שינוי מיקום החניות ביחס לתכנית הבינוי החלה במקרקעין, ואלמנט זה לא התקבל על ידי הועדה. וכך החליטה הועדה המקומית: "הועדה התרשמה שאין הצדקה לשינוי מיקום משטחי חניה וכי יש להצמד לתכנית הבינוי הקובעת מתווה ואופי השכונה ועל כן החליטה לסרב לשינוי המוצע." תמצית טענות העוררים העוררים טוענים כי השינוי המבוקש מתחייב נוכח היותו של המגרש פינתי ולאור העובדה כי השכנים ממערב תכננו את חצר המשק שלהם בגבולו המזרחי של מגרשם, (דהיינו בגבולם המערבי של המקרקעין) ולפיכך מתבקש לתכנן החניות וחצר המשק בכיוון חצר המשק של השכנים. כפועל יוצא מכך חזית הבית מופנית לכיוונים צפון ומזרח (מדובר כאמור במגרש פינתי). החניות בבינוי מוצבות בקצהו הצפון מזרחי של המגרש, ולפיכך מתבקש השינוי להסיטן מערבה, כך מתאפשרת חצר רציפה ביציאה מסלון הבית. עמדת הועדה המקומית: הועדה המקומית אשר סיירה במקום התרשמה כי אין הצדקה לשינוי המיקום, שכן יש להצמד לתכנית הבינוי הקובעת מתווה ואופי השכונה. מדובר בתכנית ובינוי שאושרה ביום 22/1/2003, והיה על העוררים להתאים את התכנון המבוקש לתנאים הפיזיים של המגרש ולמגבלות התכנון הקיימות ולא להפוך את היוצרות ולכפות את התאמת הפיתוח לתכנון הבית. אין בעובדה ששונו קווי הבניין במגרשים הגובלים כדי לסייע בידי העוררים, בפרט כאשר מגרשם של העוררים גובל ממזרח בשביל, כלומר ממילא המרווח ממזרח גדול יותר. דיון והכרעה לא אחת הבהרנו כי מעמדן של תכניות בינוי שאינן סטטוטוריות נופל ממעמדה של תכנית כהגדרתה כחוק שהינה חלק מהדין, בין היתר, בזכות חשיפתה לביקורת ציבורית רחבה. על תכניות בינוי אשר לא מפורסמות להתנגדויות הציבור נמתחה ביקורת שיפוטית וציבורית עניפה. כך, נקבע בע"א 288/00 אט"ד נ' הועדה המחוזית י-ם: "תכנית מפורטת האוצלת לתכנית בינוי סמכויות רחבות יתר על המידה יכולה שתפגע בזכותם של נפגעים בכח להתנגדות..."   ובעניין עת"מ 7600/00 ועד אמנים חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הועדה המקומית לתו"ב ת"א ואח': "הבעיה העיקרית בקשר לתכניות שאינן סטטוטוריות - שכינוין תכניות בינוי או תכניות עיצוב ארכיטקטוני - הינה היעדר אפשרות חוקית להתנגד להן. אחד השלבים החשובים ביותר בתהליך האישור של תכנית סטטוטורית הוא שלב ההתנגדות. על-פי סעיף 100 לחוק נתונה זכות התנגדות ל"כל מעונין בקרקע, בבנין, או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי [ה]תכנית...". בנוסף, זכות ההתנגדות נתונה לגורמים שלטוניים וציבוריים שונים (המנויים בסעיף 100(1)100-(5)). יש להעיר שהחוק אינו מקנה זכות התנגדות לגבי תכנית מיתאר ארצית (בג"ץ 594/89 מועצה אזורית ערבה תיכונה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה [1], בעמ' 565-564). ההתנגדות מאפשרת לאדם העלול להיפגע מהתכנית, כמו גם לגופים ציבוריים שונים, לנסות ולהשפיע בגדר תהליך קבלתה של תכנית. זכות זו אמורה לתרום לשיפור ההחלטות המתקבלות במסגרת הליכי תכנון, החלטות שיכולה להיות להן השפעה רבה ביותר על הסביבה הפיזית, על רווחתם של התושבים ועל איכות חייהם "ביסוד גישה זו עומדת ההכרה בחשיבותו של מוסד ההתנגדות. ההתנגדות היא המכשיר שבאמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגדריה של תכנית. בעניין זה, תכליתה המרכזית של זכות זו היא "...לעשות צדק עם בני-אדם, שהאינטרס שלהם עשוי להיפגע מההחלטה" (דברי השופט ברק בע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד (להלן - עניין שפירא [20]), בעמ' 364). אכן, תכניות נועדו לקדם לא רק נושאים פיזיים, כי אם גם "...מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות..." (דברי השופט טירקל בבג"ץ 440/80 מ' טייג ושות' בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה ואח' [21], בעמ' 91). אך לצד תועלת כלל-חברתית זו, פוטנציאל הפגיעה של תכניות בפרטים הוא רב. לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן. מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות "לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעונינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת" (דברי השופט ברק בעניין שפירא הנ"ל [20], בעמ' 364). ניתן לסכם אפוא ולומר כי מדובר ב"...זכות דיונית חשובה מאד, שיש לשמור עליה מכל משמר" (דברי השופט ויתקון בעניין ח'לף הנ"ל [19], בעמ' 328). התוצאה היא, כי טענה המלמדת לכאורה על שלילה שלא כדין של זכות זו מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען. " במקרה דנן, עסקינן בתכנית פיתוח שאושרה לאחר התכנית החלה במקרקעין, היא תכנית צש/32/21/8. אותה תכנית קובעת בין הוראותיה הנחיות ספציפיות בנושאי שטחים, גבהים, מרתפים, מסדים, מרווחי הבניה, חניה ומבני חניה, צורת הגג, חזיתות הבתים, דודי שמש, חומר ועיצוב הגדרות, תליית הכביסה, מיכלי גז ודלק, סככות חניה ועוד כהנה וכהנה פרטים. סעיף 12 לאותה תכנית עניינו בפיתוח השטח ואף הוא קובע פרטי תכנון כדלקמן:גדרות בגבולות המגרשים, אופן הסדרת הניקוז, אופן סילוק אשפה, ומתקני אגירה ועוד. אחד מסעיפי המשנה של אותו סעיף 12 קובע כדלקמן: "כל פרטי פיתוח המגרשים לרבות גדרות, קירות תמך, מתקני אשפה, פילרים, סככות חניה וכד' יהיו על פי תוכנית בינוי ופיתוח באישור הועדה המקומית לתכנון ולבנייה. במידה שיכללו בתוכנית הבינוי הנ"ל פרטים מנחים - על מבקש ההיתר לצרפם למניפת הבקשה להיתר והם יהיו המחייבים לביצוע. תוכנית בינוי ופיתוח כנ"ל תכלול גם תכנון מפורט של דרכים, דרכים משולבות, שבילי אופניים, תאורת רחובות, גינון וריהוט רחוב וכן שצ"פים." לא הוצגה בפנינו תכנית פיתוח הקובעת חלק מהפרטים כפרטים מנחים, למען הסר ספק נתייחס לכל תכנית בינוי כתכנית מנחה, כך שנראה כי נכון פעלו העוררים בבקשם לחרוג ממנה בהקלה. הנה כי כן מדובר בתכנית פיתוח לבר סטאטוטורית אשר לא נטען וממילא גם לא הוכח בפנינו כי קבעה איזה מן הפרטים כפרטים מנחים. הסטייה המבוקשת מתכנית זו כוללת מיקום החניה בפינה המערבית של המגרש, תחת הפינה המזרחית וזאת מטעמים תכנוניים: של ניצול נכון יותר של היותו של המגרש פינתי באמצעות יצירת חזית פינתית לכיוון הרחוב והתאמת חזיתו המערבית לאלמנטים המתוכננים מצד מזרח במגרש השכן. אנו סבורים כי בנסיבות המפורטות לעיל קיימת הצדקה תכנונית למבוקש, ואיננו רואים פגיעה במגרשים שכנים מנגד. דעתנו מתחזקת נוכח העובדה כי במגרש 31 המצוי מדרום למקרקעין נשוא ערר זה, אף הוא סמוך לשביל היוצר מגרש פינתי במגרש זה, הסכימה הועדה המקומית לשינוי מיקום משטחי החניה באופן דומה למבוקש במסגרת הבקשה נשוא הערר. אמנם הועדה המקומית ציינה כי ההיתר למגרש 31 ניתן טרם שהחלו עבודות הפיתוח, ואולם היתר זה ניתן כעולה מדברי הועדה עצמה לאחר שאושרה תכנית הפיתוח. אשר על כן ולאור כל האמור אנו רואים לקבל את הערר ולאפשר ההקלה המבוקשת, בתנאי כי העוררים יערבו לשינוי הפיתוח כמתחייב, להנחת דעת הועדה המקומית. מקרקעיןחניה