עתירה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הודעת ביטול הסכם להפצת מוצרים שנמסרה למבקשת על-ידי המשיבה 1 בתאריך 18.12.06 הינה בטלה, מהווה הפרה של ההסכם, וכתוצאה מכך ההסכם מיום 12.6.97 תקף ויש לקיימו, למצער, עד לתאריך 13.12.08. ב. עובדות רלבנטיות והשתלשלות העניינים בתיק על-פי הנטען בעתירה, המבקשת הינה חברה פרטית הרשומה בישראל, העוסקת מיום היווסדה בתאריך 2.7.97, בייבוא, שיווק והפצה של מוצרי המשיבה 1. המבקשת נמצאת בבעלותו של מר ישראל הוברמן, שחברה אחרת בבעלותו בשם ה.י.מ ספנות וסחר בע"מ", (להלן: "ה.י.מ") שימשה החל משנת 1988 כמפיצה הבלעדית של מוצרי המשיבה 1 בישראל. המשיבה 1 הינה חברה אמריקאית המייצרת ומשווקת צעצועים ומתקני משחקים. במהלך שנת 1995 נתגלע סכסוך בין חברת ה.י.מ ומר הוברמן לבין המשיבה 1, על רקע כניסתה לשוק של רשת Toys R Us, שהחלה לשווק אף היא את מוצרי המשיבה 1 בישראל. הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך שבסיומו נחתם בתאריך 12.6.1997 הסכם ההפצה נשוא התובענה דנן (נספח מב/1 ל-ת/1) (להלן: "הסכם ההפצה"). לטענת המבקשת, בהתאם לסעיף 4 להסכם ההפצה נקבעה תקופת הסכם ראשונה של חמש וחצי שנים, ותקופות חידוש אוטומטיות של שלוש שנים כל אחת. כמו כן, בסעיף 10 להסכם נקבע כי ניתן לבטלו בהודעה שתינתן 6 חודשים לפני תום כל תקופה. לפיכך לעמדתה, תקופת ההסכם הראשונה הסתיימה בתאריך 31.12.2002, ובהיעדר הודעת ביטול, התחדש ההסכם לתקופה נוספת בת שלוש שנים עד ליום 31.12.2005, ולאחר כן משלא ניתנה הודעת ביטול עד ליום 30.6.2005, אמור היה ההסכם להתחדש לשלוש שנים נוספות שעתידות להסתיים בתאריך 31.12.008. בתאריך 6.11.2006 נרכשה המשיבה 1 על-ידי חברת MGA Entertainment Inc (להלן: "MGA"). בתאריך 18.12.2006 קיבלה המבקשת מכתב מחברת MGA המודיע על ביטול הסכם ההפצה בין הצדדים ועל הפסקת הקשרים המסחריים ביניהם החל מיום 1.1.2007 (נספח מב/6 ל-ת/1) (למען נוחות הדיון תהא ההתייחסות להלן אל חברת MGA כ-"המשיבה 1"). בתשובתה מתאריך 21.12.2006 (נספח מב/7 ל-ת/1) דחתה המבקשת את הודעת הביטול, ובמכתב נוסף מתאריך 16.1.2007 (נספח מב/8 ל-ת/1), הבהירה המבקשת שהסכם ההפצה תקף עד לתאריך 31.12.2008, וכי הודעת הביטול יכולה היתה להינתן על-ידי המשיבה 1 רק 6 חודשים לפני תום תקופה זו. בין הצדדים התנהלה חלופת תכתובות (נספחים מב/9-מב/17 ל-ת/1), ובמכתבו מתאריך 20.2.2007 (נספח מב/18 ל-ת/1), ציין יועצה המשפטי של המשיבה 1, מר דיויד אוקס, שמאחר שהמבקשת לא עמדה ביעד המכירות המינימאלי לשנים 2006-2004, היא אינה זכאית לחידוש ההסכם. במענה למכתב הנ"ל, שלח מר הוברמן דוא"ל למר אוקס בתאריך 22.2.07 (נספח מב/19 ל-ת/1), ופניה נוספת בדוא"ל נעשתה על-ידו בתאריך 28.2.2007 (נספח מב/20 ל-ת/1). קבלת הפניה אושרה על-ידי המשיבה 1 בתאריך 1.3.2007 (נספח מב/21 ל-ת/1). במכתבו אל המשיבה 1 מתאריך 5.3.2007 (נספח מב/23 ל-ת/1), ציין ב"כ המבקשת שנודע למרשתו כי המשיבה 1 עומדת להתחיל לשווק את מוצריה בישראל באמצעות המשיבה 2, דבר המהווה הפרה של הסכם ההפצה. אף לאחר מכתב אחרון זה, לא חזרה בה המשיבה 1 מהודעת הביטול, ומכאן התובענה, שהוגשה לבית המשפט בתאריך 8.5.2007. התיק נותב למותב זה בתאריך 6.7.2011 לאחר שבתאריך 21.2.2008 ניתן בו בטעות, על-ידי מותב אחר, פסק-דין במקום סעד זמני שהתבקש [ראה פסק-דין שניתן ביום 4.2.2010 ע"י בית המשפט העליון (ע"א2830/08), וכן פסק-דין מיום 9.5.2011 (ע"א 1395/11)]. בתאריך 30.1.2012 הגישה המשיבה 1 את תשובתה לתובענה. טענתה בתמצית היא, שהסכם ההפצה פקע בסוף שנת 2005 ומאז התקשרו הצדדים בהסכם לתקופה בלתי קצובה באותם תנאים. לעמדתה, הפרה המבקשת את ההסכם בכך שלא עמדה במינימום המכירות לו התחייבה, ולכן הפסקת ההסכם נעשתה כדין. בנוסף העלתה המשיבה 1 טענות לשיהוי ניכר בהגשת התובענה, לחוסר ניקיון כפיים של המבקשת, ולכך שהמרצת פתיחה אינה ההליך המתאים לבירור הסכסוך. בדיון שהתקיים בתאריך 30.11.2011, ביקש ב"כ המבקשת שהסעד בתובענה יצומצם להצהרה על בטלות הודעת הביטול של המשיבה 1 (עמ' 32 שורה 18). בהחלטתי מיום 5.12.2011 נעתרתי לבקשת ב"כ המבקשת לוותר על סעד האכיפה, ומכאן שההכרעה הנדרשת בגדרו של דיון זה הינה לענין הסעד ההצהרתי בלבד של תוקף הודעת סיום ההסכם. כמו כן נקבע בהחלטה שהתובענה ראויה להתברר בהליך של המרצת פתיחה. לפיכך אני דוחה כבר בשלב זה את טענת המשיבה 1 בסיכומיה (סע' 28) מאחר שזו נדונה והוכרעה. כמו כן אציין, שטענת המשיבה 1 בתשובתה, לשיהוי ניכר בהגשת התובענה (סע' 45-41) אינה נזכרת בסיכומים ומשכך דינה כדין טענה שנזנחה. להשלמת התמונה יש להתייחס לטענת המבקשת בסיכומיה (סע' 17 ואילך), לפיה לא הובאו על-ידי המשיבה הוכחות כלשהן בהליך דנן, מאחר שהתצהיר שצורף בתמיכה לתשובת המשיבה 1 לתובענה אינו מהווה תצהיר כדין, ועורך התצהיר, מר אייזק לריאן, לא הופיע ולא נחקר על תצהירו. אכן, מר לריאן לא הגיע למועד ההוכחות שנקבע, ובקשת המשיבה 1 לעריכת חקירה נגדית באמצעות "כינוס וידאו" נדחתה בהחלטתי מיום 24.6.12. כידוע, תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") קובעת בין היתר, שמשיב בהמרצת פתיחה יצרף לתשובתו תצהיר לאימות העובדות שביסודה. כמו כן בהתאם לתקנה 522 לתקנות סד"א, אם מצהיר אינו מתייצב לחקירה, תצהירו אינו משמש כראיה. לפיכך תצהירו של מר לריאן אינו מהווה ראיה בתיק דנן ומתייתר הצורך לדון בשאלה האם התצהיר עצמו נערך כדין. יצוין, שתצהיר אחר מטעם המשיבה 1 ניתן על-ידי הגב' סטפני מור במסגרת תשובת המשיבה 1 לבקשה למתן צו מניעה זמני שהגישה המבקשת (בש"א 9921/07). הגב' מור אף נחקרה על תצהירה בתאריך 2.12.07. בהתאם לתקנה 246 לתקנות סד"א, הודיע ב"כ המשיבה 1 שהוא מסתמך על הראיות שהוגשו בהליכי הביניים (סע' 33 לסיכומי המשיבה 1 וכן עמ' 36 שורה 23). ב"כ המבקשת ציין בסיכומיו (סע' 44) שתצהירו של מר לריאן "הינו למעשה העתק גמור ("מילה במילה") של תצהירה של הגב' מור, בשינויים מינוריים". בנסיבות אלה ולאור השתלשלות העניינים החריגה בתיק כמתואר לעיל, אני דוחה את טענת המבקשת לאי מתן משקל ראייתי לתשובת המשיבה 1 להמרצת הפתיחה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים על רקע הנסיבות המתוארות לעיל, עולה פלוגתא יחידה בין הצדדים והיא: האם הודעת סיום הסכם ההפצה מתאריך 15.12.06 ניתנה כדין? ד. האם הודעת סיום הסכם ההפצה מתאריך 15.12.06 ניתנה כדין? מעיון בהסכם ההפצה מתאריך 12.6.97 (נספח מב/1 ל-ת/1) עולה שהוא נשלח על-ידי מר סטיב הייזלווד מטעם המשיבה 1, ומוען אל מר הוברמן. אין מחלוקת על כך שסעיף 2 להסכם ההפצה קובע שתקופת ההסכם הינה חמש וחצי שנים, כדלקמן: "Terms of contract - 5 1/2 years (1997, 1998, 1999, 2000, 2001 and 2002)". כמו כן אין מחלוקת שבהתאם לסעיף 4 להסכם, הוא יוארך אוטומטית, לאחר שנת 2002, לתקופות נוספות של שלוש שנים כל אחת, בתנאי שיחול גידול במכירות בשיעור מינימאלי של 5% מדי שנה ביחס לשנה קודמת. כך בלשון סעיף 4 להסכם ההפצה: "The Contract will be extended automatically, after the year 2002 for further periods, duration of each period 3 years, provided numbers are achieved. A 5% increase on prior years will become the minimum criteria (see point 6). Other terms remain the same". בסעיף 6 להסכם פורטו סכומי המכירות המינימאליים לשנים 1998 - 2002 ונקבע שבמידה וסכומים אלה לא יושגו, המשיבה 1 רשאית לסיים את ההסכם. בלשון הסעיף: "If the minimum numbers are not achieved, Little Tikes may terminate the contract". סעיף נוסף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 10 להסכם ההפצה הקובע שהודעה על סיום ההסכם תימסר 6 חודשים לפני תום תקופה לגבי שני הצדדים, ובלשון ההסכם: "… 6 months prior to end of period for both parties". אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבתום שנת 2002, התחדש הסכם ההפצה לתקופה של שלוש שנים, קרי עד ליום 31.12.2005. לגבי התקופה שלאחר יום 31.12.2005: - אליבא דגרסת המבקשת, משלא נתקבלה הודעה על סיום ההסכם עד ליום 30.6.2006, הרי שההסכם התחדש אוטומטית לתקופה נוספת של שלוש שנים, ולפיכך הודעת הביטול ששלחה אליה המשיבה 1 בתאריך 15.12.2006 (ושהתקבלה אצלה בתאריך 18.12.2006), מהווה הפרה של ההסכם. אלא שלטענת המשיבה 1, הסכם ההפצה פקע אוטומטית בסוף שנת 2005 עקב אי עמידת המבקשת ביעדי המכירות המינימאליים (סע' 14 לסיכומי המשיבה 1), ומאותו מועד ההתקשרות בין הצדדים היתה בהסכם לא כתוב לתקופה בלתי קצובה, בתנאים זהים. לאור טענות הצדדים אפנה למלאכת פרשנות ההסכם, כשניתן להקדים ולומר שהסכם ההפצה קובע הוראות מפורשות ולפיכך ישימה לענייננו ההלכה לפיה "במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית [...] יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם" [ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ( ב- 28.1.08)]. מעיון בנוסח הסכם ההפצה מתבקשת מסקנה בסיסית ראשונה, לפיה טענת המשיבה 1 לפקיעה אוטומטית של הסכם ההפצה במידה והמבקשת אינה עומדת ביעדי המכירות, דינה להידחות. הטעם לכך הוא שסעיף 4 להסכם ההפצה הקובע שההסכם יחודש אוטומטית לתקופה של שלוש שנים בתנאי שיושגו יעדי מכירות מסוימים, מפנה לסעיף 6 להסכם אשר רק באמצעותו ניתן לערוך חישוב של שיעור המכירות הנדרש לצורך עמידה בהסכם. סעיף 6 להסכם ההפצה מוסיף וקובע בלשון מפורשת שהמשיבה 1 רשאית לסיים (may terminate) את ההסכם אם המבקשת לא תעמוד ביעדי המכירות שנקבעו. במלים אחרות, בהתאם ללשון הברורה של הסכם ההפצה, המשיבה 1 יכולה היתה להחליט שהיא ממשיכה את ההתקשרות החוזית עם המבקשת, גם במקרה שהאחרונה אינה עומדת ביעדי המכירות המוגדרים בהסכם. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שהמשיבה 1 שלחה למבקשת את ההודעה על סיום ההסכם בתאריך 15.12.2006, למרות שתקופת ההארכה הראשונה הסתיימה אחד עשר וחצי חודשים קודם לכן, ביום 31.12.2005, וכאשר אליבא דגרסת המשיבה 1 בסיכומיה (סע' 17), היא ידעה כבר משנת 2004 שהמבקשת אינה עומדת בתנאי ההסכם מאחר שהמכירות היו באופן משמעותי מתחת לרף המוסכם. ודוק: המשיבה 1 עצמה טוענת שאת נתוני המכירות השנתיים ניתן לקבוע רק בסוף השנה או בסמוך לכך (סע' 12 לסיכומי המשיבה 1). מכאן, שבסוף שנת 2005, עת נסתיימה תקופת ההארכה הראשונה, היו ידועים נתוני המכירות הן של שנת 2004 והן של שנת 2005, אשר לגרסת המשיבה 1 המבקשת לא עמדה ביעדים לשנים אלו, שאז אמור היה ההסכם לפקוע אוטומטית. אך הפלא ופלא - הצדדים המשיכו בהתקשרות החוזית על-פי ההסכם, וטענת המשיבה 1 לפיה מדובר בשיתוף פעולה עסקי שלא במסגרת הסכם ההפצה (סע' 20 לסיכומי המשיבה 1), אינה מקובלת עלי, ולו מן הטעם שבהודעת סיום ההסכם מתאריך 15.12.2006 צוין שההודעה ניתנת כהודעה על סיום הסכם ההפצה בין הצדדים, ובלשון ההודעה: "Notice of termination of the Contract…". זאת ועוד, הגב' סטפני מור המשמשת כמנהלת המכירות הבינלאומיות של המשיבה 1, העידה בתצהירה (סע' 18, 19), שהחל מסוף שנת 2004 היתה למשיבה 1 הזכות לסיים את ההסכם, אך היא בחרה שלא לעשות זאת אלא להמשיך את יחסיה העסקיים עם המבקשת. המסקנה המתבקשת העולה מהאמור לעיל היא, שאפילו אם נצא מנקודת ההנחה שהמבקשת לא עמדה ביעדי המכירות שנקבעו בהסכם, הרי שההסכם אינו פוקע אוטומטית במקרה כזה, אלא המשיבה 1 היתה רשאית לסיימו, וזאת באמצעות מתן הודעת ביטול. ויודגש - סעיף 4 להסכם ההפצה קובע שגם במהלך תקופות חידוש ההסכם האוטומטיות (בכפוף לעמידה ביעדי המכירות), יחולו שאר תנאי ההסכם ללא שינוי. מכאן, שסעיף 10 להסכם הקובע תקופת הודעה מראש של 6 חודשים לפני תום התקופה, חל גם על תקופות החידוש. עוד יודגש - על-פי סעיף 10 להסכם, המשיבה 1 היתה רשאית לבטלו ללא שום קשר לעמידת המבקשת ביעדי המכירות שנקבעו, ובלבד שהודעת הביטול היתה ניתנת חצי שנה לפני תום כל תקופת הארכה בת שלוש השנים. טענה חילופית של המשיבה 1 (סע' 26 לסיכומיה) היתה, שגם אם ההסכם לא פקע והיה צורך במתן הודעה על ביטול ההסכם, הרי ההודעה שניתנה הינה סבירה בנסיבות העניין. בהקשר זה טוענת המשיבה 1 שמדובר בהסכם לתקופה לא קצובה וככזה הינו ניתן לביטול בהודעה זמן סביר מראש, ובכל מקרה, מאחר שהמבקשת הפרה את ההסכם הפרה יסודית, הרי שאין צורך כלל במתן הודעה מראש. טענות המשיבה 1 דינן להידחות במלואן. ראשית - הסכם ההפצה נשוא דיוננו הינו הסכם לתקופה קצובה, מאחר שבניגוד לטענת המשיבה 1 (סע' 23 לתשובה) ובמובחן מהחלטת בית המשפט העליון שצורפה על ידה ב-רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ ( ב-22.2.05), בענייננו היתה למשיבה 1 שליטה על מועד סיום ההסכם. בעניין למיט הנ"ל, נקבע בהסכם ההפצה שכל עוד תעמודנה המבקשות בכמות הרכישות שנקבעה, יוותר ההסכם בתוקף והדבר אינו מצוי בשליטת היצרן (שם, פסקה 5). לעומת זאת במקרה דנן, כאמור, לאור הוראת סעיף 10 להסכם ההפצה, רשאית המשיבה 1 לסיים את ההסכם במועד ידוע וספציפי, כל שלוש שנים ללא קשר לעמידת המבקשת ביעדי המכירות שנקבעו בסעיפים 4 ו-6 להסכם. שנית - גם אילו היה זה הסכם לתקופה בלתי קצובה, הודעת הביטול ניתנה בתאריך 15.12.06, שבועיים לפני כניסתו (לכאורה) של הביטול לתוקף, בתאריך 1.1.2007 לפי האמור בהודעת הביטול. לכל הדעות אין מדובר בפרק זמן סביר בהתחשב בעובדה שהצדדים ניהלו ביניהם מערכת יחסים עסקית ארוכת שנים שתחילתה בשנת 1988, ולאור ההלכה הקובעת כי: "דרישת "ההודעה המוקדמת" כוללת איפוא התייחסות לפחות לשני משתנים, המייצגים אינטרסים שונים: מחד גיסא הודעה מוקדמת שנועדה לאפשר לצד שלא יזם את הפסקת הקשר זמן להיערך [...]; מאידך גיסא, תקופת מינימום להפעלת החוזה בטרם תתגבש הזכות לבטלו" [ר' ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ ( ב-17.6.08)]. שלישית-לגבי טענת המשיבה 1 לפיה אין צורך במתן הודעה מראש נוכח ההפרה היסודית של ההסכם, נשאלת השאלה האם הוכח שהודעת הביטול ניתנה בעקבות טענה של המשיבה 1 לאי עמידת המבקשת ביעדי המכירות שנקבעו? בראש ובראשונה יש לציין, שבהודעת הביטול מתאריך 15.12.06, אין התייחסות כלשהי לסיבת הביטול. עוד יצוין, שכעולה מסעיף 6 להסכם בו נקבעו יעדי המינימום למכירות, מדובר במכירות הכוללות גם את המכירות לחברת Toys R Us. מר הוברמן העיד בתצהירו (סע' 38 ל-ת/1) שנתוני המכירות של Toys R Us אינן בידיעתה של המבקשת ולא נמסרו לה. לפיכך טוענת המבקשת, שלא היה באפשרותה לדעת, בזמן אמת, האם היא עומדת בכמויות המכירה המינימאליות. לא הוכח שהיו פניות כלשהן מצד המשיבה 1 אל המבקשת, עובר למועד ביטול ההסכם, בהן התריעה הראשונה על אי עמידת המבקשת ביעדי המכירות המינימאליים. הגב' סטפני מור, המשמשת כמנהלת המכירות הבינלאומיות אצל המשיבה 1, העידה בתצהירה (סע' 22) שלאחר שהמשיבה 1 נרכשה ע"י חברת MGA נתקבלה החלטה לאגד את מלוא ההפצה תחת מפיץ יחיד בכל מדינה. לעדותה, החלטה זו, בצירוף העובדה שהמבקשת לא נראתה כמי שמסוגלת להגדיל ו/או לשמור על היקף המכירות, הובילו את המשיבה 1 להחלטה לסיים את הסכם ההפצה. בהמשך העידה הגב' מור (סע' 24 לתצהירה), שבמקביל ("Simultaneously") לסיום הסכם ההפצה עם המבקשת, התקשרה המשיבה 1 בהסכם הפצה בלעדי עם המשיבה 2. אלא שמנהל המשיבה 2 העיד בתצהיר שניתן על ידו במסגרת בקשה לביטול פסק דין (בש"א 7071/08), שהסכם ההפצה בין המשיבות 1 ו-2 נחתם בתאריך 16.11.2006, קרי חודש ימים לפני שנשלחה למבקשת הודעת ביטול ההסכם. בחקירתה בבית המשפט בדיון בבקשה לסעד זמני, העידה הגב' מור שלחברת MGA היו קשרים מסחריים עם המשיבה 2 וזה היה נראה צעד הגיוני לאחד את כל העסקים שלהם תחת מפיץ אחד (עמ' 10). לעדותה, חברת MGA לא חשבה שיש הסכם בישראל באותה תקופה ולא היו מודעים להסכם ההפצה משנת 1997 (שם וכן בעמ' 11 ובעמ' 13). המסקנה המתבקשת העולה מהאמור לעיל היא, שיש לקבל את טענת המבקשת לפיה בהיעדר נתונים אודות המכירות של חברת Toys R Us, לא היה באפשרותה לדעת האם היא עומדת ביעדי המכירות המינימאליים על-פי ההסכם, מקל וחומר כאשר המשיבה 1, שאצלה בוודאי היו מלוא הנתונים הרלבנטיים, אינה מתריעה בפניה על המצב, ואף אינה פועלת לסיום ההסכם בנקודת היציאה הראשונה בחודש יוני 2005, כשכבר ידוע לה שחלה ירידה במכירות, אלא מניחה להסכם להתחדש. בנסיבות אלה, אני דוחה גם את טענת המשיבה 1 לחוסר ניקיון כפיים של המבקשת בכך שלא הזכירה בבקשתה את אי עמידתה ברף המכירות המינימאלי שנקבע בהסכם. לא זו אף זו, נדרשת מידה לא מבוטלת של עזות מצח מצד המשיבה 1 לטעון לחוסר ניקיון כפיים של המבקשת, כשהיא עצמה הפרה בצורה בוטה את חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בדרך שבה בחרה לסיים את ההתקשרות החוזית בינה לבין המבקשת. מהראיות שנפרשו בפני בית המשפט מתקבלת תמונה ברורה לפיה סמוך לאחר שהמשיבה 1 נרכשה על-ידי חברת MGA , הוחלט להעדיף את המשיבה 2 עימה היו ל-MGA יחסים עסקיים קודמים, על פני המבקשת, לחתום עימה על הסכם הפצה בלעדי, ורק כעבור חודש ימים, לנתק בהתרעה של שבועיים התקשרות עסקית שנמשכה 18 שנה, תוך התעלמות מוחלטת מהוראות הסכם ההפצה. שלל הנימוקים שנשלפו בדיעבד להצדקת דרך התנהלותה חסרת תום הלב של המשיבה 1 בביטול המיידי של ההסכם, ובראשם הטענה לאי עמידת המבקשת ביעדי המכירות המינימאליים, אינם משכנעים ו/או נעדרים עיגון משפטי בהוראות הסכם ההפצה, כפי שפורט לעיל. לאור כל האמור לעיל, מאחר שהמשיבה 1 לא מסרה למבקשת הודעה על ביטול ההסכם עד ליום 30.6.2005, הרי שהסכם ההפצה חודש לפרק זמן של שלוש שנים נוספות, עד ליום 31.12.2008, ולפיכך הודעת סיום ההסכם מתאריך 15.12.2006, ניתנה שלא כדין ובניגוד להוראות הסכם ההפצה. ה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת במובן זה שניתן סעד הצהרתי לפיו הודעת ביטול ההסכם מיום 15.12.2006, ניתנה שלא כדין והיא בטלה. המשיבה 1 תשא בשכר טרחת עו"ד המבקשת בסכום כולל בסך 70,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כמו כן תשא המשיבה 1 בהוצאות המבקשת, אותן ישום הרשם.חוזהביטול חוזהחוזה הפצהמוצרפסק דין הצהרתי