקדים (רשות הפיתוח) 46/320 חלקים (2) המנוח מוחמד מחמוד אסעד קיס (אבי סבתם של התובעים) 23/320 חלקים. (3) המנוח אחמד מחמוד אסעד קיס (דודה של סבתם של התובעים) 23/320 חלקים (4) סבתם המנוחה של התובעים 68/320 חלקים היינו, שחלקם של התובעים ביחד עם חלקה של רשות הפיתוח, מסתכם ב- 160/320 חלקים, המהווים מחצית מן הזכויות בחלקה. פסק הדין בתיק ההסדר האמור צורף לכתב התביעה וסומן נספח ד'. ב. התובעים טענו כי לאחר מתן פסק הדין, עוד בשנת 1962, הגיעו סבתם המנוחה ויורשיהם של המנוח מוחמד מחמוד אסעד קיס והמנוח אחמד מחמוד אסעד קיס "להסכם בע"פ לחלוקתם של המקרקעים המשותפים שירשו מאבותיהם ועל פי אותו הסכם התובעת קבלה לחזקתה הבלעדית את כל החלקים בחלקה נשוא התביעה". נטען כי יורשי המנוחים האמורים ויתרו על זכויותיהם ללא תמורה לטובת סבתם, וכך נרשמה סבתם המנוחה של התובעים לפני פטירתה כבעלים של 114/320 חלקים מן החלקה, ובהמשך נרשמו חלקים אלה על שמם של התובעים מכח צו קיום צוואה כאמור לעיל. ג. התובעים טענו כי חרף העובדה שחלק מירושת המנוח מחמוד אסעד קיס נרשם על שם רשות הפיתוח, בהעברה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, "המשיכו בני המשפחה להחזיק בכל הקרקע השייכת למורישיהם". ד. התובעים טענו כי עוד מאמצע שנת 1962 היתה סבתם המנוחה בעלת זכות החזקה במחצית (!) החלקה נשוא התביעה, וכי אבי הנתבעים היה בעל זכות ההחזקה במחצית השנייה. ה. התובעים הוסיפו וטענו כי באמצע שנת 1962 הגיעו המנוחה (באמצעות בעלה, סבם המנוח של התובעים, מר חמאדה קיס) ואבי הנתבעים להסכם בדבר חלוקת החלקה נשוא התביעה ופירוק השיתוף בה באופן סופי ומוחלט, כפי שצויין כבר לעיל. התובעים הדגישו כי "החלוקה שנקבעה בין הצדדים, כבר באמצע שנת 1962, לאחר הליכי ההסדר, נשמרה על ידי הצדדים באופן קפדני עד היום". עוד ציינו התובעים כי בין שני החלקים בחלקה הפרידה גדר אבנים (בכתב התביעה נרשם "גפת אבנים". ע.ג.), שנמצאת במקום עד היום. בנוסף, ציינו התובעים כי במהלך השנים החל סבם, בעלה של מוררישתם, לטפל בחלקה, הכשיר אותה לעיבוד חקלאי וסיקל את האבנים והסלעים. ו. התובעים טענו כי בשנת 1980 החליטו אבותיהם של התובעים ושל הנתבעים, לנטוע עצי זית, כל אחד בחלקו. לטענתם, אבותיהם של שני הצדדים יצאו לשטח, "(...), ובנוכחותו של קרוב משפחה משותף לשניהם, והשכן של החלקה ממזרח, המנוח עומר עבדאללה קיס, סימנו מחדש את הגבולות של החלק שכל אחד מהם יטע אותו בעצי זית". וכך, עוד בשנת 1980 ולאחר סימון החלקים כאמור, אבות התובעים נטעו את החלק המזרחי של החלקה ב - 5 שורות עצי זית, ואילו הנתבע מס' 1 ביחד עם אביו המנוח נטעו בחלק המערבי, הקטן יותר, 3 שורות בלבד של עצי זית. לטענת התובעים החלוקה והנטיעה דלעיל, היא "(...) עובדה המוכיחה כי החלוקה של החלקה משנת 1962, נשמרה והיתה סופית ומוחלטת". ז. בהמשך טענו התובעים שכשנתיים לפני הגשת כתב התביעה, הם הכינו תשריט חלוקה של החלקה המשקף, לטענתם, את החלוקה ביניהם לבין הנתבעים וכן מבטא את ההסכמה הפנימית בין התובעים עצמם בדבר חלוקת החלק המזרחי לחלקות משנה. לשם כך הם פנו לנתבע מס' 1 כמייצג כלל הנתבעים, ובקשו ממנו לחתום על תשריט החלוקה, וכן "(...) על העברת הזכויות בהפרש השטח המגיע לתובעים, בהתאם לחלוקה הקיימת משנת 1962". התובעים טענו כי להפתעתם, סרב הנתבע 1 לחתום על התשריט ועל מסמך העברת הזכויות האמור. על שום כך הם נאלצו להגיש את התביעה דנן. התובעים צרפו לכתב התביעה את תשריט החלוקה שלטענתם משקף את החלוקה הקיימת בפועל משנת 1962 ועד היום (נספח ו' לכתב התביעה). ח. התובעים ציינו, כי בעלה של הנתבעת מס' 4, מר מחמוד מוסא קיס, חתם בשנת 2005 על תצהיר שבו אישר את טענותיהם באשר להסכם החלוקה משנת 1962 ובאשר למצב החזקה בחלקה עד היום. לטענתם, בעלה של הנתבעת 4 אישר בתצהיר האמור כי אביהם המנוח של הנתבעים הודה בפניו כי אכן נעשה הסכם חלוקה עם התובעים כמפורט לעיל. תצהירו האמור של מר מחמוד מוסא קיס צורף לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים כנספח ז'. ט. על שום כך, כשהם מסתמכים על תשריט החלוקה שצורף לכתב התביעה (נספח ו'), עתרו התובעים ליתן להם את הסעד שלהלן: "(...) להצהיר כי התובעים זכאים להרשם, כבעלים של 1252/10083 חלקים מתוך החלקה 58 בגוש 19124 מאדמות נחף, כאשר חלקים אלה יופחתו מהחלקים הרשומים על שמו של המנוח אחמד סעיד אחמד קיס. הרישום על שם התובעים ייעשה לפי יחס החלקים הרשומים על שמותיהם בטאבו". 5. טענות הנתבעים בכתב הגנתם א. הנתבעים טענו כי עסקינן בהליך קנטרני, מיותר וחסר בסיס עובדתי ומשפטי. לטענתם, דין התביעה להדחות הן מחמת מספר טענות מקדמיות (העדר סמכות עניינית; התיישנות ו/או שיהוי; אי צירוף כל הצדדים הרלוונטיים להליך; חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט; השתק), והן לגופה. ב. הנתבעים טענו כי עסקינן בתביעה שעניינה סכסוך משפחתי בנושא חלוקת רכוש בתוך המשפחה, ולכן בהתאם להוראת סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995, הסמכות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, ודין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. ג. כן טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות ו/או מחמת שיהוי. בהקשר זה טענו הנתבעים כי עילת התביעה, כעולה מן הגרסה שפורטה בכתב התביעה, נולדה עוד בשנת 1962 כשהגיעו אבותיהם להסכם. מכל מקום, על פי טענות התובעים עצמם, עילת התביעה נודעה להם לכל המאוחר בשנת 1980, ערב נטיעת עצי הזית בחלקה. כתב התביעה הוגש בשנת 2007, היינו בחלוף למעלה מ- 25 שנים מיום העסקה הנטענת, ומכאן שתביעת התובעים התיישנה. הנתבעים טענו כי במקרה דנן כל שיש בידי התובעים הוא טענה סתמית בדבר קיום התחייבות חוזית לביצוע עסקה במקרקעין, היינו, מעין זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין שלא נרשמה כלל. לעומת זאת בידי הנתבעים זכויות רשומות כדין בלשכת רישום המקרקעין. על כן, חלה התיישנות על הזכויות הנטענות על ידי התובעים. לחילופין, טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות מחמת שיהוי. בהקשר זה טענו הנתבעים כי התובעים עותרים לסעד הצהרתי, שהינו סעד מן היושר, תוך שיהוי קיצוני של למעלה מ - 45 שנים (שכן לטענת התובעים, כאמור, ההסכם הינו משנת 1962). בנסיבות אלה, השיהוי שינה את מצב הנתבעים לרעה, שכן עתה, בחלוף עשרות שנים, הם נאלצים להתגונן מפני תביעה קנטרנית ובלתי מבוססת כשבמשך כל השנים האלה העדיפו התובעים העדיפו לשבת בחיבוק ידיים ובחוסר מעש. ד. עוד טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות על הסף בשל אי צרוף כל הצדדים הרלוונטיים לתובענה. בהקשר זה טענו הנתבעים כי היה הכרח לצרף לתובענה את אבותיהם של התובעים שהינם בין החיים ויכלו לשפוך אור על העובדות הנטענות בכתב התביעה, וכן הדבר יכול היה לאפשר לנתבעים להתגונן מפני התביעה כיאות. ה. הנתבעים טענו כי התובעים נהגו בחוסר תום לב בכך שלא גילו לנתבעים דבר אודות זכויותיהם הלכאוריות הנוספות בחלקה, משנת 1962 ועד היום. הנתבעים טענו כי רק לאחר פטירת אביהם נודע להם מקרוב משפחה משותף כי התובעים הסיגו גבול בחלקה ונטעו 5 שורות עצי זית. הנתבעים פנו בעניין זה לתובעים עוד בשנת 2000, אולם האחרונים דחו אותם פעם אחר פעם. במקום שהתובעים יפעלו להשבת המצב לקדמותו, הם פנו בשנת 2005 לנתבע 1 בדרישה לחתום על תשריט חלוקה שהכינו. משסרב הנתבע לחתום, משום שהדבר היווה נישול שלא כדין מזכויותיו הרשומות, פנו התובעים, בשנת 2007, לבית משפט זה בידיים לא נקיות ובחוסר תום לב משווע. ו. עוד טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות גם מחמת השתק. זאת משום שהתובעים הודו בתביעתם כי היו מודעים לזכויותיו הקנייניות הרשומות של אבי הנתבעים בחלקה עוד מימי הליכי ההסדר, והם לא פנו לבית המשפט אלא בשנת 2007, רק לאחר שהנתבע סרב לחתום על התשריט שהכינו. על כן, מושתקים התובעים והם מנועים מלטעון היום טענות כלשהן ביחס לרישום שהיו מודעים אליו ושנעשה לפני עשרות שנים. ז. הנתבעים טענו כי דין התביעה להדחות גם לגופה. הנתבעים טענו כי זכויותיהם הרשומות בחלקה גוברות על זכויותיהם הנטענות של התובעים על פי הסכם חלוקה בעל פה שאינו קיים, וממילא כבר התיישן. הנתבעים טענו כי החלק המזרחי והחלק המערבי של החלקה הם חלקים שווי ערך ואין צורך לאזן את שווים. הנתבעים ציינו כי גם הם, בדומה לתובעים, ניקו את חלקם בחלקה מאבנים והכשירו אותו לנטיעת עצי זית. הנתבעים טענו כי לראשונה נודע להם על הסגת הגבול של התובעים, בכך שנטעו 5 שורות של עצי זית בחלקה, רק בשנת 2000 כששבו לכפר לאחר מות אביהם. באשר לתצהיר בעלה של הנתבעת 4 (אחות הנתבעים) מר מוסא קיס, שצורף לכתב התביעה, טענו הנתבעים כי מזה תקופה ארוכה שגיסם אינו מנהל עמם יחסים תקינים. מכל מקום, נטען כי התצהיר הינו משנת 2005 (בעוד התביעה הוגשה בשנת 2007) שנחתם בפני עו"ד אחמד מטר שאינו עוה"ד המייצג את התובעים בתביעה דנן. לטענתם, אין ליתן לתצהיר כל משקל ראייתי ויש להוציאו מתיק בית המשפט. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אין במקום כל גפת אבנים שמפרידה ומהווה קו גבול כפי שמנסים התובעים לטעון. נטען כי גם אם ישנן אבנים כלשהן בחלקה הרי שהדבר הוא פרי מעלליהם של התובעים שעשו כן במטרה ליצור מצב עובדתי קיים שאינו מעוגן בשום זכות. ח. על שום כל אלה, בקשו הנתבעים לדחות את התביעה ולהורות לתובעים לסלק את ידם משטח החלקה של הנתבעים, הכל בהתאם לנסח הרישום. 6. כתב התשובה א. בכתב התשובה מיום 16.1.08 השיבו התובעים לטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם. ב. באשר לטענת חוסר הסמכות העניינית, טענו התובעים כי הנתבעים אינם "בני משפחה" של התובעים כמשמעות מונח זה בחוק בית המשפט לענייני משפחה, ועל כן דין הטענה להדחות. ג. באשר לטענת ההתיישנות, טענו התובעים כי מרוץ ההתיישנות נפסק עקב הודאת אבי הנתבעים בזכותה של מורישת התובעים (סבתם המנוחה) כמפורט בכתב התביעה. עוד נטען, כי גם הנתבעים כמו אביהם הודו, בדרך של התנהגות, בזכותם של התובעים שכן הם הכירו בזכות ההחזקה שלהם בהתאם לזכויותיהם על פי הסכם החלוקה. בהקשר זה, טענו התובעים כי הלכה למעשה הסכם החלוקה הקנה להם זכות קניין שביושר ויצר יחסי נאמנות בין התובעים לבין הנתבעים. לטענתם, הלכה היא כי לא חלה התיישנות במקרה כזה אלא מעת שהנאמן כופר בנאמנותו. בענייננו, טענו התובעים, הנתבעים כפרו בנאמנותם כשנתיים לפני הגשת התביעה כשהנתבע 1 סרב לחתום על התשריט, כך שמכל מקום התביעה לא התיישנה. הוא הדין לעניין טענת השיהוי. ד. באשר לטענה בדבר אי צרוף כל הצדדים הרלוונטיים להליך, טענו התובעים כי לא היה מקום לצרף את אבותיהם כבעלי דין שכן הזכויות הרשומות היו מלכתחילה בבעלות סבתם והיא זו שהנחילה אותן להם. ה. התובעים הוסיפו וטענו כי אין שחר לטענת הנתבעים בדבר חוסר תום לב, שכן חלוקת ההחזקה בפועל נעשתה בהסכמתו המלאה של אבי הנתבעים ובידיעת הנתבעים. כך גם אין ממש בטענות ההשתק והמניעות שמעלים הנתבעים. התובעים טענו כי נסיבות העניין מעידות דווקא על טענת השתק כנגד הנתבעים, שהסכימו במשך כל השנים לכך שהתובעים יחזיקו בשטח בהתאם להסכם החלוקה שנעשה בין סבתם המנוחה לבין אבי הנתבעים, וכעת כופרים בהסכמתם זו. 7. ראיות התובעים א. חוות דעת המודד מר זיידאן סוהיל ועדותו בבית המשפט בחוות דעתו מיום 13.5.10 ציין המודד מר זיידאן סוהיל כי נתבקש לחוות את דעתו המקצועית ולפענח תצלומי אוויר באשר למצב הקרקע של החלקה נשוא התביעה. מר זיידאן הגיע למסקנות שלהלן: "א. (...) הקטע המערבי של החלקה מעובד כולו. הקטע המזרחי מעובד בחלקו הדרומי אך במרכז הקטע יש שטח עם סלעים מפוזרים, נספח 2 סומן בצבע ירוק. ב. (...)". מר זיידאן העיד בישיבת בית המשפט מיום 11.4.11 (החל מעמ' 16 לפרוטוקול). מר זיידאן הגיש לבית המשפט מסמך ובו חישוב שערך באשר לשטחי הסלעים בחלקה ביחס לשטח החלקה כולה (המוצג ת/10). בהתאם לת/10, בעוד ששטח החלקה כולה הינו כ- 10 דונם, שטח הסלעים הינו 910 מ"ר (נספח 2 לחוות דעתו של מר זיידאן), ו- 530 מ"ר (נספח 3 לחוות דעתו של מר זיידאן). מר זיידאן העיד כי הוא ערך את חוות דעתו על סמך פענוח תצלומי אוויר מהשנים 1961 ו- 1964, אולם הוא לא ביקר בחלקה (בעמ' 21 - 22 לפרוטוקול). תצלומי האוויר הוגשו לבית המשפט וסומנו כמוצגים ת/1 ; ת/2; ת/3 (בעמ' 29 לפרוטוקול). המודד העיד כי אף "ממראה עין" ניתן להבחין כי החלק המזרחי של החלקה גדול יותר מן החלק המערבי (בעמ' 27 לפרוטוקול). כן ניתן להבחין בגפת אבנים צבועה שמהווה מעין גבול בין שני צדי החלקה (בעמ' 28 לפרוטוקול). ב. תצהירו ועדותו של מר חמאדה עטאללה קיס מר חמאדה עטאללה קיס הוא אביהם של התובעים 1 - 7 (סעיף 2 לתצהירו). מר עטאללה הצהיר כי בשנת 1981 הוא ואחיו עווד (אביהם של התובעים 8 ו- 9) מצד אחד, ואביהם של הנתבעים מצד שני, החליטו לנטוע עצי זית בחלקה, כל אחד בחלקו. מר עטאללה הצהיר כי הוא, אחיו ואביהם של הנתבעים יצאו אל החלקה בנוכחות שכן שהינו קרוב משפחה משותף לשני הצדדים, המנוח עומר עבדאללה קיס, וסימנו מחדש את הגבולות כך שכל אחד ייטע בחלקו עצי זית. באותו מעמד, כך הצהיר אבי התובעים, הוא ואחיו נטעו בחלק המזרחי של החלקה חמש שורות עצי זית, ואילו אבי הנתבעים נטע בחלקה המערבי של החלקה שלוש שורות בלבד. בהתאם לחלוקה זו, שהיתה סופית ומוחלטת, נוהגים הצדדים מזה כ- 30 שנה לטפל איש איש בשטחו וללא עוררין (בסעיף 10 לתצהיר אבי התובעים 1 - 7). כן הצהיר מר עטאללה כי עד לפנייתו אל הנתבע 1 בשנת 2005, הוא ובני משפחתו לא היו מודעים לרצונו של הנתבע 1 להתנער מהסכם החלוקה, שכן החלוקה נשמרה באופן קפדני במהלך כל השנים, כאשר כל אחד מהצדדים מוסק את הזיתים שניטעו על ידו (בסעיף 13 לתצהיר). אבי התובעים העיד בישיבת בית המשפט מיום 11.4.11 (החל מעמ' 30 לפרוטוקול). העד נשאל מדוע לא בחר להיות צד לתביעה, והשיב כי החלקה ניתנה בירושה מאימו לילדיו והיא רשומה על שמם בטאבו (בעמ' 30 לפרוטוקול). העד אישר כי אכן בהתאם לרישומים, הן בתזכורת התביעה משנת 1956 והן מהרישומים שנעשו במרשם המקרקעין בשנת 1959 ובשנת 2002, החלוקה היא חצי מהזכויות בחלקה על שמם של התובעים וחצי על שמם של הנתבעים (בעמ' 31 ו - 38 לפרוטוקול). העד נשאל מדוע, בשום שלב, הם לא בחרו לערער על המרשם ועל חלוקת הזכויות דלעיל, והמתינו עד להגשת התביעה שלפני, בשנת 2007. בנוסף, נשאל העד מדוע הם לא פעלו לתיקון הרישום, כך שתרשמנה הזכויות בהתאם לחלוקה שנעשתה לטענתם בין הצדדים בהסכם משנת 1962. על כך השיב העד כי "היה אמון הדדי" בין הצדדים וכי הוא המתין לקבל את אישור הנתבעים, אולם משפנה אליהם הם לא הסכימו (בעמ' 39 לפרוטוקול). העד הוסיף כי בשנת 1981 הצדדים נטעו עצי זית בנוכחות נכבד מהמשפחה, המנוח עומר עבדאללה קיס, ובכך חסכו את שכרו של המודד (בעמ' 40 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף העד הסבר נוסף לפיו המתין משום שבהתחלה לא היה להם כסף לבצע את הרישום (בעמ' 42 לפרוטוקול). העד הודה ואישר כי בשום שלב משנת 1962, שבה נעשה, לכאורה, ההסכם עם אבי הנתבעים, ועד מותו של אבי הנתבעים בשנת 1999, הוא לא ביקש ממנו את החלק הנוסף בחלקה שלכאורה מגיע לתובעים (בעמ' 43 לפרוטוקול). ושוב, לטענת העד שרר בין הצדדים "אמון הדדי" ולכן הוא לא ביקש ממנו (בעמ' 44, שורה 14; וכן ראו: בעמ' 52, שורות 8 -9). העד אישר כי אין בידיו כל הסכם כתוב בדבר החלוקה כביכול (בעמ' 48, שורות 18 - 22). כן העיד אבי התובעים כי ישנה גפת אבנים המפרידה בין שני חלקי החלקה (בעמ' 53). ג. עדותו של מר נזאר לוי ממשרד פקיד ההסדר מר לוי העיד בישיבת בית המשפט מיום 19.5.11 (החל מעמ' 9 לפרוטוקול). מר לוי הינו עוזר פקיד ההסדר במחוז נצרת (בעמ' 13, שורה 19 לפרוטוקול). באמצעות העד מר לוי הוגשו מספר מסמכים הקשורים לתהליך ההסדר של החלקה נשוא התביעה: תצלום מתוך לוח התביעות (המוצג ת/4); קטע ממפת ביקורת השדה מיום 23.10.47 (המוצג ת/5); ארבעה דפים של תרשימים של מפות הסדר מחלקות סמוכות (המוצג ת/6); מפת לוח התביעות משנת 56' (המוצג ת/7); שלושה דפים מלוח ההחלטות (המוצג ת/8); שלושה דפים של מפה לפיה הוכן לוח ההחלטות (המוצג ת/9). העד חזר מספר פעמים בעדותו על כך שבמסגרת הליך ההסדר נקבעה בעלות משותפת במושע לשני הצדדים, אבות התובעים ואבות הנתבעים. הבעלות נקבעה בהתאם להוכחת ההחזקה בחלקה. העד הדגיש כי לאורך כל הליך ההסדר אף אחד מן הבעלים שתבעו זכויות בחלקה לא טען לחזקה ייחודית בחלק מן החלקה, אלא הם תבעו את כל החלקה בבעלות משותפת במושע (ראו: בעמ' 17 - 18; 21 - 23 לפרוטוקול). באשר לסוג החלקה וטיבה, העיד מר לוי כי עסקינן בקרקע מעובדת הראויה לזריעה, אולם הוסיף כי אין במסמכים תיאור של אחוז העיבוד ויתכן מצב שבו רוב החלקה (55% מן החלקה או יותר) היא קרקע מעובדת, ואילו היתרה איננה מעובדת (בעמ' 24 - 26 לפרוטוקול). ד. תצהירו ועדותו של מר עווד חמדה קיס מר עווד הינו אביהם של התובעים 8 ו- 9. מר עווד הצהיר כי בשנת 1981 הוא ואחיו (אביהם של התובעים 1 - 7) נטעו, ביחד עם אביהם של הנתבעים, עצי זית בחלקה וכך סומנו הגבולות בחלקה מחדש. עווד הצהיר כי הוא ואחיו נטעו חמש שורות עצי זית בחלקה המזרחי של החלקה שהינו חלק גדול יותר, ובכך החלוקה בהתאם להסכם בין הצדדים משנת 1962 הפכה לסופית ומוחלטת (בסעיף 10 לתצהיר עווד). עווד העיד בישיבת בית המשפט מיום 19.5.11 (החל מעמ' 29 לפרוטוקול). עווד העיד כי הוא יליד שנת 51', וכי בעת שנכרת הסכם החלוקה בעל-פה שעניינו חלוקת החלקה בשנת 62' הוא היה כבן 11. עווד העיד כי הוא יודע על אותו הסכם מאביו ומאחיו שסיפרו לו אודותיו (בעמ' 33 לפרוטוקול). עווד נשאל מספר פעמים: אם לטענת התובעים קיים הסכם חלוקה משנת 62' שלפיו ניטעו עצי הזית בשנת 81', ושההסכם שונה מהרישום שנעשה בלשכת רישום המקרקעין, מדוע איש ממשפחתו לא פעל לתיקון הרישום או להסדרת חלוקת הזכויות עם אבי הנתבעים במסמך כלשהו. על כך השיב עווד כי שרר בין הצדדים אמון הדדי, וכי במשך כל חייו אבי הנתבעים לא בא אל התובעים בטענות או בתלונות כלשהן כי הם מחזיקים בשטח שאינו שטחם (ראו: בעמ' 36, 38, 44, 56 ו- 57 לפרוטוקול). עווד העיד כי בעת שחילקו את החלקה משפחתו קיבלה חלק גדול יותר בגלל המחצבה שהיתה שם והצורך לנקות את החלקה מהאבנים (בעמ' 40 , 56, 59 ו- 65 לפרוטוקול). עווד הוסיף והעיד כי עד היום קיימת בחלקה גפת אבנים המפרידה בין החלק המזרחי והחלק המערבי של החלקה (בעמ' 74 לפרוטוקול). ה. תצהירו של מר מחמוד מוסא קיס ועדותו מחוץ לכתלי בית המשפט תצהירו של העד מחמוד מוסא קיס צורף כנספח ז' לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים. המדובר בתצהיר מיום 22.8.05 שנחתם בפני עו"ד אחמד מטר (שאינו בא כח התובעים בתביעה דנן) והכל עוד בטרם הוגשה התביעה שלפני. מר קיס הצהיר כי במועד שאינו זכור לו במדויק, בתחילת שנות ה-60, הוא שמע את המנוח (אבי הנתבעים) מצווה ומודיע לבנו (הנתבע 1) "(...) כי חלקיו בחלקה 58 בגוש 19124, הנמצאת באיזור הידוע בשם אבו אלסמאסיר, קטנים מחלקיו של המנוח חמאדה עבד קיס" (שם, בסעיף 4 לתצהיר מר מוסא קיס). עוד הצהיר מר קיס "(...) כי מקור החלוקה הנ"ל נעוצה בעובדה כי החלקה הנ"ל שימשה במשך עשרות שנים לפי הדברים שנאמרו בפניי מפיו של המנוח אחמד סעיד קיס, כמחצבה וכל הסלעים והאבנים נותרו ונערמו בתוך חלק מהחלקה, והיות והחלקים שקבלם המנוח אחמד סעיד קיס היו מעובדים ונקיים מהסלעים סוכמה החלוקה בין השניים באופן שהמנוח חמאדה קיס קיבל חלקים יותר גדולים הואיל והוא קיבל את החלק הסלעי" (בסעיף 5 לתצהיר). כמו כן, הצהיר מר קיס כי "(...) מאז ועד היום מר וליד קיס והמנוח חמאדה קיס ובניו לאחר פטירתו המשיכו להחזיק בקרקע בחלקים ובגבולות כפי שנקבעו וסוכמו לפי אותה חלוקה ששמעתי אודותיה מפיו של המנוח אחמד סעיד קיס" (בסעיף 7 לתצהיר). בהחלטתי מיום 16.1.11, שניתנה לאחר קבלתי הסכמתם של הנתבעים, נעניתי לבקשת התובעים לגבות את עדותו של מר מחמוד מוסא קיס מחוץ לכותלי בית המשפט בשל מצבו הרפואי. העדות נגבתה בביתו של מר מוסא קיס בכפר נחף ביום 20.8.11 בנוכחות באי כח הצדדים ובנו של העד. העדות תועדה בוידאו. ביום 2.10.11 הגיש בא כח התובעים לבית המשפט את פרוטוקול עדותו של מר מוסא קיס כשהוא מתורגם לעברית (סה"כ 7 עמ'), וכן את קלטת הוידאו המתעדת את העדות. במהלך עדותו, הוצג למר מוסא קיס התצהיר נספח ז' והוא נשאל אם החתימה על גבי התצהיר היא חתימתו. על כך השיב העד "לא יודע אם היא שלי אם לאו" (בעמ' 2 לפרוטוקול שהוגש לבית המשפט). כאן המקום להדגיש כי החתימה על גבי התצהיר היא בעברית, ואילו העד העיד כי הוא חותם רק בערבית (בעמ' 3 לפרוטוקול). העד הוסיף כי הוא כלל אינו מבין עברית וכי אף פעם לא חתם בעברית (בעמ' 5 לפרוטוקול). העד נשאל אם הוא זוכר שהמנוח אמר לבנו (הנתבע 1) כי חלקם של הנתבעים בחלקה קטן יותר מחלקם של התובעים, והשיב כי הוא אינו זוכר דבר (בעמ' 4 לפרוטוקול). העד חזר והדגיש כי הוא לא יודע מה היה חלקו של כל אחד באדמה (בעמ' 5 לפרוטוקול). אציין כי גם מר עבד אל גאני, הצלם שצילם את העדות דלעיל מחוץ לכותלי בית המשפט, העיד בישיבת בית המשפט מיום 26.3.12 (החל מעמ' 142 לפרוטוקול). אותו צלם הוא גם זה שצילם את החלקה, לבקשת בא כח התובעים, והקלטת הוגשה לבית המשפט וסומנה מוצג ת/12. ו. עדותו של עו"ד אחמד מטר בעקבות תשובותיו של העד מר מוסא קיס כפי שפורטו מעלה, ביקש בא כח התובעים להזמין לעדות את עו"ד אחמד מטר שגבה את התצהיר ממר מוסא קיס בשנת 2005. עו"ד מטר העיד בישיבת בית המשפט מיום 3.10.11 (החל מעמ' 82 לפרוטוקול). עו"ד מטר העיד כי הוא זוכר שהגיעו אליו למשרד המצהיר מר מוסא קיס, התובע מר עטאללה קיס, אחיו ובנו. עו"ד מטר העיד כי הוא כתב את מה שאמר לו המצהיר בעצמו, והמצהיר חתם בפניו (בעמ' 82 לפרוטוקול, שורות 13 - 14). עו"ד מטר העיד כי הדברים שבתצהיר נרשמו על-פי בקשתו ועל-פי דבריו של המצהיר מר מוסא קיס (בעמ' 82, שורות 19- 21). עו"ד מטר העיד כי המצהיר מר מוסא קיס חתם על התצהיר בשפה העברית, וכי בטרם חתם הוסבר לו על מה הוא חותם, משמעות חתימתו על התצהיר, וכן התצהיר הוקרא לו ותורגם לערבית (בעמ' 83, שורות 1 - 7). במהלך חקירתו הנגדית הוסיף עו"ד מטר כי המצהיר חתם מרצונו החופשי, ללא לחץ ולאחר שכל הדברים הוסברו לו ותורגמו לו (בעמ' 84 לפרוטוקול). 8. ראיות הנתבעים א. תצהירו ועדותו של הנתבע מס' 1 מר וליד אחמד קיס הנתבע, יליד שנת 1942, הצהיר כי הוא ואחיו (הנתבעים 2 - 8) הם יורשי אביהם המנוח, אחמד סעיד קיס ז"ל, וכי מכוח ירושה זו הם הבעלים הרשומים של מחצית הזכויות בחלקה נשוא התביעה שלפני (160/320 חלקים מן החלקה), שטח השווה ל- 5,041.5 מ"ר (סעיף 3 לתצהיר). הנתבע הצהיר כי עוד מימי המנדט הבריטי החלקה היתה מחולקת שווה בשווה בין אבותיו ואבות התובעים, וכי חלוקה זו נשמרה גם במסגרת תהליך ההסדר שעברה החלקה. בהתאם, נרשמו גם הזכויות במרשם המקרקעין וחלוקה זו נשמרת בפועל עד היום (בסעיף 5 לתצהיר). הנתבע הוסיף כי לא קיים כל הסכם חלוקה ו/או פירוק שיתוף שמורה אחרת, וכי אביו המנוח מעולם לא הזכיר הסכם שכזה (בסעיפים 11 - 13 לתצהיר). הנתבע הצהיר כי התובעים עשו דין לעצמם והסיגו גבול בכך שנטעו חמש שורות של עצי זית בחלקה, לעומת שלוש שורות בלבד שנטעו הנתבעים. הנתבע הצהיר כי התובעים ניצלו את העובדה שאביהם של הנתבעים לא נהג לבקר בחלקה מנעוריו ועד לפטירתו בשנת 1999 וכן את העובדה שהוא ואחיו לא התגוררו בכפר נחף (בסעיף 6 לתצהיר). הנתבע הוסיף בתצהירו כי הוא ואחיו לא הגישו תביעה לסילוק ידם של התובעים משטחם אך ורק ששל העדר אמצעים כלכליים שיאפשרו להם לעשות כן (בסעיף 7 לתצהיר). הנתבע הוסיף וציין בתצהירו כי לא רק התובעים ניקו את חלקם בחלקה מאבנים וכי גם הוא ואחיו, הנתבעים, עשו כן. הנתבע הוסיף כי אין בחלקה גפת אבנים לסימון הגבולות והחלוקה כפי שמנסים התובעים לטעון (בסעיף 14 לתצהיר). הנתבע העיד בישיבת בית המשפט מיום 3.10.11 (החל מעמ' 89 לפרוטוקול). הנתבע נשאל הכיצד נוצרה הסיטואציה שבמשך כל השנים אביו המנוח כלל לא התנגד לחזקה ולשימוש שעשו התובעים בחלק גדול יותר של החלקה. על כך השיב הנתבע כי אביו לא התנגד משום שהוא לא נהג לבקר באדמות, וכי הוא לא ידע מה הגודל של החלקה שבבעלותו בהתאם לנסח הטאבו. הנתבע העיד כי אביו מעולם לא עיבד אדמות אלא נהג להשכיר אותן לאחרים (בעמ' 96 לפרוטוקול). הנתבע, שבעת מתן העדות היה כבן 68, העיד כי הוא זוכר שבילדותו נהג ללכת עם אחיו לנקות את האבנים מהחלק המערבי של החלקה (בעמ' 103 לפרוטוקול). הנתבע העיד כי מעולם ובשום שלב לא היתה מגרסה בחלקה (בעמ' 112 - 113 לפרוטוקול). הנתבע נשאל מדוע לא תבע את זכויותיו בחלקה ואת סילוק ידם של התובעים מחלקו בשום שלב, כשהוא עצמו העיד כי ידע על הפלישה לכאורה עוד בשנת 2000. הנתבע השיב כי הדבר לא התאפשר לו מן הבחינה הכלכלית (בעמ' 122 לפרוטוקול). ברשות בית המשפט, שב הנתבע 1 והעיד בישיבה מיום 26.3.12 (החל מעמ' 195 לפרוטוקול). הנתבע נשאל בחקירה ראשית לעניין נטיעות עצי הזית בחלקה. הנתבע העיד כי הוא יודע שהתובעים שתלו את עצי הזית שלהם בשנת 1980 או 1981, ואילו הוא ואחיו שתלו את עצי הזית בחלק שלהם בשנת 1985 לערך (בעמ' 195 - 196 לפרוטוקול). ב. חוות דעתו ועדותו של המודד והשמאי מר אבו ריא סאלח, מטעם הנתבעים בחוות דעתו מיום 9.11.10 שנערכה לאחר שערך ביקור בחלקה, התייחס המודד והשמאי מר אבו ריא סאלח לטיב החלקה, לפענוח תצ"א של החלקה ולטענתם העיקרית של התובעים על כך שמגיעה להם תוספת שטח בחלקה. מר אבו ריא כתב בחוות דעתו כי בהתאם לתצלומי האוויר "(...) סך השטח שנוקה מאבנים בידיים הינו 45 מ"ר מקסימום המתבטאים בשלושה ימי עבודה לעובד פשוט או מקסימום במונחים של היום עלות של יומית מחפרון בסך 700 ₪" (סעיף 6.3 לחוות הדעת). מר אבו ריא ציין כי בביקורו בחלקה לא נמצאו אבנים מסביב לגבולות החלקה ולא בחלקות הגובלות (בסעיף 6.5). באשר לחלוקה הקיימת כיום בחלקה, אישר מר אבו ריא כי חמש שורות עצים מוחזקות על ידי התובעים ואילו לנתבעים שלוש שורות בלבד, כאשר קו החלוקה הקיים בפועל הוא למעשה קו החרישה בין מטעי הזיתים. מר אבו ריא ציין כי לאורך קו החלוקה הקיים (שהינו כ- 212 מטרים) קיימת שורת אבנים באורך 11 מטרים בלבד וכי אין גפת אבנים כפי שטוענים התובעים בכתב התביעה (בסעיף 7 לחוות הדעת). מר אבו ריא נחקר על חוות דעתו בישיבת בית המשפט מיום 26.3.12 (החל מעמ' 158 לפרוטוקול). 9. תמצית טענות התובעים בסיכומיהם א. התובעים טענו כי באמצע שנת 1962 הגיעה סבתם המנוחה, באמצעות סבם המנוח חמאדה קיס, להסכם עם אבי הנתבעים, בדבר חלוקת החלקה נשוא התביעה ופירוק השיתוף בה באופן סופי ומוחלט. על פי אותו הסכם, כך נטען, בחר אביהם המנוח של הנתבעים לקבל לחזקתו את החלק המערבי של החלקה שהיה כל החלק המעובד, ואילו החלק המזרחי של החלקה שהיה מלא בסלעים בגלל מגרסה שפעלה בו בעבר נפל בחלקה של סבתם. החלק הלא מעובד היה נחות יותר מבחינת איכותו ושוויו משום שהיה מלא בסלעים אך היה גדול יותר. כך, למעשה נעשו תשלומי איזון בעין בין הצדדים. ב. התובעים טענו כי החלוקה שנעשתה בין אבותיהם נשמרה באופן קפדני עד היום. בנוסף, בשנת 1981 החליטו הצדדים לנטוע עצי זית כל אחד בחלקו. אבי הנתבעים, יחד עם הנתבע, נטעו בחלק המערבי של החלקה שלוש שורות של עצי זית, לעומת חמש שורות שנטעו התובעים בצד המזרחי. עובדה זו, כך נטען, מוכיחה כי החלוקה משנת 1962 היתה סופית ומוחלטת וכך במשך כל השנים כל אחד מן הצדדים טיפל בעצי הזית שלו ללא כל התנגדויות מן הצד השני. ג. התובעים טענו כי הראיות שהוצגו לבית המשפט תומכות בגרסתם באופן מלא, ומפריכות לחלוטין את גרסת הנתבעים במספר נקודות מרכזיות. ד. התובעים הפנו לעדותו של סגן פקיד ההסדר מר לוי. התובעים טענו כי באמצעות עדותו נסתרה לחלוטין טענת הנתבעים לחלוקה היסטורית של החלקה עוד מימי המנדט הבריטי, שכן נציג פקיד ההסדר העיד כי מתחילתו של הליך ההסדר ועד לסופו, החלקה תמיד נתבעה במושע על ידי כל הבעלים ובשום שלב לא נטען שקיימת חלוקה בפועל. ה. באשר לטענת הנתבעים כי רק לאחר מות אביהם, בשנת 2000, נודע להם על היקף זכויותיהם בחלקה, טענו התובעים אבי הנתבעים ידע על גודל חלקו בחלקה מאז ומתמיד והוא אף תבע במסגרת הליכי ההסדר זכויות במחצית מן החלקה. לפיכך, טענו, המסקנה היחידה המתבקשת היא כי אבי הנתבעים הסכים לכך שהתובעים זכאים להחזיק בשטח גדול יותר. ו. עוד הפנו התובעים לתצהירו של מר מחמוד קיס משנת 2005 ולעדותו של עו"ד אחמד מטר לעניין נסיבות מתן התצהיר. התובעים טענו כי בנסיבות העניין יש להעדיף את תוכן התצהיר המתיישב עם יתר הראיות בתיק, וכי יש לדחות את טענת הנתבעים כי התצהיר ניתן ממניעים אישיים. ז. התובעים הפנו לעדות המודד סוהיל זידאן ולעדותו של הצלם שצילם את החלקה (המוצג ת/12). התובעים טענו כי בהתאם לעדויות אלה ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי אכן קיימת בחלקה גפת אבנים המהווה גבול פיזי בין שני חלקיה, המזרחי והמערבי, מזה עשרות שנים. ח. התובעים טענו כי עיון בעדות הנתבע מעלה כי עסקינן בעדות בלתי מהימנה שיש לדחותה. ט. לסיכום טענו התובעים לקיומו של הסכם חלוקה משנת 1962 אשר לפיו הם זכאים לשטח גדול יותר בחלקה מזה הרשום על שמם כיום בלשכת רישום המקרקעין. התובעים ציינו כי בהתאם לדין הקודם שחל באותן שנים הרי שדרישת הכתב לא היתה דרישה מהותית. עוד טענו התובעים כי דין טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים להדחות. נטען כי בנסיבות העניין הוכח כי נוצרו בין הצדדים יחסי נאמנות, וביחסים אלה אין התיישנות כל עוד לא כפר הנאמן בזכותו של הנהנה. התובעים טענו כי בענייננו הפעם הראשונה בה כפר הנאמן (הנתבע) בנאמנותו היתה בשנת 2005 כאשר סרב לחתום על התשריט שהכינו התובעים. לכן התביעה שהוגשה בשנת 2007 לא התיישנה. 10. תמצית טענות הנתבעים בסיכומיהם א. הנתבעים טענו כי התובעים ניצלו את העובדה שהמנוח ובניו לא נהגו לבקר בחלקה ופלשו שלא כדין לחלקם של הנתבעים בחלקה. הנתבעים טענו כי מיד לכשנודע להם דבר הפלישה, בשנת 2000, בסמוך לפטירת אביהם, הם פנו לתובעים בדרישה להעתיק את עצי הזית הנוספים ששתלו ולפעול להשבת המצב לקדמותו. ואולם התובעים דחו את בקשתם. הנתבעים הוסיפו כי רק בשל חוסר באמצעים פיננסיים הם לא הגישו תביעה לסילוק ידם של התובעים מן החלקה. ב. באשר לניסיון התובעים להחתים את הנתבע על תשריט החלוקה בשנת 2005, טענו הנתבעים כי עסקינן בניסיון מרושע של התובעים לנשל אותם מזכויותיהם החוקיות והרשומות כדין. רק לאחר שהניסיון האמור לא צלח פנו התובעים לבית המשפט בשנת 2007 בתביעה דנן בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב משווע. ג. הנתבעים טענו כי לא קיים שום הסכם חלוקה ופירוק שיתוף בין אביהם לסבתם המנוחה של התובעים, וכי מסגרת היחסים בין הצדדים תועדה מאז ומתמיד בתזכורות התביעה הרשומות באגף רישום והסדר הקרקעות וברישומי פנקס הזכויות אצל רשם המקרקעין בנצרת. הנתבעים טענו כי אביהם מעולם לא הודיע להם שקיימת חלוקה אחרת. ד. הנתבעים טענו כי הראיות שהוצגו לבית המשפט תומכות באופן מלא בגרסתם ודוחות לחלוטין את גרסת התובעים. ה. הנתבעים טענו כי התובעים כשלו מלהרים את נטל השכנוע ונטל הראייה ועל כן דין תביעתם להדחות. ו. באשר לטענת התובעים לזכות קניין שביושר וליחסי נאמנות, טענו הנתבעים כי הלכה פסוקה היא שיחסי נאמנות וזכות קניין שביושר נוצרים בעקבות קיומו של הסכם בכתב בין הצדדים. בענייננו לא קיים הסכם כזה, ואף קיומו של הסכם בעל פה לא הוכח על ידי התובעים. ז. הנתבעים הפנו לעדותו של סגן פקיד ההסדר מר לוי, וטענו כי מעדותו ניתן ללמוד כי שני חלקי החלקה, הן המזרחי והן המערבי, היו מסוג קרקע מעובדת וראויה לזריעה לכל דבר ועניין. עוד אישר העד כי במהלך כל הליך ההסדר שני הצדדים תבעו את הזכויות בחלקה במושע, ואף אחד לא תבע חלק מסוים של החלקה. ח. הנתבעים הפנו לעדויות מטעם התובעים, עטאללה ועווד קיס, וטענו כי עסקינן בעדויות בלתי מהימנות שיש בהן סתירות בנקודות מהותיות ועל כן אין לאמצן. ט. באשר לתצהירו של מר מוסא קיס משנת 2005 שצורף לכתב התביעה, טענו הנתבעים כי העד העיד כי הוא אינו זוכר דבר מתצהירו ואף הכחיש את חתימתו על התצהיר. הנתבעים בקשו מבית המשפט להעדיף את הדברים שמסר מוסא קייס בעדותו על פני תצהירו משנת 2005 שהוכן כשנתיים לפני הגשת התביעה דנן, נחתם בידי עורך דין שאיננו מייצג בהליך זה ונעשה ממניעים אישיים שונים שאינם קשורים להכרעה בתיק זה. י. הנתבעים הפנו לעדות הנתבע וטענו כי יש לאמצה ולהעדיפה על פני העדויות מטעם התובעים. נטען כי עדות הנתבע היתה עקבית, אמינה ותאמה את המסמכים בכתב. יא. הנתבעים טענו כי על שום כל אלה דין התביעה להדחות לגופה, שכן עסקינן בתביעה חסרת בסיס עובדתי ומשפטי העומדת בסתירה למסמכים בכתב. מכל מקום, נטען כי התובעים לא הוכיחו את טענתם להסכם חלוקה בעל פה משנות ה- 60'. בהמשך סיכומיהם חזרו הנתבעים על טענותיהם לדחיית התביעה מחמת התיישנות, שיהוי, חוסר תום לב, שימוש לרעה בהליכי משפט והשתק. הדברים דומים לאלה שהועלו במסגרת כתב ההגנה ופורטו לעיל, לכן אמנע מחזרה מיותרת על הטענות. 11. דיון והכרעה א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים, בראיות המונחות בפני ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה שדין התביעה להדחות הן מחמת התיישנותה, והן משום שלא הוכחה לגופו של עניין. ב. הערות קצרות לעניין הטענות מקדמיות שהועלו על ידי הנתבעים באשר לטענת חוסר הסמכות העניינית: בעניין זה ניתנה על ידי החלטה כבר ביום 17.1.2008 שבה קבעתי כי הקרבה המשפחתית שבין התובעים לבין הנתבעים בתביעה שלפני אינה עונה על הגדרת "בן משפחה", כהגדרתו בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. על שום כך נדחתה הטענה (ראו בעמ' 2 לפרוטוקול הישיבה מיום 17.1.2008). באשר לטענה בדבר אי צרוף כל בעלי הדין הרלוונטיים להליך: דין הטענה להדחות משום שבענייננו הוכח כי סבתם המנוחה של התובעים הורישה את זכויותיה במקרקעין נשוא התביעה ישירות לתובעים, זאת בהתאם לצו קיום צוואה מיום 2.12.01 שצורף לכתב התביעה. ממילא, על כן, לא היה מקום וצורך לצרף בעלי דין נוספים כנטען על ידי הנתבעים. באשר לטענות בדבר שיהוי, חוסר תום לב והשתק, סבורני כי טענות אלה נבלעות בתוך טענת ההתיישנות בה אדון להלן. סבורני כי חוסר המעש של התובעים משך שנים, משנת 1962, שבה נכרת, על פי הנטען, הסכם החלוקה האמור לעיל, ועד לפנייתם לנתבע בשנת 2005 והגשת התביעה בשנת 2007, פועל לחובתם ומצדיק אף הוא את דחיית התביעה מחמת התיישנותה. ג. התיישנות הגעתי למסקנה כי במקרה דנן תביעת התובעים אכן התיישנה, ועל כן דין התביעה להדחות. מטענות התובעים בכתב התביעה, בתצהירים מטעמם ובסיכומיהם עולה כי על פי גרסת התובעים עצמם הם ידעו על היקף זכויותיהם בחלקה עוד בשנת 1962, המועד שבו נכרת כביכול הסכם החלוקה ופירוק השיתוף. לכל המאוחר נודע להם הדבר בשנת 1981 עת נטעו הצדדים את עצי הזית בחלקה בהתאם לחלוקה הנטענת משנת 1962. ברור שבמצב דברים זה, תביעת התובעים שהוגשה בשנת 2007 והמתבססת על התחייבות אובליגטורית למתן זכויות נוספות בחלקה - התיישנה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 5(א) לחוק ההתיישנות מוסיף כי במקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות הינה 25 שנים. בהתאם לטענות התובעים הרי שעילת תביעתם נולדה בשנת 1962 או בשנת 1981. משמע שהתביעה שהוגשה בשנת 2007, בחלוף למעלה מ- 25 שנים - התיישנה. כאן המקום לציין כי תביעה בגין זכויות אובליגטוריות, אף אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין, אינה נכנסת לגדר "מקרקעין" כמשמעות מושג זה בחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"). לגבי תביעה שכזו תקופת ההתיישנות היא שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות לגבי "שאינו מקרקעין". כך או כך, בין אם נסווג את תביעתם של התובעים לקבלת זכויות נוספות בחלקה כ"תובענה במקרקעין" ובין אם נסווגה כתביעה "בשאינו מקרקעין" - התוצאה היא שהתביעה התיישנה זה מכבר. האם מתקיים במקרה זה אחד מן החריגים להארכת תקופת ההתיישנות? סבורני כי התשובה לכך היא שלילית. כאמור, התובעים טענו כי בנסיבות העניין ניתנה להם זכות "קניין שביושר" ונוצרו יחסי נאמנות בין הצדדים. עוד טענו התובעים כי הכלל הוא שביחסים מעין אלה מרוץ ההתיישנות יחל רק מיום שכפר הנאמן בנאמנותו, ובענייננו שנת 2005 עת סרב הנתבע לחתום על התשריט שהכינו התובעים. סבורני כי אין ממש בטענת התובעים ואני דוחה אותה. סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979 קובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". הזכויות בחלקה להן טוענים התובעים ויחסי הנאמנות הנטענים, אם נוצרו, נוצרו לכאורה מכח הסכם שבעל פה משנת 1962, היינו לפני כניסתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן - "חוק המקרקעין") לתוקף. לפני חקיקתו של חוק המקרקעין נקלטה במשפט הישראלי ההלכה מן המשפט האנגלי לפיה ניתן ליצור נאמנות מכוח הדין (נאמנות קונסטרוקטיבית) בהתאם לחוזה מכר מקרקעין הניתן לביצוע בעין (ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 50, 63 - 64 (2003); להלן - "עניין צימבלר"). ואכן, המועד שבו מתחיל מרוץ התיישנותה של תביעה המבוססת על יחסי נאמנות הוא מן הרגע שבו הנאמן כופר במעמדו כנאמן, או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן ומביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה (ראו, למשל, ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526). אלא שבענייננו התובעים לא הוכיחו קיומו של חוזה אשר יצר את יחסי הנאמנות והקנה להם זכויות קניין שביושר, כנדרש על פי חוק הנאמנות. התובעים עצמם מודים שכל שהיה בענייננו הוא חוזה בעל פה (ראו: עדות אביהם של התובעים 1 - 7, מר חמאדה עטאללה קיס, בישיבה מיום 11.4.11, בעמ' 48 לפרוטוקול; ועדות אביהם של התובעים 8 ו- 9, מר עווד חמאדה קיס, בישיבה מיום 19.5.11 בעמ' 33 לפרוטוקול). כאן המקום לציין שכלל לא שוכנעתי כי אכן נכרת חוזה שכזה. הראיות שהובאו בפני היו מכלי שני ושלישי בלבד שלא היה בהן כדי לשכנעני בהיווצרותו של הסכם החלוקה הנטען. על שום כל אלה, סבורני כי לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומם של יחסי נאמנות, ומשלא חל חריג אחר לדחיית תחילת מניין ההתיישנות, הרי שדין התביעה להדחות מחמת התיישנותה. ד. דין התביעה להדחות גם לגופה סבורני כי לא עלה בידי התובעים להרים את נטל ההוכחה והשכנוע המוטלים עליהם להוכחת התביעה. כלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". בענייננו התובעים מבקשים בתביעתם להוציא זכויות מן העיזבון. הלכה פסוקה היא כי בתביעה נגד עיזבון מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל. הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, שבהעדר בעל הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח - אילו עוד היה בחיים - להזים או לסתור את ראיות יריבו (ראו: ע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ואח', פ"ד נא(5) 1, 10 - 11 (1997)). פעמים רבות במהלך ההוכחות, כמפורט לעיל, נשאלו העדים מטעם התובעים מדוע לא פעלו לרישום זכויותיהם הנטענות או להגשת תביעה במועד מוקדם יותר, בעת שאבי הנתבעים עוד היה בחיים. ואולם, עיון בתשובותיהם מעלה כי הם לא ידעו לספק לכך תשובה שתצדיק את העיכוב האמור והסתפקו באמירה סתמית וכוללנית לפיה שרר בין הצדדים "אמון הדדי". בענייננו, כאמור, התובעים מתבססים על הסכם חלוקה ופירוק שיתוף שהינו, כך נטען, הסכם שבעל פה. ולא זאת בלבד, אלא שאין בפני שום עדות ישירה מכלי ראשון באשר להסכם האמור ונסיבות כריתתו. כל שיש בפני הוא עדויות מכלי שני או שלישי, שהמשקל שיש לייחס להן אינו רב. הטעמים והראיות שהציגו התובעים בפני לא שכנעוני שטענתם לזכויות נוספות במקרקעין, זכויות שאינן רשומות - היא טענה נכונה שיש לקבלה. עניין לנו כאן בחלקה מוסדרת ובזכויות שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, (....)". עיון בעדותו של מר חמאדה עטאללה קיס, אביהם של התובעים 1 - 7, מעלה כי אין בה כדי לתמוך ולבסס את טענות התובעים בתביעתם. העד מעיד אך ורק באשר לנטיעת עצי הזית בשנת 1981, ולא לגבי הסכם החלוקה ופירוק השיתוף משנת 1962 (סעיף 10 לתצהירו). העד אישר בעדותו כי בשום שלב מוקדם יותר התובעים לא פנו לרישום זכויותיהם הנטענות ולתיקון המרשם (בעמ' 39 לפרוטוקול מיום 11.4.11). כן אישר העד כי הוא אינו יכול להצביע על הסכם כלשהו בכתב בדבר החלוקה כביכול (בעמ' 48 לפרוטוקול). הוא הדין לעניין הדברים שמסר העד מר עווד חמאדה קיס, אביהם של התובעים 8 ו- 9. עווד העיד כי הוא יודע אודות ההסכם כביכול מאביו ומאחיו שסיפרו לו אודותיו (בעמ' 33 לפרוטוקול מיום 19.5.11), וחזר גם הוא על כך שבשום שלב הוא או בני משפחתו לא פעלו לתיקון הרישום (בעמ' 36, 38, 44, ו- 56 לפרוטוקול). סבורני כי גם תצהירו של מר מחמוד מוסא קיס, בעלה של הנתבעת 4, אינו מסייע לתובעים להוכיח את תביעתם. לאחר שעיינתי בתצהיר האמור, שצורף כנספח ז' לתביעת התובעים ולתצהירים מטעמם, בעדותו של העד מחוץ לכותלי בית המשפט ובמכלול נסיבות העניין - הגעתי למסקנה כי איני יכול לסמוך את פסק דיני על התצהיר והעדות של מר מחמוד מוסא קיס. ואלו הם הטעמים למסקנתי האמורה: ראשית, אין זה ברור כלל מה היו המניעים שהביאו את המצהיר מר מוסא קיס למסור את התצהיר מיוזמתו בשנת 2005, שנתיים לפני שהוגשה התביעה שלפני. יכול והיוזמה להכנת התצהיר היתה קשורה ליחסיו הבעייתיים של המצהיר עם רעייתו (הנתבעת מס' 4) או עם בני משפחתה (ראו: את פרוטוקול הישיבה מיום 11.4.11, בעמ' 54 - 56; פרוטוקול הישיבה מיום 3.10.11, בעמ' 116 - 118). שנית, בעדותו של מר מחמוד מוסא קיס שנגבתה ביום 20.8.11 מחוץ לכותלי בית המשפט, התכחש העד לחלוטין לדברים שמסר בתצהיר, העיד כי הוא אינו זוכר את הדברים וכי החתימה על התצהיר איננה חתימתו; שלישית, גם אם הייתי מקבל את התצהיר ומעדיף אותו על פני העדות כפי שמבקשים התובעים שאעשה, הרי שעיון בתצהיר מעלה כי אין בו כדי להוכיח את התביעה. מר קיס הצהיר כי במועד שאינו זכור לו במדויק הוא שמע את המנוח (אבי הנתבעים) אומר לבנו כי חלקיו בחלקה קטנים מחלקיה של משפחת התובעים (בסעיף 4 לתצהיר). לא די בכך כדי לבסס ולהוכיח את טענות התובעים. 12. לסיכום: לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר להוכיח את תביעתם, והתוצאה היא כי דין התביעה להדחות גם לגופה. 13. בטרם סיום אציין כי הנתבעים בקשו בכתב הגנתם להורות לתובעים לסלק את ידם "משטח חלקם בחלקה", וסעדים נוספים כמפורט בסעיף 20 לכתב ההגנה. הואיל והנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד לא היה מקום לעתור לסעדים כאמור וממילא איני מתכוון לדון בהם כלל. 14. ועוד הערה בטרם סיום: מנסח הרישום של חלקה 58 בגוש 19124 שצורף לכתב התביעה עולה כי 46/320 חלקים מן החלקה, ששטחה הכולל הוא 10,083 מ"ר, רשום על שם רשות הפיתוח. חוששני כי מן הראיות שבאו בפני עולה כי התובעים "ניכסו" לעצמם את חלקה של רשות הפיתוח בחלקה. על פי טענתם שלהם הם משתמשים ביותר ממחצית שטחה של החלקה. וכך באו הדברים לידי ביטוי בחומר שלפני: בסעיף 5(ח) לכתב התביעה, טענו התובעים כי - "ראוי לציין כי חרף העובדה כי חלק מירושת המנוח מחמוד אסעד קיס נרשם על שם רשות הפיתוח, בהעברה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, המשיכו בני המשפחה להחזיק בכל הקרקע השייכת למורישיהם". בסעיף 6 לכתב התביעה טענו התובעים כי - "לפי-כך, כבר מאמצע 1962, היתה סבתם המנוחה של התובעים בעלת זכות החזקה במחצית החלקה נשוא התביעה ואילו אבי הנתבעים, היה בעל זכות החזקה במחצית השנייה". בישיבת בית המשפט מיום 19.5.11 בעמ' 54 - 56 לפרוטוקול העיד עד התביעה מר עווד חמאדה קיס העד כי הם נטעו עצי זית בחלק של רשות הפיתוח; ובעמ' 64 לפרוטוקול העיד מר עווד חמאדה קיס לאמור: "(...) אנחנו יודעים שבאדמה של המנוחה אימי יש אדמות נפקדים. ונטענו אותה. אמנם אנחנו נטענו את האדמה הזאת אבל אם המנהל יבוא וידרוש מאיתנו להחזיר את האדמה הזאת אנחנו נחזיר אותה. אולי נרכוש אותה, אולי נחליף אותה" (שורות 20- 22). וראו גם את הדברים שנאמרו על ידי עד התביעה בישיבת בית המשפט מיום 11.4.11 בעמ' 36 - 37 ובעמ' 47 - 48 לפרוטוקול; הואיל ורשות הפיתוח לא היתה צד להליך נראה לי כי נכון יהיה להביא את העובדות האמורות לעיל לידיעת פרקליט מחוז חיפה (אזרחי) לידיעתו ולפעולתו כפי שימצא לנכון. 15. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעים, יחד ולחוד, ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. קרקעותמקרקעיןפסק דין הצהרתי