סעד הצהרתי לגבי משכון הרשום לטובת הבנק על נחלה

סעדים הצהרתיים: אחד, שהמשכון הרשום לטובת הבנק (המשיב) על הנחלה ובית המגורים של המבקשים במושב אבן ספיר (להלן - הנכס) מתייחס רק לחוב הקיים בשני חשבונות המתנהלים בסניף 750 של הבנק: חשבון חח"ד מס' 500/55 ע"ש מבקש 2 (להלן - החשבון הפרטי), וחשבון חח"ד מס' 54700/97 ע"ש חברה בשליטת המבקשים (להלן - חשבון החברה). שני, שחובם של המבקשים לבנק, הן בגין שני החשבונות המתנהלים בסניף 750 והן בגין חשבון המתנהל בסניף 901, מסתכם ב-830,882 ₪. שלישי, שהמבקשים זכאים להגנה של דיירות מוגנת ודיור חלוף במקרה של מימוש המשכון. בהחלטתי מיום 12.9.06 בבקשת המבקשים לצו מניעה זמני, נקבע כי מימוש המשכון יעוכב בכפוף להפקדת סך של 650,000 ₪ בחשבון הפרטי. בהחלטה נוספת מיום 6.3.07 אישרתי הסדר ביניים שהציעו המבקשים, לפיו צד שלישי (משה גדליה X) ירכוש מהבנק את המשכון באופן מותנה, ולצורך כך יפקיד על אתר בחשבון הפרטי סך של 300,000 ₪ ולאחר מכן, בשני החודשים העוקבים, 530,000 ₪ נוספים, ובסך הכול 830,000 ₪. X קיים את ההחלטה (אם כי באיחור, בהתאם להחלטות שהאריכו את המועדים) ובסופו של דבר הפקיד בבנק סך של 879,000 ₪ (כלומר מעבר למה שנקבע בהחלטה המקורית). בדיון מיום 8.9.08 הצעתי לצדדים - והם מצדם קיבלו את ההצעה - כי "בשים לב למורכבות ולקשיים הטכניים הצפויים בבירור הטענות הנוגעות לתחולת הבטוחה הנ"ל על פרויקט הליווי בסניף 901, וכן לנוכח המאמצים שהושקעו על ידי המבקשים בהפקדת כספים במסגרת הליכי הביניים על חשבון חובם למשיב, ישוחרר השעבוד על הבית בגין החוב בסניף 901, תוך שמירת זכותו של הבנק לנקוט בכל הליך אחר לגביית חוב זה, ככל שקיים, לרבות מימוש ערבויות אישיות או בטוחות אחרות". פירושה של הסכמה זו הנו אפוא - והדבר אף הובהר בקטע קודם בהצעת בית המשפט הנ"ל (עמ' 5 שו' 7-4 לפרוטוקול) - כי המשכון הרשום על הנכס מבטיח רק את יתרות החוב לבנק בחשבון הפרטי ובחשבון החברה, וכן את הוצאות הליכי מימוש המשכון שנפסקו ושייפסקו על ידי ראש ההוצאה לפועל בתיק המימוש. בהמשך הודיע X לבית המשפט כי הוא נכון להשלים את כיסוי יתרות החוב בשני החשבונות בסניף 750, כפי שאלה ייקבעו על ידי בית המשפט, בתנאי שעם ביצוע התשלום יועבר המשכון על שמו. המבקשים תמכו בעמדתו של X. בדיון מיום 2.6.10 הודיע הבנק כי הוא מותיר את ההחלטה בנדון לשיקול דעת בית המשפט, וכי מבחינת הבנק "אין מניעה להעברה זו, וזאת בין היתר מאחר שהרב X נחקר בבית המשפט על ידי ב"כ המשיב, והמשיב התרשם כי הרב X אכן שילם את הכספים מכיסו. יחד עם זאת, נדרשת הכרעת בית המשפט בנדון בשל ההשפעה האפשרית שיש לדבר על זכויות צדדים שלישיים בנוגע לנכס המובטח במשכנתא". אף אני התרשמתי מתוך חקירותיו של X בבית המשפט (ביום 12.3.07 וביום 6.7.09) כי מדובר בעסקה אמיתית של פירעון חוב המבקשים לבנק על ידו בתמורה להעברת המשכון על שמו. בנסיבות אלה איני רואה מניעה לאשר את ההעברה בתנאי ולאחר שX ישלים את יתרות החוב בחשבון הפרטי ובחשבון החברה בסניף 750, בהתאם למה שייקבע להלן, ויוסיף ויכסה את הוצאות הבנק במימוש המשכון המובטחות אף הן בשטר המשכון (כאמור בסעיף 1(א) לשטר לפיו הוא "ניתן להבטחת התשלום המלא והמדויק של... כל ההוצאות והסכומים האחרים שהחייבים חייבים או יהיו חייבים בתשלומם לפי תנאי שטר משכון זה", ובכלל זה - כלשון סעיף 18(ב) - "כל ההוצאות הכרוכות... במימושו, ביטולו או פדיונו של משכון זה"; ראו עוד סעיף 17(ב)(1) לשטר המשכון וסעיף 7(א) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). סעיף 14 לחוק המשכון מאפשר למי שאינו החייב לפדות את המשכון. הסעיף מקנה במקרה כזה לפודה זכות חזרה אל החייב, ומוסיף כי "אם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו". כן נקבע בסעיף 26 לשטר המשכון כי "הבנק וכל הבא מכוחו יהיו רשאים, בכל עת, להעביר לזולתם את זכויותיהם לפי שטר משכון זה". אך פשוט הוא כי לאחר העברת המשכון על שם X לא יהיה במשכון להבטיחו אלא כדי גובה החוב של המבקשים לבנק שכוסה על ידו, שהרי זכות החזרה של X כלפי המבקשים על פי חוק המשכון מוגבלת למה ששולם על ידו לנושה (הבנק) תחת החייבים (המבקשים). ממילא, אין למצוא פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים כתוצאה מהעברת המשכון לX. נותר אפוא להכריע בסוגיית גובה יתרות החוב בשני החשבונות בסניף 750. בדיון שהתקיים ביום 29.12.10 סיכמה ב"כ הבנק בפירוט את טענותיה, לפיהן היתרות ביום 26.12.10 היו כדלהלן: יתרת חובה בחשבון הפרטי - 5,031 ₪; יתרת חובה בחשבון אשראי שבפיגור בגין שתי הלוואות צמודות מדד שניתנו לחשבון הפרטי (הלוואה אחת בסך 1.2 מליון ₪ ביום 19.9.00, והלוואה שנייה בסך 150,000 ₪ ביום 9.10.03) - 468,088 ₪; יתרת חובה בחשבון החברה - 28,281 ₪; ערבות בנקאית שהוצאה בחשבון החברה לעיריית בית שמש - 20,000 ₪. ב"כ הבנק הבהירה כי היתרה בחשבון האשראי שבפיגור חושבה בהתאם לריבית פיגורים בשיעור 17%. זאת מכוח סעיף 8 לתנאים הכלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י עליהם חתם מבקש 2, בו נאמר כי ריבית הפיגורים במקרה של אי-פירעון הלוואה במועד תהיה "ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי כפי שיהיה קיים מפעם לפעם, לגבי הלוואות צמודות ערך". ב"כ הבנק הפנתה לסעיף 2א לצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970 (להלן - צו הריבית), כפי שתוקן בשנת 1985, ולפיו "שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי למילווה צמוד ערך הוא שבעה עשר למאה לשנה". על כך השיב ב"כ המבקשים (שבינתיים חדל לייצגם) כי מאחר שההלוואות הובטחו במשכון, חל עליהן סעיף 2א(ב) לצו הריבית, כפי שתוקן בשנת 2002, ולפיו "שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי להלוואה שנתן תאגיד בנקאי, המובטחת במשכנתה על דירת מגורים, הוא השיעור הממוצע של ריבית הפריים בשלושת הבנקים הגדולים, בתוספת 6.5 נקודות אחוז". ב"כ הבנק לא הייתה ערוכה להגיב לטענה זאת, וביקשה שהות כדי לבחון אותה. בדיון שהתקיים ביום 7.11.11, לאחר בחינת סוגיית צו הריבית על ידי הבנק, הציגה ב"כ הבנק תחשיב מתוקן, והדגישה כי מדובר בהסכמה נקודתית בתיק הנדון, ומבלי שיהיה בכך הודאה עקרונית של הבנק כי סעיף 2א(ב) לצו הריבית, המתייחס ל"הלוואה... המובטחת במשכנתה על דירת מגורים", חל גם על הלוואה המובטחת במשכון על נחלה במושב. בתחשיב המתוקן הופחתה ריבית הפיגורים בגין שתי ההלוואות צמודות המדד שניתנו לחשבון הפרטי, משיעור שנתי של 17% לשיעור שנתי של ריבית הפריים (כפי שנהגה מעת לעת במהלך התקופה הרלוונטית) בתוספת 6.5%. כתוצאה מתיקון זה הופחת גובה החוב במידה ניכרת ועמד, לשיטת הבנק, על הסכומים הבאים: יתרת חובה בחשבון הפרטי - 5,884 ₪ ליום 4.11.11; יתרת חובה בחשבון אשראי שבפיגור בגין שתי ההלוואות צמודות מדד שניתנו לחשבון הפרטי - 224,118 ₪ ליום 6.11.11; יתרת חובה בחשבון החברה - 33,145 ₪ ליום 4.11.11. בנוסף הסכים הבנק למחוק את החוב בסך 20,000 ₪ בגין הערבות הבנקאית שהוצאה בחשבון החברה, בעקבות מכתב שהתקבל מעיריית בית שמש לפיו הערבות אבדה לעירייה ואין העירייה מתכוונת לממש אותה. מבקש 2, שהופיע לדיון ללא ייצוג, קיבל לידיו את התחשיבים המפורטים שערך הבנק והודיע: "אבדוק את התחשיב באמצעות גורם מקצועי מטעמי ואגיב עליו לבית המשפט" (עמ' 34 לפרוטוקול). בתגובה אותה הגישו המבקשים בעקבות הדיון, לא מועלית כל השגה אודות החישוב המתוקן שערך הבנק לגבי יתרת החובה בחשבון האשראי שבפיגור. בהתחשב בהצהרת מבקש 2 כי התגובה תוגש לאחר בדיקה של גורם מקצועי, איני מוצא כל סיבה להתערב בחישוב האמור, המבוסס כאמור על ריבית מופחתת (בשיעור ריבית הפריים בתוספת 6.5%). בתגובתם טוענים המבקשים כי על פי תחשיבי הבנק, יתרת החובה בחשבון החברה (33,145 ₪) כלולה בחוב בסך 230,002 ₪ שהוזכר על ידי ב"כ הבנק בדיון מיום 7.11.11. טענה זו שגויה: על פי המסמכים שהגיש הבנק, החוב בסך 230,002 ₪ מורכב מיתרת החובה בחשבון האשראי שבפיגור בסך 224,118 ₪ בצירוף יתרת החובה בחשבון חח"ד הפרטי בסך 5,884 ₪ (ראו מכתב האגף לבדיקת תביעות בבנק מיום 6.11.11 והמסמכים הנלווים לו; כותרת המכתב והמסמכים הנלווים לו עוסקים כולם בחשבון חח"ד 500/55, כלומר בחשבון הפרטי, לרבות חשבון האשראי שבפיגור הקשור לחשבון הפרטי). לפיכך אין החוב האמור כולל את יתרת החובה בחשבון החברה בסך 33,145 ₪ כאמור בתדפיס החשבון שהגישה ב"כ הבנק במהלך הדיון מיום 7.11.11. טענה נוספת בתגובת המבקשים היא שאין לחייבם בגין חשבון החברה בסכום האמור, לאחר שביום 2.2.10 ניתנה החלטת המנהל המיוחד בתביעת החוב שהגיש הבנק נגד החברה, ובאותה החלטה נקבע כי החוב עומד על 18,668 ₪ בלבד (בהחלטה הוכר חוב נוסף בסך 918,243 ₪ כחוב מותנה הכפוף למימוש ערבויות שניתנו על ידי החברה או להיות הערבויות בתוקף במועד חלוקת דיבידנד). דין טענה זו להתקבל באופן חלקי. נכון הוא כי החלטת מפרק בתביעת חוב יוצרת מעשה בית דין גם לתביעות עתידיות הנדונות בבית המשפט, ובכלל זה תביעה נגד מי שערב לחוב החברה שבפירוק (ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 655). יתר על כן, במקרה הנוכחי אין מדובר רק בהחלטת מנהל מיוחד בתביעת חוב, אלא בהחלטת המנהל המיוחד שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים שדחה ביום 1.12.10 את ערעור הבנק על החלטת המנהל המיוחד (תיק פר"ק 4116/07, השופט ד' מינץ). דא עקא, שהחוב בסך 18,668 ₪ אותו אישר המנהל המיוחד הנו כולו יתרת החובה בחשבון החברה בסניף 750 נכון ליום מתן צו הפירוק, 14.9.08 (סעיף 30.3 להחלטה). מאחר שהוסכם כי המשכון מבטיח את כל החובות בסניף 750, ומאחר שהחלטת המנהל המיוחד אינה עוסקת כלל בחוב המבקשים בחשבון הפרטי, הרי המשכון מבטיח - בנוסף ליתרת החובה בחשבון הפרטי ובחשבון האשראי שבפיגור - גם את יתרת החובה בחשבון החברה בסך של 18,668 ₪ נכון ליום 14.9.08, בצירוף הריבית המוסכמת בחשבון זה, שהנה ריבית החובה הנהוגה בבנק בחשבונות חח"ד. המבקשים מוסיפים וטוענים כי אין לחייבם בריביות בגין התקופה שמאז חודש יוני 2007 בה השלים X את תשלום הסכום של 879,000 ₪ בהתאם להחלטת הביניים, וזאת מאחר שאלמלא הטעות של הבנק בהסתמכות על ריבית בשיעור 17%, הגבוהה בהרבה מהריבית המותרת על פי צו הריבית, היו המבקשים עושים מאמץ לגייס את כל סכום החוב כבר אז, ולא "מושכים את התיק", כלשונם, שנים נוספות. אין בידי לקבל טענה זו. התחשיב המתוקן של הבנק מביא בחשבון את כל תשלומיו של X, וכן תשלומים נוספים שהתקבלו ממקורות נוספים. יתרת החוב המופיעה בו הנה הן לאחר הפחתת כל אותם תשלומים והן לאחר הפחתת ריבית הפיגורים באופן התואם את צו הריבית. אם בכל זאת המבקשים לא שילמו לבנק לאחר אותן הפחתות את מלוא הסכומים להם זכאי הבנק על פי הדין ועל פי מערכת ההסכמים שבין הצדדים, אין למבקשים להלין אלא על עצמם ולא על הבנק. המבקשים היו מלווים בייצוג משפטי לאורך כל שנות ניהול ההליך (להוציא הדיון האחרון). בנוסף הוגשו על ידם בהיבט החשבונאי שתי חוות דעת של מומחה, רואה-החשבון מרדכי שטיינברג (חוות דעת ראשונה מיום 5.10.06 שצורפה להמרצת הפתיחה המתוקנת, וחוות דעת משלימה מיום 18.3.09). המומחה אף נחקר בבית המשפט (פרוטוקול מיום 29.3.09). הוא לא טען בשום שלב כי יש להעמיד את ריבית הפיגורים על ריבית הפריים בתוספת 6.5% כאמור בצו הריבית. טענתו הייתה מרחיקת לכת בהרבה, ולפיה יש להגביל את הריבית בכל החשבונות לשיעור של 8.5% לשנה בתוספת הצמדה למדד. שיעור ריבית זה נמוך הן מריבית הפיגורים המותרת על פי צו הריבית והן מהריבית שנקבעה בהסכמים שבין הצדדים (למשל בהלוואה מיום 9.10.03 ריבית של 8.9% לשנה בתוספת הצמדה למדד). על יסוד שיעור ריבית מוטעה זה הגיע רו"ח שטיינברג למסקנה כי בחשבון החברה הבנק הוא זה שחייב כספים לחברה נכון לסוף שנת 2008 (עמ' 8 לחוות דעתו השנייה). קביעה זו שגויה אפילו לפי שיטת המבקשים, בהיותה עומדת בסתירה להחלטת המנהל המיוחד שקבע כי ביום 14.9.08 יתרת החובה בחשבון החברה עמדה על 18,668 ₪; והרי המבקשים הם אלה הטוענים כי החלטת המנהל המיוחד יצרה השתק. על יסוד אותה גישה מוטעית הגיע רו"ח שטיינברג למסקנה כי יתרת החובה בחשבון הפרטי עמדה בסוף שנת 2008 על סכום של 81,883 ₪ (שם). לא זו בלבד שהמבקשים לא שילמו לבנק את סכום החוב הזה אותו אישר המומחה מטעמם, אלא שבדיעבד התברר כי מומחה זה הגיע לקביעות שגויות באשר לגובה החוב, קביעות שעליהן סמכו המבקשים את התנהלותם מול הבנק. בנסיבות אלה, אין מקום לאפשר למבקשים לגלגל לפתחו של הבנק את האחריות לאי-סילוק מלוא חובם במועד מוקדם יותר. נסיבות אלה מספקות מענה גם לדרישת המבקשים לחייב את הבנק בהוצאות ניהול ההליך הנוכחי. כפי שראינו, אמנם עמדתו המקורית של הבנק לא התקבלה במלואה, וכך המשכון הוגבל לחוב בסניף 750 והוחרג מהחוב בסניף 901, ובנוסף גובה החוב בסניף 750 נמצא נמוך מהסכום לו טען הבנק מלכתחילה. אולם באותה מידה, טענות לא מעטות שהעלו המבקשים בתחילת ההליך ובמהלכו נמצאו שגויות ונדחו. כך, בכתב התובענה המקורי התבקש סעד הצהרתי לפיו הנכס שייך למבקשת 1 בלבד והמשכון כלל אינו חל עליו. הבנק הגיש ביום 11.9.06 כתב הגנה מפורט לסעד האמור, אך בדיון שהתקיים ביום 12.9.06 חזרה בה מבקשת 1 מטענותיה נגד תוקף המשכון. לאחר מכן, משהוגשה התובענה המתוקנת, נכללו גם בה סעדים שבסופו של יום נדחו: הצהרה על ההגנה העומדת למבקשים בגין דיירות מוגנת ודיור חלוף (סעד ממנו חזרו המבקשים בהמשך), וקביעה לפיה חובם של המבקשים לבנק עומד על 830,882 ₪ בהתאם לריבית בשיעור 8.5% לשנה (אותה דחיתי לעיל). מאחר שכל צד נמצא צודק רק בחלק מטענותיו; ולא עוד אלא שהבנק נאות לקבל את הצעת בית המשפט לגבי החרגת החוב בסניף 901 וחסך לגביה צורך בהחלטה שיפוטית, וגם הסכמתו להפחתת ריבית הפיגורים נעשתה כמהלך רצוני ולא כתוצאה מהחלטת בית המשפט - נוכח כל אלה אין מקום לחייב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בהליך הנוכחי, וכל צד יישא בהוצאותיו. דרישת המבקשים לחייב את הבנק ב"פיצויים עונשיים" בסך 200,000 ₪ אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה, בפניו מונחת המרצת פתיחה לפסק דין הצהרתי בדבר תוכן המשכון, ותו לא. המבקשים לא תבעו פיצויים; לא שילמו אגרה בעד תביעה כזאת; קיבלו היתר להגיב בכתב על תחשיבי הבנק וניצלו זאת להגשת מסמך בו מופיעה דרישה לפיצויים; ובכל מקרה תביעת פיצויים בסכום בו נקבו המבקשים מסורה לסמכותו של בית משפט השלום. התוצאה העולה מכל האמור הנה אפוא זו: א. מוצהר בזאת כי המשכון הרשום לטובת הבנק על הנכס מבטיח רק את יתרות החוב לבנק בחשבון הפרטי ובחשבון החברה, וכן הוצאות ושכר טרחה בגין הליכי מימוש המשכון שנפסקו ושייפסקו על ידי ראש ההוצאה לפועל בתיק המימוש. למען הסר ספק - המשכון אינו מבטיח את חוב המבקשים או את חוב החברה בסניף 901. ב. מוצהר בזאת כי יתרות החוב של המבקשים לבנק בסניף 750 הנן כדלקמן, ויתרות אלה הן המובטחות בשטר המשכון: יתרת חובה בחשבון הפרטי - 5,884 ₪ ליום 4.11.11; יתרת חובה בחשבון החברה - 18,668 ₪ ליום 14.9.08; - משני מועדים אלה ועד למועד התשלום בפועל תתווסף ליתרות שלעיל הריבית המוסכמת, היינו, ריבית החובה הנהוגה בבנק בחשבונות חח"ד (בהתאם לסוג האשראי בחשבון). יתרת חובה בחשבון אשראי שבפיגור בגין שתי הלוואות צמודות מדד שניתנו לחשבון הפרטי - 224,118 ₪ ליום 6.11.11, ובצירוף ריבית פיגורים בשיעור ריבית הפריים בצירוף 6.5% לשנה החל ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל. ג. הבנק רשאי להמשיך בהליכי מימוש המשכון לשם גביית הסכומים הנקובים בסעיף ב' לעיל ולשם גביית הוצאות ושכר טרחה בגין הליכי המימוש כפי שנפסקו וייפסקו על ידי ראש ההוצאה לפועל בתיק המימוש (להלן יחד - הסכום המובטח). לשם כך מבוטל צו המניעה הזמני שניתן ביום 12.9.06 בתיק בש"א 2770/06. ד. האמור בסעיף ג' לעיל ייכנס לתוקף בעוד 60 ימים מהיום, וזאת על מנת לאפשר ליוסף גדליה משה X (להלן - X) להפקיד בבנק את מלוא הסכום המובטח. ככל שX יפקיד את הסכום האמור, יועבר המשכון משם הבנק לשמו של X וישמש להבטחת כל הסכומים ששולמו על ידי X לבנק בגין חובם של המבקשים בסניף 750 ובגין ההוצאות בתיק מימוש המשכון. ה. הטענות שהעלו בשעתו המבקשים נגד תוקף המשכון נדחות. כן נדחית טענתם לקיומה של הגנת דיירות מוגנת או דיור חלוף במסגרת הליכי מימוש המשכון. ו. אין צו להוצאות בהליך זה. משכוןבנקמושבים נחלות ומשקיםסעד הצהרתי