תביעה בגין רשלנות בטיפול הרפואי שהוענק לתובע בעקבות חבלת ראש שנגרמה לו בהיותו בן 8 חודשים כתוצאה מנפילה מגובה של כ- 5 מטרים. אין מחלוקת כי התובע כיום הוא נכה בשיעור של 100%. המחלוקת בין הצדדים נוגעת, הן לשאלת החבות והן לשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין הטיפול הרשלני הנטען. עיקרי העובדות הרלוונטיות 1. בתאריך 8.10.93, בהיות התובע בן 8 חודשים לערך, נפל מגובה של כ- 5 מטרים, איבד הכרתו והובהל למרכז רפואי רמב"ם (הנתבע מס' 2 אשר בבעלות הנתבעת 1 - מדינת ישראל). בבירור התגלה שבר של עצם הבריח משמאל. צילום CT של הראש הראה שברים מרובים של עצם הגולגולת והמטומה תת-קרקפתי גדולה באזור טמפורו-פריאטאלית משמאל, עם דחיפה מינימלית של העצם. בנוסף, צויין דמם תת-עכבישי תוך מוחי (קונטוזיה) פריאטלית משמאל. במהלך האשפוז, התעורר התובע בהדרגה ונגמל מהנשמה. CT ראש חוזר הדגים הקטנה של הקונטוזיה. התובע שוחרר לביתו כעבור שבוע ימים. 2. ביום 21.3.94 נבדק התובע במרפאות חוץ של בית חולים רמב"ם שם אובחן כסובל מ- Growing Skull Fracture והומלץ על ביצוע ניתוח. בתאריך 24.5.94 עבר התובע ניתוח של תיקון השבר שבגולגולת (להלן - "הניתוח הראשון"). החסר הגרמי בראשו כוסה על ידי פלטת קרניופלסטיקה. עם שחרורו מבית החולים צויין כי התובע אינו סובל מחסר נוירולוגי. בתאריך 15.11.94 נבדק התובע במרפאה נוירוכירורגית. בביקור זה נרשם כי בצילום מחודש 8/94 נראה "שבר רחב מאוד" והתובע הופנה לביצוע CT ראש. ביום 26.4.95 אובחן התובע כסובל מאפילפסיה והחל טיפול ב depalept. בבדיקה נוספת ביום 10.1.96 במרכז להתפתחות הילד בהיות התובע בן שנתיים ו- 10 חודשים, צויין איחור התפתחותי כללי, איחור בשפה ואיחור במוטוריקה גסה על רקע הימיפרזיס מימין. 3. ביום 4.2.96 הובא התובע מונשם לבית חולים רמב"ם בשל נפילה נוספת וחבלת ראש (להלן - "הנפילה השנייה"). בקבלתו צויין בליטה של הקרניופלסטיקה שהותקנה בראשו בניתוח הראשון בשל הצטברות נוזל. ב- CT ראש שבוצע צויין שהשתל האקרילי מהניתוח הקודם נותק בחלקו. התובע שוחרר לביתו כעבור יומיים. ביום 2.4.96 נבדק התובע במרפאה הנוירוכירורגית של בית החולים רמב"ם ונמצא כי הקרניופלסטיקה רופפת לחלוטין והוחלט על ניתוח חוזר. 4. ביום 31.7.96 אושפז התובע במחלקה לכירורגיית ילדים בבית חולים רמב"ם בשל נפיחות תת קרקפתית באזור הצלקת הניתוחית. בניקור מקומי נלקח נוזל לתרבית שהצמיח חיידק staph aureus. הוחלט על טיפול שמרני על ידי מתן אנטיביוטיקה במשך 7 ימים. אקדים את המאוחר ואומר כי טענת הרשלנות הנטענת כנגד הרופאים מתמקדת בעיקר בטיפול שניתן לתובע במהלך אשפוז זה. 5. ביום 21.8.96 נותח התובע אלקטיבית להוצאת הפלטה של הקרניופלסטיקה שנמצאה שבורה לשלושה חלקים, ונוקזה מוגלה שנמצאה מעל ומתחת לבליטה (להלן - "הניתוח השני"). במהלך האשפוז צמח שוב חיידק aureus staph. התובע טופל ושוחרר כעבור שבוע עם הוראה להמשך אנטיביוטיקה לעוד תשעה ימים. מאז ביקר התובע מספר פעמים במרפאה הנוירוכירורגית ועקב נפיחות באזור הניתוח סוכם כי התובע זקוק לקרניופלסטיקה חוזרת. בתאריך 21.7.98 אושפז התובע לצורך הכנסת פלטת קרניופלסטיקה חדשה. בתאריך 28.8.98 בוצע הניתוח והתובע שוחרר כעבור שבוע. ביום 8.9.98 אושפז התובע בשל נפיחות ונזילה בפצע הניתוח הבטני. נמצאה ציסטה באזור פצע הניתוח הבטני. הקטטר הבטני של השנט הוצא לניקוז חיצוני ממושך עם תוצאה של ירידת הנפיחות בפצע בראש. בתאריך 24.9.98 עבר התובע ריביזיה של הפצע בראש לצורך סגירה של הפיסטולה בדורה (קרום המוח). ב- 4.10.98 עבר שוב ריביזיה של הפצע. ב- 15.10.98 עבר התובע הכנסה של דלף חדרי-צפקי וריביזיה של הקרניופלסטיקה. באשפוז זה טופל במשך 33 ימים באנטיביוטיקה, כנראה בשל עדות ב- CSF של מנינגיטיס. רק לאחר שבדיקות CSF חזרו תקינות בוצעה הכנסת השנט הנ"ל. מצבו של התובע 6. התובע סובל מפיגור קשה עם הפרעות בהתנהגות, שיתוק ספסטי בפלג גוף ימין, התקפים אפילפטים הדורשים טיפול תרופתי קבוע ופזילה בעין ימין. אין מחלוקת כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 100%. טענות הצדדים בתמצית 7. בכתב התביעה טענו התובעים כי הצוות הרפואי אשר טיפל בתובע החל ממועד הנפילה הראשונה ועד לתום הטיפולים הרפואיים בשנת 1998, התרשל לאורך כל הטיפול הרפואי שניתן לתובע, וכי ההתרשלות גרמה למרבית נזקיו של התובע כיום. 8. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי לא נפל כל דופי בטיפול הרפואי שהוענק לתובע, וכי מצבו הרפואי וההתפתחותי נובע כל כולו מחבלת הראש והשלכותיה. הנתבעות שלחו הודעה לצד שלישי נגד הורי התובע במסגרתה טענו כי ההורים הזניחו את התובע ואת מצבו, סירבו לבצע או השתהו בביצוע בדיקות או טיפולים נדרשים, לא השגיחו על התובע ולא מנעו את נפילותיו. חוות הדעת הרפואיות חוות הדעת מטעם התובעים 9. התובעים מתבססים בטענותיהם לרשלנות בטיפול הרפואי שהוענק לתובע על חוות דעתו של ד"ר צבי ישראל - מומחה בתחום הנוירוכירורגיה מבית חולים הדסה עין כרם. ד"ר ישראל התייחס בחוות דעתו לסוגיית החבות וגובה הנכות. בחוות דעתו ציין ד"ר ישראל כי הצוות הרפואי התרשל בטיפול בתובע, הן בדחיית הניתוח השני שבוצע לתובע והן בכל הנוגע לטיפול שהוענק לתובע ביום 31.7.96, עת אושפז בשל נפיחות תת קרקפתית באזור הצלקת הניתוחית. אזכיר כי בניקור מקומי נלקח נוזל לתרבית שהצמיח חיידק staph aureus והוחלט על טיפול שמרני על ידי מתן אנטיביוטיקה במשך 7 ימים. לדעת ד"ר ישראל, ראוי היה לנתח את התובע על מנת למנוע התפשטות הזיהום במקום הטיפול השמרני שניתן לו. בשולי חוות דעתו מוסיף ד"ר ישראל ומציין כי ראוי היה להשתיל שאנט (דלף) בניתוח הראשון אשר היה בו כדי לחסוך את כל הפרוצדורות והאשפוזים הנוספים שבאו לאחר הניתוח הראשון. בנוסף לכל האמור, מציין ד"ר ישראל באופן כללי כי התיעוד הרפואי לוקה בחסר, זאת מבלי לפרט. לגבי שיעור הנכות, כותב ד"ר ישראל בחוות דעתו כי דרגת נכותו הנוירולוגית של התובע היא בשיעור של 100% כאשר להערכתו "עד כ- 50% של נכות זו נגרמה כתוצאה מנכות רפואית". בסוגיית גובה הנכות התבססו התובעים גם על חוות דעתו של פרופ' י. גרושקביץ אשר קבע אף הוא כי לתובע נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 100%, וכן על חוות דעתו של ד"ר תאופיק קראקרה בתחום הנפשי, אשר קבע כי לתובע נגרמה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 40% לפי סעיף 34 לתקנות המל"ל. חוות הדעת מטעם הנתבעים 10. הנתבעים התבססו על חוות דעתו של פרופ' אלי רייכנטל אשר התייחס הן לשאלת החבות והן לשאלת הנכות. בחוות דעתו ציין פרופ' רייכנטל כי לא נפל כל דופי בטיפול הרפואי שניתן לתובע. לדעתו, כל הטיפולים והניתוחים נעשו לפי אמות מידה מקובלות בקהילה הנוירוכירורגית. לגבי שיעור הנכות, קיבל פרופ' רייכנטל את עמדת המומחים מטעם התובע כי נכותו של התובע היא בשיעור של 100%. ואולם לדעתו, הנכות היא פועל יוצא של חבלת הראש שנגרמה לתובע כתוצאה מהנפילה הראשונה, והניתוח הראשון שעבר התובע אשר בוצע על מנת להגיע לקשתית החבויה מתחת לשולי העצם, ומכאן שלא היה מנוס מלגרום לצלקות ניתוחיות והשתלה של שתל עצם במקום העצם החסרה. הנתבעים הגישו גם את חוות דעתו של ד"ר משה סטולר בתחום הנפשי, אשר סבר אף הוא כי מצבו הנפשי לרבות הפיגור השכלי והשלכותיו השונות של התובע נובע בעיקרו מהנזק המוחי שנגרם לו כתוצאה מחבלת הראש הקשה אשר עבר בגיל 8 חודשים. לעניין גובה הנכות הצטרף ד"ר סטולר לאמור בחוות דעתו של פרופ' רייכנטל בעניין זה. חקירת המומחה מטעם התובעים - ד"ר ישראל 11. אקדים ואומר כי ד"ר ישראל חזר בו בעדותו מכל האמור בחוות דעתו, הן בהתייחס לסוגיית החבות והן בהתייחס לסוגיית הנזק. ד"ר ישראל הודה בחקירתו הנגדית כי למעשה, הצוות הרפואי לא התרשל בטיפול בתובע, ומכל מקום, נכותו של התובע כיום נובעת כל כולה מהחבלה שאירעה לתובע כתוצאה מהנפילה הראשונה ולא מהטיפול הרפואי שניתן לו. כך, בתחילת עדותו צמצם ד"ר ישראל את עמדתו לגבי התרשלות הצוות הרפואי וציין כי ההתרשלות נוגעת אך ורק לשלב בו אובחן אצל התובע זיהום, היינו, לטיפול הרפואי שניתן לתובע ביום 31.7.96 (פרו' מיום 2.3.11 עמ' 24 שו' 13-16 וכן עמ' 27 שו' 24). כשנשאל האם הטיפול הרפואי שניתן לתובע עד למועד זה היה רשלני, השיב "לא, אני חושב שהילד קיבל טיפול סביר ביותר" (עמ' 24 שו' 18). בהמשך החקירה הנגדית, חזר בו למעשה ד"ר ישראל אף מעמדתו בנוגע להתרשלות הצוות הרפואי בכל הנוגע לטיפול בתובע ביום 31.7.96. אתרכז איפוא להלן בטיפול הרפואי במועד זה. הטיפול הרפואי ביום 31.7.96 12. נשוב ונזכיר כי במועד זה אושפז התובע במחלקה לכירורגיית ילדים בבית חולים רמב"ם בשל נפיחות תת קרקפתית באזור הצלקת הניתוחית. בניקור מקומי נלקח נוזל לתרבית שהצמיח חיידק staph aureus והוחלט על טיפול שמרני על ידי מתן אנטיביוטיקה במשך 7 ימים. ד"ר ישראל אישר בעדותו כי הופעת הזיהום בנסיבות מצבו של התובע היא תופעה שכיחה וכי עצם התפתחות הזיהום במועד זה, אינה תוצאה של רשלנות בטיפול (עמ' 26 שו' 15). עוד אישר ד"ר ישראל כי ככל הנראה הזיהום התפתח אצל התובע בהיותו בביתו ובסמוך להגעתו לבית החולים ביום 31.7.96 (עמ' 29 שו' 14-20). משכך, נותר לבחון עתה את עמדתו של ד"ר ישראל כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע במהלך האשפוז מיום 31.7.96 היה רשלני. בחוות דעתו כתב ד"ר ישראל כי לא היה בכוחו של הטיפול האנטיביוטי שקיבל התובע כדי למנוע את התפשטות הזיהום, ועל כן ראוי היה לנתח את התובע לכל הפחות תוך 24 שעות על מנת למנוע התפשטות הזיהום (סעיף 5 בפרק דיון ומסקנות של חוות הדעת). על דברים אלה חזר ד"ר ישראל בחקירתו הנגדית. לדבריו "כשיש זיהום בתוך הראש בנוכחות גוף זר, זה בעיני אינדיקציה לניתוח. אולי לא emergency באמצע הלילה, אבל ניתוח תוך פרק זמן מאוד קצר. שעות עד ימים" (עמ' 31 שו' 8-10). אולם, בהמשך חקירתו הנגדית נסוג ד"ר ישראל מדבריו אלה ומעמדתו כי הימנעות מביצוע ניתוח דחוף מהווה התרשלות וציין כי: "אני ניסחתי את המילים שלי פה מאוד בזהירות, 'אולי אפילו רשלנות' וככה כתבתי פה. אני לא קבעתי שיש פה רשלנות, כי אני יודע שזה נושא לדיון" (עמ' 39 שו' 4-6). מכאן, שההתרשלות לגישת ד"ר ישראל, אם בכלל, היא כי הצוות הרפואי נקט בגישה שמרנית של מתן אנטיביוטיקה על מנת למנוע את התפשטות הזיהום ולא בהתערבות ניתוחית. דא עקא, שבפועל הטיפול השמרני הצליח ובעקבותיו נמנעה התפשטות הזיהום (עמ' 30 שו' 15-21). על כן, ספק רב אם לגישתו של ד"ר ישראל, כי ראוי היה לנתח את התובע על מנת למנוע את התפשטות הזיהום, יש בסיס. נדמה כי ראוי בנסיבות אלה לאמץ דווקא את דעתו של המומחה מטעם הנתבעת פרופ' רייכנטל אשר כתב בחוות דעתו כי הטיפול השמרני שניתן לתובע למניעת התפשטות הזיהום הוא הטיפול המקובל "ורק כשזו אינה מביאה להחלמה מלאה, נשקלת האפשרות לניתוח ראדיקאלי". 13. מכל מקום, בין כך ובין כך, אין מחלוקת כאמור כי הטיפול השמרני שניתן לתובע במתן אנטיביוטיקה בסופו של דבר הצליח, וכי הזיהום לא התפשט. לכן ברי כי לא נגרם לתובע כל נזק מכך שהרופאים נקטו בגישה השמרנית במקום בהתערבות ניתוחית, ובדיעבד אף ניתן לומר כי טוב שכך נהגו הרופאים. וראו לעניין זה דבריו של ד"ר ישראל בחוות דעתו כי: "למזלו של הילד ולמזלם של צוות המטפלים הזיהום לא התפשט" (בסעיף 5 לפרק דיון ומסקנות בחוות דעתו) וכן ראו דבריו בחקירה הנגדית כי: "ש: ... הטיפול השמרני הצליח במקרה הזה? ת: כן, לפי התיעוד" (עמ' 30 שו' 19-21). כמו כן, ראו דבריו של ד"ר ישראל כי בסופו של דבר לא נגרם לתובע כל נזק מאי ביצוע הניתוח כטיפול למניעת התפשטות הזיהום (עמ' 41 לפרוטוקול). סיכום ביניים 14. כאמור, ד"ר ישראל חזר בו מעמדתו בדבר הרשלנות המיוחסת לצוות הרפואי שטיפל בתובע, וייחס ההתרשלות אך לטיפול הרפואי שניתן לתובע בעקבות התפתחות זיהום ביום 31.7.96. אולם, כפי שראינו, ד"ר ישראל נסוג אף מעמדתו כי הימנעות מביצוע הניתוח במקום טיפול שמרני באנטיביוטיקה מהווה רשלנות - "אני לא קבעתי שיש פה רשלנות, כי אני יודע שזה נושא לדיון" (סעיף 12לעיל), ומכל מקום, ספק רב אם עמדתו הראשונית יכולה הייתה לעמוד בשים לב לעובדה שבסופו של דבר הטיפול השמרני הוכיח עצמו. אוסיף עוד כי ניתן היה להימנע מהכרעה בשאלה זו נוכח העדר המחלוקת כי לתובע לא נגרם כל נזק מהעובדה שלא נבחרה הדרך הניתוחית, ההיפך הוא הנכון. התוצאה היא כי טענת התובעים להתרשלות בטיפול הרפואי במהלך האשפוז מיום 31.7.96 - נדחית. 15. ד"ר ישראל העלה טענות נוספות בחוות דעתו בנוגע להתרשלות הרופאים בטיפול בתובע. אף שבמהלך חקירתו הנגדית שב וציין ד"ר ישראל מספר פעמים כי ההתנהגות הרשלנית היחידה המיוחסת לצוות הרפואי נוגעת לאשפוז מיום 31.7.96, אדרש בקצרה לטענותיו הנוספות המפורטות בחוות דעתו. אקדים שוב את המאוחר ואציין כי גם מטענות נוספות אלה חזר בו ד"ר ישראל במהלך עדותו. איחור בביצוע הניתוח השני 16. בחוות דעתו ציין ד"ר ישראל כי ראוי היה להמתין עד כ- 6 חודשים לביצוע הניתוח השני. לדבריו, מסיבות לא ברורות הניתוח השני התבצע בסופו של דבר רק כעבור 11 חודשים (סעיף 6 בפרק דיון ומסקנות). לעומת זאת, בעדותו, לאחר שהודה כי עמדתו לפיה הזמן המקסימאלי המקובל לביצוע הניתוח השני הוא ששה חודשים אינה מבוססת על ספרות רפואית, הסביר ד"ר ישראל כי ראוי היה להקדים את ביצוע הניתוח לנוכח חשש לנפילות חוזרות וחבלות ראש אצל התובע. כשעומת ד"ר ישראל עם העובדה שהתובע לא נפל ולא נחבל בפרק הזמן עד הניתוח החוזר, השיב "זה עניין של מזל" (עמ' 32 שו' 22), וכשעומת עם הטענה שאם התובע לא נפל ולא נחבל, ממילא ביצוע הניתוח בשלב מאוחר יותר לא גרם לו כל נזק, השיב "אני לא חושב שזה עיקר נקודת ההתרשלות פה, כפי שציינתי", (שם, שורה 24). ובהמשך, הודה ד"ר ישראל בסופו של דבר כי "לא, אני לא חושב שלדחות את זה [את הניתוח] כמה חודשים היה נקודת התרשלות. אני מסכים איתך" (עמ' 33 שו' 2). ובהמשך גם הודה כי לא נגרם לתובע כל נזק מדחיית ביצוע הניתוח (שם, שו' 6). מכאן שגם טענה זו של ד"ר ישראל כי דחיית ביצוע הניתוח השני מהווה התרשלות, אינה עומדת עוד. אי התקנת שאנט בניתוח הראשון 17. טענה נוספת שהעלה ד"ר ישראל בחוות דעתו היא כי ראוי היה כבר בניתוח הראשון להשתיל בראשו של התובע שאנט לניקוז הנוזלים, וכי לו היו נוהגים בפרוצדורה זו, ייתכן והדבר היה חוסך לתובע את כל הפרוצדורות והאשפוזים הנוספים מאז הניתוח הראשון שעבר. בחקירתו הנגדית חזר בו ד"ר ישראל גם מטענה זו והודה בסופו של דבר כי אין מקום לייחס התרשלות לצוות הרפואי בכל הנוגע לאי שימוש בשנאט בניתוח הראשון. וכדבריו: "אני גם לא אמרתי שזה רשלן לא לשים שאנט בהתחלה. את יכולה [הכוונה לבית המשפט], אם תבואו לחוות דעת שלי, הנקודה כמעט היחידה שאני תולה פה [הכוונה ייחוס רשלנות] זה היה מסביב לסיפור של הזיהום [הזיהום שהתפתח ביום 31.7.96]" (עמ' 38 שו' 6-9). מכאן שגם הטענה לרשלנות בניתוח הראשון אינה עומדת עוד. 18. התוצאה מכל האמור עד כה היא כי ד"ר ישראל הודה בסופו של דבר כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע לא היה רשלני, ומכל מקום, ד"ר ישראל אישר מספר פעמים כי לתובע לא נגרם כל נזק כתוצאה מהטיפול הרפואי. 19. על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעל הדין המבקש להוכיח עניין שברפואה כדי לבסס טענה מטענותיו, יצרף חוות דעת רופא או מומחה בעניין. לאור כל זאת, ומשחזר בו ד"ר ישראל מעמדותיו בנוגע לרשלנות הצוות הרפואי שטיפל בתובע החל ממועד הנפילה הראשונה ועד לתום הטיפול הרפואי בשנת 1998, ממילא אין לתביעה במה להיאחז ודינה להידחות. כאן המקום לציין כי התובעים העלו בסיכומיהם טענות כנגד העיכוב שחל בביצוע הניתוח או בביצוע בדיקות CT, ואולם נוכח כל האמור לעיל, ממילא טענות אלה הן חסרות כל בסיס, שכן הן אינן מעוגנות כנדרש בחוות דעת רפואית. 20. אדגיש כי בניסיונם להתגבר על הסיטואציה שנוצרה, בה חזר בו המומחה מטעם התובעים מכל טענותיו כנגד הצוות הרפואי, טענו התובעים בסיכומיהם, לראשונה, כי יש להתייחס אל ד"ר ישראל כאל עד עוין, ויש להתעלם למעשה מחקירתו הנגדית. אין מקום להתייחס לטענה תמוהה זו, כשלעצמה, ולו בשל העובדה שהטענה הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים. מיותר לציין כי הכרזת עד עוין נועדה לאפשר לבעל הדין לחקור את העד בחקירה נגדית במקום בחקירה ראשית. 21. טרם סיום אציין כי בא כוח התובעים העלה בסיכומיו השגות שונות כנגד עדותו וחוות דעתו של פרופ' רייכנטל. כך לדוגמא מציין בא כוח התובעים כי פרופ' רייכנטל לא בדק את כל התיעוד הרפואי בטרם כתב את חוות דעתו, יצא בחוות דעתו בהנחות שגויות וכיוצ"ב - הכל כמפורט בהרחבה יתרה בסעיף 2.9 לסיכומי התובעים. כך, אף באשר להשגותיו של בא כוח התובעים מעדותם של פרופ' פיינסוד וד"ר גילבורד אשר טיפלו בתובע. לא מצאתי כל ממש בטענות אלה אשר אינן נוגעות ישירות להתנהגות הרשלנית המיוחסת לרופאים על ידי ד"ר ישראל בחוות דעתו, והמתייחסות לעניינים שוליים שאינם בלב המחלוקת שבין הצדדים. סוגיית הקשר הסיבתי 22. די באמור עד כה כדי להביא לדחיית התביעה. למעלה מן הדרוש אתייחס בקצרה לשאלת הקשר הסיבתי, ואומר אך זאת - טענת התובעים כי נכותו של התובע נובעת בחלקה מהטיפול הרשלני הנטען אין לה עוד קיום לאחר עדותו של ד"ר ישראל בבית המשפט. כאמור, בחוות דעתו קבע ד"ר ישראל כי נכותו הנוירולוגית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 100% וכי מחצית מנכות זו נגרמה כתוצאה מההתרשלות בטיפול הרפואי שפורטה בחוות הדעת. בניגוד לאמור בחוות הדעת, חזר בו ד"ר ישראל במהלך עדותו מקביעה זו והודה כי למעשה לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מהטיפול הרפואי שהוענק לו וכי את כל נכותו של התובע יש לייחס לנפילה הראשונה. ראו "ש: זאת אומרת שכתוצאה מהרשלנות הנטענת על ידך אין למעשה נכות, וכל הנכות מיוחסת לפגיעה הראשונה? ת: כן." (עמ' 46 לפרוט' שור' 16). מכאן שאין כל בסיס לטענת התובעים כי מצבו הרפואי של התובע נובע, לפחות בחלקו, מהטיפול הרשלני הנטען. די היה בכך בלבד כדי להביא לדחיית התביעה, אף לו סברתי כי הוכחה טענת התובעים בכל הנוגע להתרשלות בטיפול הרפואי בתובע, וזאת בשל העדר קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק. 23. סיכומו של דבר, משהודה המומחה מטעם התובעים, ד"ר ישראל, כי למעשה לא נמצאה כל התרשלות בטיפול הרפואי שהוענק לתובע, ומכל מקום, כי לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מההתרשלות הנטענת, ומשעה שהודה כי נכותו של התובע כיום נובעת כל כולה מהנפילה הראשונה, ממילא לא הוכחה עילת תביעתו של התובע. אשר על כן, התביעה נדחית. ממילא נדחית ההודעה לצד שלישי. מוטב היה לו בסיום עדותו של ד"ר ישראל היו מבקשים התובעים למחוק את תביעתם. משלא נהגו כך יש לחייבם במלוא הוצאות המשפט שהוסבו לנתבעת. ואולם, נוכח פגיעותיו ומצבו הקשה של התובע, והטרגדיות ששבו ופקדו את בני המשפחה, אפסוק הוצאות סמליות בסך של 6,000 בלבד. רפואהרשלנות