בקשה לעיון מחדש הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבים ובקשה לפטור את המבקשים מהפקדה כאמור. רקע הבקשה וההליך כולו הינו תובענה שהוגשה על ידי המבקשים עוד בשנת 2005 כנגד המשיבים ועניינה כשל נטען של עסקאות מכר שנערכו על ידם, בשל פעולות ומחדלי המשיבים. 2. מאז שהועברה התובענה לטיפולי במהלך חודש ספטמבר 2009, ניסיתי שוב ושוב לקדם את עניינם של התובעים ושמיעת התיק, ואולם לצערי, באופן תמוה, הוכשל הדבר פעם אחר פעם בעטים של המבקשים, בדרכים שונות, לרבות שינויי יצוגם מצד עורכי דין (רק מאז החלטתי נושא בקשה זו מיום 14.10.12, הודע כבר על החלפה ויצוג מצד שני עו"ד נוספים - עו"ד ליבנה ועו"ד דגני), הגשת בקשות דחייה חוזרות בשל העדר ייצוג, אי הגשת תצהירים מטעמם, הגשת בקשות לאיחודי דיונים כאלה ואחרים של תובענה זו עם תובענות אחרות (לרבות משנת 1999 שבהם ניתן פס"ד עוד בשנת 2003), וכן איחוד הדיון לדיון שבבית משפט אחר, זימון מאוחר של עדים נוספים, פסילת המותב, קביעת מותב תלתא, ועוד כהנה וכהנה. במסגרת זו הוגשו ע"י המבקשים בקשות על גבי בקשות, להן הוגשו תגובות ותשובות להן, ועל חלקן גם בקשות ערעור בערכאה העליונה, כשהתיק כולו "התנפח" מעודף הליכי סרק חסרי כל תכלית, ובפועל לא קודם הטיפול בתיק זמן ממושך ובלתי סביר, תוך קפאון למעשה של ההליך לגופו למשך שנים, וגרירת המשיבים ובית המשפט להליכים ממושכים ומיותרים. 3. במסגרת ההליכים בתיק הסתבר, (כעולה בפירוט מפרוטוקול הדיון מיום 19.10.10), כי המבקשים הגישו במהלך 4 השנים האחרונות בלבד שקדמו לאותו מועד, מספר רב של תביעות, ובינהם כנגד 20 עורכי דין, 7 שופטים, רשמי בית משפט, מנהל לשכת הוצל"פ, פרקליטים ומתמחה מהפרקליטות, מדינת ישראל והנהלת בתי המשפט. בעמ' 35 לפרוט' מש' 14 ואילך מאשר המבקש עצמו, כי הגיש עשרות ואולי מאות הליכים בעקבות הפרשייה נשוא ענייננו במגוון רחב של ערכאות, לרבות בבית המשפט העליון. לאחרונה, מצא אף כב' הנשיא א' גרוניס להגדיר את המבקשים כ"מתדיינים סדרתיים הנוקטים הליכים משפטיים בהיקף בלתי נתפש" (בש"א 838/12 ובע"א 622/12). 4. בסמוך לדיון שהיה קבוע ביום 14.10.12 ושלו יוחד יום דיונים שלם לשמיעת ראיות, נתבקשה שוב דחייתו על ידי המבקשים, וזאת, שוב בשל טענה של הפסקה מפתיעה של יצוגם על ידי בא כוחם. בהחלטתי מאותו מועד, פירטתי בהרחבה את השתלשלות העניינים. במישור האופרטיבי מצאתי על פי סמכותי לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984, לחייבם בהוצאות המשיבים בגין הארכת הדיונים שלא לצורך ובזבוז הזמן השיפוטי מעל ומעבר לכל סבירות שהיא, וכן לבקשת המשיבים ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 519 לתקנות הנ"ל, הוריתי למבקשים ליתן ערובה (סמלית, יש לומר), לתשלום הוצאותיהם. אינני מוצא לנכון במסגרת זו לשוב ולחזור על פירוט החלטתי מיום 14.10.12 המדברת בעד עצמה. 5. החלטתי האמורה ניתנה במעמד הצדדים, וכל שנתבקש על ידי המבקשים הוא הארכת המועד להפקדת הסכום ב - 60 יום, בקשה שנתקבלה. 6. עניינה של בקשה זו הוא לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל להפקדת ערובה, ומתן פטור למבקשים מעשות כן. תמצית טענתם היא כי "אין בידי המבקשים בשל מצבם הפיננסי היכולת להפקיד את כספי הערובה הנדרשים שנקבעו בתיק זה, וזאת בשים לב לסכומים אותם תובעים המבקשים מהמשיבים בגין הנזקים האדירים שנגרמו למבקשים כתוצאה ממחדליהם ומהתנהגותם של המשיבים כלפיהם". לעניין זה טוענים המבקשים כי בעבר (10.3.08) ניתנה החלטת כב' השופט טימור לפיה לא ראה מקום לחייבם בהפקדת ערובה, אין המדובר בתביעה כספית גרידא אלא בתביעה ה"משליכה על עתידם של המבקשים ועתיד ילדיהם, וכשלון בתביעה זו פירושה בסופו של יום להיות מושלכים לרחוב", וענייננו הולם לביטול הערובה "ולו עבור סיכוי נמוך ביותר של הוכחת התביעה מצד המבקשים". נוכח האמור ובשם זכות הגישה לערכאות מוגשת הבקשה. 7. תגובת המשיבים נתבקשה ונתקבלה ובה מתנגדים הם למבוקש. תמצית טענות המשיבים 1 ו- 4 היא, כי הבקשה הוגשה ביום האחרון שנועד להפקדת הסכום, בלא המצאתה למשיבים, וזאת על אף שתי החלטות שניתנו על ידי (14.12.12 ו- 30.12.12). לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי המבקשים פועלים בדרכים שונות על מנת למנוע המשך הדיון, ואף העירבון שנקבע הינו בשיעור נמוך לדעתם, לאור התנהלות המבקשים שהינה בלתי סבירה בכל קנה מידה של תובע הפונה לקבלת סעד (ולעניין זה מזכירים המשיבים את אף החלטתי מיום 10.1.12), וכן על רקע סכום התביעה, כתנאי להמשך הדיון בתיק. לטענת המשיבים, לא משלמים המבקשים את סכומי ההוצאות שהושתו עליהם ועובדה זו ממחישה את הצורך בהפקדת עירבון שנקבע בהחלטה. המשיב 5 מתנגד אף הוא וטוען, כי המבקשים לא מקיימים את החלטת ביהמ"ש בדבר תשלום הוצאות ונוכח הטעמים שנטענו אין ספור בפני ביהמ"ש, אין מקום לקבל את בקשת המבקשים אשר עושים דין לעצמם, כאשר מחד אינם מקיימים את החלטות ביהמ"ש ומאידך מבקשים פטור מערובה אשר נפסקה, ולא בכדי, לצורך מתן הגנה לנתבעים מפני ההוצאות אשר הולכות וגוברות בשל התנהלות המבקשים לאורך כל ניהול ההליך. המשיבים 2 ו-3 הודיעו אף הם על התנגדותם מהנימוקים שנטענו על ידם בעבר, וצד ג' התנגד אף הוא תוך שהצטרף לטיעוני המשיב 5. 8. לאחר דחיות נוספות נתקבלה אמש תשובת המבקשים לתגובה (ע"י מייצג חדש, שונה מעוה"ד שהגיש בשמם את הבקשה המקורית). לדבריהם, אין זה סוד שמצויים הם במצוקה כלכלית אשר מנעה מהם להתקשר עם עו"ד קבוע עד כה והיא שהיתה הסיבה למחדלים הדיוניים שפורטו בהחלטה המקורית. לדבריהם, לא היה גם שינוי נסיבות מאז החלטת 10.3.08, בה לא מצא לנכון בית המשפט לחייבם בהפקדת ערובה. בנסיבות אלה מתבקשת קביעת דיוני הוכחות להמשך שמיעת התיק. 9. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, לא מצאתי לנכון לשנות החלטתי. 10. ער אני לכלל, לפיו ניתנת עדיפות לעקרון זכות הגישה לערכאות ואין חוסמים בדרך כלל דרכו של תובע לפנות לבית המשפט למימוש זכויותיו. יחד עם זאת, כנגד הזכות האמורה, עומדת זכותו של הנתבע שלא למצוא עצמו נגרר שלא ברצונו להתדיינות ולהוצאות מיותרות, כשבסופה, עלול הוא למצוא עצמו חסר יכולת מימוש הוצאות הצפויות להפסק לזכותו, אם אכן תתקבל עמדתו. זכות זו היא בבחינת קל וחומר כבענייננו, בהם נמשכים הליכים בעטיים של התובעים על פני שנים. על ביהמ"ש להפעיל איפוא את שיקול דעתו בהפעלת התקנה הנ"ל, באופן שמבטא את האיזון שבין שתי הזכויות (לעניין זה ר' למשל רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' אורי יניב פ"ד נד(2) 845, ע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ, (21.7.04), רע"א 7543/04 שמואל ליסטר נ' אשר ליסטר, (3.10.04)). 11. בפסיקה פורשה התקנה באופן מצמצם והתגבשו מספר כללים להחלתה. לעניין תכליתה, נקבע כי הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ר' למשל רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים פ"ד נח(5) 865). רציונל זה עומד אל מול זכות הגישה לערכאות והנגישות לבית המשפט, שהיא כידוע זכות קונסטיטוציונית בעלת חשיבות רבה (ר' למשל ע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות פ"ד נא (3) 577). ברע"א 10905/07 נאות אואזיס נ' זיסר (13.7.08) לא מצא לנכון כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, לחייב בערובה צדדים "בשר ודם" לתובענה, זאת בין היתר בשל שלושה נתונים קונקרטיים בעלי משקל שעמדו באותו עניין, ואשר היטו את הכף לאי חיוב בערובה. הנתון הראשון היה הטענה אותה מצא בית המשפט כי אינה טענת סרק לפיה המשיבים עצמם הם אלה שגרמו להם להיות במצבם הכלכלי בו הם נתונים. הנתון השני הינו עיכוב שנגרם בבירור התובענה בעקבות בקשה שהוגשה על ידי הצד שכנגד דווקא, אשר הביאה לעיכוב בניהול התובענה במשך זמן רב עד להכרעה סופית בבקשה בערכאה זו. והנתון השלישי הינו חיובה המקביל של חברה בבעלות המבקשים בהפקדת ערובה, חיוב שיש בו כדי להקהות במידת מה את החשש, כי יצטרכו לשאת בכל הוצאות המשפט אם תידחה התביעה נגדם. שילובם של שלושת הנתונים האמורים הביא כאמור את בית המשפט העליון לתוצאה האמורה. בענייננו, לא מתקיימים שלושת הנתונים: מבלי שתשתמע קביעת עמדה, לא שוכנעתי בשלב זה כלל ועיקר בטענה, לפיה הביאו המשיבים את המבקשים למצבם הכלכלי הנטען, ולעניין זה יוזכר, כי אין מחלוקת שהמבקשים מנהלים, גם לפי דבריהם, עשרות ומאות הליכים משפטיים כנגד גורמים רבים מאד, במגוון רחב של ערכאות לרבות בבית המשפט העליון, והוגדרו כאמור ע"י כב' הנשיא א' גרוניס כ"מתדיינים סדרתיים הנוקטים הליכים משפטיים בהיקף בלתי נתפש". ואולם אינני נזקק לכך, שכן לא זו בלבד שברור הוא, כי סאגת הדחיות והתמשכות ההליכים הבלתי סבירה בעליל בתיק דנן, נגרמה בעטיים של המבקשים דווקא ולא בעטיים של המשיבים, (כבפרשת אואזיס הנ"ל), אלא שאין גם בענייננו גורם נוסף כלשהו (כבפרשת אואזיס), שהפקיד ערובה כלשהי, שיש בה כדי להקהות את החשש מעמידת המשיבים במצב בו לא יוכלו לגבות הוצאותיהם. 12. נראה כי העדר יכולתם הכלכלית של המבקשים להבטיח תשלום הוצאותיהם של המשיבים ככל שתדחה תביעתם, אינה מצויה במחלוקת, ואף המבקשים עצמם מודים בפה מלא במצבם האמור (למשל ס' 3, 9, 10 לתשובתם לתגובת המשיבים). אינני מוצא כמובן לקבוע עמדה בשלב זה באשר לסיכויי התביעה, ואך אציין את הגדרתם של המבקשים עצמם לעניין זה בבקשתם "ולו עבור סיכוי נמוך ביותר של הוכחת התביעה מצד המבקשים..." (ס' 10 לבקשה המקורית). המבקשים לא שילמו את ההוצאות שנפסקו כנגדם, ולא סיפקו כל הסבר בבקשתם או בתשובתם לעניין זה, מעבר לטענה לאקונית כי עושים הם כן בתשלומים חודשיים במסגרת תיק הוצאה לפועל. הם גם נמנעו מלהתייחס כלל לשאלת יכולתם לשלם את הוצאות ביהמ"ש באם ידרשו לכך. 13. ובאשר לטענה בדבר העדר שינוי נסיבות מאז החלטת 10.3.08, אינני רואה עין בעין עם המבקשים טענתם זו. כעולה בהרחבה מהחלטותי מיום 10.1.12 ומיום 14.12.12, הוכיחו המבקשים באופן מובהק, ולו רק מעת שהועבר התיק לטיפולי בשנת 2009, מועד שהינו לאחר אותה החלטה כמובן, כי אכן עולה חשש כבד הנובע מהתנהלותם ומיכולתם הכלכלית, תוך גרירת המשיבים להליכים משפטיים רבים ומיותרים, בהיקף בלתי נתפס, המקימים לכל הפחות צורך ממשי בהבטחת הוצאותיהם של המשיבים, אם וככל שתדחה התובענה כנגדם. החלטת בית המשפט ביום 10.3.08 היתה בשלב מקדמי שבו טרם התחוורו כלל הנסיבות שהתחוורו מאז ועד היום, משך למעלה מחמש שנים, ובטרם אירעו כל אותם אירועים שהצדיקו קביעת הערובה. התמונה הנפרשת עתה, חמש שנים מאוחר יותר, בשלב מתקדם יותר בהליך, מלמדת ללא ספק על שינוי נסיבתי משמעותי, וברי שנסיבות אלה לא עמדו לפני בית המשפט בשנת 2008. 14. במכלול האמור, לא מצאתי איפוא לנכון לשנות מהחלטתי המקורית. משלא הופקד סכום הערובה, הרי שבהתאם לקבוע בסעיף 519 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, ובהמשך לסעיף 6 ג' להחלטתי מיום 14.12.12, נדחית התובענה.ערובה להבטחת הוצאותערבוןעיון חוזרמסמכים