לאחר 25 שנים מההפקעה רשאית הרשות המפקיעה להשתמש בקרקע

לאחר 25 שנים מההפקעה, רשאית הרשות המפקיעה להשתמש בקרקע "לכל מטרה שהיא", בלא ששימוש כזה יקנה למי שהיה הבעלים הקודם של הקרקע, זכות לקבל פיצוי נוסף בשל כך. מקץ תקופה של 25 שנים לאחר מועד ההפקעה, מתנתקת אם כן הזיקה שהיתה לבעלים הקודמים כלפי הקרקע שהופקעה מהם. הליך ההפקעה מושלם בשלב זה, באופן שמאפשר לרשות המפקיעה לעשות בקרקע כל שימוש - בין אם ציבורי ובין אם פרטי, בלא שיהיה בכך כדי לגבש זכות תביעה לבעלים הקודמים. 1. התובעים הם יורשים של הבעלים לשעבר של חלקים מחלקה 663 בגוש 6043 בעיר חולון (חלקה זו תכונה להלן: "חלקת המורישים"). שטחה הכולל של חלקת המורישים הוא 103,729 מ"ר. בשנת 1963 הפקיעה הנתבעת (להלן: "העירייה") את חלקת המורישים מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") למטרת דרכים, וביום 1.12.1963 נרשמה העירייה כבעלת חלקת המורישים. אחת מהבעלים לשעבר בחלקת המורישים - המורישה של תובעים 18-20 - תבעה פיצויי הפקעה בגין ההפקעה, והעירייה שלמה לה פיצויי הפקעה בהתאם לפסק-הדין בהמ' 5270/70 ברכה גוגול נ' עיריית חולון. התובעים טוענים כי ליתר הבעלים בחלקת המורישים לא שולמו פיצויי הפקעה. 2. בשנת 1976 פוצלה חלקת המורישים לשתי חלקות - חלקה 1801 ששטחה 16,015 מ"ר וחלקה 1802, ששטחה 87,714 מ"ר (חלקה 1802 שהיא נושא התביעה, תכונה להלן: "החלקה"). לגישת התובעים, אף שההפקעה נעשתה למטרה ציבורית (דרך)- החלקה מעולם לא יועדה למטרה זו בתוכנית בנין עיר תקפה, ומעולם לא שימשה למטרה זו. 3. ביום 9.5.2002 פורסמה ברשומות תוכנית בנין עיר מס' ח/300/1/א (להלן: "התוכנית"). התוכנית היא המשך לתוכנית ח/300 אותה יזמה העירייה בשנות ה-80 של המאה שעברה. התוכנית חלה בין היתר על החלקה, ובמסגרתה הוקצו זכויות בנייה לעירייה כבעלת הקרקע. בטבלת האיזון לצורכי איחוד וחלוקה, נכללה החלקה במסגרת החלקות שקיבלו הקצאה לבנייה, וכנגדה הוקצו לעירייה זכויות במגרשים. לטענת התובעים הזכויות שהוקצו לעירייה הן במגרשים סחירים (המיועדים למגורים, מסחר, מלון ומרכז עסקים) ושאינם בעלי ייעוד ציבורי. העירייה מכרה, כך טוענים התובעים, חלק גדול מהמקרקעין שהוקצו לה, וקבלה בתמורה סכומים נומינליים של כ-150 מיליון ₪. 4. התובעים עתרו בתביעה הנוכחית (שהוגשה מלכתחילה כהמרצת פתיחה), כי בית-המשפט יצהיר שהם זכאים להיכנס לנעליה של העירייה, ולהפוך לבעלי-הזכויות באותם מגרשים שהיא קבלה חלף החלקה. לחלופין נטען כי התובעים זכאים לפיצויים. התובעים עתרו לפיצוי על יסוד שווי הזכויות שהוקצו לעירייה בכל אחת ואחת מהחלקות במסגרת התוכנית, בהתאם לסכומים שנקבעו בחוות-דעת השמאי שהוגשה על-ידי התובעים (שיעור הפיצויים פורט על-ידי התובעים בחלופות שונות שנמנו בס' 34 להמרצת הפתיחה). לחלופי חילופין נטען בהמרצת הפתיחה (בס' 37) כי יש לחייב את העירייה לשלם לתובעים פיצויי הפקעה. בסיכומים מטעמם, חזרו בהם התובעים מהסעד העיקרי שנתבע על-ידיהם בהמרצת הפתיחה, הסעד לפיו בית-המשפט יורה שבתמורה לזכויות שהופקעו, התובעים זכאים להירשם כבעלים במשותף בחלקות שקבלה העירייה. התובעים הודיעו כי הם מעמידים את תביעתם על הסעדים החלופיים שנתבעו, קרי פיצויי ההפקעה. 5. העירייה הגישה, סמוך לאחר הגשת התביעה, בקשה לסילוקה על הסף מטעמים שונים. ביום 7.10.2003 ניתנה החלטה בבקשה זו על-ידי כב' השופטת גרסטל שדנה בתיק (ההחלטה תכונה להלן "ההחלטה מ-2003"). במסגרת ההחלטה מ-2003, דחה בית-המשפט את רוב טענות העירייה, אולם קבל את הטענה לפיה יש לסלק על הסף את תביעת התובעים לפיצויי הפקעה מחמת התיישנות. בית-המשפט קבע כי: "יוצא אם כן שתקופת ההתיישנות החלה על העתירה לפיצויי הפקעה היא 7 שנים מיום ההפקעה. הקרקע הופקעה בשנת 1963 ועל-כן סעד זה התיישן, ודינו להידחות. בשולי הדברים אומר שזכאותם הלכאורית של המשיבים היתה ידועה להם, לפחות לחלקם, שכן כאמור הגישה אחת מבעלות הקרקע לשעבר, הגב' גוגול ז"ל, תביעה נגד העירייה, ואף זכתה לפיצוי. במצב דברים זה ולנוכח הזמן הרב שחלף, נחה דעתי שאין בתוצאה זו משום אי-צדק". 6. התובעים הגישו ערעור על דחיית התביעה לפיצויי הפקעה, ואילו העירייה הגישה בקשת רשות ערעור על דחיית חלק מטענותיה (ע"א 10246/03 ורע"א 60/04 בהתאמה). הדיון בערעור ובבקשת רשות הערעור עוכב על-ידי בית-המשפט העליון עד למתן פסק-הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור נ' עיריית פתח-תקווה (2013) (שיכונה להלן: "פסק-דין ארידור"). בדיון בערעור על התביעה דנן, הועלו טענות המתייחסות לשתי תמורות שחלו בדין לאחר שניתנה ההחלטה מ-2003: ראשית, ניתן ביום 21.3.2013 פסק-דינו של בית-המשפט העליון בענין ארידור. בנוסף, נחקק החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) תיקון מספר 3 התש"ע - 2010 (להלן: "תיקון 3"). הצדדים היו חלוקים ביניהם ביחס להשלכתם של פסק-דין ארידור ותיקון 3 על התביעה ועל הבקשה לסילוקה על הסף. מאחר שטענות אלה הועלו לראשונה במסגרת הערעור, קבע בית-המשפט העליון ביום 16.1.2014 בהסכמת הצדדים, כי הצדדים יעלו את טענותיהם בהקשר זה בבית-המשפט המחוזי. משכך, הוחזר הדיון לבית-המשפט המחוזי, ונקבע לדיון בפניי. 7. בישיבת יום 6.3.2014, הוחלט כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בשני הנושאים הללו, ובית-המשפט יבחן האם יש מקום, לאור התמורות הללו, לסלק את התביעה על הסף. הצדדים הגישו סיכומים מטעמם בהתייחס לשאלות אלה, והחלטה זו תתייחס אליהן בפירוט. תחולת תיקון 3 8. לטענתה של העירייה, יש לסלק את התביעה על הסף מכוח תיקון 3 שנכנס לתוקפו ביום 15.2.2010, ושחל על כל ההפקעות שנעשו על-פי פקודת הקרקעות. התיקון קבע תקופת התיישנות מהותית, כך שלאחר שחלפו 25 שנים מיום פרסום ההודעה על ההפקעה לגבי קרקע מסוימת, רשאי שר האוצר לעשות בקרקע הזו שימוש לכל מטרה שהיא. במקרה דנן פורסמה ההודעה בדבר ההפקעה ביום 24.10.1963, ולכן כל תביעה שעילתה שינוי הייעוד של המקרקעין, זניחת מטרת ההפקעה וכיו"ב, התיישנה זה מכבר. העירייה ציינה כי בינה לבין התובעים ישנן מחלוקות עובדתיות ביחס להפקעה (כגון האם מדובר בהעברה בכפייה או בהעברה רצונית, באיזו מידה נעשה בקרקע שימוש לצורכי ציבור וכד'). גם בהקשר זה חלוף הזמן הוא בעוכריהם של התובעים. 9. העירייה הוסיפה וטענה כי התובעים מנסים לקבל את כל הסעדים הכספיים שפורטו בתביעה במסווה של פיצויי הפקעה. לגישת העירייה, ברור כי הסעדים שנתבעו בהמרצת הפתיחה אינם פיצויי הפקעה. לכן, לאור תיקון 3 יש לסלק את התביעה על הסף. 10. ס' 27 בתיקון 3 קובע: "(ב) בקרקע כמפורט להלן, רשאי שר האוצר או שר התחבורה והבטיחות בדרכים, לפי הענין, להשתמש לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, בלא תשלום פיצוי נוסף בשל כך, ואולם לגבי קרקע שנרכשה לפי הוראות חוק התכנון והבנייה לא יחולו הוראות סעיף קטן זה וימשיכו לחול לגביה הוראות החוק האמור: (1)... (2) קרקע שביום התחילה חלפו 25 שנים לפחות ממועד פרסום ההודעה לגביה לפי סעיף 7 לפקודה". 11. הסעיף קובע אם כן כי הזכות לתבוע פיצוי נוסף בשל שימוש בקרקע שלא למטרה לשמה היא הופקעה, היא אפשרות המוגבלת בזמן. לאחר שחולף פרק זמן של 25 שנים מההפקעה, רשאית הרשות המפקיעה להשתמש בקרקע "לכל מטרה שהיא", בלא ששימוש כזה יקנה למי שהיה הבעלים הקודם של הקרקע, זכות לקבל פיצוי נוסף בשל כך. מקץ תקופה של 25 שנים לאחר מועד ההפקעה, מתנתקת אם כן הזיקה שהיתה לבעלים הקודמים כלפי הקרקע שהופקעה מהם. הליך ההפקעה מושלם בשלב זה, באופן שמאפשר לרשות המפקיעה לעשות בקרקע כל שימוש - בין אם ציבורי ובין אם פרטי, בלא שיהיה בכך כדי לגבש זכות תביעה לבעלים הקודמים. 12. אין ספק כי במקרה דנן, חלף מ"מועד התחילה" (מועד הפקעת החלקה) פרק זמן העולה בהרבה על תקופת 25 השנים שנקבעה בסעיף 27(ב)(2) בתיקון 3 הנ"ל (מדובר בפרק זמן של כ-47 שנים). לכן, העובדה כי החלקה שהופקעה מיועדת היום לשימושים מסחריים, אינה מקנה - לאור התיקון האמור - זכות תביעה לפיצוי נוסף למי שהיו לו זכויות בחלקה שהופקעה. 13. הרציונל שעמד בבסיסו של תיקון 3 היה הרצון להביא ליציבות קניינית ולוודאות משפטית, כמו גם קיומם של קשיים מעשיים בהחלת זכויות שנים לאחר ההפקעה, אשר גוררים השלכות תכנוניות ואחרות (ר' דו"ח הוועדה הבינמשרדית לשינוי פקודת הקרקעות, כפי שזה נזכר בבג"ץ 8417/01 אדמון נ' מינהל מקרקעי ישראל). בפס"ד ארידור התייחס בית-המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא, השופטת נאור) לתיקון 3 וקבע כי: "סעיף 27(ב)(2) לתיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות הגביל את זכות ההשבה של קרקע שהופקעה, שהוכרה בהלכת קרסיק ככלל של קנין ציבורי, כך שלא תחול ביחס להפקעות שהודעה עליהן פורסמה למעלה מעשרים וחמש שנים לפני תחילת התיקון... בהעמידו את תקופת חלוף הזמן הרלוונטית על 25 שנים, קבע המחוקק כי באיזון בין זכותו העקרונית של בעל קנין פרטי להשבת קניינו, לבין הקשיים הרבים בהוכחת נתונים עובדתיים ונסיבות הכרוכים בהפקעות ישנות, לא קמה זכות השבה ביחס להפקעות 'מן העבר הרחוק' (בלשונה של השופטת פרוקצ'יה, ענין ארד, פסקה 48). בקביעת תקופת זמן ממושכת של 25 שנים נתן המחוקק משקל ל'זכות הקנין של בעל המקרקעין המופקעים, הנהנית ממעמד חוקתי' (ענין אבני דרך, פסקה 4) תוך ביטוי לתפיסה כי חלוף הזמן הרב מכרסם 'כרסום מהותי בעוצמת זכות הקניין' (ענין ארד, פסקה 71). זאת, בין היתר בהתחשב באינטרס ההסתמכות של המדינה (שם, פסקה 50). בהתבסס על אמת מידה חקיקתית זו, נפסק כי חלוף תקופה של שלושים שנה מחליש את עוצמת היכולת לממש את הזכות" (ר' גם בג"ץ 961/03 אבני דרך נ' שר האוצר (21.12.2010)). 14. סיכומו של כל האמור לעיל הוא כי משחלף פרק הזמן של 25 שנים - ואין חולק כי במקרה דנן הוא חלף זה מכבר, פגה זיקתם של הבעלים הקודמים לקרקע. לכן שינוי הייעוד של המקרקעין או עשיית שימוש בהם שלא למטרות לשמן הם הופקעו, אינם מקנים עוד להם כל זכות שהיא - לא זכות להשבת המקרקעין, ולא זכות לתשלום שווה ערך של שווי המקרקעין כתחליף להשבה. 15. התובעים אינם כופרים בכך שהוראת המעבר שבתיקון 3 החילה אותו גם על הפקעות עבר (ס' 2 בפרק ב' לסיכומים מטעמם), וכי תיקון 3 חל לכן בהתייחס להפקעה נושא התביעה דנן. לאור העובדה הזו, הסכימו התובעים במסגרת סיכומיהם, כפי שצוין לעיל, לחזור בהם מהסעד העיקרי שנתבע על ידיהם במסגרת התביעה. יחד-עם-זאת, הוסיפו התובעים וציינו כי לאור קיומו של תיקון 3, הם מעמידים את תביעתם על הסעדים החלופיים שנתבעו בתביעה, קרי תשלום פיצויי הפקעה לפי השווי היחסי של הזכויות שהוקצו לעירייה, בחלופות שנזכרו בס' 34 לתביעה, או לחלופין - תשלום פיצויי הפקעה כאמור בס' 37 לתביעה. 16. העירייה טענה בהקשר זה כי התובעים מנסים להטעות את בית-המשפט ולקבל את הסעדים הכספיים להם הם עתרו בתביעה במסווה של תביעה לפיצויי הפקעה. לגישת העירייה, במסגרת התביעה לא עתרו התובעים לפיצויי הפקעה, אלא לתשלום שווי זכויותיהם בקרקע כפיצוי המהווה חלופה לקבלת הזכויות בחלקה בעין. במילים אחרות, התביעה הכספית החלופית שהועלתה במסגרת כתב התביעה, היתה מבוססת על האפשרות כי התביעה העיקרית להשבת החלקה לידי התובעים תתברר כבלתי-ישימה. העירייה הוסיפה וטענה כי המסקנה לפיה הסעדים הכספיים שנתבעו בתביעה נתבעו כסעד חלופי לתביעה לקבלת זכויות במקרקעין, השונה מהסעד של פיצויי הפקעה, עולה גם מכתבי בית-הדין של התובעים, ובכלל זה תגובתם לבקשה לסילוק על הסף ותגובתם לבקשת רשות הערעור. עוד ציינה העירייה כי בחוות-הדעת שהוגשה מטעם התובעים, קיים פרק שלם שעניינו "פיצויי הפקעה", ובמסגרתו הבהירו התובעים מהם פיצויי ההפקעה הנתבעים (פרק ו' בעמוד 22-23 לחוות הדעת). הסעדים האחרים מופיעים בפרקים אחרים בחוות-הדעת. מכאן כי התביעה לפיצויי הפקעה מוגבלת רק לסכומים ולמתודיקה המפורטים בעמ' 22-23 לחוות-הדעת, ואין מקום לאפשר לתובעים לבצע בשלב זה של הדיון מקצה שיפורים. לטענת העירייה, התובעים ויתרו על תביעותיהם בס' 34 לכתב-התביעה או למצער על חלקן. התובעים הבהירו כי הם אינם מתנגדים לתוכנית (תוכנית ח/300/1/א') שהיא הבסיס לתביעתם, או לטבלאות האיזון מכוחה. גם בהחלטה מ-2003 נקבע כי נקודת המוצא היא כי התובעים אינם מתנגדים לתוכנית. 17. אינני מקבלת את טענות העירייה בהקשר זה. עיון בהמרצת-הפתיחה כמו גם בתגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף ובתגובתם לבקשת רשות הערעור, מעלה כי התובעים עתרו - במסגרת הסעדים להם טענו בתביעה - גם לסעד חלופי של פיצויי הפקעה. כך, התובעים עתרו בסעיף 37 להמרצת הפתיחה, לקבלת סעד חלופי של פיצויי הפקעה, על יסוד הסכומים שפורטו בחוות-הדעת שהוגשה מטעמם של התובעים על-ידי השמאי מר חיים בן-ארי. גם בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף (בעמ' 24) ציינו התובעים כי "העילה הרביעית היא פיצויי הפקעה בעד הפקעת המקרקעין בידי המבקשת. למשיבים 1-17 לא שילמה המבקשת בגין הזכויות המפורטות בתובענה זו כל פיצוי שהוא, והן זכאיות אפוא, בכל מקרה, לקבל פיצוי ממנה בגינן" (ור' גם עמ' 3 סעיף 11 לתגובת התובעים לבקשת רשות הערעור). לכן, מאחר שהתובעים עתרו במסגרת התביעה, כסעד חלופי נוסף, גם לפיצויי הפקעה שהם זכאים לגישתם לקבל, פיצויים שאינם נגזרים מהתביעה להשיב לתובעים את החלקה, אין מקום לקבל את טענת העירייה בהקשר זה. 18. העובדה שהתובעים לא התנגדו לתוכנית, אינה משנה את המסקנה הזאת. גם מי שאינו מתנגד לתוכנית עשוי להיות זכאי לפיצויי הפקעה, שתשלומם עולה מקיומה של התוכנית ולכן הדרישה לקבלתם אינה עומדת בסתירה לה. תחולת הלכת ארידור 19. התובעים טענו כי בפס"ד ארידור נקבעה תקופת התיישנות ביחס לעילת תביעה בגין פיצויי הפקעה, ונקבעה גם "הוראת מעבר" לפיה הלכה זו תיכנס לתוקף תוך 3 שנים לאחר פסק-הדין, קרי היא לא תחול על תובענות תלויות ועומדות שטרם ניתן בהן פסק-דין חלוט, ועל תובענות שיוגשו תוך פרק זמן של 3 שנים לאחר פסק-דין ארידור. התובעים טענו כי פסק-דין ארידור קבע חלון זמן של שלוש שנים להגשת תביעות לפיצויי הפקעה, חלון שחל על התביעה דנן, משום שהתביעה לפיצויי הפקעה היתה תלויה ועומדת במועד בו ניתן פסק-הדין הנ"ל. ההחלטה מ-2003 בה נקבע כי יש לסלק את התביעה על הסף, איננה פסק-דין חלוט, כך טוענים התובעים, שכן פסק-דין חלוט הוא פסק-דין סופי שאינו תלוי ועומד בערכאות, ולא פסק-דין שתלוי ועומד עליו ערעור. התובעים ערערו כאמור על ההחלטה מ-2003 לבית-המשפט העליון בטענה שאין התיישנות על התביעה, ולכן ההחלטה אינה "פסק-דין חלוט". לכן, כך נטען, יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, ולדון בתביעה התובעים לפיצויי הפקעה לגופה. 20. מנגד טענה העירייה כי פסק-דין ארידור, ככל פסק-דין, אינו יוצר דין חדש, אלא מצהיר על מה שהיה המצב המשפטי עוד קודם לפסיקתו. פס"ד ארידור קבע את המצב המשפטי הנכון, קרי - שתביעת התובעים התיישנה. לכן, ההחלטה מ-2003 היתה החלטה נכונה ששיקפה את המצב המשפטי הנכון, ולא ניתן לקבוע כי בית-המשפט שנתן את ההחלטה הזו - שגה. אכן, בית-המשפט העליון קבע, במסגרת פסה"ד ארידור "הוראות מעבר" - אך אלה אינן חלות לגישת העירייה במקרה דנן, שכן הן אינן חלות על אותם מקרים בהם טענת ההתיישנות התקבלה בפסק-דין בהתאם למצב המשפטי הנכון. תביעת התובעים לפיצויי הפקעה כבר אינה "תלויה ועומדת", ואין עסקינן בטענות התיישנות שיתקבלו לראשונה במסגרת הערעור, שכן טענות אלה כבר התקבלו בהחלטה מ-2003. 21. עוד נטען כי משמעות שלילת הרטרוספקטיביות של ההלכה שנקבעה בפסק-דין ארידור, היא שחרף הקביעה של בית-המשפט העליון ביחס למצב החוקי הנכון, בית-המשפט קובע כי יש להתעלם ממצב זה, ולא להחיל את הפרשנות הנכונה של הדין. תוצאה כזו היא קשה, ויש לכן לפרשה בצמצום. משום כך, באותם מקרים בהם זכה בעל-דין שהעלה טענת התיישנות ונקבע כי התביעה לפיצויי הפקעה התיישנה, יש לקבוע כי אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט. העירייה ציינה כי שלילת הרטרוספקטיביות של הלכה שנקבעת בפסק-דין, מוצדקת לאור הסתמכות על הלכה קודמת, השונה מזו שנקבעה בפסק-הדין. אולם במקרה דנן, לפני פסק-דין ארידור שרר מצב של חוסר-ודאות - אך לא היתה הלכה הפוכה שניתן היה להסתמך על המצב המשפטי בהתאם לה. מעבר לכך, אין להתעלם מההסתמכות של אותם בעלי-דין כמו העירייה, שפירשו את הדין בצורה נכונה, והניחו - בצדק - כי קיימת התיישנות בתביעות לפיצויי הפקעה. דיון 22. בפסק-דין ארידור שניתן ביום 21.3.2013 נקבע בחלק האופרטיבי של פסק-הדין כדלקמן: "א. עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 נולדת, לכל המאוחר במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין. ב. ההלכה בפיסקה א' לעיל תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים מהיום [קרי - ביום 21.3.2016 ר.ר.], משמע, ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט. כמו כן ההלכה לא תחול אף לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות. עם זאת, הנתבעים בתובענות שההלכה החדשה לא תחול לגביהן כאמור, רשאים להעלות כנגד התובענות טענת שיהוי". 23. בפסק הדין של בית-המשפט העליון בערעור ובבקשת רשות הערעור שהוגשו בתביעה דנן על ההחלטה מ-2003, קבע בית-המשפט העליון לאור הלכת ארידור הנ"ל כי: "בפסק-הדין... ארידור... נפסק כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 נולדת - לכל המאוחר - במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין. עוד נפסק בענין זה כי הלכה זו תיכנס לתוקפה שלוש שנים מיום פסק-הדין, ומכאן - שההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה שהיו תלויות ועומדות במועד פסק-הדין ושטרם הוכרעו בפסק-דין חלוט. עוד נקבע כי ההלכה תחול לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים שממועד פסק-הדין. הצענו לצדדים להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, על-מנת שזה יברר את הסוגיה, והם קבלו את הצעתנו זו. לפיכך, ההליך שלפנינו יחזור לבית-המשפט קמא, על-מנת שיכריע בטענות המערערים בע"א 10246/03 בדבר זכותם לפיצויים, לאחר שישמע את טענות עיריית חולון לענין תחולת הלכת ארידור ולענין תחולת שינויי החקיקה הרלוונטיים על המקרה הנדון, כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם". 24. כפי שצוין לעיל, לטענת העירייה, לאחר ההחלטה משנת 2003 לא ניתן לראות את ההליך דנן כתובענה לפיצויי הפקעה ה"תלויה ועומדת לעת הזו" - כלשונו של בית-המשפט בענין ארידור. זאת משום שההחלטה משנת 2003 קבעה כי יש לסלק את התביעה על הסף. לאור הלכת ארידור, החלטה זו היתה מבוססת על המצב המשפטי לאשורו, מצב שהיה קיים עוד קודם לפסק-דין ארידור, ובית-המשפט הצהיר עליו בפסק-הדין. לכן, ההחלטה מ-2003 בעינה עומדת, ואין מקום לקבוע כי בית-המשפט שנתן אותה שגה. 25. אני סבורה כי אין מקום לקבל טענה זו. בית-המשפט העליון בפסק דין ארידור, סייג - כפי שהובהר לעיל, את תחולת ההלכה שנקבעה בו, וקבע כי היא "תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים מהיום". כלומר, ככל שהדבר נוגע לפרק-הזמן של שלוש שנים ממועד פסק דין ארידור (תקופה שטרם חלפה), אין תחולה להלכה שנקבעה בו. בית-המשפט העליון הבהיר בהמשך הדברים כי קביעתו ביחס לתחולת ההלכה, מתייחסת הן לתביעות תלויות ועומדות, והן לתביעות שיוגשו במהלך תקופת הזמן של 3 שנים ממועד פסק-הדין ואילך. התביעה דנן היתה - במועד זה "תביעה תלויה ועומדת", משום שבאותו מועד טרם ניתן בה פסק-דין חלוט. 26. כאשר מוגש ערעור על פסק דין, לא ניתן לראות בפסק הדין נושא הערעור כ"פסק-דין חלוט". כך עולה בין היתר מפסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 7028/00 אי בי אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (2006). באותו ענין קבע בית-המשפט העליון כי "כל עוד הענין נמצא בשלב הערעור, לא הסתיימו כל ההליכים לבירור הדין ויש לראות את הענין כתלוי ועומד". לו היה בית-המשפט העליון דן בערעור על ההחלטה מ-2003 לגופו, הוא היה עשוי לשנות את ההחלטה הזו, ולקבוע - לאור גישתו שלו בפסק דין ארידור, כי יש לשנותה או לבטלה. בית-המשפט העליון בחר שלא לדון בערעור לגופו אלא להחזיר את הדיון לבית-משפט זה, אשר רשאי אף הוא, לאור התמורות שחלו בדין, לשנות את ההחלטה מ-2003, ולקבוע כי התביעה לפיצויי הפקעה לא התיישנה וכי יש לדון בה לגופה. כאמור, ב ית-המשפט העליון החזיר את הדיון לבית-משפט זה על-מנת שהוא יכריע בטענות המערערים בע"א 10246/93 בדבר זכותם לפיצויים, בהתאם לטענות הצדדים ביחס לתמורות שחלו בדין. תמורות אלה כוללות את פסק-דין ארידור, על הוראות המעבר שנקבעו בו. 27. העירייה הוסיפה וטענה כאמור כי קביעתו של בית-המשפט העליון ביחס ל"הוראות המעבר" היא קביעה קשה ובעייתית. זאת משום שחרף הקביעה שלו ביחס לפרשנות הנכונה של הדין (לפיה תביעה לפיצויי הפקעה מתיישנת תוך 7 שנים ממועד תפיסת החזקה בקרקע), הוא "השהה" את החלת הדין הזה, כאשר למעשה במהלך תקופת המעבר יוסיף לחול המצב שאינו משקף את המצב המשפטי לאשורו. לכן, כך נטען, יש לפרש בצמצום את הוראות המעבר, ולא להחיל אותן על החלטה מ-2003 במסגרתה טענת ההתיישנות התקבלה. 28. אינני מקבלת את הטענה. אינני סבורה כי יש מקום להבחין בין מקרה בו בהליך בפני בית-המשפט קמא התקבלה טענת ההתיישנות, לבין מקרה בו הטענה נדחתה. כך, לולא היה בית-המשפט המחוזי משלים את מלאכתו ונותן את ההחלטה משנת 2003, ולו היה על בית-המשפט המחוזי לקבוע היום האם יש לקבל את טענת ההתיישנות, היה על בית-המשפט - לאור הוראת המעבר שנקבעה בפסק דין ארידור, לדחות את טענת ההתיישנות. מכאן שלאור ההכרעה בפסק דין ארידור, ההחלטה משנת 2003 במסגרתה טענת ההתיישנות התקבלה, היא - נכון להיום - החלטה שאיננה החלטה נכונה. החלטה זו אינה יכולה לכן לעמוד, ועל בית-המשפט לשוב ולהידרש לנושא ההתיישנות בהתאם למכלול ההנחיות שניתנו בהקשר זה על ידי בית-המשפט העליון בפסק דין ארידור. כלומר, אם חלף פרק זמן של שלוש שנים ומעלה מפסק-הדין, יש לקבוע כי חלה התיישנות. אולם, בטרם חלף פרק הזמן הזה, יש להימנע מלהחיל את ההלכה החדשה, ולקבוע כי התביעה לא התיישנה. 29. העירייה הוסיפה וטענה כי אין מקום להחיל את הלכת ארידור גם מטעם נוסף - לפני פסק-הדין הנ"ל היתה קיימת אמנם אי-בהירות ביחס להלכה, אך לא היתה הלכה הפוכה שניתן היה להסתמך על המצב המשפטי בהתאם לה. 30. אינני מקבלת את הטענה. בית-המשפט העליון היה מודע - כשנתן את פסק-הדין בענין ארידור - לכך שההלכה ביחס לשאלת ההתיישנות קודם למתן פסק-הדין, לא היתה אחידה. חרף זאת קבע את הוראות המעבר כפי שקבע אותן. בית-המשפט אף ציין באופן מפורש, ביחס להלכה שחלה בטרם ניתן פסק הדין, כי היא "יצרה, יש להניח, הסתמכות לגיטימית של ציבור בעלי המקרקעין ושל ציבור המשפטנים על התפיסה לפיה תביעות בגין פיצויי הפקעה אינן מתיישנות, ולמצער יצרה חוסר ודאות בשאלה זו". כלומר - בית-המשפט העליון הניח קיומה של הסתמכות, חרף חוסר האחידות בהלכה, הסתמכות שכתוצאה ממנה הוחלט על הוראת המעבר שדחתה את תחולת המסקנה המשפטית ביחס להתיישנות לפרק זמן של שלוש שנים ממועד פסק-הדין. 31. העירייה אף טענה כי אין להתעלם מההסתמכות של אותם בעלי-דין כמו העירייה, שפירשו את הדין בצורה נכונה, והניחו כי קיימת התיישנות בתביעות לפיצויי הפקעה. אינני מקבלת גם טענה זו מטעמים דומים. בית-המשפט העליון היה יכול להיות ער לכך שנוכח חוסר האחידות בפסיקה, היו גם בעלי-דין דוגמת העירייה, אשר הסתמכו על ההלכה ה"נכונה". חרף הסתמכות אפשרית כזו, בית-המשפט העליון קבע כי יישום ההלכה יידחה לתקופה של שלוש שנים, תוך שציין כי הוא מתייחס להסתמכות של "ציבור בעלי המקרקעין" ולא לההסתמכות של הרשויות המפקיעות. בית-המשפט העליון לא סייג את קביעותיו בבחינת ההסתמכות הספציפית של בעלי-דין כאלה או אחרים. קביעה זו של בית-המשפט העליון מחייבת כמובן את בית-המשפט הזה. 32. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף. הצדדים ישלימו את ההליכים המקדמיים תוך 30 יום. אני קובעת את התיק לישיבת קד"מ ביום 28.10.14 בשעה 10:30. הצדדים ינסו לבוא בדברים בניסיון להגיע להסכמות מלאות או חלקיות, וידווחו על כך בישיבה הבאה. קרקעותהפקעה