אישור הסכם פשרה בין נושה מובטח של חברה שבפירוק זמני לבין בעל מניות

אישור הסכם פשרה בין נושה מובטח של חברה שבפירוק זמני לבין בעל מניות

לפני בקשה לאישור הסכם פשרה (להלן: "ההסכם") שנחתם בין בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") לבין ה"ה אריה וחיים גולובנציץ בעלי המניות בחברת פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ (להלן: "בעלי המניות" ו"החברה" בהתאמה) על דעת כונס הנכסים מטעם הבנק (להלן: "כונס הנכסים") והמפרקים הזמניים של החברה, עו"ד דרור שמחיוף שמונה במסגרת בקשת פירוק שהגיש משיב 3, ועו"ד אילן שביט שמונה בהמשך לבקשת אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין (להלן: "מס הכנסה").

הרקע לבקשה
1. בחודש יוני 2004 הוגשה בקשה לפירוק החברה על ידי משיב 8 בעילה הקבועה בסעיף 257(5) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 בטענה כי מן הצדק והיושר שהחברה תפורק. זאת בשל סכסוך בין בעלי המניות שהוביל את החברה למבוי סתום. בעקבות הבקשה מונה לחברה מפרק זמני, עו"ד דרור שמחיוף. בשל העובדה כי החברה הייתה חייבת לבנק סכומים שונים, בהיקפים ניכרים, ולהבטחת חובותיה שעבדה נכסים מנכסיה לבנק, ונוכח אי עמידת החברה בהתחייבויותיה כלפי הבנק, מונה במהלך אותו חודש (יוני 2004) עו"ד שאול ברגרזון ככונס הנכסים על חלק מנכסי החברה. לימים מונה מפרק זמני נוסף לבקשת מס הכנסה, ובצוותא הם מימוש נכסים והעבירו לבנק מקדמות על חשבון חובות החברה. כמו כן שולמו סכומי מס בהיקפים ניכרים למס הכנסה מתמורות מימוש הנכסים.

2. במקביל, בשנת 2010 הגיש הבנק לבית המשפט תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד החברה וכנגד הערבים לחובהּ, בכלל זה בעלי המניות (תא"ק 42752-12-10 בבית משפט זה). התביעה עוכבה על ידי בית משפט זה נוכח הליכי הפירוק בהם מצויה החברה. כמו כן, המפרקים הזמניים וכונס הנכסים הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה כנגד בעלי המניות לפינוי ותשלום דמי שימוש ראויים בגין חלקה 147 בבית וגן המשועבדת לנושה המובטח (ת"א 52126-07-11, להלן: "תביעת הפינוי").

3. בין הבנק לבעלי המניות התגבש הסכם פשרה לסיום כל ההליכים המשפטיים בין הצדדים, שהוא ההסכם שאישורו נתבקש במסגרת בקשה זו.

4. לפי ההסכם, בעלי המניות הסכימו לשלם לנושה המובטח את יתרת חוב החברה ובכפוף לכך ימחל הבנק על יתרת חוב החברה כלפיו. במקביל הגיעו בעלי המניות, הערבים אישית לחוב החברה לנושה המובטח, להסכמה עם המפרקים הזמניים לרכישת נכסי החברה המשועבדים לנושה המובטח לפי מנגנון שמאות שנקבע בהסכם ובתמורה שנקבעה אף היא בהסכם.

5. לטענת המבקשים את אישור ההסכם – כונס הנכסים, המפרקים הזמניים ובעלי המניות – ההסכם משרת את אינטרס החברה הואיל וכפועל יוצא הימנו נגרע הבנק בסכומים מהותיים ממצבת נושי החברה.

התנגדות מס הכנסה להסכם
6. מס הכנסה, שהינו הנושה המהותי של החברה ושחוב החברה כלפיו עומד על סך של כ-40 מיליון שקלים, התנגד לאישור ההסכם, שכן לדבריו, לא זו בלבד שבעסקה העומדת בבסיס ההסכם רב הנסתר על הנגלה, אלא שאישורו יביא להתחמקות ממס של הערבים (בעלי המניות) ויפגע בקופת הפירוק.

7. מס הכנסה הצביע על מספר סעיפים בהסכם שיש בהם לדבריו כדי לפגוע בזכויותיו. ראשית נטען כי התשלומים לנושה המובטח במסגרת ההסכם עולים על חובו המובטח של נושה זה. הוא הצביע על כך שמההסכם עולה כי לשיטתו של הבנק, חובות החברה המובטחים בשעבוד לבנק מגיעים לסך של 14,176,851 ₪. למרות זאת, מתחייבים בעלי המניות במסגרת ההסכם לשלם לבנק סך של 20,135,856 ₪. מה גם שהסך של 20,135,85 ₪ כולל גם את סכום הערבות הבנקאית בסך של 11,259,005 ₪, ערבות שאינה חלק מהחובות המובטחים של הבנק ושממנה שולם בסופו של יום סך של 4.3 מיליון ₪ בלבד.

8. שנית נטען, כי טענת הבנק לנשיה בכלל ונשיה מובטחת בפרט כלל לא נבחנה על ידי המפרקים הזמניים, והבנק כלל לא הגיש תביעת חוב. המפרקים גם לא בחנו את תוקף השעבוד הנטען ולא נבחנו סכומי החוב שנדרשו על ידי הבנק. במסגרת ההסכם גם נתבקש לתת תוקף של פסק דין לתביעה שהגיש הבנק בסדר דין מקוצר כלפי החברה והערבים מבלי שנעשתה בחינה כלשהי של החוב, וזאת על אף הטענות הכבדות שהעלו בעלי המניות כנגד החובות שנתבעו על ידי הבנק. לדברי מס הכנסה, על הבנק הייתה מוטלת החובה להתנהל בשקיפות ולפרט במסגרת ההסכם את הרכב החוב של החברה, הנכסים שמומשו והתמורה שנתקבלה או עתידה להתקבל בגינם.

9. עוד נטען כי במסגרת ההסכם, הבנק מבקש להוסיף לחובות החברה המובטחים על ידו כשעבוד, גם את התשלומים שהוא שילם במסגרת הערבות שניתנה על ידו להבטחת תשלום חובות מס רכישה אשר בסופו של יום נפרעה בהסכמה בסך של כ- 4.3 מיליון ₪. למעשה אפוא, הבנק מבקש לחייב את החברה בחובות המס שנפרעו על ידו במסגרת תיקי הכינוס ו"להעמיס" חוב זה פעם נוספת על קופת הפירוק ולהכיר בהם כחובות מובטחים.

10. עוד נטען כי על אף שבתביעת הפינוי נתבעו בעלי המניות לשלם סך של כ-930,000 ₪ ולמרות זאת לפי ההסכם ישלמו בעלי המניות לקופת הפירוק סך של 500,000 ₪ לשם סילוק תביעת הפינוי. זאת מבלי שניתן הסבר כלשהו לוויתור מופלג זה.

11. נטען גם כי אישור ההסכם נותן למעשה הפטר לבעלי השליטה (בעלי המניות) מחובם האישי והעברת נכסי החברה לידיהם. מכירת הנכסים במשועבדים לבעלי עניין בחברה, שערבים לחובותיה, ללא ביצוע הליך של מכרז פומבי והתמחרות, וללא קבלת חוות דעת אובייקטיבית עדכנית, פוגעת בנושים הלא מובטחים של החברה, שכן לא זו בלבד שהיא אינה מבטיחה את השאת התמורה שתתקבל בקופת הפירוק, אלא שקיים חשש למכירה במחיר שאינו משקף את ערך השוק. לפי ההסכם, בנסיבות מסוימות, בעלי המניות ישלמו פחות משווי הנכסים המוערכים, ובכך למעשה, ההסכם מיטיב עם בעלי המניות על חשבון פגיעה מהותית בזכויותיהם של הנושים הבלתי מובטחים, ובעיקר במס הכנסה.

12. בנוסף נטען כי בעלי המניות אשר שילמו את ערבותם אינם זכאים לחזור ולהיפרע מנכסי החברה. לדברי מס הכנסה, בעלי המניות מבקשים "לדלג" מעל השלב בו עליהם לפרוע את ערבותם ורק לאחר מכן לחזור לחברה בתביעת חוב. בכך ייגרם נזק של ממש לנושי החברה, שכן קבלת תביעת הבנק הייתה פותחת בפני הבנק אפשרות לגבות את חובו המובטח מהערבים, מבלי לממש כלל נכס מנכסי החברה באופן שיותיר ליתר נושי החברה נכסים להיפרע מהם. מה גם, שבדרך זו, בעלי המניות היו חייבים להגיש תביעת חוב נפרדת כנגד החברה במסגרת הליכי הפירוק ובנסיבות העניין, סעיף 12 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") לא היה חל הן בשל ויתורם על זכות זו כלפי הבנק במסגרת כתב הערבות עליו חתמו, ויתור שכוחו יפה גם כלפי יתר נושי החברה, והן בשל ההלכה בדבר הדחיית חובם של בעלי מניות בהתאם לסעיף 6(ג) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). זאת, לאור העובדה כי בעלי המניות הם אלו שהביאו את החברה לפתחו של בית המשפט של חדלות פרעון תוך התרת חובות בהיקף של מיליוני שקלים. מה גם, שבהתאם לרישום בספרי החברה, לבעלי המניות קיים חוב כלפי החברה בסך של כ-48 מיליון שקלים שלא נפרע. אישור ההסכם יוביל לתוצאה אבסורדית לפיה, בעלי המניות שהובילו את החברה לפירוק יהיו היחידים שייפרעו ממנה.

תגובת כונס הנכסים ובעלי המניות לטענות מס הכנסה
13. בתגובה, דחה כונס הנכסים את טענות מס הכנסה אחת לאחת. הוא הצביע על כך שמההסכם עולה במפורש כי חובות החברה לבנק נכון ליום 28.12.12 עמדו על סך של 25,435,856 ₪. בהתאם לכך, התחייבו בעלי המניות לשלם לבנק סך של 20,135,856 ₪, כשהיתרה בסך של 5.3 מיליון ₪ הוסדרה בהסכם כמחילת מותנית, בכפוף לתנאי ההסכם. לדבריו, טענת מס הכנסה כי חובות מיסים בגין נכס משועבד שמומש בהליכי חדלות פרעון אינם הוצאות מימוש, הוצאות כינוס ואינם חלק מהחוב המובטח, תמוהה, שכן ברי שחובה של החברה כלפי הבנק יש להפחית רק את הסכום נטו שהתקבל בבנק בפועל ממכירת הנכס המשועבד. מה גם, שבמקרה זה תשלום המס שלא היה שנוי במחלוקת למס הכנסה והעברת יתרת התמורה לחשבונות החברה תוך מתן ערבות בנקאית על סך של 9 מיליון ₪ שהיה שנוי במחלקות, במטרה לחסוך את הריבית החריגה בחשבונות החברה, אושר מראש על ידי בית המשפט. כונס הנכסים הוסיף כי מדובר בטענה אבסורדית של מס הכנסה הטוען כי החוב אינו מובטח בה בשעה שהערבות הבנקאית נועדה להבטיח את התשלום כלפי מס הכנסה שטען כי חובות המס מהווים שעבוד ראשון על הקרקע.

14. באשר לטענה הנוגעת לסכום החוב ותוקף השעבודים נטען כי מדובר בטענות חדשות וסתמיות, אשר לא נטענו על ידי מס הכנסה עד היום, בכל 9 השנים בהן התנהל תיק הכינוס למימוש הנכסים המשועבדים לבנק, מבלי שמס הכנסה העלה טענה של ממש בעניין, ושעה שהליכי הכינוס התנהלו בשיתוף פעולה בין המפרקים הזמניים לכונס הנכסים ובפיקוח בית המשפט. משום כך גם יש לדחות את טענות מס הכנסה בדבר אי פירוט החובות והנכסים שמומשו במסגרת ההסכם. בית המשפט אכף את השעבודים ופסק דינו חלוט. גם בעלי המניות הודו פעם אחר פעם כי החוב לבנק אינו שנוי במחלוקת והשעבוד תקף. הטענה כי בעלי המניות טענו "טענות נגד החוב'' במסגרת תביעת הפינוי שהוגשה נגדם אין בה ממש, מאחר ומדובר בטענות ריקות וסתמיות אשר נועדו להוות משקל נגד התביעה בלבד, ולא בכדי לאחר בחינת הסיכונים והסיכויים בטענות אלה, ויתרו עליהן בעלי המניות.

15. גם את הטענות בדבר הגידול בחובות החברה בין שנת 2010 (מועד הגשת התביעה) לשנת 2012 (בה גובש הסכם הפשרה) יש לדחות. הוא הצביע על כך שיתרת החוב גדלה בסך של כ-1.5 מיליון ₪ נעוצה בעמלות חידוש ערבות בנקאית שניתנה למס הכנסה וחודשה לפי דרישתם, ריבית על העו"ש והוצאות הכינוס בחשבון הכינוס.

16. באשר לטענה כי קבלת התביעה שהגיש הבנק נגד בעלי המניות תפתח את האפשרות לגביית החוב המובטח מהערבים (בעלי המניות) מבלי לממש נכסי החברה המשועבדים לבנק, ובכך "יוותרו" נכסים אלה לנושים האחרים, טען כונס הנכסים כי לבנק הזכות לגבות את מלוא חובו, לפי שיקול דעתו מהנכסים ששועבדו להבטחת חובו או מהערבים. למס הכנסה כמו לשאר נושיה אין כל זכות לדרוש מהבנק לגבות את החוב דווקא מהערבים, מקום בו החברה יכולה בעצמה לפרוע את חובותיה. כונס הנכסים גם דחה את הטענה בדבר אי תחולת סעיף 12 לחוק הערבות נוכח האמור בכתב הערבות, בדבר הוויתור על הזכות הקבועה בסעיף 12 לחוק זה, שכן וויתור זה חל במישור היחסים בין הבנק לערבים בלבד, ואין בה להקנות זכות כלשהי לצד שלישי. מה גם, משהסכים הבנק במסגרת ההסכם לוותר על תניה זו בכפוף לתנאי ההסכם הפשרה, לא יכולה להיות למס הכנסה כל טענה בעניין.

17. גם בעלי המניות ביקשו לדחות את התנגדות מס הכנסה לאישור ההסכם. לדבריהם, אין מקום לטענה כי הם עתידים לקבל נכסים בשווי העולה על סכום החוב המובטח של החברה לבנק, שכן בהתאם להסכם הפשרה צפויה התמורה הסופית עבור הנכסים להיקבע בהתאם להערכת שמאי בלתי-תלוי. גם טענת ה"וויתור המופלג" של הבנק על חובם כלפיו אין בה ממש שכן כנגד תביעת הבנק עמדו לצדם טענות כבדות משקל, ונוכח טענות אלו כמו גם העובדה שלפי הסכם הפשרה ממילא עתידים הנכסים שבעניינם הוגשו תביעת הפינוי לעבור לידיהם, הוסכם על תשלום סך של חצי מיליון שקלים, המשקף כראוי את הסיכונים והסיכויים של שני הצדדים בתיק זה. מכל מקום, קופת הפירוק אך יצאה נשכרת מההסכם, שכן בזכות נכונותם לפרוע את מלוא חוב החברה לבנק על אתר, ניאות הבנק להפחית את סכום החוב הנתבע על ידו בכ-5 מיליון ₪, כשבמחצית הטבה זו תזכה קופת הפירוק. לא זו בלבד שההסכם אינו מיטיב עם בעלי המניות על חשבון פגיעה בזכויותיהם של הנושים, כטענת מס הכנסה, אלא שבזכות הזרמת הכספים על ידם, מעניק ההסכם לנושי החברה, באמצעות קופת הפירוק, טובת הנאה שלא היו זוכים בה.

18. בנוסף, את עיקר טענותיהם כיוונו בעלי המניות כנגד טענת מס הכנסה בדבר העדר זכות התחלוף הקיימת להם לפי סעיף 12 לחוק הערבות, כשהם מוסיפים בעניין זה על גבי הטענות שהעלה כונס הנכסים. לדבריהם, בעל מניות שהיה ערב לחובות החברה זכאי להיכנס בנעלי הנושה ככל שהדברים נוגעים לבטוחות שהעמיד החייב לרשות הנושה, ככל ערב אחר. בהתאם להלכה הפסוקה, ההוראות שבסעיפים 9 ו- 12 לחוק הערבות גוברות על דוקטרינת ההדחייה. לא זו בלבד שעצם כניסתה של חברה לפירוק אינו מהווה טעם מספיק להדחיית חובותיה לבעלי מניותיה, אלא שבמקרה זה פירוק החברה לא היה בשל חדלות פירעון. טענת מס הכנסה כי ניהול כושל של החברה מהווה עילה מספקת להדחיית החוב לבעלי המניות ושבמקרה זה בעלי המניות הביאו את החברה אל פתחו של בית משפט של חדלות פרעון תוך כדי הותרת חובות במיליוני ₪ לנושים, אינה תואמת את המציאות. הליכי הפירוק של החברה החלו בשנת 2004, ועובר לאותו מועד לא חשב מי מנושי החברה כי היא נוהלה באופן כושל או שהיא חדלת פירעון. פירוק החברה נתבקש על ידי משיב 3 לא בשל חדלות פירעון של החברה אלא בשל המבוי הסתום אליו נקלעה החברה בעקבות סכסוך שנתגלע באותה עת בין שני בעלי המניות.

19. כן ביקשו בעלי במניות לדחות את הטענה כי הם מבקשים "לדלג" על שלב פירעון הערבות. לא זו בלבד שהם כבר שילמו את התחייבותם לפי ההסכם הפשרה, שכן מתוך הסך של כ-20 מיליון ₪ שכבר שולם, נזקפו 5 מיליון ₪ על חשבון חוב החברה ויתר הסכום הועבר לבנק וייזקף באופן על חשבון חוב החברה לבנק מיד עם קבלת אישור בית המשפט להסכם, אלא שאפילו היו החיובים שבהסכם מתקיימים בעת ובעונה אחת, לא היה בכך לפגוע בנושי החברה באופן כלשהו. גם את הטענה כי הבנק היה חייב להיפרע קודם מהערבים יש לדחות, ומה גם שכאמור, גם לוּ היה הבנק גובה את חוב החברה מהם, הם היו נכנסים בנעלי הבנק לעניין הבטוחות שהעמידה לרשותו החברה.

20. בעלי המניות גם דחו את הטענה בדבר קיומו של חוב שלהם לחברה. לדבריהם אין להם כל חוב, וגם לוּ היה ממש בטענה, מדובר בטענה לחוב גבוה הרבה יותר כלפי משיב 2 מאשר כלפי משיב 3, ובכל מקרה, לזכותו של כל אחד מהם, עומדות טענות לקיום חוב של החברה כלפיהם עד כדי איון וקיזוז מוחלט של כל טענה לחוב המופנית כלפיהם.

21. בדיון שהתקיים ביום 5.01.14 שבו מס הכנסה, כונס הנכסים וב"כ בעלי המניות על טענותיהם. עיקר הטענות של מס הכנסה התמקדו בכך שההסכם מטיב עם בעלי המניות אשר הם אלו אשר הובילו את החברה למצב שבו היא נמצאת, בין היתר בביצוע משיכות בעלים בסך של כ-48 מיליון שקלים, וכל זאת על חשבון נושיה אשר ימצאו עצמם בפני שוקת שבורה. כונס הנכסים טען כי מדובר בהסכם המביא בחשבון את כלל הסיכונים של הצדדים ואי אישורו יביא להוצאות גדולות מאוד על חשבון קופת הפירוק ונושי החברה יפגעו עוד יותר. ב"כ בעלי המניות הצטרפו לעמדתו. גם עו"ד שביט, שמונה כמפרק זמני לבקשת מס הכנסה טען כי אישור ההסכם אך ייטיב עם קופת הפירוק וביקש לדחות את התנגדות מס הכנסה.

22. ב"כ הכנ"ר התנגדה לאישור ההסכם כפי שהוא מונח בפני בית המשפט. לדבריה, לא ניתן לאשר את ההסכם מבלי לדעת מהי התמורה שעשויה התקבל במימוש רגיל של הנכסים. קניית הסיכון בדרך שהיא קבועה בהסכם אינה ראויה, שכן ייתכן שצד שלישי יהיה מוכן לרכוש את הנכסים בסכום גבוה הרבה יותר מזה שבעלי המניות הסכימו לשלם. גם הסעיף בהסכם הקובע כי במידה ושוויו של הנכס ייקבע בין 20 ל-25 מיליון שקלים אזי בעלי המניות ישלמו רק מחצית מההפרש שבין 20 מיליון ₪ לשווי שייקבע בעייתית. כמו כן, העובדה שחובו הנטען של הבנק לא נבדק יש בה כדי לעכב את אישור ההסכם בשלב זה.

דיון והכרעה
23. באשר לטענות בדבר היקף החובות, תוקף השעבודים ושווי הנכסים המשועבדים. בדיון שהתקיים כאמור ביום 5.01.14 חזר בו מס הכנסה מהטענה בדבר אי בדיקת השעבודים אך נותר בטענתו אודות בדיקת היקף החוב המובטח של הבנק. בעניין זה מקובלת עלי עמדת כונס הנכסים והמפרקים הזמניים כי הסכומים נבדקו על ידי המפרקים הזמניים מספר פעמים בתקופות זמן שונות. בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) בהחלטתו מיום 14.04.06 ציין גם הוא כי למעשה אין מחלוקת לגבי החוב לבנק. בנסיבות אלו, הטענות שהועלו על ידי בעלי המניות בהגנתם כנגד התביעה שהוגשה כנגדם אין בה כדי לשנות דבר, ויש רגליים לסברה כי מדובר בטענות בעלמא שאין בהן ממש. הסברי כונס הנכסים אודות הגידול בהיקף החובות במהלך השנים 2010 עד 2012, מניח את הדעת גם הוא. הדעת גם נותנת כי בעלי המניות, כערבים, לא היו מתנדבים לפרוע חוב לוּ סברו שאין בו ממש. ובצדק גם נטען כי לא היה מקום לטענות בדבר פירוט היקף החובות והנכסים שמומשו, שעה שמס הכנסה לקח חלק פעיל בהליכי הכינוס והפירוק, ובכלל זה מינוי מפרק זמני נוסף לבקשתו. בהקשר זה יצוין גם, כי לא ניתן להתעלם מטענת כונס הנכסים שמס הכנסה לא חלק על שווי הנכסים שעה שהגיע עמו להסכמה אודות היקף המס שיושלם על ידי החברה, על אף שבאותה עת בעלי המניות טענו כנגד השווי הנטען. העלאת הטענה בדבר שווי הנכסים רק כיום אינה ראויה ויש לדחותה. מה גם, שדי נהיר כי חזקה על הבנק שלא היה מסכים לשומה נמוכה באופן משמעותי מהשומות המצויות בידי המפרקים כיום האומדות את הנכסים בשווי של 19,471,115 ₪, ודי ברור כי גם אם יהיה פער בין השומה שתיערך להערכת הצדדים במסגרת ההסכם, הוא לא יעלה על הפער האפשרי עליו נתנו הצדדים את דעתם במסגרת ההסכם.

24. באשר לגובה החוב לבנק, הובהר היטב כי סכום הנשייה של הבנק במסגרת החובות המובטחים מגיעים לכדי סך של 25,435,856 ₪ כשהוויתור של הבנק במסגרת ההסכם היא על סך של כ-5.3 מיליון ₪ בכפוף לתנאי ההסכם. ברי, כי אין מקום לטענה אודות צירוף הערבות הבנקאית שהוציאה החברה מקופת הכינוס לרשויות המס. בצדק נטען, כי נושה מובטח מקבל על חשבון חובו את התמורה נטו שהתקבלה ממימוש הנכסים ששועבדו לו, לאחר ניכוי הוצאות שהוצאו בקשר למימושו, בכלל זה הוצאות לרשויות המס. נכון גם שהדרך שנבחרה לקידום השלמת הליכי המימוש של מקבץ הדיור בבני עייש חרף המחלוקת עם רשויות המס באשר לגובה המס, לפיה הוצאה הערבות הבנקאית בגין המס שהיה שנוי במחלוקת, אך היטיבה עם קופת הפירוק בכך שחסכה את הריבית החריגה בחשבונות החברה ודרך זו אף אושרה על ידי בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) ביום 26.03.09.

25. ולגופו של עניין, לא השתכנעתי כי מדובר בהסכם הגורם לקיפוח או לעיוות דין, באופן המונע את אישורו. גם לא ניתן לומר כי ההסכם נעדר תרומה ממשית של בעלי המניות, וודאי לא בנסיבות המצדיקות את אי אישורו של ההסכם בשל כך. אכן, בסופו של דבר בעלי המניות יזכו בנכסים המשועבדים כיום לבנק, אך מאידך הם משלמים מכיסם חלק ניכר מחובות החברה. השיקול המשמעותי לאישור ההסכם הוא בחינת החלופה האחרת העומדת כנגד אישורו, בין היתר, מבחינת נושי החברה. במקרה זה לא השתכנעתי כי נקיטה בדרך של מימוש רגיל תביא להשאת כספי קופת הפירוק. אדרבה, לא ניתן לשלול את האפשרות כי מימוש בדרך רגילה יביא למס הכנסה תמורה קטנה יותר, ויש יותר מרגליים לסברה כי התועלת שתצמח למס הכנסה מדחיית ההסכם שמשמעותו מימוש בדרך הרגילה, למצער, לא תהא גדולה מהתועלת שתצמח לו מאישור ההסכם. ידוע לכל כי להליכים משפטיים ארוכים ישנם מחיר ועלות ניכרים משל עצמם.

26. גם ההסדר הקובע כי רק מחצית ההפרש בין שווי הנכס כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוות הדעת השמאיות הקיימות כיום בידי המפרקים הזמניים לבין השווי בו הוא יוערך על ידי השמאי עם חתימת ההסכם, תשולם לקופת הפירוק - הסדר המטיב לכאורה עם בעלי המניות, שיותירו בכיסם את המחצית השנייה של ההפרש, אין בו כדי לפגוע בהסכם, שכן לא זו בלבד שאין כל וודאות כי שמאות אחרת תעריך את שווי הנכסים בסכום גבוה יותר, אלא שההסכם בכללו הביא בחשבון את מכלול האינטרסים של הצדדים, ובהסתכלות כללית היטיב עם קופת הפירוק. אכן, מטבעים של דברים, מכלול השיקולים הכלכליים לקבלת ההסכם או לדחייתו אינו עומד בפני בית המשפט. אך ההתרשמות היא כי בסופו של יום נמצאה קופת הפירוק נשכרת כתוצאה מההסכם, שכן תשלום החוב על ידי בעלי המניות באופן מידי יביא, הן להפחתת החוב בכ-5 מיליון ₪ שמחצית מהטבה זו תגיע לקופת הפירוק, והן לעצירת תפיחתו של החוב בשל ריבית שתצטבר במשך חודשים רבים עד להשלמת הליכי מימוש הנכסים. מאידך, כאמור, קיימת סבירות גדולה כי הדרך האחרת למימוש הנכסים תביא לתשואה נמוכה יותר.

27. הדבר נכון גם ביחס להסכמת הצדדים בנוגע לתביעת הפינוי. גם בעניין זה, מדובר בשקלול של סיכונים וסיכויים, כאשר אין כל וודאות כי תביעת הפינוי שכללה תביעה לקבלת סך של כ-930,000 ₪ תתקבל, וודאי לא במלואה, וחזקה על כונס הנכסים והמפרקים הזמניים שערכו שקלול ראוי, בכללו הביאו בחשבון את משך הזמן של ניהול תביעת הפינוי והריביות החריגות שיתווספו במשך תקופה זו, סיכויי התביעה להתקבל, היקף התביעה שתתקבל, הוצאות ניהול ההליכים וכיוצ"ב. בשולי עניין זה יצוין כי גם אין מקום לשעות לטענה כי עם קיום ההסכם, יועברו יתרות הזכות המצויות בחשבונות האישיים של בעלי המניות לרשותם, שכן מדובר בחשבונות אישיים.

28. על כל אלו יש להוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת מס הכנסה אודות הפטרת בעלי המניות מערבותם לחובות החברה לבנק. ראשית, בצדק נטען כי לא ניתן לחייב את הבנק לפעול קודם לגביית החוב מהערבים (בעלי המניות במקרה זה) ורק אחר כך לפנות אל החברה. לא יכולה להיות מחלוקת כי לבנק הזכות לגבות את מלוא חובו מהנכסים ששועבדו להבטחת חובו והוא אינו נדרש לפנות קודם לכן לערבים. מה גם, שעיקר טענתו של מס הכנסה מופנית כנגד העברת הנכסים לבעלי המניות והוא מבקש לממשם בדרך הרגילה. לוּ עמדתו זו הייתה מתקבלת התוצאה הייתה כי בעלי המניות היו מופטרים ממילא מערבותם, ומה לו אפוא, כי ילין בעניין זה. מטעם זה גם לא מובנת טענת מס הכנסה באשר לחוב נטען של החברה כלפי בעלי המניות שכן לוּ היה הבנק פועל למימוש הנכסים שלא במסגרת ההסכם כדרישת מס הכנסה, ממילא לא היה מקום לטענה זו. זאת, מבלי להידרש לגופו של עניין לשאלת קיומו של חוב שכזה, שכן ההנחה היא גם לגבי חוב נטען זה, ככל שישנו, ניתנה הדעת במכלול הסיכויים והסיכונים שנשקלו עובר להגעה להסכם.

29. הדחיית חוב בעלי המניות - מעבר לצריך יצוין כי אכן, בעניין קריספי (ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ''ד נז(5) 116, להלן: "עניין קריספי") נקבע, כי ככלל ניתן להדחות חוב של בעלי מניות, ובכלל זה להדחות גם את זכות התחלוף הקבועה בסעיף 12 לחוק הערבות. הדברים נכונים גם לאור סעיף 6(ה) לחוק החברות בנוסחו הראשון, שלא חל בעניין קריספי, לפיו לבית המשפט היה שיקול דעת רחב להשעות את זכותו של בעל מנייה בחברה להיפרע את חובו עד לאחר שהחברה פרעה במלואה את יתר חובותיה. וכך הוא גם לאחר תיקון החוק בשנת תשס"ה (חוק החברות, תיקון מס' 3, התשס"ה-2005), אשר הגביל את סמכות ההדחייה, וקבע בסעיף 6(ג) כי הסמכות קיימת רק במקרים בהם ניתן עקרונית להרים את מסך ההתאגדות, כשהסמכות להרמת מסך ההתאגדות הוגבלה אף היא במסגרת התיקון למקרים חריגים בהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, 21.01.09).

30. ואולם, אין לקבל את טענת מס הכנסה כי ניהול כושל של חברה מהווה עילה מספקת להדחיית החוב לבעלי המניות. הכלל הוא כי באופן עקרוני, ההוראות שבסעיפים 9 ו-12 בחוק הערבות אינן נדחות מפני הוראות חוק החברות המאפשר הדחיית חוב במקרים מסוימים (פש"ר (ת"א) 1554/89 ציביאק נ' מפרק סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) עו"ד משה רון, 22.10.03). ככלל, ערב שפרע את חובות החברה לנושה שלה, זכאי ליהנות מהבטוחות שעמדו לרשות הנושה, גם אם הוא בעל מניות בחברה. בית המשפט ציין במפורש בעניין קריספי כי "אין לקבוע כלל חלוט לפיו בכל פעם שבעל מניות ערב לחובות החברה וזו נקלעת לקשיים יידחה פירעון החוב העתידי בגין הערבות עד לאחר פירעון החובות ליתר הנושים". על מנת להדחות את חוב החברה לבעלי המניות יש להוכיח למצער, קיומו של מימון דק (ראו ע"א 4263/04 בעניין אפרוחי הצפון בע"מ. וראו שם גם את דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין בדעת מיעוט הסבור כי מלבד קיומו של מימון דק יש גם צורך להוכיח התנהגות חסרת תום לב של בעלי המניות). במקרה זה, צודקים ב"כ בעלי המניות כי לא הוכח קיומו של מימון דק, ולמעשה בקשת הפירוק שהוגשה בשנת 2004 לא הייתה בשל חדלות פירעון אלא בשל dead lock אליו נקלעה החברה בשל מחלוקת בין בעלי מניותיה.

31. בהמשך לכך, הצדק גם עם כונס הנכסים וב"כ בעלי המניות כי משהסכים הבנק לוותר על התנייה שבסעיף 18 לכתב הערבות לפיה וויתרו בעלי המניות על הזכות לקבל בהעברה או להשתתף בבבטוחות שהבנק יחזיק בקשר לפירעון הסכומים להם הם היו ערבים, אין מס הכנסה יכול לטעון לוויתור זה, שכלל לא נעשה כלפיו.

התוצאה היא אפוא, כי אני מאשר את ההסכם.
בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אכיפת הסכם פשרה

  2. הסכם פשרה עם קטין

  3. ביטול חלק בהסכם פשרה

  4. הסכם פשרה הוצאה לפועל

  5. שינוי הסכם פשרה מזונות

  6. השתתפות עצמית בהסכם פשרה

  7. התנגדות המבוטח להסכם פשרה

  8. הסכם פשרה בניגוד לצו הרחבה

  9. הסכם פשרה בתיק הוצאה לפועל

  10. האם הסכם הפשרה מחייב הצדדים ?

  11. פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה

  12. צו מניעה זמני נגד הסכם פשרה

  13. אישור הסכם פשרה בתביעה נגזרת

  14. אישור הסכם פשרה נושים מובטחים

  15. סמכות מפרק לחתום על הסכם פשרה

  16. פסק דין הצהרתי לביטול הסכם פשרה

  17. מכירת שעבוד על מקרקעין בהסכם פשרה

  18. אי התאמה בין הסכם פשרה לבין התשריט

  19. בהסכם הפשרה לא ננקב מועד לביצוע התשלום

  20. ביטול הסכם פשרה בבית משפט לענייני משפחה

  21. אחריות עורך דין על הסכם פשרה בסכום נמוך

  22. הסכם פשרה לפני דיון הוכחות - החזר אגרה ?

  23. סילוק מלא סופי של תביעות הצדדים הסכם פשרה

  24. בקשה לאישור הסכם פשרה מתוקן של תביעה ייצוגית

  25. תנאי מתלה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין

  26. בקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין

  27. תביעה לאכיפת ביצוע הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פס"ד

  28. הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין - חותמת גומי ?

  29. הפרת חוזה השכירות והסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין

  30. פתיחת תיק הוצאה לפועל בגין חוב שלא שולם על פי הסכם פשרה

  31. תביעה נגד עו"ד בטענה שלא העביר כספי פיצוי ללקוח בהתאם להסכם פשרה

  32. אישור הסכם פשרה בין נושה מובטח של חברה שבפירוק זמני לבין בעל מניות

  33. האם יש אפשרות לצרף להסכם הפשרה צדדים ונושאים שאינם חלק מכתבי הטענות ?

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון