התובעים הגישו בקשה בדרך של המרצת פתיחה כי הם בעלי הזכות הבלעדית במיכסת מים בשיעור של 36,000 קוב (להלן: "המיכסה"), המנוצלת באמצעות באר דגון בחדרה להשקיית חלקות 24 ו- 26 בגוש 10021 בחדרה (להלן: "החלקות") שבבעלות מקרקעי צימרמן חברה לנכסים בע"מ. 2. המשיב, אבשלום ליובין (להלן: "המשיב" ו/או "ליובין") טען כי המיכסה היתה והינה בבעלותו הבלעדית. הרקע לבקשה 3. המבקש מס' 2, אהוד רוטמן (להלן: "המבקש" ו/או "רוטמן") והמשיב היו שותפים במשך שנים רבות בעסקי חקלאות שונים בארץ ובחו"ל. במסגרת פעולתם המשותפת היו גם בעלי מניות ומנהלים בתובעת מס' 1, סגיב (חקלאות ומיכון) בע"מ (להלן: "חברת סגיב") ובחברת ליובין-רוטמן חברה חקלאית בע"מ (להלן: "חברת ליובין"). 4. ביום 15.3.89 נחתם בין המבקש והמשיב הסכם לפירוק השותפות (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע כי ליובין יפרוש מהיותו שותף בחברת סגיב ובחברת ליובין ויעביר את כל מניותיו בחברות אלה לרוטמן. בין היתר נקבע בהסכם כי ליובין יעמיד לרשות חברת סגיב "לעבוד" "100 דונם קרקע מרושתים ברשת השקיה עם זכויות מים הנמצאים בחדרה, ליד באר חנקין" שפרטיהם הובאו בהסכם וכי החזקה בנכסים אלה, כולל זכויות המים, תוחזר לליובין כעבור 3 שנים. הצדדים קבעו בהסכם כי במקרה של חילוקי דעות , הם ימסרו להכרעתו של עו"ד ש. ניסים כבורר מכריע. 5. כבר לקראת סוף שנת 1989 התגלו חילוקי דעות בין הצדדים והם הועברו להכרעת הבורר הנ"ל. בפרטיכל ישיבת יום 28.12.89 הסכימו הצדדים בשאלת זכויות המים כדלקמן: "מוסכם בין הצדדים - שמכסת המים הנצרכת מבאר האחים דיין 14,000 קוב, תועבר לבאר חנקין ותוחזר לידיו של א. ליובין עם החזרת הנכסים החקלאיים בתום תקופת החוזה. מכסת מים בכמות מקורית של 36,000 קוב שהיא בבעלות א. ליובין תמשיך להיות בשימושו של אהוד/סגיב בעיבוד הקרקעות של צימרמן כל עוד הוא קשור לצימרמן. היה ואהוד/סגיב יפסיק את קשריו עם צימרמן ידאג אהוד/סגיב להעביר את מכסת המים מקרקעות צימרמן הנצרכת באמצעות הבאר של דגון לבאר חנקין. היה וא. ליובין יחזור לעבודה חקלאית בחדרה ויחסרו לו מים יהיה זה מעניינו של אהוד/סגיב לדאוג לכך, ובהעדר הסכמה בין הצדדים ידון ויכריע בשאלה זו הבורר". 6. אציין כי אכן בשלב ראשון הסכסוך בין הצדדים נשוא הבקשה הועבר לבוררות אך הליך הבוררות נכשל . 7. סמוך לפני הגשת הבקשה , פנה ליובין למפעיל של באר דגון וביקש להעביר לבאר אחרת לשימוש את המיכסה. בעקבות הבקשה הודיע המפעיל של באר דגון לרוטמן כי המכסה תגרע ממכסתו ולכן הוגשה הבקשה. 8. בבקשה טען רוטמן כי הוא מעבד את מקרקעי צימרמן בחדרה עשרות שנים ברציפות ועושה שימוש רציף במיכסה, כי בהתאם להחלטת הבורר הוא זכאי להמשיך לעשות שימוש במיכסה וכי העברת המיכסה לליובין תגרום לו נזקים כבדים. 9. ליובין טען בתגובתו כי החלטת הבורר ברורה והיא קובעת באופן מפורש כי זכויות המים הם בבעלותו וכי לרוטמן ניתנה הרשאה מוגבלת לעשות שימוש בזכויות אלה, כל עוד רוטמן קשור לצימרמן וליובין אינו חוזר לארץ (שני תנאים שהינם חילופיים). 10. ליובין טען כי עוד בתחילת שנת 2006 הוא הודיע למבקשים כי הוא עתיד לחזור לעבודה חקלאית בחדרה וכי חסרים לו מים, ומשכך פקעה ההרשאה המוגבלת שניתנה בזמנו לרוטמן. 11. ליובין טען כי לפנים משורת הדין הוא הסכים להאריך את ההרשאה לשימוש מוגבל בזכויות המים למשך העונה הקרובה, על מנת שרוטמן יוכל להיערך , באופן שההרשאה תפקע עם תום העונה. כן הצהיר בכתב התשובה כי הוא חזר לעבודה חקלאית בחדרה וכי חסרים לו מים לקיום פעילותו החקלאית. 12. בתאריך 25.8.11 ניתן על ידי פסק דין בבקשה ובו קבעתי כי המבקשים זכאים להמשיך ולעשות שימוש במיכסה כל עוד הם ממשיכים לעבד את מקרקעי צימרמן (חלקות 24 ו- 26 בגוש 10021).בפסק הדין נידון רק התנאי לפיו רוטמן יהיה זכאי להמשיך לעשות שימוש במיכסה כל עוד הוא קשור לצימרמן. ליובין הגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 7139/11). בהחלטה מיום 16.2.12 נקבע כי הדיון יוחזר לבית משפט זה לשם השלמת פסק הדין - בחינת התנאי לפיו "היה וא. ליובין יחזור לעבודה חקלאית בחדרה ויחסרו לו מים צימרמן ידאג אהוד/סגיב להעביר את מכסת המים מקרקעות צימרמן הנצרכת באמצעות הבאר של דגון לבאר חנקין". 13. בעקבות ההחלטה הגישו ליובין ורוטמן תצהירי עדות ראשית נוספים, הם נחקרו עליהם, ולאחר מכן הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב. 14. בתצהירו (נ/2) הצהיר ליובין כי בבעלותו כ- 208 דונם באזור יוליאנה בחדרה וכי ברצונו לעבד שטח זה לצורך גידולי כותנה (מאחר ואין לו מספיק מים למטעים). הוא חזר והצהיר כי הוא מבקש לחזור לעבודה חקלאית בחדרה וכי חסרים לו מים לקיום הפעילות החקלאית. לטענתו, מאחר ורוטמן סרב להשיב לידו את המיכסה, הוא אינו יכול להתחיל לנטוע ובלית ברירה נאלץ להשכיר את שטחיו בשכירות שנתית עד שתוחזר לו המיכסה החסרה לו. 15. בחקירתו הנגדית אישר ליובין כי בינואר 2013 (מועד חתימת תצהירו) עדיין לא חזר לעבודה בחדרה . הוא אישר גם כי כבר בשנים 2006 ו- 2007 הוא טען כי הוא חוזר לעבודה בחדרה וכי לא חזר כי היו חסרים לו מים. ליובין נשאל האם ידוע לו שמיכסות המים צמודות לקרקע ולא לאדם והשיב כי המיכסות רשומות על שמו של אדם וכי הוא בטוח שהמיכסה של 36,000 קוב רשומה על שמו. לדבריו, הוא לא ידע שניתן פסק דין בהליך אחר ביום 12.7.12 ובו נקבע כי המיכסות רשומות על שמו ועל שם רוטמן. 16. ליובין העיד כי אדמותיו מוחכרות לקיבוץ עין שמר מזה שנים רבות (בחכירה שנתית). 17. בתצהירו של רוטמן נאמר כי החלטתו של הבורר ניסים ניתנה לאור העובדה שליובין טען כי מיכסות המים הצמודות לחלקות צימרמן נרשמו על שמו, אך התברר כי הנחה זו אינה נכונה ובפסק דינו של כבוד השופט שפירא מיום 12.7.10, בשבתו כבית משפט לענייני מים, נקבע כי המבקשים זכאים להמשיך ולעשות שימוש במכסות המים המוקצות לחלקות צימרמן, כל עוד הם ממשיכים לעבד אותן, וכי יש לרשום את המיכסות על שם המבקשים , כפי שהוסכם על הצדדים. לטענתו, החלטת הבורר ניסים ניתנה בבוררות בין ליובין ורוטמן וחברת סגיב , ביחס לנושא השימוש במיכסות המים הצמודות לחלקות צימרמן, אך החלטה זו אינה מחייבת את צימרמן. 18. רוטמן טען כי התנאי השני בהחלטת הבורר ניסים, שעניינו חזרת ליובין לעבודה חקלאית בחדרה וחסרון במים - לא התקיים מעולם, מאחר וליובין לא חזר לעבודה חקלאית בחדרה, וממילא לא חסרו לו מים לעבודה שכזאת. 19. רוטמן הוסיף וטען כי גם אם ליובין היה חוזר לעבודה חקלאית בחדרה והיו חסרים לו מים - היה על המבקשים (רוטמן וחברת סגיב) לדאוג לו למים, ובהעדר הסכמה צריך להכריע בענין הבורר. 20. רוטמן טען כי ליובין בן 85, מתגורר בפורטו ריקו ושם נמצא מרכז חייו וכי בהחלטת הבורר נקבע במפורש כי רק במידה ו"חזר" וחסרים לו מים בפועל - על המבקשים לדאוג לכך. 21. רוטמן טען כי יכול להיות גם מצב לפיו ליובין יחזור בפועל לעבודה חקלאית בחדרה אך במשך מספר שנים לא יחסרו לו מים. 22. רוטמן חזר וטען כי במשך כל השנים הוא ממשיך לעבד את חלקות צימרמן ומשתמש במיכסת המים. 23. בסיכומים טען ב"כ המבקשים כי ליובין לא חזר מעולם לעבודה חקלאית בחדרה ולפיכך יש לקבוע כי מיכסות המים שהוענקו לחלקות צימרמן - הן בבעלות ובשימוש המבקשים. ב"כ המבקשים טען כי אין רלבנטיות לטענת ליובין כי הוא ביקש לחזור לעבודה חקלאית בחדרה והדבר נמנע ממנו עקב חסרון מים וכי ככל שיחזור - יהיה על המבקשים לדאוג לספק לו מים, ככל שיצטרך זאת. 24. ב"כ המבקשים טען כי לא רק זאת שליובין לא חזר לעבד את אדמותיו בחדרה, אלא הוכח כי כבר למעלה מ- 12 שנה הוא מחכיר את אדמותיו לקיבוץ עין שמר ולפיכך אינו יכול לטעון כי חסרים לו מים. 25. ב"כ המבקשים טען כי מיכסות המים צמודות לחלקות קרקע ולא לאדם וכי גובה המיכסות נקבע מחדש מידי שנה בשנה, על פי שיקול דעתו של נציב המים, בהתאם למצב המשקעים בכל שנה. 26. ב"כ המשיב טענה כי החלטת הבורר אינה מנוסחת בלשון "עבר" כטענת ב"כ המבקשים , אלא בלשון "עתיד" - "היה וא. ליובין יחזור לעבודה". ב"כ המשיב טענה כי ליובין הודיע כי הוא מבקש לחזור לעבודה חקלאית בחדרה, בה מצוי ביתו, לאחר ששהה בפורטו ריקו זמן ממושך לצורך עסקי החקלאות שלו וכי לצורך עיבוד חלקותיו חסרים לו מים. 27. ב"כ המשיב טענה כי המשיב נאלץ להשכיר את אדמותיו לקיבוץ עין שמר בלית ברירה, לאחר שהמבקשים לא החזירו לו את המיכסה. 28. ב"כ המשיב טענה כי העובדה שהמיכסה משתנה משנה לשנה על פי החלטת נציב המים אינה רלבנטית כלל לשאלה האם המשיב חזר לעבודה חקלאית. 29. ב"כ המשיב טענה כי בחקירתו השיב רוטמן כי אינו חייב לדאוג למים לליובין אפילו יחזור לעבד את אדמותיו ויחסרו לו מים. 30. ב"כ המשיב ביקשה לקבל את הצהרתו של ליובין לפיה הוא מבקש לעבד את אדמותיו באזור יולאינה וכי חסרים לו מים לשם כך. דיון: 31. בחינת נוסח החלטת הבורר מעלה כי "התנאי" נשוא החלטה זו מכיל בחובו שני תנאים מצטברים : הראשון :כי ליובין יחזור לעבודה בחדרה, והשני: כי יחסרו לו מים לצורך עיבוד אדמותיו. 32. אני סבורה כי הוכח כי "תנאי" זה אינו מתקיים. 33. ככל שהדברים אמורים בחזרתו של ליובין הרי שאין חולק , וליובין אישר זאת בחקירתו הנגדית, כי הוא לא חזר לישראל (וגם לצרכי עדותו הוא הגיע במיוחד מפורטו ריקו). 34. אני דוחה את פרשנות ב"כ ליובין, לפיה המדובר בתנאי עתידי - במידה וליובין "יחזור", שהרי אם הכוונה היתה לעתיד , ממילא לא היה מקום כלל להעניק את המיכסה למבקשים. 35. אפילו עסקינן בכוונה לחזור ולא בחזרה בפועל - ליובין לא הצביע על כל פעולה שנקט למימוש כוונתו וכל שהוכח הוא כי מזה 12 שנה הוא משכיר את אדמותיו לקיבוץ עין שמר. 36. טענת ב"כ ליובין בסיכומים לפיה ליובין "נאלץ" להשכיר את אדמותיו לקיבוץ עין שמר, עקב המחסור במים, נדחית על ידי, שהרי הוא החל להשכיר את אדמותיו, לטענתו, כבר לפני 12 שנה, ופנה למפעיל של באר דגון להעביר את מיכסת המים על שמו רק בשנת 2006, דהיינו כחמש שנים לאחר שהחל להשכיר את אדמותיו. 37. גם ניסוח ההחלטה, מלמד כי המבקשים לא חוייבו להחזיר לליובין את המיכסה כל עוד הם מעבדים את מקרקעי צימרמן, וחיובם הוא לדאוג "למים החסרים". זאת בניגוד לטענת ב"כ המשיב לפיה היה על המבקשים להשיב למשיב את כל המיכסה. 38. ניסוח זה גם הוא תומך בכך שהתנאי הוא כי המשיב יחזור לעבודה בפועל מאחר ורק במקרה כזה ניתן יהיה לקבוע את כמות המים החסרה למשיב, שעל המבקשים לדאוג לה. 39. אשר על כן - אני מורה כי הוכח כי ליובין לא חזר לעבודה חקלאית בישראל. בנסיבות אלה - אין שינוי בתוצאת פסק דיני מיום 25.8.11. 40. המשיב ישלם למבקשים שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ ומע"מ.המרצת פתיחהבעלותמים