הפרת זכויות קניין רוחני בבגדי ים שעיצבה התובעת בפסק דין חלקי שניתן ע"י מותב זה ביום 22.1.2012, נקבע שהנתבע הפר מדגם רשום של התובעת ב"מכנסון קיפול בד" וניתן צו מניעה המורה לו "לחדול לאלתר ולהימנע בעתיד מכל יבוא, רכישה, שיווק, מכירה, פרסום או הפצה, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, של מכנסון מורנה ו/או של כל דגם אחר הדומה באופן בולט למדגם הרשום של התובעת". כמו כן ניתן צו למתן חשבונות אשר חייב את הנתבע להמציא תוך 30 יום לתובעת ולבית המשפט "תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מכנסוני מורנה שיוצרו ו/או שווקו ו/או נמכרו ו/או הופצו ו/או התקבלו על ידו ו/או על ידי מי מטעמו, לרבות הסכומים ו/או הרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו ו/או אצל מי מטעמו ו/או עבורו בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מכנסוני מורנה". בשלב השני של ההליך, הוא השלב הנוכחי, הובאו ראיות הצדדים לעניין ההתחשבנות הכספית, לאחר צו מתן החשבונות. להשלמת התמונה יצוין, שבתאריך 10.6.12 הגישה התובעת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בטענה שהנתבע מפר את צו המניעה שניתן נגדו בפסק הדין החלקי. בהחלטתי מיום 17.6.13, נקבע, בין היתר, שהנתבע הפר את צו המניעה שניתן נגדו ועל כן ישא בקנס בסכום בסך 1,000 ₪ בגין כל יום של הפרה עתידית. כמו כן נקבע שהפרת הצו תובא בחשבון בשלב מתן פסק הדין המשלים. ב. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות בשלב זה של ההליך דנן, עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: האם הנתבע הגיש חשבונות נאותים? מה גובה הפיצוי הכספי שעל הנתבע לשלם לתובעת? ג. האם הנתבע הגיש חשבונות נאותים? המתווה לדיון ונטל ההוכחה בשלב מתן החשבונות הלכה פסוקה היא כי: "תובענה למתן חשבונות מתנהלת בדרך-כלל בשני שלבים: בשלב הראשון קובע בית-המשפט אם התובע אכן זכאי לחשבונות מן הנתבע. אם בית-המשפט מכריע כי התובע זכאי לחשבונות, מוציא בית-המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני, ובו נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו נאותים. רק אחר כך יקבע אם הוא מחויב בתשלום על-פי החשבונות". [ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ ואח', פ"ד נא (4) 337 (31.8.97)]. וב-ע"א 85/83 פרופ' בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב (3) 606 (16.10.86) נקבע: "סדרי הדין בתביעות למתן חשבונות קבועים וידועים מקדמת דנא: הדיון מתנהל בשני שלבים. בשלב הראשון מתבררת השאלה אם קיימת חובה להגיש חשבונות כנתבע, ואם הובררה חובה זו, יוציא בית-המשפט החלטה, או פסק-דין, המחייבים מתן חשבונות. אחרי הגשת החשבונות מתחיל השלב של בירור החשבונות, אם התובע איננו מודה בנכונותם, ואחרי הבירור יוציא בית-המשפט פסק-דין, המחייב את הנתבע בסכום שבו הוא חייב לפי החשבונות (ע"א 198/73 [1], בעמ' 162מול אות השוליים ד). על הלכה זו חזר לאחרונה חברי הנכבד, השופט ד' לוין, בע"א 127/83 [2], בעמ' 255: "בשלב הראשון, מחייב בית משפט את החייב בהגשת החשבונות לעשות כן תוך פרק זמן מסוים. עליו להגיש את החשבונות המפורטים, כשהם מלווים בתצהיר המאמת את תוכנם. משהוגש החשבון, מתקיים השלב השני, והוא התייחסות לחשבונות שהוגשו ובדיקתם, ככל שיושמעו השגות נגדם. על מגיש החשבון במקרה זה הנטל לשכנע, כי החשבונות נאותים ומשקפים את המציאות. בתום דיון כזה פוסק בית המשפט, מה הם הכספים המגיעים לתובעים, על-פי החשבונות, אם מגיעים בכלל" (וראה גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי-פרץ את טובים, מהדורה4, תשל"ד) 437-436". יישום הדין בענייננו בתאריך 16.5.12 הגיש הנתבע לבית המשפט תצהיר אליו צורף דו"ח חשבונות ומכתב בחתימת רואה החשבון חנוך בהגאון, בו צוין שהדו"ח משקף באופן נאות את המידע הכלול בו (נ/4). בתצהירו העיד הנתבע (סע' 8) שהרווח הנקי שהופק על ידו ממכירת מכנסוני "מורנה" בשנים 2010-2006, מסתכם בסך של 833.52 ₪. לטענת התובעת, דו"ח החשבונות שהוגש על-ידי הנתבע אינו משקף את המציאות ביחס לנתוני הייצור, השיווק, ההפצה והמכירה של מכנסוני מורנה. בנוסף לעמדתה, חתימתו של רו"ח בהגאון אינה עומדת בתנאים הנדרשים ממומחה חשבונאי הנדרש לאמת את נתוני המכירות ואת אומדן חישובם, מכיוון שרוה"ח לא דרש מהנתבע להעביר "נתונים מלאים ביחס לנעשה בעסק לצורך היזקקות להצגת ובחינת נתוני המכנסון המפר" (סע' 8 לסיכומי התובעת). כמו כן נטען שלמרות דרישת ב"כ התובעת דאז, עוה"ד ברזם (ת/11), לא הביא עמו רוה"ח בהגאון בעת מתן עדותו, את המסמכים עליהם הסתמך במתן מכתבו (נ/4). מוסיפה התובעת וטוענת, שרוה"ח בהגאון לא אימת את נספחים ג'-ו' לדו"ח החשבונות (נ/4), אלא רק את נספחים א' ו-ב'. יצוין שבמכתבו של רו"ח בהגאון אל הנתבע (נ/4), צוין, בין היתר, ביחס לסקירת דו"ח החשבונות על ידו: "סקירה זו מצומצמת בהיקפה, מאשר ביקורת הנערכת בהתאם לתקני ביקורת מקובלים בישראל ולפיכך אינה מאפשרת לי להשיג ביטחון שאוודע לכל העניינים המשמעותיים שהיו יכולים להיות מזוהים בביקורת. בהתבסס על סיקרתי והנתונים שהוצגו בפני, אני סבור שהדו"ח הנ"ל משקף באופן נאות, מכל הבחינות המהותיות, את המידע הכלול בו". הנתבע העיד בחקירתו בבית המשפט, שתחשיב הרווח (נספח ב' ל-נ/4) נערך על-ידי רו"ח בהגאון באמצעות תוכנת "אקסל", בהתאם למסמכים שמסר לו הראשון, ושהופקו מתוכנת המחשב שלו (עמ' 54 שורות 33-31). בחקירתו בבית המשפט, העיד רו"ח בהגאון (עמ' 84 שורות 17-13): "ת: ... אי אפשר להוציא במקרה זה דו"ח מאומת ברמה של אימות, מכיוון שבאותן שנים לא הייתי רוה"ח של הפירמה ולא השתתפתי בספירת מלאי ולכן אני לא יכול להוציא דו"ח מאומת כפי שמוציאים ל-31.12 ולכן מה שיכולתי לעשות זה להשתמש בכללים ובנתונים שיש לי כיום, על מנת לאמת את מה שאפשר לאמת כיום. עברו 6 שנים ולעשות ספירת מלאי משוחזרת זה בלתי ניתן לעשות היום". ובהמשך העיד (שם, שורות 32-30): "ת: ... לא מדובר פה בחוו"ד מומחה, אלא בדו"ח של הלקוח שמופק באמצעות מערכת הספרים שלו ואני באופן אובייקטיבי בודק ומאמת את הנתונים שיש בדו"ח. כך עשיתי". כמו כן העיד רו"ח בהגאון שבדיקת כמויות הייצור של הנתבע נערכה לפי ספרי העסק שלו, כשלעדותו (עמ' 85 שורות 14-11): "ת: ... אני לוקח את הנתונים מהספרים. לקחתי את הספרים שלו, בדקתי אותם [...] השוויתי בכלים המינימאליים שהיו לי נכון להיום לבדוק את התקופה הקודמת וזו התוצאה שהגעתי אליה". בהמשך העיד (עמ' 90 שורות 17-8): "ת: ... לנתבע יש מערכת ספרים שנחשבת לטופ שבטופ מבחינת ניהול של עסקי אופנה, הוא מחזיק תוכנה שמאושרת על-ידי רשויות המס, התוכנה הזאת משמשת אותו לאורך שנים ועל-פי התוכנה הזאת בניתי את הסקירה שלי לדו"ח של הנתבע. בתוכנה הזאת על הנתונים הרלוונטיים לאימות הזה, מופיעות שם המכירות, הייצור, המלאים וכל שאר הדברים ולפי זה הלכתי". בנוגע לחתימתו רק על גבי נספח ב' לדו"ח החשבונות הנושא את הכותרת "תחשיב רווח ממכירת "מכנסוני מורנה", העיד רו"ח בהגאון שמדובר בחתימה לצרכי זיהוי, על מנת שידעו שזהו המסמך שצורף על ידו ואשר הנתונים המופיעים בו נבדקו (עמ' 86 שורות 25-21). אשר ליתר הנספחים ל-נ/4, העיד שהם רלבנטיים אך הוא לא חתם עליהם מכיוון שהם מהווים כלי עזר שממנו נגזר הדו"ח הכספי, וכדי להגיע לתחשיב הרווח (נספח ב'), היה צורך לבדוק את הנתונים שמופיעים בשאר הנספחים (עמ' 87 שורות 33-24). שאר הנספחים שצורפו לתצהיר הנתבע הם כדלקמן: דו"ח יתרות פריטים (נספח ג' ל-נ/4), הופק בתאריך 13.5.12, ממנו עולה, בצירוף עם תחשיב הרווח (נספח ב'), שכמות מלאי המכנסונים שנותרה במחסן ולא נמכרה הינה 329 פריטים; דו"ח פירוט תחשיב עלויות ייצור מכנסוני מורנה (נספח ד' ל-נ/4), ממנו עולה שעלות הייצור של כל פריט הינה 39.1 ₪. חשבוניות בגין הזמנת בד לייצור מכנסוני מורנה (נספחים ה'1-ה'2 ל-נ/4); דוחות מכירות + כרטסת מלאי לשנים 2010-2006 (נספחים ו'1-ו'5 ל-נ/4). הנתבע העיד בתצהירו שהדוחות הממוחשבים הופקו ע"י תוכנה ייעודית לענף האופנה בשם: "OTECH". המסקנה המתבקשת העולה מהדברים האמורים לעיל היא, שרו"ח בהגאון אישר את אמיתות תחשיב הרווח לאחר שבדק את ספרי החשבונות של הנתבע ונתונים שהופקו מתוך המערכת הממוחשבת שלו. לפיכך, ברמה העקרונית, מתכונת אימות הדו"ח על-ידי רוה"ח בהגאון עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט. כמו כן, מאחר שלפי עדותו של רו"ח בהגאון, המסמכים עליהם הסתמך כשאישר את תחשיב הרווח, צורפו על ידי הנתבע לתצהירו (נספחים ג'-ו' ל-נ/4), אני דוחה את טענת התובעת ביחס לאי הבאת מסמכים רלבנטיים על-ידי רוה"ח בעת מתן עדותו. התובעת העלתה השגות כלפי הנתונים שעמדו בבסיס תחשיב הרווח, אדון בהן להלן כסדרן. 1. טענה לפיה דו"ח החשבונות אינו כולל את מלוא הפריטים שנמכרו לטענת התובעת, הדו"ח שהגיש הנתבע מתייחס לשנים 2010-2006, ואין התייחסות לפריטים שנמכרו בשנת 2011, וכתוצאה מכך, הושמטה מהדו"ח שנת מכירות שלמה. עוד נטען, שלא ניתן לחשב את הכמות המלאה של מכנסוני קיפול הבד שנמכרו, לפי מספר הדגם שמופיע בדו"ח החשבונות של הנתבע כמספר "1665", מכיוון שהמכנסון הנ"ל נמכר גם ללא תגית המציינת את המספר 1665, אלא התגית הופיעה רק על חזיית בגד הים, ובמספר שונה. בהקשר זה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו לעדותה של הגב' סופיה שינדין, אשר הגישה תצהיר (סומן "א'"), בתמיכה לבקשה שהגישה התובעת ביום 10.6.12 לפי פקודת בזיון בית המשפט. במסגרת בקשת הביזיון נטען שהנתבע המשיך למכור מכנסון קיפול בד הדומה מאד למכנסון נשוא פסק הדין החלקי, תוך הפרה של צו המניעה שניתן כנגדו. כאמור, בהתאם להחלטת מותב זה בבקשת הבזיון, הפר הנתבע את צו המניעה בכך שמכר מכנסון קיפול בד המפר את המדגם הרשום של התובעת. אין חולק שמכנסון קיפול הבד הנ"ל לא סומן כמספר דגם 1665. לפיכך, מאחר שדו"ח החשבונות שהגיש הנתבע לבית המשפט מתייחס רק לפריט שסומן במספר 1665, ולגבי מכירות עד סוף שנת 2010 בלבד, מתבקשת המסקנה לפיה דו"ח החשבונות אינו כולל את הפירוט המלא של מכנסוני קיפול הבד שנמכרו על ידו. קביעה זו תובא בחשבון להלן בשלב הדיון בשאלת גובה הפיצוי. 2. טענה לגבי רשימת החנויות המפורטת בדו"ח החשבונות של הנתבע התובעת גורסת שרשימת החנויות המופיעה בנספחי הדו"ח שהציג הנתבע, הינה חלקית ומצומצמת בהיקפה, יחסית לרשימה המופיעה באתר האינטרנט שלו (ת/9). הנתבע אישר בחקירתו בבית המשפט שרשימת החנויות בנספחי הדו"ח היא מצומצמת יחסית לרשימה המופיעה באתר האינטרנט שלו, והסביר זאת בכך שלא כל החנויות רכשו ממנו את המכנסונים בשנים הרלבנטיות (עמ' 59 שורות 29-27). בהמשך העיד הנתבע (עמ' 60 שורות 13-8): "ת: ...השיטה שבה אנו עובדים זה שיטת קונסיגנציה. אני מייצר, שולח לחנויות כפי שאני מוצא לנכון, יש כאלה שמאשרים לי לשלוח, יש כאלה שאומרים לא, רק ביחס להזמנה שלנו. מה שמוכרים, מוכרים ומה שהם לא מוכרים, זה חוזר אלי כחסר, כלא נמכר. אז לפעמים אני גם מחליט למי אני רוצה לתת ולמי לא. אז אני נותן לחלק כן ולחלק לא. מי שאני חושב שיש לו פוטנציאל מכירתי, אני משווק לו. מי שפחות, אני משווק לו פחות". לאור ההסבר שניתן על-ידי הנתבע בעדותו, ומשלא הונחה תשתית ראייתית להוכחת הטענה שמכנסוני קיפול בד נמכרו בחנויות שמופיעות באתר האינטרנט של הנתבע אך אינן מופיעות בדוחות המכירות שצורפו לתצהיר החשבונות שהוגש על ידו, - אני דוחה את טענת התובעת בראש פרק זה. 3. טענה להסתרת הנתונים המלאים ביחס לכמות הגזירות של המכנסונים לטענת התובעת, הנתבע מסתיר את כמויות המכנסונים שנגזרו בפועל במשך השנים ולעמדתה לא ניתן לדעת מהחומר שהוגש על ידי הנתבע, מהי הכמות האמיתית של הדגם המפר שנגזרה ויוצרה. הנתבע העיד בהקשר זה בחקירתו בבית המשפט (עמ' 62 שורות 12-10, 32-23; עמ' 63 שורה 1): "ת: אין דבר כזה שנקרא דו"ח גזירות. יש תוכנית שהגזרן מקבל ממני ואני אומר לו, היום אתה גוזר אחד, שתיים, שלוש, ארבע. הוא לוקח, מבצע את התוכנית, מסיים, מביא לי את הדף [...] כשהגזרן מקבל ממני תוכנית, הוא גוזר אותה, הוא מביא לי כמה הוא גזר וזה מה שנכנס למחסן שנקרא מתפרה [...]. לפעמים קורה מצב שאנחנו גוזרים מאה פריטים ממוצר [...] אבל נכנסו למחסן הראשי רק תשעים וחמישה, כי חמישה נדפקו בדרך במהלך התפירה. אני אני מכניס רק את מה שבפועל נגזר ונתפר וזה מחסן אפס-אפס, זה המחסן הראשי כפי שמופיע בדוחות שלי [...] הוראות העבודה לא נשארות כי הן לא רלוונטיות [...] אני גם לא שומר אותם, אין לי צורך בהם. אני שומר את מה שנכנס לי לתוך המחסן הראשי. זה המחסן הראשי שממנו הסחורה בעצם יוצאת למכירה". מעיון בנספחים לתצהיר החשבונות שהוגש על ידי הנתבע עולה שהם כוללים גם את כרטסת המלאי הכוללת פירוט של מספר הפריטים שנכנסו למלאי ו/או יתרת הפתיחה ביחס לכל אחד מהדגמים המפרים. נקודת המוצא היא, שמתוך כמות הפריטים שנכנסו למלאי, מבוצעות המכירות, כפי שמפורט בדו"ח המכירות. התובעת גורסת, שהנתבע גזר כמות נוספת של פריטים, שאינה נכללת בפלט המחשב שהוגש על ידו, ושכמות זו הוספה בכתב ידו (סע' 35 לסיכומיה). אלא שמעיון בנספחים עולה, שהתוספת על גבי הנספחים, בכתב ידו של הנתבע, מהווה סיכום של הנתונים שכבר מופיעים בפלט המחשב, קרי בדו"ח המכירות ובכרטסת המלאי (נספחים ו'1-ו'4 ל-נ/4). לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבע, שלא נסתרה, לפיה אין רלבנטיות לכמות הפריטים שנגזרו, אלא לכמות הפריטים שנכנסה למלאי, המפורטת בדו"ח שהוגש על ידו. אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעת בראש פרק זה. 4. טענה בקשר לעלויות ייצור המכנסונים בהקשר זה העלתה התובעת בסיכומיה שורה של טענות, אדון בהן כסדרן: לטענת התובעת, העלות הנטענת על ידי הנתבע בגין העסקת תופרת, לא אומתה ע"י רוה"ח, ולא צורף תלוש שכר לדוגמא (סע' 45 לסיכומי התובעת). לתצהירו של הנתבע צורף מסמך (נספח ד' ל-נ/4) ובו פירוט עלויות הייצור של מכנסון קיפול הבד, כשבין היתר צוין שעלות דקת עבודה הינה 0.90 ₪. הנתבע העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ' 76 שורות 22-20): "ת: הקביעה של ה-0.90 אגורות לדקה נקבעה בהתבסס על זה שיש כמה תופרים שתופרים במהלך התפירה, זה שרשרת תפירה ויש עוד עלויות בעסק שאנחנו מעמיסים אותם לדקת עבודה". לעדותו, הסכום של 0.9 אג' זה החשבונאות של העסק וזו החשבונאות המקובלת בין מתפרות (עמ' 75 שורות 20-19). עדותו של הנתבע לא נסתרה ולכן אני דוחה את טענת התובעת בהקשר זה. טענה נוספת של התובעת היא, שהנתבע ניסה להגדיל את עלויות הייצור ע"י הצגת חשבוניות בגין רכישת בד משני ספקים יקרים בלבד בשם "italmare" וחברת "velvet" (נספחים ה'1 ו-ה'2 ל-נ/4), בעוד שלטענתה, רכש הנתבע את הבד גם מספק אחר, בשם "קרויקו" (סע' 50-47 לסיכומי התובעת). הנתבע העיד בחקירתו בבית המשפט שהוא צירף שתי חשבוניות לדוגמא על מנת להמחיש כמה עולה מטר בד (עמ' 77 שורות 18-17). משהוכח באמצעות החשבוניות, שהנתבע אמנם רכש בד מהחברות "italmare" ו-"velvet", אני דוחה את טענת התובעת בהקשר זה. מוסיפה התובעת וטוענת, שהנתבע "ניפח" את עלות ייצור הגומי בשיעור של פי 4 ויותר. בסיכומיה (סע' 51) הפנתה התובעת למסמך הצעת מחיר שהוצג לנתבע במהלך חקירתו בבית המשפט (עמ' 71). אלא שהצעת המחיר הנ"ל לא הוגשה לבית המשפט כראיה, והיא צורפה ע"י ב"כ התובעת לסיכומים, שלא כדין. אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעת בראש פרק זה. ד. מה גובה הפיצוי הכספי שעל הנתבע לשלם לתובעת? 1. פיצוי בגין השנים 2010-2006 מהנתונים המפורטים בתצהיר החשבונות של הנתבע עולה, שבין השנים 2010-2006 נמכרו על ידו 1,530 פריטים, והרווח הגולמי בגין מכירתם הסתכם בסך של 29,836.05 ₪, כשהרווח הנקי הינו 833.52 ₪ (נספח ב' ל-נ/4). משמעות הרווח הנקי היא שהועמסו הוצאות (לא מבוקרות ע"י רו"ח) על הפריטים הללו. בסיכומיה עותרת התובעת לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא וההשוואה הן נוכח טענותיה כלפי נאותות תצהיר החשבונות שהגיש הנתבע, והן תוך השוואה לסכום הכספי עפ"י חוק העוולות המסחריות, שאין צורך להוכיחו. כן גרסה שנגרמה לה עוגמת נפש. בכתב התביעה המתוקן העריכה התובעת את נזקיה בגין כלל עילות התביעה בסך של 250,000 ₪. בסופו של יום התקבלה תביעתה אך ורק לגבי העילה של הפרת מדגם רשום בגין מכנסון קיפול הבד. לאור דחיית טענות התובעת כלפי דו"ח החשבונות לשנים 2010-2006, לכאורה מוכח גובה הרווח, אבל סבירותו מעלה תמיהה; העמסה של כל מיני הוצאות לא ברורות על חשבון רווח זה, מוסיפה לחוסר הסבירות. לכן יש בסיס לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא בגין תקופה זו ובגין התקופה שלאחריה (ר' סעיף 2 להלן) ולפיכך הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪, שכולל הן עוגמת נפש והן את סעיף 2 להלן. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין המשלים וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל. 2. פיצוי בגין השנים 2012-2011 הוכח שהנתבע מכר לפחות מכנסון קיפול בד אחד מהדגם המפר, גם בשנת 2012, אך לא הוצגו נתונים כלשהם (מלבד אמירה בסיכומי הנתבע שהמדובר בפריטים בודדים), שעל בסיסם ניתן יהיה לקבוע האם נמכרו מכנסונים נוספים, ואם כן, מהו מספרם האמיתי והמלא. כמו כן הוכח שדו"ח החשבונות שהגיש הנתבע מתייחס לתקופה שהסתיימה בסוף שנת 2010, ואינו כולל את שנת 2011. הלכה פסוקה היא כי: "פסיקת פיצויים על דרך של חישוב אריתמטי המבוסס על נתונים מדוייקים היא בוודאי רצויה, אולם גם פסיקת פיצויים על דרך של אומדן הריהי מקובלת בתחומים משפטיים שונים ((ראו למשל: ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל 1983 בע"מ (23.3.2005), פסקה 11 לפסק-דינו של השופט י' טירקל), בייחוד לנוכח העובדה כי הקשיים בכימות הנזקים הם אופייניים לכל דיני הקניין הרוחני, לאור טיבן וטבען של הזכויות הנדונות (שם)". (ע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן, בתאריך 13.5.2013). בקביעת סכום הפיצוי הנ"ל הבאתי בחשבון את העובדה שבשנת 2010 נמכרו 84 פריטים והרווח הגולמי בגין מכירתם הסתכם בסך של 1,083.32 ₪. אני ערה לכך שזהו הרווח הגולמי ולא הרווח הנקי, אבל גם אם נאמוד את הרווח הנקי ונשווה אותו לרווח הנקי במשך 4 שנים, נגיע למסקנה שהמתמטיקה לא כל-כך מסתדרת. לקחתי נסיבות אלה בחשבון לצורך האומדנא של הפיצוי הכולל (לעיל). יש לציין שבכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת גם לפיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק (סע' 73 (ג) לכתב התביעה המתוקן), ובסיכומים שהוגשו מטעמה הפנה בא כוחה לאנלוגיה מחוק עוולות מסחריות, הקובע פיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק, בשל גניבת עין (סע' 63 לסיכומי התובעת). בנסיבות מקרה זה, וכשלפיצויים מצטרפת גם עוגמת נפש, נראה לי שהאנלוגיה מתאימה, וזה מקרה מתאים ליישמה. זה הטעם שבגין כל התביעות קבעתי את גובה הפיצוי בסכום כולל של 100,000 ₪, כמפורט לעיל. ה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כספי כמפורט לעיל. הנתבע יישא גם בשכ"ט עו"ד התובעת בגין שלב זה של ההליך, בסכום כולל בסך של 25,000 ₪ (כולל מע"מ). בנוסף זכאית התובעת להחזר הוצאותיה אותן ישום הרשם. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין המשלים ועד לתשלום בפועל. קניין רוחני