תיקון רישום מקרקעין שהסתיים ב- 1982 במסגרת הסדר זכויות באשר לחלקה 11 בגוש 8864 בשטח של 24.205 דונם (חלקה זו תיקרא להלן: "חלקה 11 החדשה"). חלקה זו מקורה בחלקה 11 בגוש שומה 8864 בשטח של 38.205 דונם (חלקה זו תיקרא להלן: חלקה 11 הישנה"). התובעים 3-1, שתביעתם הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב עוד בשנת 1998, ביקשו, לאחר שמיעת הראיות, למחוק את תביעתם, וביום 24.3.13 דחיתי את התביעה. התובעים הנוספים 8-5, הצטרפו כתובעים להליך ביום 13.9.10. יצוין כי בשנת 1974 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי כב' השופט ד"ר רוה ז"ל, שעניינו היה תקיפת הסדר הקרקעות הנתקף גם כאן. 2. בתביעתם, ביקשו התובעים הנוספים (שיקראו להלן: "התובעים") שינתן פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים של חלקה 11 החדשה, וזכאים להירשם כבעליה בלשכת רישום המקרקעין. תובעים אלה הגישו תביעה זהה לבית המשפט המחוזי בתל אביב עוד בשנת 2004 וזמן קצר לאחר הגשת התביעה ביקשו למחוק את תביעתם. 3. התובעים, נסמכים בתביעתם על סעיף 93 לפקודת הסדר הקרקעות וטענו בכתב התביעה כי הליכי ההסדר נעלמו מעיניהם ומעיני סבם, שהוריש להם את הקרקע הנדונה, על פי טענתם. עוד הם טוענים כי הם לא קיבלו כל הודעה על עריכת הסדר קרקעות ולא זומנו לדיון כלשהו בנדון. עוד נטען בכתב התביעה בכלליות, כי נראה שראש המועצה דאז, שהיה מקורב לפקידי הממשל בישראל, העלים מידע מפקידי ההסדר וכי רישומי ספר התחמיס לא הובאו לידיעת הפקיד. עוד הם טענו, כי ראש המועצה דאז דאג רק למי שחפץ ביקרו וכי דבר הליכי ההסדר הוסתר מן האחרים. בסיכומיהם מוסיפים התובעים טענות בדבר פגמים שנפלו לטענתם בפסק דינו של השופט רוה, וכן מרחיבים טיעון עובדתי באשר לפגמים בהליך הרישום ובהליך ההסדר, וכן טוענים שמדובר בהליך נגוע וברישום שהושג במרמה. טענות אלה לא בא זכרן בכתב התביעה, אלא בטענות שעלו לראשונה בסיכומי התובעים, ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. 4. אין מחלוקת שחלקה 11 החדשה עברה הליכי הסדר על פי פקודת ההסדר ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם מדינת ישראל, וזאת לא יאוחר משנת 1982. יצוין כי לפקיד ההסדר הוגשו 9 תביעות סותרות לגבי החלקה המקורית, ולכן העביר פקיד ההסדר את כל התביעות הסותרות לבית המשפט המחוזי בתל אביב. באותו הליך נשמעו ראיות ונערך ביקור בשטח, וכב' השופט רוה ז"ל החליט לפצל את החלקה לשלושה חלקים, כאשר המקרקעין בחלקה 11 החדשה בשטח של כ- 24 דונם (וזו קרקע המריבה בה אנו עוסקים) יירשמו על שם מדינת ישראל בהיותה אדמת טרשים בלתי מוקצית. 5. התובעים נסמכים על סעיף 93 לפקודה, המאפשר תיקון רישום כאשר "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושגה במרמה, או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה...". התובעים מנסים לבסס את תביעתם על שתי העילות: רישום שלא כשורה ורישום במרמה. 6. ראשית יש לומר כי השימוש בסעיף 93 צריך להיעשות במשורה. ראה לעניין זה ע"א 518/86 עיד והיד אבו סולב נ' מינהל מקרקעי ישראל (פ"ד מב 4), שם נפסק בעמ' 522 כי "החובה לפרש את סעיף 93 בצמצום היא פועל יוצא מן העיקרון הקובע שמטרת הסדר המקרקעין היא לקבוע זכויות במקרקעין אחת ולתמיד, כך שסעיף 81 (43 הישן), לפקודה, המבטל כל זכות קודמת, מהווה את הבריח התיכון של שיטת ההסדר ואין לקעקע מעמדו על ידי שימוש שכיח בסעיף 93". כלומר, יש צורך בראיות טובות מאוד לביצוע רישום שלא כשורה או במרמה על מנת שבית המשפט יעניק את הסעד המבוקש. 7. כאמור, שטחה של החלקה החדשה הוא כ- 24 דונם, אולם התברר במהלך שמיעת הראיות כי התובע מס' 8 העיד בעמ' 56-57 שהמקרקעין להם טוענים התובעים הם בשטח של 13 דונם בלתי מסוימים, שאין הוא יודע היכן הם בתוך החלקה. לטענת התובעים סבם ואביהם עיבדו את השטח לאורך שנים ומכאן זכותם. עוד הם טוענים, כי סבם רשום בספר התחמיס כמי ששילם את המיסים על חלקה 11, ולכן זכויותיהם ברורות ויש לפעול לתיקון הרישום. ברור כי התביעה למלוא חלקה 11 החדשה אינה יכולה להתקבל מאחר והתובע מס' 8 מאשר שמדובר ב- 13 דונם ולא ב- 24 דונם. 8. אין ספק שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר. עד תביעה מס' 7, איסמעיל בדיר, ציין בעדותו שסבו סיפר לו שלא ידע על הליכי ההסדר. עוד ציין העד, כי שיחה זו עם הסב התקיימה בין השנים 1975-1978, כאשר באותו מועד כבר ידע הסב על אותם הליכי הסדר. ראה לעניין זה עדותו בעמ' 75 לפרוטוקול. חאלד עיסא מצהיר כי אביו ידע על ההסדר לכל המאוחר בשנת 1980. על אף האמור, לא סיפקו התובעים כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הוגשה תביעתם עד שנת 2004. מכיוון שכך, אין ספק שמדובר בשיהוי קיצוני אשר די היה בו כדי להביא לדחיית התביעה, אולם אני סבור שיש מקום לקיים דיון בתביעה גופה ולהכריע בה, על מנת שאם התביעה תידחה לגופה, לא ניתן יהיה לומר שזכויות קניין במקרקעין נשללו מן התובעים אך ורק בשל נימוק דיוני. 9. יש לציין כי עדויותיהם של התובעים הן עדויות שמועה. חאלד עיסא הודה כי את הדברים אותם ציין בתצהירו, הוא לא קלט בחושיו אלא הוא מספר את מה שסיפרו לו הוריו וסבו. מאחר וכך, משקלה של עדותו אינו גבוה בלשון המעטה. אחת המחלוקות העיקריות כאן, היא האם ומתי נודע לסבם של התובעים על הליכי ההסדר. הוגשה תעודת עובד ציבור של גיל אטיאס, לפיה הסב הגיש תביעות בהליכי הסדר בגושים סמוכים, כאשר הליכי הסדר אלה התנהלו במקביל להליכי ההסדר בחלקה 11. חאלד עיסא העיד כי הוא יודע על הגשת אותן תביעות ולמעשה לא היה לו כל הסבר מדוע לא הגיש סבו תביעה גם לגבי חלקה 11. עד ההגנה, מר אליהו בבאי, הינו אחד האנשים היחידים שיכול עדיין להעיד מידיעה אישית על הליכי ההסדר הנדונים, מאחר והוא עמד באותה תקופה בראש צוות המינהל להסדר הקרקעות. מר בבאי העיד כי הליכי ההסדר כללו סיורים בשטח ובירור בדבר זהות מעבדי הקרקעות והמחזיקים בהן. עוד ציין מר בבאי, כי זוהו נפקדים רבים שלא נכחו בשטח. הוסיף מר בבאי ואמר כי במהלך הליכי ההסדר ניסו חלק מתושבי הכפר לקבוע עובדות בשטח על ידי עיבודה מחדש וענין זה גרם למהומות והפגנות בכפר קאסם. עוד ציין מר בבאי כי היו כתבות בעיתונות וברדיו נגד פעולות ההסדר וכי תושבי הכפר העלו על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל את הסדר הקרקעות, לרבות במישור הפוליטי. תמיכה לעדותו של מר בבאי ניתן למצוא בעדותו של עיסא אמין סלמן החל מעמ' 29 לפרוט', שם הוא מעיד כי הוא ידע על הליכי ההסדר משום שהיו מודדים בשטח וכן כי מזכיר המועצה הודיע להם שבאים ומודדים לצורך רישום בטאבו. עוד הוא ציין כי עניין הטאבו היה מדובר מאוד בכפר. לאור האמור, אינני יכול לקבל את טענת התובעים לפיה סבם לא ידע על הליכי ההסדר בזמן אמת. מן העדויות שצוינו לעיל עולה כי הליכי ההסדר לא נעשו בהסתר או במחשכים, וכי הליכי ההסדר גרמו לתסיסה בכפר ומחוצה לו. לא ניתן כל הסבר סביר לכך שסבם של העותרים לא ידע על הליכי ההסדר בחלקה 11, בפרט לאור העובדה שהוא הגיש תביעות בעלות באשר לחלקות הגובלות בחלקה 11. לאור האמור, מסקנתי היא שסבם של התובעים ידע על הליכי ההסדר ובחר שלא להגיש תביעה באשר לחלקה 11, וזאת כנראה בשל העובדה שהוא ידע שאין לו כל זכויות באותה חלקה. לכן, לא ניתן לטעון שהרישום הושג במרמה, כפי שטענו התובעים בסיכומיהם. 10. גם אם היה מגיש סבם של העותרים תביעה באשר לחלקה 11, הרי שמן המסמכים שצורפו והוגשו כראיות בהליך זה, לא ניתן ללמוד כי הסב היה זכאי לזכויות בחלקה 11. לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים צורפו הסכם שכירות, צילום מספר התחמיס ואישורי מיסים. 11. ספר התחמיס מעיד על תשלום מס על קרקע חקלאית. אולם, אין זו ראיה חותכת לבעלות. זו אחת מן הראיות. יש צורך להוסיף לכך גם ראיות בדבר חזקה ועיבוד בשטח. אכן, על פי ספר התחמיס שילם הסב מס עבור חלקה 11 או חלק ממנה, אך לא הוגשה כל ראיה המלמדת על חזקה ועיבוד בשטח. בנוסף, גם לא הוגשה כל ראיה באשר לגודל השטח מתוך חלקה 11 שלגביו נטענו טענות הבעלות. כב' השופט רוה, סייר בשטח, קבע באופן מפורש כי החלקה לא הייתה מעובדת אלא הייתה אדמת טרשים, והוא כותב כך: "שהצוק והמדרון הם סלעים ממש ולא היו אי פעם ניתנים לעיבוד בכך איננו יכול להתעורר ספק כלשהו...". לגבי האדמה בהר קבע כי הוא לא שוכנע "שהייתה אי פעם איזו אפשרות עיבוד סבירה אף בשיטות פרימיטיביות... המקסימום שאוכל לקבוע הוא שבעבר היו ניסיונות לנצל את כיסי האדמה בין הסלעים לשם יבולים חורפיים. אבל זה לא היה עיבוד רצוף, ולא במקומות רצופים ולא בזמנים רצופים". מוסיף כב' השופט רוה וקובע כי "אילו היה מהווה החלק המזרחי של חלקה 11 בשטח של 17 דונם חלקה בפני עצמה, הייתי כבר פוסק בשלב זה של פסק דיני שאיש לא אחז זכויות בה ושיש להקצותה למדינה. אבל בכדי לקבוע את הגורל של שטח זה סופית, עליי לדון קודם כל ביתרת החלקה (כ- 21 דונם)". 12. אמנם חאלד עיסא ועדים אחרים טוענים שמשפחתם עיבדה את חלקה 11. אולם טענה זו אינה יכולה לעמוד מול קביעותיו המפורשות של כב' השופט רוה ז"ל, אשר תיאר את שראו עיניו כאשר ביקר במקום. לפיכך, אינני יכול לקבל את הטענה בדבר עיבוד השטח על ידי סבם ואביהם של התובעים הנוספים. 13. מהאמור עולה כי גם אם ספר התחמיס מעיד על תשלום מיסים על ידי סבם של התובעים, עדיין אין בכך די כדי להקנות לסב זכויות בהליך ההסדר בזמן אמת, מאחר והוראות הדין הרלבנטי באותה תקופה חייבו גם עיבוד רצוף של הקרקע - עניין אשר לא הוכח ולמעשה נקבע ההיפך ממנו על ידי כב' השופט רוה ז"ל. 14. לתצהיר התובעים צורף גם הסכם שכירות לצרכי חציבה בחלקה 11 החדשה. אלא, שבחקירה הנגדית התברר שבאותו הסכם אין זיהוי של המקרקעין ולא מוזכרת חלקה 11 כלל ואף לא מוזכרת המילה "מחצבה". 15. באשר לאישורי המיסים אשר צורפו לתצהיר, ניתן לומר כי מעיון בהם לא עולה כי התשלום בוצע דווקא בגין חלקה 11 החדשה או הישנה. חאלד עיסא הודה בחקירתו בעמ' 61 כי לא ניתן ללמוד מהם כלל על איזו חלקה שולמו המיסים. 16. מסקנתי היא שלא קיימת כל עילה לפתיחת הליכי ההסדר שהסתיימו לפני עשרות שנים, מאחר והתובעים לא הוכיחו את זכויות סבם בחלקה 11 המקורית בהעדר עיבוד של הקרקע כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט רוה ז"ל. יש להוסיף לכך את עניין השיהוי ואת העובדה שהסב כנראה ידע על הליכי ההסדר ובכל זאת בחר שלא להגיש תביעה באשר לחלקה 11. 17. סיכומו של דבר, שאני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים הנוספים לשלם לנתבע את הוצאות הדיון בסכום כולל של 80,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. קרקעותמקרקעיןרישום מקרקעיןהסדר זכויותתיקון רישום מקרקעין