בגבול הכביש נבנה קיר תומך נמוך על ידי מע"ץ. מעליו אמורה הייתה להיבנות מסלעה, בשצ"פ, בשל הפרשי המפלס הגדולים בין הכביש לבין אזור המגורים (אשר באזור מגרש העורר הינו כשמונה מטר מעל מפלס הכביש). בנסיבות אשר לא עלה בידנו לבררן, ככל הנראה הוכנה עבור מע"ץ גם תכנית עבודה על ידי המהנדס מילאד שג'ראוי (להלן: "המהנדס"), אשר מטרתה הייתה לבצע בנייה של קיר תומך גבוה מאוד מעבר לקיר בגבול המגרש, אשר אמור היה להגיע עד למפלס מגרש העורר, בגבול הכביש, תוך מילוי השטח בשצ"פ (אשר הינו בשיפוע תלול), וכן תוך בניית קיר אשר יפריד בין שטח המגורים לשטח השצ"פ. תכניות עבודה אלו מעולם לא הוגשו בפועל על ידי מע"ץ, ולמותר לציין כי לא הוצא להם היתר בנייה. 3. בשלב מסוים החל העורר את עבודות הבנייה של הקיר התומך בעצמו (לטענת בא כוחו, אשר לא אומתה בתצהיר או במסמך כלשהו, הדבר נעשה בהסכמת מע"ץ, לאחר שזו לא ביצעה את העבודות בעצמה, ובשל העובדה כי החלה גלישת קרקע משטחו של העורר לכיוון הכביש, אשר יצרה סדקים בבינוי אצלו במגרש). בוצעה בנייה של קיר תומך גבוה מאוד, השטח הנמצא בתחום השצ"פ מולא וכוסה על ידי רצפה, מבלי שנבנתה כל הפרדה בין מגרש העורר לבין השצ"פ. משמעות הדבר היא כי בפועל הגדיל העורר את שטח מגרשו, על חשבון השצ"פ. 4. המשיבה לא נקטה בהליכים כנגד הבנייה הבלתי חוקית. מי שכן עשה זאת, הוא הפיקוח המחוזי. בכתב האישום המקורי שהוגש כנגד העורר נטען כי מעבר לבנייה הבלתי חוקית אותה ביצע הוא, המדובר גם ביצירת סיכון בטיחותי חמור. במסגרת עסקת טיעון, נמחקו הטענות בדבר יצירת סיכון בטיחותי ותעבורתי, והעורר הורשע, על פי הודאתו, ביום 20.12.2009, בביצוע עבודות ללא היתר. 5. במקביל לכתב האישום, הוגשה בקשה להיתר על ידי המהנדס, בשם העורר. הבקשה אינה ערוכה על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: "תקנות בקשה להיתר"). אין היא כוללת מפה מצבית חתומה על ידי מודד מוסמך, אשר צוין עליה כי נערכה בחצי שנה האחרונה לפני הגשת הבקשה (למעשה, אין כל חתימה של מודד על ה"מדידה", ולא ברור מי ערכה או מתי היא נערכה), וזאת בניגוד לדרישות המפורשות הקיימות בסעיף 1א ו-4 לתקנות בקשה להיתר. כמו כן, על המפה המצבית לא צויינו השימושים המותרים במקום, וזאת בניגוד לנדרש על פי תקנה 4(ג)(5) לתקנות בקשה להיתר. למדידה גם לא צורפה מפת סביבה ערוכה בקנה מידה של 1:2,500, המפרטת את גבולות הגושים והחלקות, ואת הדרכים הציבוריות הנמצאות בסמוך לנכס בו התבקשה העבודה. 6. מלבד העובדה כי העדרה של מפה מעודכנת מהווה פגם חמור בבקשה (ר' ע"א 5576/05 שקל נ' ערשי, ), במקרה זה, העדר פירוט של ייעודי הקרקע הביא לכך כי הוועדה המקומית לא יכולה הייתה לדעת, על פי הבקשה, כי הבנייה המוצעת נעשית בתחום השייך לציבור. הבנייה כולה מבוקשת מעבר לגבולות המגרש של העורר, דבר אשר לא צוין בשום מקום בבקשה, והיא למעשה נעשית כולה בתחום השצ"פ (עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, שכן ב"כ העורר הודה בכך בפה מלא בעת הדיון השני בערר, לאחר שלא הומצאה מפת מדידה כפי שדרשנו. על כן, יש בכך משום הודאת בעל דין). מהבקשה כלל לא ניתן לראות היכן מסתיים מגרש העורר והיכן מתחיל השצ"פ. מחתך א'-א' עולה כאילו המדובר בהמשך ישיר של הגינה, מבלי שסומן גבול המגרש, כך שניתן להבין כי המדובר בהמשך המגרש. 7. הוראות התכנית לגבי שצ"פ קובעות כי באזור זה מותרת נטיעת ירק וכיכרות משחקים, שבילים ומעברים להולכי רגל, והנחת צינורות, חשמל, טלפון, ביוב וניקוז. אין שום אפשרות, על פי התכנית, "לנכס" שטחים אלו לשטחים הפרטיים, ולהפוך אותם לחלק מהגינות הפרטיות. המדובר בשטח ציבורי, אשר מיועד להפקעה, על פי סעיף 13 לתקנון התכנית, ולעורר אין כל זכות לנהוג בו מנהג בעלים, או להפכו לחלק מגינתו. 8. הבקשה לא נבדקה כיאות על ידי המשיבה. אם זו הייתה נבדקת כנדרש, היו בוודאי מתגלים הפגמים הנזכרים לעיל. חרף זאת, הבקשה אושרה, והעורר אף קיבל היתר בנייה, בחודש פברואר 2010. למותר לציין כי היתר הבנייה הינו לגאליזציה של הבנייה הקיימת, שכן במועד הוצאת ההיתר, היה הקיר והרצפה מעשה מוגמר מזה זמן רב - שהרי על כך הורשע העורר בבית המשפט, מספר חודשים קודם לכן, על פי הודאתו, ובמסגרת הטיעון לעונש ציין הוא כי הבנייה הסתיימה, וכי מה שנדרש הוא להשלים את ההליך התכנוני וקבלת הסכמת המינהל. 9. בחודש יוני 2010 הודיעה המשיבה לעורר, כי היא שוקלת לבטל את ההיתר לאור "פגמים ואי תאימות לתכנית החלה על השטח וטעות ו/או הטעייה". כן נקבע במכתב מאת המשיבה כי לעורר יש את האפשרות להציג את טענותיו תוך 7 ימים, בעל פה או בכתב. העורר השיב, באמצעות בא כוחו, כי הוא דוחה את טענות המשיבה, וביקש את הנימוקים והטענות כנגד ההיתר, המצדיקים לדעת המשיבה את ביטולו. בתגובה השיבה המשיבה כי בהיתר הבנייה נפלו פגמים או טעויות, בנימוק שנטענו במכתבה הראשון. העורר שוב פנה, באמצעות בא כוחו, למשיבה, הבהיר כי הוא מבקש להשיב בכתב, אך לא ברור לו מהם הפגמים או הטעויות שנפלו בהיתר, המצדיקים את ביטולו. בתגובה קיבל העורר תשובה מאת ב"כ המשיבה, כי אין צורך בפירוט נוסף מעבר לאלו שפורטו במכתב הראשון - חריגה מסמכות ואי התאמה לתב"ע החלה על המקום. כן ציין ב"כ המשיבה כי אין טעם להמשיך את ההתכתבויות בין הצדדים. 10. ביום 6.7.2010 העביר ב"כ העורר מכתב ובו הוא מפרט את עמדת העורר לגבי ההיתר שהוצא, בו נטען כי הקיר התומך הינו זהה לזה שתוכנן בשנת 2001 על ידי מע"ץ, וכי היה סיכום בין מע"ץ לבין העורר לגבי כך שהקיר ייבנה על ידי העורר, על בסיס התכניות של מע"ץ, וכי כך אכן נעשה. העורר טען כי המדובר בבנייה שתואמה עם מע"ץ, וכי לא ניתן היה לבצע את התמיכה בקרקע אלא באמצעות הקיר הנ"ל. כן נטען כי העורר סבר בתחילה שאין לו צורך בהיתר בנייה, מאחר והמדובר בבנייה "ציבורית" של קיר תומך, ועל כן זו בוצעה ללא היתר. הוא טען כי המשיבה בחנה את התכניות שהוגשו ואת עמדת מע"ץ, ועל בסיס זה הוציאה את ההיתר, ועל כן אין לבטלו. נטען כי אין לראות ברצפה שנבנתה כשטח אלא כחלק מהקיר התומך, וכי גם אם היה המדובר בשטח, הרי שזהו שטח שירות, ועל כן אין לראותו ככזה החורג מהמותר, מאחר והתכנית הופקדה לפני 1.8.1989. 11. הוועדה המקומית דחתה את טענות העורר, וקבעה כי יש לבטל את ההיתר. הודעה על כך נשלחה לעורר ביום 23.8.2010. העורר הגיש עתירה מינהלית כנגד ההחלטה, אולם בהסכמת הצדדים זו נמחקה, על מנת שלעורר תתאפשר הגשת ערר, בטעם הדיון בעתירה. 12. בכתב הערר נטען כי למשיבה כלל לא הייתה סמכות לבטל היתר בנייה שהוצא, שכן על פי סעיף 216 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") כלל לא ניתן לבטל היתר בנייה לאחר שהחלה הבנייה על ידי אותו אדם. לטענתו, לאחר שהבנייה החלה ואף הסתיימה, לא ניתן לבטל את ההיתר. בנוסף נטען כי בלא מתן הזדמנות לשימוע, ומבלי לשקול את עמדת העורר. העורר טוען כי מהחלטת המשיבה עולה כי הטענות אותן פרט הוא כלל לא נשמעו, ועל כן יש לבטל את החלטתה של המשיבה. בנוסף נטען כי אם הבנייה אכן חורגת מהוראות התכנית, אזי הוא הוטעה לחשוב אחרת על ידי המשיבה ונציגיה, הן בהליכי הרישוי והן בהליכים הפליליים, ועל כן אין זה מן הצדק לבטל את ההיתר. לדעתו של העורר, הוא נקלע למצב בלתי נסבל, לפיו הוא עלול למצוא עצמו בפני צו הריסה, אשר אם יבוצע עלול להביא לקריסת הקרקע על הכביש הציבורי שמתחתיו. לדעתו, אין מקום לבטל את היתר הבנייה, אחרי שהוא טרח להשיגו כנדרש על פי הדין, וכאשר הקיר הנ"ל נבנה על פי דרישות מע"ץ, ועל פי כל הדרישות שהוצגו לו על ידי הגופים השונים. חשוב לציין, כי על אף שהעורר צרף מסמכים רבים הקשורים בהליכים שננקטו כנגדו, לא צורף כל מסמך או ראיה המלמדים על כך כי מע"ץ נתנה את הסכמתה לבניית הקיר בדרך הזו, ובוודאי שלא צורפו ראיות כלשהן המלמדות על כך כי מע"ץ ביקשה מהעורר לבצע את הבנייה. אלו טענות שנטענו בעלמא, מבלי שיש ולו ראשית ראיה התומכת בהן. הן בוועדה המקומית, והן בפנינו, טענות אלו גובו בהבל פה, ותו לא (הייתה טענה כי הבקשה נחתמה על ידי מע"ץ, אולם בקשה חתומה שכזו מעולם לא הוצגה בפנינו). 13. הוועדה המקומית השיבה כי המדובר בבנייה בשטח ציבורי, דבר אשר לא צוין כלל בבקשה להיתר. לדעתה, כלל לא ניתן היה להוציא היתר בנייה כפי שהתבקש בשטח השצ"פ. לדעתה, הואיל וההיתר הוצא בחוסר סמכות (שכן כלל לא ניתן היה להוציאו בדרך זו), ההיתר בטל ואין אפשרות לקיימו. המשיבה אף סבורה כי עשתה חסד עם העורר כאשר החליטה לשמוע את טענותיו, כאשר ממילא ההיתר בטל ומבוטל, בשל חוסר הסמכות להוציאו. 14. בדיון הראשון בערר, אשר נערך בפנינו, ביקשנו לקבל הסברים מהמהנדס אודות השיקולים שעמדו מאחורי הבנייה בצורה המוצעת. אלא שלדיון זה לא הגיע איש מקצוע כלשהו, מלבד בא כוחו של העורר. ביקשנו גם לדעת האם יש מדידה ממנה עולה היכן בדיוק בוצעה הבנייה. גם תשובה לכך לא קיבלנו. על אף שניתן היה לסכם את הדיון באותו שלב, סברנו כי ראוי לאפשר לעורר להציג ראיות נוספות, ולאפשר למהנדס להתייצב לדיון. ביקשנו כי תוגש מפת מדידה ערוכה על ידי מודד מוסמך, המפרטת את תוואי הכביש ושאר ייעודי הקרקע עליהם בוצעה הבנייה. 15. העורר לא הגיש מאומה. לדיון השני הגיע בא כוחו והמהנדס, אשר טענו כי אין צורך במפת מדידה, שכן ברור שהבנייה בוצעה בשטח השצ"פ. בדיון נטען על ידי המהנדס כי הוא הכין את תכניות העבודה לבניית הקיר עבור מע"ץ, לאחר שזו אישרה כי לא ניתן לבצע את המסלעה, אלא יש צורך בהקמתו של קיר תומך. הוצגו לנו תכניות עבודה אשר לכאורה הוכנו עבור מע"ץ, אולם אין עליהן כל חתימה או אישור כי אלו אושרו על ידי מע"ץ. כן נטען (שוב, ללא כל אסמכתא), כי מע"ץ הסכימה כי הבנייה תבוצע על ידי העורר. 16. בדיון הצענו לעורר כי הערר יימחק, ותינתן לו שהות להגיש את הבקשה כשהיא מתוקנת, וכוללת ראיות התומכות בטענותיו לגבי הצורך בהקמת הקיר באופן המוצע, תוך יצירת חציצה בין השצ"פ לבין מגרשו של העורר, והשלמת כל הפרטים הנדרשים. שני הצדדים דחו את הצעתנו. על כן, יש להכריע בערר לגופו, על סמך הראיות שהוצגו בפנינו. סמכותה של המשיבה לבטל היתר בנייה 17. טענתו הבסיסית של העורר היא כי לא הייתה למשיבה סמכות לבטל את היתר הבנייה. לדעתו, הדרך היחידה לבטל היתר (שלא במסגרת פסק דין), קבועה בסעיף 216(א) לחוק, הקובע כדלקמן: "ניתן לאדם אישור או היתר לפי חוק זה על סמך פרטים בלתי נכונים ולא חל על המקרה סעיף 215, רשאית הועדה המקומית, לאחר שנתנה לאותו אדם הזדמנות להשמיע את טענותיו, לבטל את האישור או ההיתר, הכל לפי הענין, אולם כשהיה האישור או ההיתר לענין בניה, לא תעשה כן אחרי שהחל אותו אדם בבניה." 18. העורר טוען כי לאור הסיפא של סעיף 216(א), לאחר שהחל האדם בבנייה, לא ניתן לבטל את ההיתר. מאחר והבנייה כבר הסתיימה בשלב בו בוטל ההיתר, לדעת העורר, המדובר במקרה בו המשיבה פעלה בחוסר סמכות, ועל כן אין לקבל את עמדתה. 19. אין באפשרותנו לקבל את עמדתו של העורר. לדעתנו המשיבה הייתה מוסמכת, ואולי אף חייבת, להפעיל את שיקול דעתה האם ראוי לבטל היתר שהוצא, כאשר התברר כי זה כולל פרטים מטעים או כאשר עולה החשד כי ההיתר אינו תואם את הוראות התכנית החלה. זאת, הן מכוחו של סעיף 216, והן מכוח סמכותה של המשיבה כרשות מינהלית, להצהיר על בטלות הליך שהינו בלתי חוקי (בכפוף כמובן למתן זכות שימוע, ולשקילת שיקולי בטלות יחסית). 20. כיצד מתיישבת עמדתנו זו עם האמור בסעיף 216 לחוק? לטעמנו, היא מתיישבת הן עם לשונו, והן עם תכליתו של החוק. על מנת להבהיר נקודות אלו, נתייחס בקצרה להליך הננקט פעמים רבות מדי, הקרוי "לגאליזציה". המדובר במצבים בהם קיימת בנייה בלתי חוקית, אשר בוצעה בלא שהוצא היתר בנייה כדין, ולאחר ביצוע העבודות (כולן או חלקן), מבוקש להכשיר בדיעבד את הבנייה. 21. הליך זה אינו מופיע בחוק. למעשה, הדבר מנוגד בתכלית לסעיף העוסק בהוצאת היתרים, הוא סעיף 145(א) לחוק, הקובע כדלקמן: לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: (1) התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה; (2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה. בפסקה זו:... (3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית. הסעיף קובע מפורשות כי כל עוד לא הוצא היתר, אסור לאדם לבצע כל עבודת בנייה (למעט שינוי פנימי בדירה, וכן עבודות הפטורות לפי התקנות מקבלת היתר), וכי עליו לפעול בהתאם לתנאי ההיתר, בעת ביצוע העבודות. אין בסעיף זה מילה המאזכרת את האפשרות להוציא היתר בנייה בדיעבד, והטעם לכך כלל אינו ברור - הוצאת ההיתר נועדה, בראש ובראשונה, על מנת שניתן יהיה לקבוע, בטרם ביצוע הבנייה, את הדרך בה יש לבצעה. לא בכדי קיימות מאות תקנות העוסקות בצורת הבנייה, וההיתר לא יוצא אלא אם הבנייה המוצעת עומדת בדרישות אלו (ר' תקנה 17 לתקנות בקשה להיתר, המחייב עמידה בהוראות התוספת השניה לתקנות אלו, הכוללות מספר רב של הוראות כיצד יש לבצע את הבנייה). בנוסף, מחייב סעיף 145(ב) לחוק עמידה גם בתכניות החלות על הקרקע. 22. כאשר מוגשת בקשה ל"לגאליזציה", הוועדה ניצבת למעשה בפני עובדה מוגמרת. היא צריכה לקבל את הבקשה על בסיס הבנייה שבוצעה. האפשרות לקבוע תנאים בהיתר מוגבלת מאוד, שכן הבניין כבר עומד על תלו, ואם אין רצון בהריסתו של הבניין, אין מנוס מלאשרר את הבנייה, אפילו זו אינה מתיישבת עם התכנון האופטימאלי. 23. לכאורה, על פי לשונו היבשה של החוק, במצב בו בוצעה בנייה בלתי חוקית, הדרך הראויה היא לדרוש את הריסתה (השווה סעיף 206 לחוק, המחייב הוצאת צו הריסה באם הבניין עדיין בשלבי בנייה, או הושלם בתקופה של לא יותר מששה חודשים לפני תחילת ההליכים), ולדרוש, בשלב זה, הגשת בקשה להיתר, על פי כל הכללים הנדרשים. רק לאחר השלמת פעולות אלו, רשאי האדם לבצע את הבנייה. 24. אלא שבמדינת ישראל נהוגה מידת הרחמים. מדוע להרוס, אם הבנייה יכולה להתאשר? אם ממילא ניתן להוציא לבניין היתר בנייה, האם יש טעם בדרישה להרסו, ולחייב את הבונה להתחיל את כל ההליך מתחילתו? התפיסה המקובלת היא כי בנסיבות בהן ניתן להתיר את הבנייה, ההריסה מהווה למעשה ענישה נוספת על זו הקבועה בחוק. אם בסופו של יום ימצא את עצמו האדם עם אותו הבניין אותו הקים לפני כן, ניתן לעשות עמו חסד, ולאפשר לו לקבל את היתר הבנייה בדיעבד. ענישתו של אותו אדם צריכה להתבצע במסגרת ההליכים הפליליים, ואילו הליכי הרישוי צריכים להתבצע במקביל, ללא שיקולי ענישה (ר' הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 21.900 משנת 1968, וההנחיה המעודכנת 8.1150 משנת 2001, המבהירה כי נושא זה נכון לגבי רישוי, אך לא לגבי תכנון מחודש). 25. למותר לציין כי לכאורה, הפרשנות הנ"ל מחייבת את שקילת הבקשה להיתר, כאילו לא בוצעה בנייה כלשהי על המגרש. הוועדה המקומית אמורה לבחון את הבקשה בדיוק באותה הדקדקנות בה בוחנים בקשה לגיטימית לבנייה - כזו שמוגשת על פי סדר הדברים הנכון, ואם נמצא כי הבקשה אינה תואמת את הוראות התכנית, או את הוראות התוספת השנייה לתקנות בקשה להיתר, אזי יש לדחותה. לצערנו הרב, הדבר אינו קורה במציאות, והוועדות המקומיות נוטות "להתיישר" על פי הבנייה הקיימת, גם אם זו אינה תואמת את כל הנדרש על פי החוק. תפיסה זו זכתה לביקורת קשה מבית המשפט העליון, מפיו של כב' השופט רובינשטיין, אשר קבע את הדברים הנחרצים הבאים, בעע"ם 3319/05 אלגריה פונטה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה באר שבע, (ההדגשות הוספו - ו.ע.צ.): "אולם מוצא אני לנכון להעיר כדלקמן: על ועדת הערר, וגופי התכנון בכלל, לבדוק היטב היטב בהחליטם האם לא ייגרם עוול לשכן, במקרה זה לשכנה, וכמובן איני קובע עמדה מראש. אין חלקי עם הסבורים כי אין רלבנטיות בהקשר התכנון והבניה לחרות, שלא לומר הפקרות, שנוהגים הבונים בלא היתר בניה או בחריגה הימנו, מתוך הנחה כי כדאי להם אף לעמוד למשפט ולהיקנס, ומתוך תקוה, המתגשמת במקרים רבים, כי לא תיהרס הבניה הבלתי חוקית. הרלבנטיות הערכית מוצאת ביטויה בהעלאת רמת הקפדנות והדקדקנות הנדרשת מגוף התכנון, לבדיקה ולשיקול בשבע עיניים, כאשר המדובר במי שכבר התיר לעצמו לזלזל בחוק, ועננה בהקשר זה פרושה על טיעוניו ועל עמדתו. הדבר מתיישב לדעתי גם עם הפסיקה משכבר..." 26. ההתייחסות לבנייה בלתי חוקית, מבחינת הליכי הרישוי, חייבת להיות כזו המתעלמת מהנעשה, ובוחנת את המצב כאילו הבנייה כלל לא בוצעה. אין לאפשר למי שעבר על החוק, ליהנות מן ההפקר, ולהעמידו במצב טוב יותר ממי שפעל כדין. דברים אלו עולים, בין היתר, מהאמור בבג"ץ 1306/93 אברהם ברוכין נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח', תקדין-עליון 93(2) 841: "אין כל מניעה או איסור על המשיבות, לדון בהצעה של תוכנית או בתוכנית המוגשת אליהן, אף אם מדובר בתוכנית המתייחסת לבנייה שכבר בוצעה. יודגש בעניין זה, שבגזר הדין שניתן נגד המשיב ניתנה על ידי בית המשפט ארכה למשיב לפעול לקבלת היתר שיכשיר את הבנייה הבלתי חוקית. אכן, ההתייחסות לתוכנית כזו צריכה להיות עניינית ומושפעת ומוכרעת על פי שיקולים תכנוניים ראויים בלבד, מבלי שעובדת הבנייה ללא היתר תשמש נימוק לאישורה של תוכנית כזו. מי שבנה ללא היתר כחוק אינו יכול להסתייע בעבירה שביצע כנימוק לאישור תוכנית, אשר בנסיבות אחרות לא היתה מאושרת." 27. אם נסכם נקודה זו, הרי שהחוק כלל אינו מתייחס לשאלות של לגאליזציה במסגרת הוראותיו. הוא קובע את הוראותיו בהנחה שבנייה מבוצעת לאחר הוצאת היתר, ולא לפניה. הואיל וכך, יש לקרוא את הוראות החוק בהקשר זה. מי שמבקש לגאליזציה, צריך לקבל יחס דומה למי שפעל כדין, ואין להקנות לו יתרון בשל העבירות אותן ביצע, פן יצא חוטא נשכר. 28. בדרך זו יש לקרוא גם את סעיף 216 לחוק. סעיף זה קובע כי ניתן לבטל היתר או אישור, ובלבד שזה לא יבוטל לאחר שהחל האדם בבנייה. רוצה לומר - לאחר שהחל האדם בביצוע העבודה על פי ההיתר שניתן לו. אם לאחר קבלת ההיתר לא ביצע אותו אדם כל בנייה על פי ההיתר שהונפק לו, אין מניעה, על פי לשון הסעיף (בקריאתו נכונה) לבטל את ההיתר. 29. הפרשנות הנ"ל מתחייבת לא רק מלשון הסעיף, בהקשר בו זה נכתב, אלא בעיקר מתכליתו. כידוע, את החוק יש לפרש על פי תכליתו, מתוך מטרה להגשים את מטרותיו (ר' לדוגמה בג"ץ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג נ' רשות השידור ואח', פ"ד נ(2) 793). סעיף 216 ממוקם "גיאוגרפית" בחוק, בפרק העוסק בעונשין. הוא מהווה חלק מהנורמות אשר נועדו להסדיר את ההתמודדות עם מי שמפר את הוראות החוק, ועושה לעצמו דין. 30. סעיף זה מאפשר להעניש את מי שהטעה את הוועדה המקומית, וקיבל היתר בשל מסירת הפרטים הכוזבים. אלא שהחוק מגן על אדם זה, כאשר הוא מונע את ביטול ההיתר, באם הבנייה כבר החלה. הרציונל של קביעה זו הינו ברור - החוק מבקש להגן על מי שהסתמך על ההיתר, והחל בבנייה על בסיסו. המחוקק קבע, ושיקוליו עמו, כי אינטרס ההסתמכות של מבקש ההיתר, גם אם זה הושג בדרכי מרמה או הטעייה, גובר על האינטרס להענישו על ידי ביטול ההיתר. על כן, מי שקיבל היתר בדרך זו, אך החל לפעול על פי ההיתר, כבר לא יהיה חשוף להליכים מכוח סעיף 216 לחוק. כמובן שאין הדבר מונע הגשת כתב אישום כנגדו, אולם הכלי של ביטול ההיתר על פי סעיף זה, כבר אינו עומד לרשותה של הוועדה המקומית. לעומתו, מי שהשתהה, ולא הספיק להתחיל בבנייה בטרם התגלה דבר ההטעיה, יכול למצוא עצמו עם היתר שבוטל. זאת על אף שייתכן וגם הוא כבר החל בהכנות לביצוע הבנייה (התקשר בחוזה עם קבלן, רכש חומרים וכד'). המחוקק קבע כי נקודת ה"אל חזור" היא תחילת הבנייה על פי ההיתר, ובנייה שהחלה על פי ההיתר שהוצא, יוצרת הסתמכות שלא ניתן עוד לבטלה, על פי ההליכים הקבועים בסעיף 216 לחוק. 31. מי שביצע בנייה עוד בטרם קבלת ההיתר, אינו יכול לטעון כי ההיתר יצר אצלו הסתמכות כלשהי. הוא פעל ממילא בלא כל רישיון לבנייה, ועל כן, אין הוא יכול לטעון כי הוצאת ההיתר יצרה אצלו ציפייה כי הבנייה אותה הוא מבצע, הינה חוקית. דברים אלו נכונים בוודאי לגבי מי שהשלים את הבנייה כליל, עוד בטרם קיבל הוא היתר כלשהו. ההיתר מבחינתו אינו כלי עליו הוא מבקש להסתמך לצורך ביצוע הבנייה, אלא לכל היותר מגן בפני הליכים פליליים אשר ננקטים או צפויים להינקט כנגדו. האינטרס המוגן על ידי המחוקק, ההסתמכות על תחילת הבנייה ככזו היוצרת מניעות מצד הוועדה המקומית מלנקוט צעדים של ביטול ההיתר, אינו רלוונטי לגביו. 32. אם נקבל את הפרשנות המוצעת על ידי העורר, המשמעות תהיה כי מצבו של מי שמטעה את הוועדה המקומית, לאחר שהחל (ואולי אף סיים) את הבנייה מבלי שהיה בידו היתר, יהיה טוב יותר ממי ש"רק" הטעה. דהיינו, מצבו של המטעה יהיה טוב יותר, אם גם יהיה עבריין בנייה אשר בונה ללא היתרים. זוהי פרשנות מוזרה לסעיף אשר מהווה חלק מאמצעי האכיפה כנגד עברייני בנייה. דומה כי דרך פרשנית זו לא רק שאינה מקדמת את האכיפה כנגד מי שעובר על החוק, היא מעודדת את מי שבכוונתו להטעות את הוועדה המקומית, להתחיל בבנייה ללא קבלת היתר, כך שכאשר תאושר בקשתו בשל ההטעיה, הוא יהיה חסין מפני ביטול ההיתר. אין שום הגיון בפרשנות שכזו. הדבר מנוגד לתכלית הסעיף, ואינה מתיישבת עם כוונות החוק. 33. על כן, יש לקרוא את סעיף 216 סיפא לחוק, ככזה הקובע כי אין לבטל רישיון או היתר בנייה, למי שהחל בביצוע הבנייה על פי ההיתר, לאחר שזה ניתן לו. עבודות אשר בוצעו בטרם קבלת ההיתר, אינן רלוונטיות לגבי האפשרות לבטל את ההיתר על פי סעיף זה. 34. אשר על כן, צדקה הוועדה המקומית כאשר קבעה היא כי יש לה סמכות לפעול על פי סעיף 216 לחוק, כאשר העורר עצמו הודה בבית המשפט, כי בטרם הוצאת ההיתר, כל העבודות כבר הושלמו. 35. למעלה מן הנדרש נציין כי אפילו לא היה חל כאן סעיף 216 לחוק, עדיין יכולה הייתה הוועדה המקומית לבטל את ההיתר. הדבר אפשרי מכוח סמכותה המינהלית של הוועדה המקומית לשנות את החלטתה, משיקולים של טובת הציבור (ר' לדוגמה המקרה החריג שהיה בעע"ם 1868/01 יצחק לוזון נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א ואח', , בו בוטל היתר על אף שלא נפל כל פגם בבקשה, וזו לא סתרה את התכניות או התקנות החלות על הקרקע). זהו מקרה נדיר יחסית, וברור כי יש להשתמש בסמכות זו במקרים חריגים בלבד. מאידך, כאשר מתברר כי ההיתר יצא באופן שאינו תואם את הוראות התכנית החלה, הרי שהוא כלל אינו יכול להיות בתוקף, ועל כן אין לראותו ככזה. דברים אלו הובהרו, לדוגמה, בבג"ץ 3301/90 אלי זקן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים ואח', פ"ד מו(4) 675, 682-683: "כאמור, אין לקבל טיעון זה. הלכה היא, שהיתר הניתן על-ידי ועדה מקומית אינו יכול לסתור תכנית מחייבת, ומשהתיימרה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לתת היתר להקמת בניין, או חלק שלו, תוך התעלמות מקווי בנייה שנקבעו בתכנית בניין מחייבת, היא חרגה בכך מסמכותה, וההיתר אינו תקף (ע"פ 284/74 [7], והאסמכתאות שם; ע"פ 768/80 [8], בעמ' 339; ד"נ 12/81). ... בענייננו, המדובר בבניין החורג מקו הבנייה באופן שהתכנית אסרה. תקנה 16 הנ"ל לא התכוונה לאפשר לוועדה המקומית להתיר חריגה מקו בנייה, שתכנית שאושרה כחוק אוסרת אותה. אפשרות כזו אינה עולה מנוסח התקנה, ואף אינה תואמת את מטרתן ותכליתן של התקנות, אשר באו לאפשר דרישת קיומם של תנאים נחוצים ממבקש ההיתר, ולא מתן אפשרויות בנייה למבקש ההיתר, החורגות ממסגרת המותר לפי התכנית. ... על סמך כל האמור לעיל, ההיתר שניתן על-ידי הוועדה המקומית, ככל שהוא כולל את בניית תוספת הבנייה, ניתן שלא כחוק ואיננו תקף, ועל הוועדה המקומית לפעול, במסגרת סמכויותיה, בהתחשב בכך שההיתר כאמור בלתי חוקי, ובהתחשב בכך שבניית התוספת נעשתה ללא היתר כדין." 36. דהיינו, כאשר המדובר בחריגה מסמכות, כאשר הוועדה המקומית הוציאה היתר שלא היה בסמכותה להוציאו, מאחר והמדובר בהיתר המנוגד להוראות התכנית, אזי יש לראות את ההיתר כנטול תוקף משפטי, ועל כן הבנייה שבוצעה מכוחו הינה בלתי חוקית (ר' לעניין זה גם ד"נ 12/81 שפירא הנזכר בפרשת זקן הנ"ל). במקרה זה, הביטול של ההיתר אינו אלא הכרזה פורמאלית כי ההיתר אינו תקף, ואין המדובר בהליך של ביטול כפי שקיים במקרה של סעיף 216 לחוק. דברים אלו הובהרו, בין היתר, בעת"מ (חי') 2402/04 ג'מאל סלים חסון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "גבעת אלונים" ואח', : "רשות מינהלית איננה אמורה להמשיך ולדבוק במצב שאיננו חוקי, אדרבא, חובתה של הרשות לתקן את הפגם (עיינו: בג"צ 17/63 וירצר ושות' בע"מ נ. עירית רמת-גן, פ"ד י"ז (4) 2813). משמע, ככל שתגיע הוועדה המקומית, במקרה שבפנינו, למסקנה, לאחר בדיקת ובחינת כל הנתונים העדכניים והנכונים של התשריט, ולאחר שתשמע גם את דברי המודד מר מוהנא, והמודד מר ג'ריס, שקיימת סטייה מהוראות התכנית המופקדת, ג'/11383, ושעקב סטייה זו הסמכות למתן ההיתר לא היתה בידי הוועדה המקומית, אלא בידיה של הוועדה המחוזית, כי אז ההיתר שניתן חסר תוקף. עולה מן האמור לעיל שאין זו רק שאלה של אי-מתן פרטים נכונים, אלא המדובר הוא בהעדר סמכותה של הוועדה המקומית למתן היתר, ובמקרה כזה אין תוקף להיתר שניתן, בגין העדר סמכות כאמור. אני מפנה ל-עת"מ 1245/03 (חיפה), אוריה השקעות חדרה בע"מ נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מיום 11.3.05, (). באותו מקרה טענו העותרות שנוכח הוראת סעיף 216 של חוק התכנון והבניה מנועה הוועדה המקומית, וכן הוועדה המחוזית הבאה בנעליה, מלבטל את היתר הבניה שניתן לעותרות, הואיל ואלה כבר החלו בהליכי בניה. דחיתי, שם , טענתן זו של העותרות מן הטעם שהחלטתה של הוועדה המקומית באותו ענין ניתנה שלא בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, ובשים לב להלכה לפיה היתר שניתן על ידי הוועדה המקומית, ללא אישור הוועדה המחוזית, מקום בו החוק מחייב אישור שכזה, דינו להתבטל הואיל ומתן היתר כזה הינו בבחינת חריגה מסמכות. (פיסקה י"ג של פסק הדין). כל זאת, כאמור, חרף העובדה שהליכי הבניה כבר החלו." 37. אם נסכם את הפסיקה הנ"ל, קיימות מספר אפשרויות לבטל היתר שניתן (בנוסף לביטולים עקב או בעקבות הרשעה פלילית). כאשר המדובר במסירת פרטים לא נכונים, ניתן לבטל את ההיתר, ובלבד שהמבקש לא החל בביצוע הבנייה על פי ההיתר, לאחר שקיבלו, וזאת מכוח סעיף 216 לחוק. חלופה אחרת היא הכרזה על בטלותו של ההיתר, כאשר זה הוצא באופן המנוגד לדין (בכפוף לשיקולים של בטלות יחסית). חלופה נוספת, נדירה בהרבה, היא ביטולו של היתר משיקולים הנוגעים לטובת הציבור, וזאת גם כאשר הבנייה כבר החלה, ואולי אפילו הסתיימה, ועל אף שזו אינה מנוגדת לדין. כאמור, זהו מקרה חריג ביותר, ויש לעשות בו שימוש במקרים קיצוניים בהם קיימת הצדקה ציבורית לנקיטת הליך שכזה. 38. לאור כל האמור לעיל, הסמכות לבטל את ההיתר קיימת. כעת עלינו לבחון את טענות העורר, לגבי הסוגיה האם ראוי לבטלו. ביטול מכוח סעיף 216 לחוק 39. על מנת שניתן יהיה להחיל את סעיף 216 לחוק, יש צורך בכך שההיתר שהוצא התבסס על פרטים מטעים. במקרה זה, ברור כי הבקשה אכן נופלת להגדרה זו. 40. כפי שהובהר בפרק העובדתי של החלטה זו, הבקשה להיתר הוגשה בניגוד לדין, תוך שהיא מעלימה את גבולות הנכס, כאשר לא צוין בה כי הבנייה מבוקשת על שטח ציבורי פתוח, וכאשר אין בה כל התייחסות לשימושים המותרים על פי התכנית באותו שטח. מי שבוחן את הבקשה, מקבל את הרושם כי הבנייה נועדה להסדיר את הפיתוח במגרשו של העורר. אין שום זכר לשצ"פ, והקמת הרצפה נעשית בדיוק בגובה של הגינה הקיימת, מבלי שקיימת חציצה כלשהי בין הגינה לבין התוספת המבוקשת. הוועדה המקומית יכולה הייתה להניח, בהעדר הבהרה על גבולות המגרש ומיקום השצ"פ, כי הבנייה המבוקשת אכן תואמת את הוראות התכנית, וכי העורר זכאי לבצע את הבנייה המוצעת במגרשו. 41. חמור מכל אלו - העורר כתב כי המדובר בבנייה הנעשית במגרש הנמצא בבעלותו (הרישום כי בעל הזכות בנכס הינו מע"ץ נמחק, ונרשם שמו של העורר). רישום זה, יחד עם הבקשה אשר בה אין כל ציון של גבולות המגרש, אכן מטעה ויוצרת את הרושם כאילו המדובר בבנייה הנעשית על ידי העורר, במגרש שבבעלותו, בייעוד המגורים. 42. שתי העובדות הנ"ל אינן נכונות. הבנייה אינה נעשית במגרש שבבעלותו של העורר, אלא בבעלות הציבור (לא ברור אם הקרקע הופקעה, אולם ברור כי היא אינה חלק מהמגרש אותו רכש העורר). כמו כן, הבנייה אינה בשטח המגורים, אלא בשטח השצ"פ. 43. מסירת הפרטים הלא נכונים הנ"ל גרמה לכך כי הבקשה לא נשקלה כיאות. למעשה, המשיבה לא שקלה את השיקולים אותם היה עליה לשקול, ובראש ובראשונה - האם הבקשה אכן תואמת את הוראות התכנית? התשובה לכך הינה ברורה - אין התאמה בין השימוש המותר בשצ"פ, לשימוש אותו ביקש העורר לייחס לעצמו. די היה בכך בכדי לבטל את ההיתר. 44. בנוסף לכך, בקשה להיתר צריכה להיות מוגשת כשהיא חתומה על ידי בעל זכות בנכס (או במקרה שהבעלים הוא המינהל, להיחתם על ידי המינהל בטרם הוצאת ההיתר), וזאת מכוח הוראות תקנה 2 לתקנות בקשה להיתר. אם העורר אינו בעל זכות בנכס, כלל לא ניתן היה לשקול את בקשתו, בלא חתימת הבעלים. גם מסיבה זו, היה צורך לבטל את ההיתר, שכן זה הוצא בניגוד להוראות התקנות. 45. העורר טען כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, בהן הוא פעל על פי הנחיות והתכנון שבוצעו על ידי מע"ץ, אין הצדקה לבטל את ההיתר, אפילו הוא מסר פרטים בלתי נכונים. 46. אין חולק על כך כי לוועדה המקומית שיקול דעת האם לבטל היתר שהוצא עקב מסירת פרטים לא נכונים. אין חובה שכזו, אלא זהו עניין הנתון לבחינה פרטנית בנסיבותיו של כל מקרה. אילו היה העורר תומך את טענותיו בראיות מתאימות, ייתכן והיה מקום לשקול את הותרת ההיתר בתוקפו (בכפוף להשלמות שונות, לרבות קבלת חתימת הבעלים). אלא שטענות העורר נטענו בלא כל תמיכה ראייתית. אילו הבקשה הייתה מוגשת עם חוות דעת קונסטרוקטיבית מטעם מע"ץ, המלמדת על כך כי לא ניתן לבצע את התמיכה בלא בניית הקיר התומך (דהיינו, כי הפתרון של מסלעה אינו יציב דיו), אזי ניתן היה לשקול את הוצאת ההיתר, תוך מתן הוראות כיצד להתאים את הבנייה המוצעת להוראות התכנית (לדוגמה, יצירת הפרדה ברורה בקיר בטון בין מגרשו של העורר לבין השצ"פ, פיזור קרקע מעל הרצפה ונטיעת עצים לאורך השצ"פ, או לחילופין יצירת דרך להולכי רגל, באם הדבר מתיישב עם הבנייה בהמשך הרחוב). אולם כאשר לא הוגש מאומה מאלו, והוועדה המקומית כלל לא הייתה ערה לכך כי על הבקשה לכלול הוראות כיצד כלל הציבור יהנה מהשצ"פ (ולא העורר בלבד), לא ניתן להותיר את ההיתר, כפי שהוצא. המדובר בנטילת קרקע המיועדת לציבור, לטובתו של העורר, בניגוד מוחלט להוראות התכנית, ואין לאפשר זאת. 47. העורר טען כי הוא הוטעה על ידי נציגי המשיבה. אין באפשרותנו לקבל טענה זו. אם בוצעה הטעיה, היא לא הייתה על ידי המשיבה, אלא על ידי העורר, ועל ידו בלבד. הוא זה אשר נמנע מלפרט את ייעודי הקרקע. הוא זה אשר ציין את הבעלים הלא נכונים בבקשה. הוא זה אשר לא הבהיר היכן מסתיים גבול מגרשו. נושאים אלו הינם בידיעתו של מגיש הבקשה ומי שפועל מטעמו, והוועדה המקומית חייבת להסתמך על הצהרות הנמסרות לה על ידי מבקשי ההיתר, ואין היא צריכה לוודא כי כולם מגישים בקשות הכוללות פרטים אמיתיים. הן המבקש, והן עורך הבקשה, מצהירים כי הם מסרו הצהרות אמת, והדבר מהווה את הבסיס לעבודתה של הוועדה המקומית. אם זו תיאלץ לבחון כל פרט ופרט בכל בקשה המוגשת לה, קצב עבודתה יהיה בלתי נסבל. זוהי חובתו של האזרח לדייק במסירת הפרטים, ואין להטיל על המשיבה את האחריות לכך כי הוא לא עשה כן. לפיכך, יש לדחות טענות אלו של העורר. 48. לאור המפורט לעיל, צדקה הוועדה המקומית כאשר החליטה לדחות את טענותיו של העורר, וכאשר החליטה לבטל את ההיתר שהוצא לו, וזאת בהתאם לקריטריונים הקבועים בסעיף 216 לחוק. בטלות ההיתר 49. מעבר לנדרש נבהיר, כי גם אילו סעיף 216 לחוק לא היה חל במקרה זה, עדיין היה מקום שהוועדה המקומית תכריז על בטלותו. 50. כאמור, ההיתר אינו תואם את השימושים המותרים בשצ"פ. אין טעם לחזור על שלל הטעמים המבהירים מדוע היתר זה אינו יכול לעמוד. המדובר בשימוש פרטי על קרקע ציבורית, מבלי שקיימת הסכמת הבעלים לכך. במקרה שכזה, אכן ראוי היה להכריז על ההיתר כבטל, ולדרוש את התאמת הבקשה להוראות התכנית, כמובהר לעיל. העדר מתן זכות טיעון 51. העורר טען כי הוועדה המקומית לא אפשרה לו לטעון, בטרם קיבלה את החלטתה, וכן כי היא לא התייחסה לטענותיו. 52. בעניין זה אכן ראוי לציין כי היה על הוועדה המקומית לפרט בצורה ברורה יותר את טענותיה כלפי העורר. היה עליה להבהיר היכן בדיוק חורגת הבקשה מהוראות התכנית, ומהם הפגמים הנוספים אותם היא מצאה בהיתר. אילו הייתה היא מציינת, לדוגמה, כי אין חתימת בעלים על הבקשה, יכול היה העורר להתייחס לכך. אילו הייתה המשיבה מציינת כי המדובר בבנייה על שצ"פ, באופן שאינו תואם את הוראות התכנית, יכול היה הוא להתייחס לטענות אלו ישירות. 53. אלא שאם נפל פגם כלשהו בהתנהלותה של הוועדה המקומית בעניין זה, הרי שפגם זה רופא במסגרת ההליכים שבפנינו. במסגרת ההליכים הללו ניתנו לעורר הזדמנויות להעלות טענות כנגד ביטול ההיתר, לאחר שהובהר לו בדיוק מהן הסיבות בעטיין התבקש הביטול. העורר קיבל אפשרות להגיב בכתב, לצרף ראיות, ולהביא את המהנדס על מנת שיסביר את עמדתו. במצב זה, ולאחר שניתנה לעורר ההזדמנות להגיב בוועדת הערר, אין עוד משמעות לשאלה האם זכות הטיעון שלו נפגעה בוועדה המקומית. דברים יפים לעניין זה נקבעו בעת"מ (חי') 1033/03 כרסנטי נ' ועדת הערר המחוזית מחוז חיפה ואח', : "זאת ועוד, גם אם בהליך לפני הועדה המקומית קופחו זכויותיו הדיוניות של העותר, הרי שפגם זה נרפא במסגרת הליכי הדיון בערר שהתנהל לפני הועדה המחוזית. סעיף 152(ד) לחוק התכנון והבניה קובע, כי החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית. בענייננו, אין חולק שניתנה לעותר ההזדמנות להשמיע את טענותיו באוזני הועדה, וחברי ועדת הערר אף ערכו סיור באזור הרלוונטי בטרם קיבלו החלטתם. בנסיבות אלה, לא יוכל העותר להישמע בטענה כי זכות הטיעון שלו קופחה מבחינה מהותית." 54. העורר ויתר על האפשרות להמציא מדידה מטעמו, על אף שקיבל הזדמנות לעשות כן. הוא יכול היה להביא ראיות המוכיחות כי הבקשה אותה הוא הגיש, תואמה עם מע"ץ, אך גם זאת לא עשה. בנסיבות הללו, משקיבל הוא את כל ההזדמנויות לשם הפרכת טענות המשיבה, ולא ניצלן, אין הוא יכול לטעון עוד כי זכויותיו קופחו. דברים יפים לעניין זה נקבעו בבג"ץ 4816/91 בניני גיל בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים תל אביב ואח', פ"ד מו(1) 441, 445: "העותרת גם קבלה על פגיעה בזכות הטיעון שלה. לטענה זו אין יסוד, באשר קודם ההחלטה המאשרת את התכנית בשינויים, החלטה שנתקבלה ב-20.10.91, ניתנו לעותרת הזדמנויות לשטוח טענותיה לפני הוועדה לפחות בשתי ישיבות שלה. אם בחרה העותרת שלא לטעון לגופו של עניין ולהצטמצם לטענה שכבר בדצמבר 1990 אושרה התכנית -ובכך החמיצה את ההזדמנות לטעון לגופם של דברים - אין לה להלין אלא על עצמה." 55. על כן, יש לדחות את טענות העורר בעניין זה. סיכום 56. לאור כל האמור לעיל, אנו מגיעים למסקנה כי הוועדה המקומית פעלה כנדרש, במקרה זה, ביטלה את ההיתר הבלתי חוקי אותו היא הוציאה, אשר נסמך על נתונים לא נכונים אותם הציג העורר, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטתה. 57. חרף האמור לעיל, אנו סבורים כי הואיל והעורר שב וטוען כי הבקשה אותה הגיש הוא תואמה עם מע"ץ, אנו סבורים כי ראוי לאפשר לו להגיש את הבקשה, כשהיא מתוקנת באופן שבו היא כוללת את חתימת הבעלים, כאשר היא מציגה שימוש מותר בשצ"פ, כאשר יש בה גם הפרדה של קיר מבטון בגובה של 1.5 מ' לפחות בין מגרש העורר לבין השצ"פ, וכאשר יש בצדה חוות דעת מטעם קונסטרוקטור של מע"ץ, לפיה הקיר התומך הוא הפתרון הטוב ביותר לשם הגנה על הכביש, אזי יהיה מקום לשקול את הבקשה פעם נוספת. היה והבקשה תוגש תוך 45 ימים ממועד קבלת החלטה זו, יהיה ראוי לעכב את ההליכים כנגד העורר, על מנת לאפשר לו להשלים את הוצאת ההיתר, כמקובל. 58. כמו כן, אנו ערים לכך כי הריסת הקיר כעת, עשויה ליצור סיכונים לציבור, בשל סכנת ההתמוטטות של הקרקע על הכביש. סיכונים אלו נוצרו בשל בניית הקיר התומך בדרך בה זו בוצעה, וספק אם היו נוצרים במקרה שבו הבנייה הייתה נמנעת. 59. על כן, היה ולא תאושר בקשה להקמת הקיר התומך, בדרך אשר פורטה לעיל, יש לדרוש כי ההריסה תבוצע לאחר שלעורר יינתנו הנחיות על ידי הוועדה המקומית, כיצד יש לבצעה. על המשיבה לדרוש חוות דעת קונסטרוקטיבית הנוגעת לדרך ההריסה הראויה, על חשבון העורר, באופן אשר יבהיר כיצד עליו להחזיר את המצב לקדמותו. בכל מקרה, אין לבצע הריסה אשר לא עברה ביקורת הנדסית מתאימה. 60. לסיכומו של עניין, הערר נדחה. אין בכך בכדי לפגוע בזכותו של העורר לפעול לפי סעיף 57 להחלטה זו, ולנסות לקבל היתר במקום ההיתר הפסול שהוצא לו. בניהמע"צקירותקיר תומךכביש