בקשה להורות על מחיקת הערת אזהרה בגין עסקה פיקטיבית

בקשה להורות על מחיקת הערת אזהרה בהיותה עסקה פיקטיבית, ולחילופין בהיותה בבחינת "חוזה פסול", באשר היא נועדה להונות את הנושים ולחילופי חילופין בהיותה הענקה בטלה, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם- 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"). 2. הבקשה הוגשה ביום 23/06/08, תגובת המשיבים הוגשה ביום 07/09/08, תשובת הנאמן הוגשה ביום 22/10/08 ותגובת הכנ"ר ביום 23/11/08. לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, נערך דיון בבקשה ביום 25/11/10, בו הוריתי על הגשת סיכומים. ביום 29/11/10 הוגשו סיכומי הנאמן וביום 22/03/11 הוגשו סיכומי המשיבים. יש להצר על כך, שעד ליום מתן החלטה זו לא הוגשו סיכומי הכנ"ר, וזאת על אף החלטות שניתנו בעניין ביום 25/11/10, 26/04/11 ו-01/11/11. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 3. ביום 10/05/07 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, וביום 20/03/08 הוכרז החייב פושט רגל. 4. ביום 09/08/05 נחתם בין החייב ובין המשיבים הסכם למכירת המקרקעין שבמחלוקת (להלן: "הסכם המכר"). במסגרת הסכם המכר הוסכם, כי החייב ימכור למשיבים את זכויותיו במקרקעין שבמחלוקת תמורת סך של 67,000 ₪. 5. ביום 18/08/05 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת המשיבים על זכויות החייב במקרקעין. 6. ביום 19/03/08 דווחה העסקה לרשויות המס. במסגרת השומה, שנקבעה לחייב בגין מס שבח, קבעו רשויות המס את שווי המכר על סך של 115,000 ₪. טענות הצדדים 7. הנאמן טוען, כי בעת עריכת הסכם המכר היה החייב שקוע בחובות לנושיו בהיקף של מאות אלפי שקלים, דבר שיש בו כדי לבסס את החשד כי מדובר בעסקה פיקטיבית. עוד טוען הנאמן, כי לא מדובר בעסקה אמתית, כי כל מטרת רישומה של הערת האזהרה הייתה למנוע הטלת עיקולים על המקרקעין וכן כי הסכם המכר שצורף לתגובת המשיבים הינו הסכם למראית עין, כהגדרתו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, ודינו בטלות. לחילופין טוען הנאמן, כי אם יתברר כי הערת האזהרה נרשמה בגין חוב עבר, הרי שדינה להימחק, בהיותה הענקה בטלה מכוח סעיף 96 (א) לפקודת פשיטת הרגל. מוסיף הנאמן וטוען, כי עצם הגשת הדיווח לרשויות המס על עסקת המקרקעין, למעלה משנתיים לאחר שלכאורה נערכה העסקה, מעיד, כי מדובר בעסקה פיקטיבית. עוד טוען הנאמן, כי המשיבים לא סיפקו הסבר משכנע, באשר לסיבה בגינה התעכב הדיווח זמן כה רב. זאת ועוד, טוען הנאמן, כי לאור שומת מס השבח שהוצאה לחייב, בה נקבע שווי המכר על סך של 115,000 ₪, הרי שהמחיר שננקב בהסכם המכר איננו משקף את שוויין האמתי של זכויות החייב במקרקעין. עוד טוען הנאמן, כי המשיבים לא הביאו כל ראיה לביצוע תשלום התמורה על פי הסכם המכר בפועל וכן לא הביאו כל ראיה לביצוע תשלום המס שהוטל על העסקה, כאשר על פי הסכם המכר כלל המיסים החלים על העסקה הוטלו על הקונים, קרי, המשיבים. באשר לטענת המשיבים, כי היו עדים לתשלום התמורה, טוען הנאמן, כי לא צוינו שמות העדים, ממילא לא הוגשו תצהירים מטעמם וכן כי ההלכה הפסוקה קובעת, כי הימנעות בעל דין מלהביא ראיות או עדים, שהיו עשויים לתמוך בטענותיו, תיזקף לחובתו. מוסיף הנאמן וטוען, כי על אף שבהסכם נכתב שעל המקרקעין רשומה משכנתא לטובת מר תותרי מיכאל, מעיון בנסח הרישום עולה, כי לא רשומה על המקרקעין משכנתא לטובת צד ג' כלשהו. בנוסף, טוען הנאמן, לא נקבע כל מנגנון הגנה לטובת הקונים להבטחת סילוק המשכנתא כמקובל, שכן לטענת המשיבים, כל התמורה שולמה ביום עריכת הסכם המכר. הנאמן סבור, כי אף האמור מעיד על היות העסקה פיקטיבית. 8. המשיבים טוענים, כי דין הבקשה להידחות על הסף, בהיעדר כל בסיס משפטי לבקשה ומשלא הובאה כל ראיה להיות העסקה פיקטיבית ו/או עסקה שנועדה להונות את נושי החייב. מוסיפים המשיבים וטוענים, כי ביום 09/08/05 רכשו הם מהחייב את זכויותיו במקרקעין נשוא המחלוקת וכי במעמד החתימה על הסכם המכר שולמה מלוא התמורה המוסכמת (67,000 ₪) והמוכר, קרי, החייב, חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר. עוד טוענים המשיבים, כי במעמד רישום הערת האזהרה אף נמחק רישום המשכנתא, שהיה לטובת מר תותרי מיכאל על זכויותיו של החייב במקרקעין, כפי שניתן להיווכח מנסח הרישום ההיסטורי שצורף לסיכומי המשיבים. המשיבים טוענים, כי התמורה ניתנה בפני עדים וכי אף החייב איננו מתכחש לקבלתה. עוד טוענים המשיבים, כי התמורה המוסכמת הינה סבירה ובת ערך וכי מדובר ב"עסקת נטו", בה התחייבו המשיבים לשלם את כל המיסים המתחייבים בגינה, לרבות אלו החלים בדרך קבע על המוכר. לאור האמור, טוענים המשיבים, כי התמורה שהתקבלה בפועל הינה התמורה המוסכמת, בצירוף מס השבח החל על המוכר. אם מצרפים שני סכומים אלו, טוענים המשיבים, הפער בין שווי המכר, כפי שנקבע בשומת המס, ובין המחיר שנקבע בהסכם איננו משמעותי. על כן, טוענים המשיבים, מדובר בתמורה סבירה. באשר לדיווח על העסקה לשלטונות המס, טוענים המשיבים, כי האמור התעכב, בשל מחלוקת בין המשיבים לבין עצמם וכי העסקה דווחה כבר ביום 19/03/08, טרם הוכרז החייב פושט רגל. עוד טוענים המשיבים, כי לא הייתה בינם לבין החייב כל היכרות אישית לפני חתימת הסכם המכר, כי לא היה להם כל אינטרס לסייע לחייב באמצעות חתימה על הסכם מכר פיקטיבי, כנטען על ידי הנאמן, וכי לא הייתה להם כל ידיעה באשר לקיומם של נושים. מוסיפים המשיבים וטוענים, כי רישום הערת האזהרה בסמוך למועד עריכת ההסכם מעיד על היות העסקה אותנטית וכי אין המדובר בעסקה שנועדה להברחת נכסים מהנאמן. באשר לטענת הנאמן, לפיה לא הובאה כל ראיה באשר לתמורה ששולמה לחייב למעט תצהירו של המשיב 1, טוענים המשיבים, כי מי שבקיא בעובדות נתן תצהיר, כאשר אין בריבוי העדים וחזרה על הדברים מפי המשיב 2 כדי להועיל מהותית לדיון. עוד טוענים המשיבים, כי במסגרת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, מאשר החייב, כי הוא קיבל את מלוא התמורה. לבסוף טוענים המשיבים, כי העדים לתשלום התמורה אינם בשליטתם, אך אם לא היו מגיעים הצדדים להסדר דיוני, לא היו מהססים הם לזמנם לעדות. 9. במסגרת תגובתה לבקשה הצטרפה ב"כ הכנ"ר לבקשה לאור נימוקי הנאמן ואולם, לא הוגשו סיכומים מטעם הכנ"ר. דיון 10. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל קובע כדלקמן: "(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) 'הענקה', לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו". בית המשפט העליון, בע"א 5709/99, לוין נ' שילר, עו"ד, פ"ד נה(4), 925, 938-939 (להלן: "פסק דין לוין"), הבהיר, כי מטרת הסעיף הינה ביטול הענקות נכסים, שנעשו ללא תמורה או בתמורה לא נאותה, תוך הקטנת מסת הנכסים של החייב ופגיעה בכושר הפירעון של החייב כלפי נושיו, עת כניסתו להליך פשיטת הרגל. ובלשונו של בית המשפט: "מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [23], בעמ' 309 ואילך).... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (ראה Freeman v. Pope (1870) [20], כמובא בספרם הנ"ל [23] של לוין וגרוניס, שם)". ראה גם: ע"א 3853/98 עו"ד עמי סדן נ' אבירם רוזנטל ואח' פ"ד נז(4) 699. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מטיל על המבקש את ביטול ההענקה להוכיח את קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" (ראה: לוין וגרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית, 320). חובת ההוכחה להתקיימותם של יסודות אלו הינה על המבקש את ביטול ההענקה, קרי, על הנאמן. ההענקה בגדר סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל כוללת, למעשה, כל מקרה של העברה וולונטרית של נכסי החייב בתקופות הרלבנטיות, תוך כדי הפחתת מסת נכסיו, אשר עשויה לעמוד לחלוקה בין נושיו, עת ייכנס להליך פשיטת רגל (לוין וגרוניס, עמ' 323). 11. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל טומן בחובו שתי חלופות לביטול הענקה. האחת, אם החייב נעשה פושט רגל טרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה, והשנייה, אם החייב נעשה פושט רגל אחרי שחלפו שנתיים וטרם חלפו עשר שנים ממועד ההענקה, אלא אם כן הוכיחו החייב ו/או מקבל ההענקה, כי במועד ההענקה היה החייב בר פירעון אף מבלי להיזקק לנכס נשוא ההענקה וכי זכות המעניק בנכס הועברה לנאמן על ההענקה. על התהליך לבחינת החלופה הרלבנטית עמד בית המשפט העליון בפסק דין לוי (עמוד 941), כדלקמן: "כדי לבחון איזה מן המצבים חל בענייננו - חלופת התקופה הקצרה או הארוכה - יש לברר בשלב ראשון את שני אלה: (א) מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב שממנה בחישוב לאחור נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה; (ב) מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה. התשובות לשאלות אלה תבהרנה אם נעשתה כאן הענקה במובן החוק, ואם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לעניין התנאים הנדרשים לביטולה". סעיף 84 לפקודת פשיטת הרגל מורה אותנו, כי מועד תחילת פשיטת הרגל הינו המועד בו נעשה מעשה פשיטת הרגל, בגינו ניתן צו הכינוס (ראו: פסק דין לוין, עמוד 941, וכן לוין וגרוניס, עמוד 319). סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל מונה שש חלופות, המקיימות מעשה פשיטת רגל, כאשר בענייננו החלופה הרלבנטית היא בסעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל: "מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה: (6) לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין; לענין זה, 'חוב פסוק' - לרבות סכום שניתן צו חלוט לשלמו, ו'תובענה' - לרבות הליכים שבהם ניתן הצו". במקרה מן הסוג הזה, מעשה פשיטת הרגל יחול בחלוף 7 ימים מיום המצאת ההתראה לחייב (ראה: לוין וגרוניס, עמוד 81, ובש"א (חיפה) 673/04, דמבובסקי נ' כונס הנכסים הרשמי (פרסום נבו), 17/10/10. במקרה הנדון בפנינו הומצאה התראת פשיטת הרגל לחייב ביום 04/04/07 (כך עולה מההחלטה בדבר מתן צו הכינוס מיום 10/05/07). משכך, מעשה פשיטת הרגל אירע ביום 11/04/07. ההסכם נחתם, כאמור, ביום 09/08/05 והערת האזהרה נרשמה ביום 18/08/05, קרי, פחות משנתיים לפני שנעשה מעשה פשיטת הרגל. משכך, החלופה הרלבנטית במקרה שבפנינו מצויה בסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. 12. כאמור לעיל, על הנאמן להוכיח שלושה יסודות, על מנת להוכיח כי מדובר בהענקה בטלה: כי עסקינן ב"נכסים", "של החייב" וכי בוצעה "הענקה". אין מחלוקת, כי זכויות החייב במקרקעין הן נכסיו. משכך, המחלוקת מצטמצמת לרכיב השלישי, "הענקה". הענקה הינה כל העברה (למעט אלו המפורטות בסעיף 96(ג)) ויכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, כגון: מתנה, שעבוד, ויתור על נכס, ויתור על חוב וכו' (ראה: לוין וגרוניס, עמוד 321). על הנאמן להוכיח, ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי, כי אכן בהענקה עסקינן. במקרה הנדון כאן, הרי שמדובר בוויתור על זכויות במקרקעין. משכך, הרי שבשלב זה יש לקבוע, כי מדובר בהענקה אסורה, כמשמעותה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. 13. המשיבים טוענים, כי במקרה הנדון אין המדובר בהענקה ללא תמורה, אלא בהסכם מכר לכל דבר ועניין. משכך טוענים המשיבים, למעשה, לתחולתו של החריג המנוי בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, לפיו לא תבוטל הענקה, אם מדובר בהענקה "לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך". 14. נטל השכנוע, בדבר אי מילוי החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל, נקבע על ידי בית המשפט העליון, בע"א 5578/93, ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, פ"ד מט(2), 459, 477 (להלן: "פסק דין סרגובי"), כדלקמן: "תביעתו של הנאמן מבוססת על סעיף 96 לפקודה. אין חולק על כך שההמחאה נעשתה במסגרת לוח הזמנים הקצוב בסעיף 96(א) לפקודה. אולם אין די בכך. על הנאמן להוכיח דבר נוסף, והוא, כי ההמחאה עונה על הגדרת ההענקה שבסעיף 96(ג). משמע, הנאמן נושא בנטל השכנוע כי אין מתקיימים החריגים המנויים בסעיף זה. עמד על כך ד"ר לוין, בספרו הנ"ל, בעמ' 272: 'נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריג, שהוא שלילי ביסודו, מוטל על הנאמן, המבקש לבטל את ההענקה, לגבי מרכיביו של כל חריג וחריג. כך, למשל, שומה על הנאמן להוכיח לגבי החריג השני.. העדר תום לב והעדר תמורה בת-ערך'..... אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראיה כבדה מדיי. כמות ההוכחה הנדרשת על-מנת לצאת ידי חובת הראיה היא קלה, ואם לא תובא מצדו של הנתבע ראיה לסתור, הרי די יהא באותה ראיה להרמת נטל השכנוע על-ידי הנאמן". בענייננו, על הנאמן להוכיח, כי ההענקה נעשתה בחוסר תום לב וללא תמורה בת ערך. עם זאת, הנטל המונח לפתחו של הנאמן איננו כבד ואם יעלה בידיו לעמוד בנטל הראשוני לשלילת התקיימותו של החריג, יידרשו המשיבים להביא ראיות לסתור, שיהיה בהן כדי לשכנע כי החריג מתקיים. 15. במקרה הנדון בפנינו, אין חולק, כי נחתם הסכם מכר בין החייב והמשיבים, כאשר אין אני מביעה בשלב זה עמדה, באשר לטענת הנאמן בדבר היותו פיקטיבי. במסגרת ההסכם נקבעה התמורה המוסכמת בגין המקרקעין שבמחלוקת. על כן, השאלה השנויה במחלוקת היא, האם התמורה המוסכמת שולמה בפועל לחייב ואם כן, האם היא מהווה תמורה בת ערך, כאמור בסעיף 96 (ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל. 16. אקדים ואומר, כי סבורני, שהמשיבים לא הביאו ראיות לסתור את טענת הנאמן, לפיה לא שולמה תמורה בגין המקרקעין. המשיבים לא הציגו כל ראיה לעצם תשלום התמורה, למעט תצהירו של המשיב 1, המהווה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשמעויות הנובעות מכך, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. במקרה זה מקבלים הדברים משנה תוקף, שכן המשיבים יכלו בנקל לעמוד בנטל הראיה, שכן מדובר בעסקת מקרקעין, אשר מטבע הדברים נעשית בקפידה. המשיבים יכלו בנקל להציג העתק של הצ'ק או אסמכתא בגין העברה בנקאית או אישור החייב בזמן אמת כי התמורה שולמה לו. אין זה מתקבל על הדעת, כי בעסקת מקרקעין בין זרים (כך המשיבים טוענים) ישולמו עשרות אלפי שקלים, מבלי שתהיה לך כל אסמכתא. האמור נכון ביתר, שעה שהמשיבים טוענים, כי לביצוע תשלום התמורה המוסכמת היו עדים. בעניין זה יכלו המשיבים, ואף הייתה חובה עליהם, לזמן עדים אלו לעדות, בהיעדר כל ראיה אחרת לתשלום התמורה. בנסיבות אלו סבורני, כי חל הכלל הידוע, לפיו ההנחה היא כי בעל דין לא ימנע מבית המשפט ראיה רלבנטית שפועלת לזכותו ושהינה בהישג ידו, ואם עשה כן וללא הסבר סביר ניתן להניח, כי אילו הובאה הראיה, הייתה היא פועלת לחובתו. בסוגיה זו נקבע בע"א 9656/05, נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בע"מ (פרסום נבו), 27/07/08, כדלקמן: "זאת ועוד. לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) הע"נ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595 (1990))". (ראו גם: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736,760; ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו (פרסום נבו) 12/09/91). אין מקום לקבל את טענת המשיבים, לפיה לא היה צורך בזימון העדים, בשל ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים במהלך הדיון מיום 25/11/10, שכן היה על המשיבים להמציא תצהירי עדות ראשית מטעם העדים שנכחו לטענת המשיבים במעמד התשלום, יחד עם תגובת המשיבים ועוד טרם התקיים הדיון. זאת ועוד, קשה להלום את טענת המשיבים כי עדים אלו שהיו עדים לעסקת המקרקעין אינם בשליטתם של המשיבים, ובכל מקרה כבר לקראת המועד אשר נקבע לדיון בבקשה, היה על המשיבים להיערך לזימון העדים, לצורך הוכחת טענותיהם. יתרה מכך, ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים במהלך הדיון כלל לא התייחס לעדים אלו אשר לא הגישו תצהירים ולא התייצבו לדיון, אלא עסק בוויתור הנאמן על חקירת המצהיר, הסכמת הנאמן כי גרסת החייב תואמת את גרסת המשיבים והסכמת הצדדים להגשת סיכומים בכתב, מאחר וב"כ המשיבים לא היה ערוך לטעון בבקשה. משכך, אין בין ההסדר הדיוני ובין בחירת המשיבים שלא להגיש תצהירים מטעם העדים ולא לזמנם לעדות, שהיו לטענתם במעמד תשלום התמורה, ולא כלום. 17. לאור כל האמור לעיל, הרי שהנאמן עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח כי לא ניתנה תמורה בת ערך בגין זכויות החייב במקרקעין וכי מדובר בהענקה אסורה, כאמור בסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. 18. לאור המסקנה שלעיל, מתייתר הצורך לדון בטענותיו החלופיות של הנאמן. סוף דבר 19. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את בקשת הנאמן ומורה על מחיקת הערת האזהרה, שנרשמה לטובת המשיבים על זכויות החייב במקרקעין, הידועים כגוש 17509, חלקה 12. 20. בנסיבות העניין, יישאו המשיבים בהוצאות לטובת קופת פשיטת הרגל בסך של 3,000 ₪. מחיקת הערת אזהרהעסקת מכר "פיקטיבית"הערת אזהרה